פרק ראשון
קוֹרְסִיקוֹרְבוֹ הברברי קרא בקול אל תוך פתח צר של בור כלא עמוק, שנראה יותר כקבר פתוח מאשר כבית־סוהר לגופות חיות רבות הכלואות שם. ואף כי קולו האימתני נשמע היטב למרחוק, לא הבין איש בבירור את דבריו, פרט לִקְלוֹאֶלְיָה האומללה, שבמר גורלה נכלאה במעמקי הבור.
"הוי, קלואליה," קרא הברברי, "הקפידי שידיו של הנער שהבאתי אליך לפני יומיים ייקשרו היטב בחבל שיושלך אליך ויישארו צמודות מאחורי גבו כשיועלה אלינו למעלה; ובדקי אם נמצאת בין הנשים שנכלאו בבור לאחרונה מישהי, שראויה לשהות בחברתנו ולהפיק הנאה מאור השמים הבהירים הפרושים מעלינו ומן האוויר הצח האופף אותנו."
הוא השליך אל הבור חבל עבה מקנבוס, וכעבור זמן מה העלו מן הבור הוא ועוד ארבעת הברברים שעמו צעיר שחבל קשור לו במהודק מתחת לזרועותיו. הצעיר נראה כבן תשע־עשרה או עשרים, לבושו המרופט עשוי אריג זול כבגד של יורד־ים, אבל יפה־תואר היה מאין כמוהו. תחילה בחנו הברברים את החבל שכבל את ידיו מאחורי גבו, אחר־כך סכסכו את שערותיו שעיטרו את ראשו בשלל טבעות זהב. כאשר מחו מפניו את האבק נתגלה לפניהם יופי מרהיב שכזה, שהדהים וריכך את לבותיהם של המיועדים להיות תלייניו. פניו של עלם החמודות לא גילו שום סימני מועקה. אדרבה, עיניו הביעו אושר. הוא נשא את עיניו לשמים ואמר בקול צלול ושלו:
"מודה אני לכם, שמי מרום רחמנים, על שלא נטשתם אותי בבור תחתיות, במאפליה, כשצללים כבדים אופפים את מותי, והבאתם אותי לכאן, ובמותי אורכם ייגהּ מעלי. כנוצרי, שאיפתי היא לא למות מתוך ייאוש, אף כי גורלי המר מאלץ אותי לייחל למר המוות."
הברברים לא הבינו דבר מדברי הצעיר, משום שנאמרו בלשון זרה להם. וכך לאחר שסתמו את פתחו של הבור אחזו בצעיר מבלי להתירו מאסוריו והובילו אותו למעגן, שאליו היה קשור משטח עשוי קורות עצים מהודקות זו לזו ברצועות חזקות וגמישות של קליפות אלון השעם. כלי שיט זה אמור היה לשמש אותם כרפסודה שבה עמדו להפליג אל אי אחר, שנמצא במרחק של לא יותר משנים או שלושה מילין משם. הברברים קפצו אל הרפסודה והושיבו ביניהם את האסיר. אחד מהם אחז בקשת גדולת מידות שהיתה מוטלת על הרפסודה, דרך אותה בחץ שבקצהו אבן צור, הקשית אותה במהירות, הביט בפניו של הצעיר וכיוון את החץ לעברו כמי שעומד לפלח את חזהו. הברברים הנותרים אחזו בשלושה מוטות עבים ששימשו כמשוטים. אחד מהם שימש הגאי, והאחרים חתרו והשיטו את הרפסודה אל עבר האי האחר. הצעיר הנאה, שנתמלא חרדה פן ייפגע מן החץ המאיים המכוון לעברו, שמט את כתפיו, כיווץ את שפתיו, הקשית את גביני עיניו, ובלא הגה ביקש מן השמים לאו דווקא להינצל מן הסכנה הקרובה, אלא לאזור כוח לעמוד בה. כשראה הַקַּשָּׁת את האימה שאחזה בצעיר והבין שאין זו הצורה הנאותה להמיתו, התרכך לבו הנוקשה למראה יופיו של הצעיר. הוא הניח את הקשת וקרב אל הצעיר, ובעזרת סימנים נתן לו להבין, ככל אשר יכול, שאין לו כוונה להורגו.
