על החוף
נוויל שוט
₪ 37.00
תקציר
כוכב נוטה למות. חילופי הפצצות גרעיניות בחציו הצפוני של הכוכב גרמו להיווצרותו של ענן אבק רדיואקטיבי אדיר מימדים המאיים להטביע את חלקו הדרומי של הכוכב. באוסטרליה מתקבצים שרידי המין האנושי ומצפים ליום הדין…
ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 286
יצא לאור ב: 2013
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
קוראים כותבים (3)
ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 286
יצא לאור ב: 2013
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
פרק ראשון
1
רב־סרן פיטר הולמס מהצי האוסטרלי המלכותי התעורר שעה קלה אחרי עלות השחר. הוא שכב מנומנם, רגוע מהחמימות הנוחה של מרי הישנה לצדו, מתבונן באורהּ הראשון של השמש האוסטרלית על וילונות הכותנה שבחדרם. הוא ידע על פי קרני השמש שהשעה חמש: עד מהרה יעיר האור את בתם התינוקת ג'ניפר בעריסתה, ואז יהיה עליהם לקום ולהתחיל בשגרת יומם. אין צורך להתחיל לפני כן; הוא יכול לשכב עוד קצת.
הוא התעורר בתחושת שמחה, וחלף זמן מה עד שחושיו הערים הכירו ואיתרו את מקור השמחה הזאת. זה לא היה חג המולד, הרי החג כבר עבר. הוא האיר את עץ האשוח הקטן בגנם במחרוזת אורות צבעוניים בעזרת כבל ארוך שחיבר אל התקע שליד האח בטרקלין, העתק קטן של העץ המואר הגדול שניצב במרחק מייל משם, ליד בית העירייה של פאלמוּת. הם ערכו מסיבת ברביקיו בגינה בערב חג המולד בחברת ידידים אחדים. חג המולד עבר, ועכשיו — גלגלי מוחו נעו באיטיות — עכשיו בוודאי יום חמישי, עשרים ושבעה בחודש. כששכב במיטה עדיין חש כאב בגבו מכוויית השמש, מזכרת מאתמול — מהבילוי על החוף ומתחרות השַיִט. מוטב שלא יסתובב היום בלי חולצה. ואז, בשוב אליו מלוא הכרתו, ידע בבירור שלא יסתובב היום בלי חולצה. נקבעה לו פגישה בשעה אחת־עשרה אצל סגן מפקד הצי במשרד הצי במלבורן. פירוש הדבר מינוי חדש, עבודתו הראשונה זה חמישה חודשים. ואולי פירוש הדבר הפלגה בים, אם המזל יאיר לו פנים במיוחד; והוא נכסף לשוב ולעלות על אונייה.
מכל מקום, פירוש הדבר עבודה. המחשבה על כך מילאה אותו שמחה כששכב לישון, ושמחתו נשארה איתו גם בבוקר. הוא לא קיבל שום מינוי מאז הועלה בדרגה לרב־סרן באוגוסט, וסבר כי בנסיבות הנוכחיות כמעט אין סיכוי לחזור לעבודה. ואף על פי כן, משרד הצי החזיק אותו במשכורת מלאה בכל החודשים הללו, והוא היה אסיר תודה.
התינוקת נעה והחלה לפעות ביבבות קלות. קצין הצי הושיט את ידו וסובב את מתג הקומקום החשמלי המונח על מגש התה והאוכל של התינוקת, שעמד סמוך למיטתם, ומרי זעה לידו. היא שאלה מה השעה, והוא ענה. ואז נשק לה ואמר, "מצפה לנו עוד בוקר יפה."
היא התיישבה והחליקה את שערהּ לאחור. "נורא נשרפתי אתמול. מרחתי קצת קָלָמין על ג'ניפר אתמול בערב, אבל אני לא חושבת שכדאי לקחת אותה לחוף היום." ואז נזכרה גם היא. "פיטר, היום אתה נוסע למלבורן, נכון?"
הוא הינהן. "אני מציע שתישארי בבית, תבלי את היום בצל."
"כן, אתה צודק."
הוא קם והלך לחדר האמבטיה. כשחזר, מרי כבר עמדה על רגליה; התינוקת ישבה על הסיר ומרי הסתרקה מול המראה. הוא התיישב בקצה המיטה, מואר בקרן שמש אופקית, והכין את התה.
היא אמרה, "יהיה חם מאוד במלבורן היום, פיטר. חשבתי שאולי נלך למועדון בארבע בערך, ואתה תצטרף אלינו שם לשחייה. אני יכולה לקחת את הנגרר ואת בגד הים שלך."
היתה להם מכונית קטנה במוסך, אך בתום המלחמה הקצרה בשנה שעברה היא נותרה ללא שימוש. אבל פיטר הולמס ניחן בתושייה ובידיים טובות, והצליח להתקין תחליף נסבל. גם לו וגם למרי היו אופניים. הוא בנה, בעזרת הגלגלים הקדמיים של שני אופנועים, נגרר דו־אופני קטן, והרכיב תֶפֶס חיבור על אופניה של מרי ועל אופניו שלו, וכך היה יכול כל אחד מהם למשוך את הנגרר, ששימש אותם כעגלת תינוקות ועגלת קניות. הקושי העיקרי היה העלייה הארוכה בדרך מפאלמות.
הוא הינהן. "רעיון לא רע. אני אקח את האופניים שלי ואשאיר אותם בתחנה."
"לאיזו רכבת אתה צריך להגיע?"
"של תשע וחמישה." הוא לגם מהתה והציץ בשעונו. "אסע להביא את החלב ברגע שאגמור לשתות."
הוא לבש מכנסיים קצרים וגופייה ויצא. הם גרו על הגבעה שמעל העיר, בקומת הקרקע של בית ישן שחולק לשתי דירות; בחלקם נפלו המוסך וחלק ניכר מהגינה. היתה להם מרפסת ובה שמרו את האופניים והנגרר. מן ההיגיון היה להחנות את המכונית מתחת לעצים ולהשתמש במוסך, אך לבו לא הניח לו לעשות זאת. המוריס הקטנה היתה המכונית הראשונה שלו, והוא חיזר אחרי מרי במכונית הזאת. הם נישאו ב־1961, שישה חודשים לפני המלחמה, לפני שהפליג באוניית הוד מלכותה "אנזאק" למסע שהפריד ביניהם לתקופה שנדמתה להם כנצח. ואז באה המלחמה המדהימה, הקצרה, ששום היסטוריה לא נכתבה עליה ועכשיו לעולם לא תיכתב. המלחמה התלקחה בכל חצי הכדור הצפוני וגוועה עם העדות הסֵיסמית האחרונה על פיצוץ ביום השלושים ושבעה. בסוף החודש השלישי חזר לוויליאמסטאון ב"אנזאק" על טיפת הדלק האחרונה, בעוד מדינאי חצי הכדור הדרומי נאספים לוועידה בוולינגטון שבניו זילנד להשוות ממצאים ולהעריך את התנאים החדשים; הוא חזר לפאלמות, למרי שלו ולמוריס מיינור שלו. היו שלושה גלונים של דלק במכל המכונית; הוא השתמש בהם בלי הרבה חשבונות, וכך גם בחמישה גלונים נוספים שקנה בתחנת הדלק, לפני שהתחוור לאוסטרלים כי כל הדלק בא מחצי הכדור הצפוני.
הוא הוריד את הנגרר והאופניים מהמרפסת אל הדשא וחיבר אותם זה לזה; ואז עלה ויצא לדרך. היה עליו לרכוב ארבעה מיילים כדי להביא את החלב והשמנת, כי המחסור בכלי תחבורה מנע כעת את איסוף התוצרת מן החוות שבאזור, וכל איכר למד להכין את החמאה שלו באמצעים ביתיים. הוא רכב במורד הדרך באור הבוקר החמים, כַּדי הפח מקרקשים בנגרר מאחוריו, ולבו שמח למחשבה על העבודה המחכה לו.
התנועה בכביש היתה מועטה מאוד. הוא עקף כלי רכב אחד שהיה פעם מכונית, וכעת — משהוסרו ממנה המנוע ושמשת החזית — נרתם אליה שור סקוטי. הוא חלף על פני שני רוכבי סוסים שפסעו בזהירות על שולי החצץ שבצד כביש האספלט. הוא לא רצה סוס; סוסים היו יצורים נדירים ועדינים, שהחליפו ידיים תמורת אלף פאונד או יותר. אך לעתים חשב על שור בשביל מרי. הוא יוכל להחליף את המוריס בקלות, אם כי לבו יישבר בקרבו כשיעשה זאת.
הוא הגיע לחווה לאחר חצי שעה וניגש ישר לרפת. הוא הכיר היטב את האיכר, אדם גבוה ורזה, איטי בדיבורו, צולע מאז מלחמת העולם השנייה.
הוא מצא אותו בחדר ההפרדה, שם זרמו החלב והשמנת לקנקנים נפרדים, והמנוע החשמלי של המחבצה השמיע המיה חרישית.
"בוקר טוב, מר פול," אמר קצין הצי. "מה שלומך היום?"
"טוב, מר הולמס." האיכר לקח ממנו את כד החלב ומילא אותו מהחבית. "הכול בסדר אצלך?"
"כן. אני צריך לעלות למלבורן היום, למשרד הצי. אני חושב שיש להם עבודה בשבילי סוף־סוף."
"אה," אמר האיכר. "זה טוב. די מעייף לשבת ולחכות, הייתי אומר." פיטר הינהן. "זה יסבך קצת את העניינים אם העבודה הזאת תהיה על הים. מרי תצטרך לבוא לקחת את החלב, פעמיים בשבוע. היא כבר תביא את הכסף."
"אל תדאג בקשר לכסף, לא בוער," אמר האיכר. "יש לי יותר חלב ממה שהחזירים מסוגלים לשתות אפילו עכשיו, ביובש הזה. שפכתי עשרים גלון לנחל אתמול בלילה — לא יכול לשלוח את זה. אולי אני צריך לגדל יותר חזירים, אבל נדמה לי שלא כדאי. קשה לדעת מה לעשות..." הוא עמד רגע ללא אומר. "זה יהיה קצת קשה לאשתך, לבוא עד כאן. מה היא תעשה עם ג'ניפר?"
"היא כנראה תיקח אותה איתה, בנגרר."
"גם זה יהיה קצת קשה בשבילה." האיכר ניגש אל פתח הרפת ועמד באור השמש החמים, מביט באופניים ובנגרר. "זה נגרר טוב," אמר. "הנגרר הכי טוב שראיתי בחיים שלי. עשית אותו בעצמך, לא?"
"נכון."
"איפה השגת את הגלגלים, אם מותר לי לשאול?"