כל זה אירע כאשר הגיעה הרפסודה אל אמצע המצר שהפריד בין שני האיים. לפתע התרומם נחשול והותיר את המלחים חסרי הניסיון חדלי אונים מולו. לוחות העץ של הרפסודה התפרקו ונתפזרו לכל עבר. הצעיר, שזה לא כבר חשש ממוות אחר ולא מטביעה, נותר שרוע על חלק מן הרפסודה שהכיל שש קורות בלבד. המים התרוממו כבמערבולת, משבי רוח עזים התנגשו אלה באלה; הברברים הוצפו במי הים, והקורות שנשאו את האסיר הכפות נסחפו ללב ים. גלים אדירים נישאו כלפי מעלה, ומנעו ממנו לא רק לראות את פני הרקיע, אלא אף שללו ממנו את האפשרות לעתור לשמים ולבקש רחמים על מר גורלו. אבל לאמיתו של דבר השמים כן נעתרו לו, שכן הגלים הזועפים שכיסו אותו כליל לא ניתקו אותו מן הקורות, אלא נשאו אותו עליהן אל עבר הים הפתוח. אלא מאחר שידיו היו אסורות מאחורי גבו, לא יכול להיאחז בדבר או לסייע לעצמו בדרך כלשהי.
וכך הגיע על גבי הקורות אל הים הפתוח, שמשום מה שקט קמעה ונרגע בעוברו נקודה מסוימת באי, ולשם טולטלו הקורות באורח פלא והיו מוגנות מזעף הים. הצעיר התשוש התיישב על הקורות והביט סביבו. הוא גילה שקרבה אליו ספינה, שאף היא מצאה מקלט באזור שלו זה בלב הים הזועף, וכאילו עגנה בנמל מבטחים. מלחי הספינה הבחינו בקורות העץ הצפות על פני המים ובצרור כלשהו המוטל עליהן, וכדי לברר מה טיבו של הצרור הורידו סירה והתקרבו כדי להתבונן בו. והנה הבחינו בצעיר יפה־תואר, אם כי מוזנח בהופעתו. הם משו אותו מן המים בחמלה רבה ובזריזות העלו אותו אל ספינתם, וכל הנוכחים השתאו אל מול המראה המופלא.
הם משו אותו מן המים בחמלה רבה
ובזריזות העלו אותו אל ספינתם
הצעיר התקשה לעמוד על רגליו מחמת התשישות. זה שלושה ימים שלא בא אוכל אל פיו, והגלים חבטו בו והלמו בו בכל עוז, וכך התמוטט לו על הסיפון באפיסת כוחות. רב־החובל של הספינה גילה נדיבות וחמלה והורה למלחיו לסייע לצעיר מיד, עד שיתאושש. ואכן מקצתם הזדרזו להסיר מידיו את הכבלים, ואחרים הביאו מזון משומר ויין מבושם, שסייעו לצעיר המעולף לחזור לעשתונותיו, וכאילו קם לתחייה. הוא נשא את עיניו אל רב־החובל שחזותו האצילית ובגדו המהודר ריתקו את מבטו, וכאשר הותרה לשונו אמר לו:
"יגמלו לך שמי מרום, אדון רב חסד, על כל הטובה שהרעפת עלי, כי רק מעטים יכולים לעמוד בסבל נפשי כשהגוף תשוש וחלש. מפאת התלאות שמצאוני לא אוכל להשיב לך כגמולך על אדיבותך אלא בדברי תודה בלבד. אבל אם מותר לנפש עלובה כנפשי להתפאר, יודע אני שאין איש העולה עלי בהבעת הוקרה ובהכרת טובה."
משכילה הצעיר את דבריו ניסה לעמוד על רגליו ולנשק לרגלי רב־החובל, אבל כוחו לא עמד לו. הוא חזר וניסה זאת שלוש פעמים, ושלוש פעמים כרע נפל על גבו על הסיפון. כשראה זאת רב־החובל ציווה שייקחו את הצעיר אל מתחת לסיפון, יפשיטוהו מבגדיו הרטובים וילבישוהו בבגדים יבשים ונקיים, ישכיבו אותו על מצע כפול בערסל ויניחו לו לישון ולאסוף כוח. הוראות רב־ החובל בוצעו במלואן. הצעיר התמסר בשקט ובצייתנות לטיפול בו, ושוב התמלא רב־החובל השתאות כשהביט בו והבחין באופיו הנחוש כשקם על רגליו. רב־החובל נמלא סקרנות עזה להכיר מקרוב את האיש הצעיר ולדעת עליו מהר ככל האפשר כל פרט – מי הוא, מה שמו, ומהן הנסיבות שהביאוהו למצוקה שבה הוא שרוי. אך אדיבותו של רב־החובל עלתה על סקרנותו, והוא העדיף לדאוג תחילה לצרכיו המיידיים של הצעיר בטרם יתמלאו משאלות לבו הוא.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.