"אלה גלגלים של אופנוע. השגתי אותם ברחוב אליזבת."
"אתה חושב שתוכל להשיג לי זוג כזה?"
"אני יכול לנסות," אמר פיטר. "אולי נשארו עוד כמה כאלה. הם יותר טובים מהגלגלים הקטנים — הם גוררים בקלות." האיכר הינהן. "מן הסתם הם קצת נדירים עכשיו. אנשים כנראה לא נפרדים מהאופנועים שלהם."
"בדיוק אמרתי לאשתי," סיפר האיכר לאיטו, "שאם היה לי נגרר קטן כזה, הייתי יכול לעשות ממנו מין כיסא בשבילה, להרכיב אותו מאחורי האופניים ולקחת אותה לפאלמות, לקניות. קצת בודד לאישה במקום כזה בימים האלה," הסביר. "לא כמו שהיה לפני המלחמה, כשהיא יכלה לקחת את המכונית ולהגיע העירה בעשרים דקות. נסיעה בעגלת שוורים לוקחת שלוש וחצי שעות, ושלוש וחצי שעות בחזרה; זה שבע שעות רק לנסיעה. היא ניסתה ללמוד לרכוב על אופניים אבל היא אף פעם לא תצטיין בזה, לא בגילה ועם עוד תינוק בדרך. לא הייתי רוצה שהיא תנסה. אבל אם היה לי נגרר קטן כמו שלך הייתי יכול לקחת אותה לפאלמות פעמיים בשבוע, ולקחת את החלב והשמנת אל גברת הולמס באותו הזמן." הוא השתתק. "הייתי רוצה לעשות את זה בשביל אשתי," אמר. "אחרי הכול, לפי מה שאומרים ברדיו, לא נשאר עוד הרבה זמן."
פיטר הינהן. "אני אחפש קצת היום ואראה מה אפשר למצוא. לא אכפת לך כמה הם יעלו?"
האיכר ניענע בראשו. "שרק יהיו גלגלים טובים, שלא יעשו שום בעיות. צמיגים טובים, זה העיקר — שיחזיקו מעמד הרבה זמן. כמו אלה שיש לך."
"טוב, אני אחפש בשבילך היום."
"זה יאריך לך את הדרך."
"אני יכול להגיע לשם בחשמלית. אין שום בעיה. תודה לאל שיש פחם חוּם."
האיכר נפנה אל המחבצה. "נכון. היינו יכולים להיות בצרה גדולה בלי החשמל." בזריזות החליק קנקן ריק אל זרם החלב הדק והרחיק את המלא. "תגיד לי, מר הולמס," אמר. "הם הרי משתמשים במכונות חפירה ענקיות כדי לכרות את הפחם, כמו בולדוזרים ודברים כאלה?" הקצין הינהן. "אז מאיפה הם לוקחים דלק להפעיל את הדברים האלה?"
"שאלתי פעם את השאלה הזאת," אמר פיטר. "הם מזקקים אותו במקום, מתוך הפחם החוּם. זה עולה מאתיים פאונד לגלון."
"מה אתה סח!" האיכר עמד שקוע בהרהורים. "חשבתי שאם הם יכולים לעשות את זה בשבילם, אולי יוכלו לעשות קצת בשבילנו. אבל במחיר הזה זה לא יהיה מעשי בכלל..."
פיטר לקח את כדי החלב והשמנת, הניח אותם בנגרר ויצא לדרך הביתה. כשחזר היתה השעה שש וחצי. הוא התקלח, לבש את המדים — לעתים כה רחוקות לבש אותם מאז עלה בדרגה — אכל במהירות ארוחת בוקר ורכב על אופניו במורד הגבעה כדי לתפוס את הרכבת של 8:15, כדי שיספיק לשוטט בין סוחרי הגרוטאות לפני הפגישה.
הוא השאיר את האופניים במוסך שטיפל במכוניתו הקטנה בעבר. כעת לא טיפל המוסך בשום מכונית. סוסים עמדו קשורים במקום שעמדו פעם מכוניות, סוסיהם של אנשי העסקים שגרים מחוץ לעיר. הם היו רוכבים עד כאן במכנסי רכיבה ובמעילי ניילון, משכנים את סוסיהם במוסך־לשעבר וממשיכים את דרכם העירה בחשמלית. משאבות הדלק שימשו להם עמודי קשירה. בערב יֵרדו מהרכבת, ירתמו את סוסיהם, יחגרו את תיק העסקים אל האוכף וירכבו בחזרה הביתה. קצב חיי העסקים הואט, וכך הוקל להם; רכבת האקספרס של 17:30 מהעיר בוטלה, ובמקומה נקבעה רכבת בשעה 16:17.
פיטר הולמס נסע לעיר שקוע בהשערות בדבר המינוי החדש המצפה לו. המחסור בנייר גרם לסגירת כל העיתונות היומית, והחדשות הגיעו כעת דרך הרדיו בלבד. הצי האוסטרלי המלכותי היה קטן מאוד עכשיו. שבע ספינות קטנות הוסבו מדלק נוזלי לפחם ללא הצלחה ניכרת ובהרבה הוצאות ומאמצים; הניסיון להסב את נושאת המטוסים "מלבורן" הושעה משהתברר שהיא תהיה איטית מכדי לאפשר נחיתה בטוחה של מטוסים עליה, אלא אם כן תהיה רוח חזקה ביותר. יתר על כן, היה צורך לנקוט חיסכון קפדני במאגרי הדלק למטוסים, ואימוני הטיסה צומצמו עד לאפס ממש. כעת נראה שכלל לא כדאי להמשיך להחזיק את זרוע האוויר של הצי. הוא לא שמע על שום שינויים בקרב הקצינים של שבע שולות המוקשים והפריגטות שנשארו בשירות פעיל. ייתכן שלמישהו נמאס וצריך להחליפו, ואולי החליטו לערוך רוטציה בין הקצינים כדי לשמור על הניסיון הימי. וסביר עוד יותר שיציבו אותו באיזה תפקיד מַשמִים על החוף, תפקיד משרדי במחנה או בסדנאות של איזה מקום נידח ומדכא כמו מחסן הצי בפלינדרס. הוא יתאכזב קשות אם לא יעלה על ספינה ויצא לים, ועם זאת ידע שכך ייטב לו. על החוף יוכל להשגיח על מרי והתינוקת, כפי שעשה עד כה, מה גם שלא נותר עוד זמן רב.
הוא הגיע העירה כעבור שעה בערך ויצא מהתחנה כדי לעלות על החשמלית. החשמלית היטלטלה ללא כל מעצור ברחובות חסרי התנועה והביאה אותו במהירות אל אזור סוחרי הרכב. רוב החנויות שם נסגרו או צורפו אל החנויות המעטות שעדיין נשארו פתוחות, וחלונות הראווה שלהן עדיין היו עמוסי מלאי שאין לו דורש. הוא שוטט ביניהן זמן מה, מחפש שני גלגלים קלים ותואמים במצב טוב, ולבסוף קנה גלגלים בגודל אחיד משני יצרני אופנועים שונים. הדבר יסבך את התקנת הציר, אך על כך יוכל להתגבר המכונאי היחיד שעדיין נותר במוסך.
הוא נסע בחשמלית אל משרדי הצי, נושא את הגלגלים קשורים זה לזה בפיסת חבל. במשרדי סגן מפקד הצי התייצב אצל המזכיר, סֶגֶן שהיה מוכר לו. הצעיר אמר, "בוקר טוב, המפקד. ההצבה שלך נמצאת על שולחנו של האדמירל. הוא רוצה לראות אותך אישית. אומר לו שאתה כאן."
פיטר הרים את גבותיו בתמיהה. הדבר נראה לו מוזר, אבל בצי הזה, במתכונתו המצומצמת, הכול נראה קצת מוזר. הוא הניח את הגלגלים על יד שולחנו של המזכיר, בחן את מדיו בדאגה קלה, הסיר חוט מדש מקטורנו ותחב את כובעו מתחת לזרועו.
"האדמירל יראה אותך כעת, המפקד."
הוא צעד פנימה ועבר לעמידת דום. האדמירל, שישב ליד שולחנו, הרכין את ראשו. "בוקר טוב, רב־סרן. אתה יכול לעבור לעמידה חופשית. שב."
פיטר התיישב בכיסא שליד השולחן. האדמירל גחן קדימה, הושיט לו סיגריה מתוך נרתיק קטן והצית אותה בשבילו במצית. "היית מובטל זמן מה."
"כן, המפקד."
האדמירל הצית סיגריה גם לעצמו. "ובכן, יש לי בשבילך תפקיד על הים. אינני יכול לתת לך פיקוד, לצערי, ואינני יכול אפילו להכניס אותך לאחת הספינות שלנו. אני מציב אותך כקצין קישור בצוללת האמריקאית 'סקורפיון'."
הוא הציץ בצעיר שלפניו. "אני מבין שכבר פגשת את סגן־אלוף טאוארס."
"כן, המפקד." הוא פגש את קברניט ה"סקורפיון" — גבר שקט ומתון כבן שלושים וחמש עם מבטא קל של ניו אינגלנד — פעמיים־שלוש בחודשים האחרונים. הוא קרא את הדוח של האמריקאי על שירות המלחמה של ספינתו. כשהחלה המלחמה היה טאוארס בים, מסייר בצוללת האטומית שלו בין קיסקה למידוויי. כשפתח את הפקודות החתומות, לאחר שקיבל את הסיסמה המתאימה, צלל והפליג לכיוון מנילה במלוא המהירות. ביום הרביעי, אי־שם צפונית לאיווֹג'ימה, עלה לעומק פריסקופ לבדוק את הים הריק, כמנהגו בכל אחת ממִשמרות היום, וגילה שהראוּת לקויה ביותר, כפי הנראה בגלל אבק כלשהו; באותה שעה הצביע הגלאי שעל הפריסקופ על רמת רדיואקטיביות גבוהה. הוא ניסה לדווח על כך בקשר לפרל הארבור, אך לא קיבל תשובה; הוא המשיך בדרכו, והרדיואקטיביות עלתה ככל שהתקרב לפיליפינים. בלילה הבא יצר קשר עם דאץ' הארבור והעביר ידיעה מוצפנת לאדמירל שלו, אך נאמר לו שכל ערוצי הקשר אינם סדירים עכשיו, והוא לא קיבל תשובה. בלילה הבא לא הצליח להתקשר עם דאץ' הארבור. הוא המשיך במשימתו, בנתיב סביב צפון לוזון. בבּאלינטאנג צ'אנל מצא אבק רב ורדיואקטיביות הרבה מעבר לרמה הקטלנית; הרוח היתה מערבית ונשבה בעוצמה של ארבע עד חמש. ביום השביעי למלחמה הגיע למפרץ מנילה וצפה בעיר מבעד לפריסקופ, עדיין בלי שום פקודות. הרדיואקטיביות האטמוספרית דווקא היתה פחותה כאן, אם כי עדיין מעל הרמה המסוכנת; הוא לא רצה לעלות אל פני המים או על גשר הסיפון. הראות היתה בינונית; דרך הפריסקופ ראה מעטה עשן מיתמר מעל העיר והסיק כי פיצוץ גרעיני אחד לפחות התרחש בימים האחרונים. הוא לא ראה שום פעילות על החוף במרחק חמישה מיילים הלאה מהמפרץ. הוא המשיך להתקרב ליבשה ועלה במפתיע על שׂרטון, בהיותו בנתיב העיקרי במקום שהמפה הראתה שנים־עשר פאתומים;2 דעתו הקודמת התחזקה. הוא הוציא אוויר מהמכלים ונחלץ בלי קושי, הסתובב ויצא שוב אל הים הפתוח.
2 פאתום — יחידת אורך בימאוּת, 1.8 מ'.
גם בלילה ההוא לא הצליח להתקשר עם שום תחנה אמריקאית או כל ספינה אחרת שתוכל להעביר את שידוריו. השחרור מהשרטון צרך הרבה מהאוויר הדחוס שבמכלים, והוא לא רצה להכניס אוויר נגוע במקומו. הצוללת היתה מתחת למים זה שמונה ימים; אנשי הצוות עדיין היו בכושר סביר, אם כי כבר החלו להופיע גילויי עצבנות אחדים עקב דאגתם למצב בבית. הוא יצר קשר רדיו עם תחנה אוסטרלית בפורט מורסבי שבניו גיניאה ; דומה שהתנאים שם היו נורמליים, אך הם לא יכלו להעביר אף הודעה שלו.
הוא שיער שהדרך הטובה ביותר תהיה דרומה, ולכן הקיף שוב את צפון לוזון והפליג אל האי יאפ, תחנת כבל טלגרפי בשליטת ארצות הברית. הוא הגיע לשם כעבור שלושה ימים. כאן היתה רמת הרדיואקטיביות נמוכה מאוד, ולמעשה נורמלית; הוא עלה אל פני הים, מילא את הצוללת אוויר נקי, הטעין את המכלים והרשה לצוות לעלות לגשר הסיפון בקבוצות. בהיכנסו שמח לראות שם סיירת אמריקאית. היא כיוונה אותו למעגן ושלחה סירה; הוא עגן, העלה את כל הצוות על הסיפון וירד בסירה להעמיד את עצמו תחת פיקודו של קברניט הסיירת, הקברניט שוֹ. כאן שמע לראשונה על המלחמה הרוסית־סינית שהתלקחה בעקבות מלחמת רוסיה־נאט"ו, שהיא תולדה של מלחמת ישראל־ערב, שפתחה בה אלבניה. הוא שמע על השימוש בפצצות קובלט הן על ידי הרוסים והן על ידי הסינים; החדשות האלה הגיעו לאוסטרליה בדרך עקיפין, באמצעות קֶניה. הסיירת המתינה ביאפ לפגישה עם אחת ממכליות הצי; היא נמצאה שם זה שבוע, ובחמשת הימים האחרונים נותק הקשר בינה לבין ארצות הברית. נותר לה די דלק להגיע, במהירות החסכונית ביותר, עד בריסביין, אך לא הלאה משם.
סגן־אלוף טאוארס נשאר ביאפ שישה ימים, בעוד החדשות הולכות ומידרדרות מיום ליום. הם לא הצליחו ליצור קשר עם שום תחנה בארצות הברית או באירופה, אך ביומיים הראשונים עלה בידם לקלוט שידורי חדשות ממקסיקו סיטי, והם הבינו שהמצב רע ביותר. ואז חדלה התחנה ההיא לשדר והם יכלו לקלוט רק את פנמה, בוגוטה וואלפאראיסו, שבעצם לא ידעו דבר על המתרחש ביבשת הצפונית. הם יצרו קשר עם ספינות אחדות בדרום האוקיאנוס השקט, שרובן סבלו כמוהם ממחסור בדלק. התברר שקברניט הסיירת ביאפ היה הקצין הבכיר ביותר בכל הספינות האלה; הוא החליט להשיט את כל הספינות האמריקאיות למים אוסטרליים ולהעמיד את כוחותיו לרשות הפיקוד האוסטרלי. הוא הורה לכל הספינות לפגוש אותו בבריסביין. הספינות נאספו שם כעבור שבועיים — אחת־עשרה ספינות של צי ארצות הברית, כולן ללא דלק וללא סיכוי להשיג דלק נוסף. זה היה לפני שנה; הן עדיין עגנו שם.
הדלק הגרעיני שנדרש לצוללת "סקורפיון" לא היה בנמצא באוסטרליה בעת ההיא, אך היה אפשר להכינו. התברר שהצוללת היתה כלי השיט היחיד במים האוסטרליים בעל רדיוס פעולה משמעותי כלשהו, ולפיכך היא הועברה לוויליאמסטאון, מספנת מלבורן, שהיתה הנמל הקרוב ביותר למפקדת הצי האוסטרלי. למעשה, היא היתה ספינת המלחמה היחידה הראויה לשמה באוסטרליה. זמן מה עמדה באפס מעשה עד שהוכן הדלק הגרעיני בשבילה, ולפני שישה חודשים חזרה לניידות מבצעית. ואז נשלחה לסיור לריו דה ז'נרו, נושאת עמה דלק לצוללת גרעינית אמריקאית אחרת שמצאה שם מקלט, וחזרה למלבורן לשיפוץ גדול במספנה.
כל הדברים האלה על הרקע של סגן־אלוף טאוארס היו ידועים לפיטר הולמס וחלפו במהירות במחשבתו ביושבו מעבר לשולחן האדמירל. המינוי שהוצע לו היה חדש; לא היה בצוללת שום קצין קישור אוסטרלי כשערכה את מסעה לדרום אמריקה. המחשבה על מרי ובתו הקטנה הציקה לו כעת ודירבנה אותו לשאול, "לכמה זמן המינוי הזה, המפקד?"
האדמירל משך קלות בכתפיו. "נוכל לומר שנה. אני מתאר לי שזאת תהיה ההצבה האחרונה שלך, הולמס."
הצעיר אמר, "אני יודע. אני מודה לך מאוד על ההזדמנות." הוא היסס, ואחרי כן שאל, "האם הספינה תהיה הרבה זמן בים, המפקד? אני נשוי, ויש לנו תינוקת. העניינים לא כל כך קלים עכשיו בהשוואה למה שהיה, וקצת קשה בבית. בכל אופן, לא נשאר עוד הרבה זמן."
האדמירל הינהן. "כולנו בסירה אחת, כמובן. לכן רציתי לראות אותך לפני שאני מציע לך את ההצבה הזאת. לא אכעס עליך אם תבקש להשתחרר, אבל אז לא אוכל להבטיח להעסיק אותך בעתיד. ובמה שנוגע להפלגה, עם סיום עבודות ההתקנה והשיפוץ — בארבעה בחודש" — הוא הציץ בלוח — "בעוד קצת למעלה משבוע — הספינה יוצאת לקֵיירנס, פורט מורסבי ופורט דרווין לדווח על התנאים במקומות האלה, וחוזרת לוויליאמסטאון. סגן־אלוף טאוארס מעריך שהסיור יימשך אחד־עשר יום. אחר כך אנחנו מתכננים לה סיור ארוך יותר, שיימשך אולי חודשיים."
"האם תהיה הפסקה בין שתי ההפלגות, המפקד?"
"אני משער שהספינה תהיה במספנה כשבועיים."
"ואין שום תוכנית לגבי ההמשך?"
"שום דבר כרגע."
הקצין הצעיר שתק רגע והירהר בקניות, במחלות של התינוקת, באספקת החלב. מזג האוויר היה קיצי; לא יהיה צורך לחטוב עצי הסקה. אם ההפלגה השנייה תתחיל באמצע פברואר, הוא יחזור הביתה באמצע אפריל, לפני שמזג האוויר יתקרר. אולי יוכל האיכר לדאוג לעצי הסקה למרי אם ההפלגה תימשך יותר, מאחר שהשיג לו גלגלים לנגרר. הוא יוכל להפליג בשקט, כל עוד לא ישתבש שום דבר נוסף. אך אם יקרה משהו לאספקת החשמל, או שהרדיואקטיביות תתפשט דרומה מהר מכפי שהעריכו המומחים... אל תחשוב על זה בכלל.
מרי תכעס מאוד אם ידחה את התפקיד ויקריב את הקריירה שלו. היא היתה בתו של קצין צי, שנולדה וגדלה לחוף הים בדרום אנגליה; הוא פגש בה לראשונה בנשף ריקודים, כששירת באנגליה עם הצי המלכותי. היא תרצה שהוא יקבל את המינוי הזה...
הוא הרים את ראשו. "אני בהחלט אוכל לצאת לשתי ההפלגות האלה, המפקד," אמר. "האם אוכל לאחר מכן לשקול שוב את המצב? כלומר, לא קל לתכנן תוכניות מראש — בבית — עם כל מה שקורה מסביב."
האדמירל חשב רגע. בתנאים הנוכחיים זאת היתה בקשה הגיונית, בייחוד כשמדובר בנשוי טרי עם תינוקת. המקרה היה יוצא דופן, משום שהתפקידים היו כה מעטים עכשיו, אך אין הוא יכול לצפות שהקצין הזה יקבל תפקיד בים מחוץ למים האוסטרליים בחודשים הספורים האחרונים. הוא הינהן. "זה אפשרי, הולמס," אמר. "אקבע את ההצבה לחמישה חודשים, עד שלושים ואחד במאי. תתייצב לפנַי שוב כשתחזור מההפלגה השנייה."
"כן, המפקד."
"אתה מתייצב על ה'סקורפיון' ביום שלישי, ראש השנה האזרחית. אם תחכה בחוץ רבע שעה תוכל לקבל את המכתב שלך לקברניט. הספינה נמצאת בוויליאמסטאון, עוגנת לצדה של 'סידני', ספינת האם שלה."
"אני יודע, המפקד."
האדמירל קם על רגליו. "טוב מאוד, רב־סרן." הוא הושיט את ידו. "בהצלחה בתפקידך החדש."
פיטר הולמס לחץ את ידו. "תודה רבה שחשבת עלי, המפקד." הוא השתהה מעט לפני שיצא מהחדר. "ידוע לך במקרה אם סגן־אלוף טאוארס נמצא בספינה היום?" שאל. "כיוון שאני כאן, אולי כדאי לי לגשת ולהכיר אותו, ואולי גם לראות את הספינה. הייתי רוצה לעשות את זה לפני שאצטרף."
"עד כמה שידוע לי הוא בספינה," אמר האדמירל. "אתה יכול לטלפן ל'סידני' — תבקש מהמזכיר שלי." הוא הציץ בשעונו. "יש רכב בשער הראשי באחת־עשרה וחצי. תוכל לתפוס אותו."
כעבור עשרים דקות ישב פיטר הולמס על יד הנהג בקרון החשמלי שנסע הלוך ושוב לוויליאמסטאון, מתגלגל לו בשקט ברחובות הנטושים. לפנים היה זה קרון הובלות של חנות גדולה במלבורן; הוא הוחרם בתום המלחמה ונצבע באפור הצי. הוא נע במהירות קבועה של עשרים מייל לשעה, בלי כל הפרעה מצד כלי רכב אחרים בכבישים. הם הגיעו למספנה בצהריים ופיטר הולמס ניגש אל מקום עגינתה של "סידני", נושאת מטוסים מרותקת למקומה בצד המזח. הוא עלה על הסיפון וירד אל חדר האוכל של הקצינים.
כתריסר קצינים בלבד היו בחדר האוכל הגדול, שישה מהם במדי עבודה מגברדין חאקי של צי ארצות הברית. קברניט ה"סקורפיון" היה ביניהם; הוא התקרב אל פיטר בחיוך. "רב־סרן, אני שמח שיכולת לבוא."
"אני מקווה שלא אכפת לך," אמר פיטר הולמס, "אני מצטרף רק ביום שלישי. אבל מאחר שהייתי במשרד הצי קיוויתי שלא תתנגד אם אבוא לכאן לארוחת צהריים, ואולי אוכל לעשות סיור קצר בצוללת."
"כמובן, כמובן," אמר הקברניט. "שמחתי כשאדמירל גרימוֵוייד סיפר לי שהוא מציב אותך אצלנו. אני רוצה שתכיר כמה מהקצינים שלי." הוא נפנה לאחרים. "זה הסגן שלי, מר פארל, וקצין ההנדסה, מר לונדגרן." הוא חייך. "יש צורך בצוות הנדסה מעולה ביותר להפעלת המנועים שלנו. והנה מר בנסון, מר או'דוהרטי ומר הירש." הגברים הצעירים הרכינו את ראשיהם, נבוכים במקצת. הקברניט נפנה אל פיטר. "תרצה לשתות משהו לפני ארוחת הצהריים?"
האוסטרלי אמר, "תודה רבה, אני אשתה פּינק ג'ין." הקברניט לחץ על כפתור פעמון שהיה קבוע בקיר. "כמה קצינים יש לך כאן ב'סקורפיון'?"
"אחד־עשר, בסך הכול. צוללת די גדולה, כמובן, וארבעה קציני הנדסה."
"בטח יש לכם אגף מגורים גדול."
"הוא קצת צפוף כשכולנו מתיישבים יחד, אבל זה לא קורה הרבה בצוללת. אבל בשבילך הכנו מיטה, רב־סרן."
פיטר חייך. "במיוחד בשבילי, או שזאת מיטה תורנית?"
הקברניט נדהם מהרעיון. "מה פתאום. לכל קצין ולכל חוגר יש מיטה אישית ב'סקורפיון'."
דייל השירות הופיע בפתח. הקברניט אמר, "תביא לנו פינק ג'ין אחד ושש אורנג'דות."
פיטר נבוך ורצה לבעוט בעצמו על טיפשותו. "אתם לא שותים אפילו בנמל?"
הקברניט חייך. "לא. הדוד סם לא אוהב את זה. אבל אתה יכול להתעלם, זאת אונייה בריטית."
"הייתי מעדיף לנהוג כמוכם, אם לא אכפת לך," השיב פיטר. "שבע אורנג'דות."
"תביא שבע," אמר הקברניט בשוויון נפש. הדייל יצא. "בכל צי יש כללים אחרים," העיר. "אבל עדיין לא ראיתי שזה משנה במיוחד את התוצאה הסופית."
הם אכלו צהריים ב"סידני", תריסר קצינים בקצהו האחד של שולחן אחד מבין שולחנות ריקים וארוכים. אחר כך ירדו אל ה"סקורפיון" שעגנה לאורכה של ספינת האם. זו היתה הצוללת הגדולה ביותר שראה פיטר הולמס מימיו; משקלה היה כששת אלפים טון, וטורבינות האטום שלה פיתחו למעלה מעשרת אלפים כוחות סוס. מלבד אחד־עשר הקצינים מנה הצוות כשבעים סמלים וחוגרים. כל האנשים האלה אכלו בצוותא וישנו בתוך מבוך הצינורות והכבלים, כמו בכל הצוללות, אך ה"סקורפיון" היתה מצוידת היטב לאזורים הטרופיים: היו בה מיזוג אוויר טוב וחדר קירור גדול מאוד. פיטר הולמס לא היה צוללן ולא היה מסוגל לשפוט אותה מנקודת מבט טכנית, אך הקברניט אמר לו שהיא נוחה להפעלה ולתמרוּן למרות אורכה.
רוב הציוד המלחמתי ומחסני התחמושת הוסרו ממנה בעבודת השיפוצים, וכן הוסרו כל צינורות הטורפדו חוץ משניים. כך נוצר לסיפוני המגורים מרחב גדול יותר מאשר ברוב הצוללות, והסרת מתקני הטורפדו בירכתיים הקלה מאוד את התנאים בחדר המכונות. פיטר בילה שעה בחלק זה של הצוללת עם קצין ההנדסה, סגן־אלוף לונדגרן. מעולם לא שירת באונייה מוּנעת בכוח אטומי, ומאחר שחלק גדול מהציוד סוּוג כסודי, הרי הרבה ממה שראה היה חידוש בשבילו. הוא בילה זמן מה בהתבוננות בציוד הכללי של מעגל הסוֹדיוּם הנוזלי המקבל חום מהכור, בחלפני החום השונים, במעגלי ההליום הסגורים של צמד הטורבינות המהירות שהניעו את הצוללת באמצעות הילוכי הצמצום העצומים, שהיו גדולים ורגישים בהרבה מכל היחידות האחרות של מתקן הכוח.
לבסוף הוא חזר לתאו הזעיר של הקברניט. סגן־אלוף טאוארס צילצל לדייל השירות והזמין קפה לשניים, ופתח את המושב המתקפל בשביל פיטר. "הסתכלת קצת במכונות?" שאל.
האוסטרלי הינהן. "אני לא מהנדס," אמר. "חלק גדול מזה נשגב מבינתי, אבל זה מאוד מעניין. המכונות עושות לכם הרבה צרות?"
"עד כה לא," השיב הקברניט במנוד ראש. "אי־אפשר לעשות הרבה אם קורה משהו באמצע הים. רק להחזיק אצבעות ולקוות שימשיכו להסתובב."
הקפה הגיע והם לגמו אותו בשתיקה. "קיבלתי הוראה להתייצב ביום שלישי," אמר פיטר. "באיזו שעה תרצה שאבוא?"
"אנחנו יוצאים ביום שלישי להפלגת ניסיון," אמר הקברניט. "אולי זה יידחה ליום רביעי, אם כי הסיכוי קטן. אנחנו מטעינים ביום שני, והצוות עולה לספינה."
"אם כך אתייצב ביום שני," אמר פיטר. "מתישהו לפני הצהריים?"
"זה יהיה מצוין," אמר הקברניט. "אני חושב שנהיה מוכנים עד יום שלישי בצהריים. אמרתי לאדמירל שאני רוצה לעשות סיור קטן במצר באס בתור מבחן, ולחזור אולי ביום שישי ולהודיע על תקינות מבצעית. הייתי אומר שכל שעה ביום שני לפני הצהריים תהיה טובה."
"יש משהו שאני יכול לעשות? אבוא בשבת אם זה יעזור."
"תודה רבה, אין צורך. מחצית מאנשי הצוות נמצאים בחופשה כרגע, ואני משחרר את המחצית השנייה לחופשת סוף־שבוע מחר בצהריים. בשבת וביום ראשון יהיו כאן רק קצין אחד ושישה אנשים במשמרת. לא, יום שני בבוקר יספיק בהחלט."
הוא הציץ בפיטר. "מישהו סיפר לך מה הם רוצים שנעשה?"
האוסטרלי הופתע. "הם לא סיפרו לך?"
האמריקאי צחק. "אף מילה. הייתי אומר שהאדם האחרון ששומע את פקודות ההפלגה הוא הקברניט."
"סגן מפקד הצי קרא לי בקשר להצבה הזאת," אמר פיטר. "הוא סיפר לי שאתם יוצאים לסיור בקיירנס, פורט מורסבי ודרווין, ושזה ייקח אחד־עשר יום."
"רב־החובל שלכם ניקסון, ממחלקת המבצעים, שאל אותי כמה זמן זה ייקח," אמר הקברניט. "עדיין לא קיבלתי את זה כפקודה."
"האדמירל אמר הבוקר, שאחר כך נצא להפלגה ארוכה בהרבה, שתימשך כחודשיים."
סגן־אלוף טאוארס קפא, וספל הקפה שלו נעצר באוויר. "אלה חדשות בשבילי," אמר. "הוא אמר לך לאן נפליג?"
פיטר ניענע בראשו. "הוא רק אמר שזה יימשך חודשיים."
השתררה שתיקה קצרה, ואז קם האמריקאי ממקומו וחייך. "אני מתאר לעצמי שאם תציץ לכאן בחצות הלילה, תמצא אותי משרטט רדיוסים על המפה," אמר בשקט. "ומחר בלילה, ובלילה שאחריו."
פיטר סבר כי מוטב להעביר את השיחה לערוץ קליל יותר. "אתה לא נוסע לאנשהו לסוף־השבוע?" שאל.
הקברניט ניענע בראשו. "אני נשאר כאן. אולי אלך העירה איזה ערב לראות סרט."
תוכנית עגומה במקצת לסוף־שבוע; זר מרוחק מביתו בארץ זרה. ואז, מתוך דחף פתאומי, אמר פיטר, "אולי תרצה לבוא לפאלמות לכמה ימים. יש לנו חדר שינה נוסף. במזג האוויר הזה אנחנו מבלים את רוב הזמן במועדון השיט, שוחים ושטים. אשתי תשמח אם תוכל לבוא."
"נחמד מאוד מצדך," אמר הקברניט בזהירות. הוא לגם לגימה נוספת מהקפה בעודו שוקל את ההצעה. אנשים מחצי הכדור הצפוני אינם ששים להתרועע היום עם אנשים מחצי הכדור הדרומי. יותר מדי דברים וחוויות הפרידו ביניהם. הרחמים הקשים מנשוא יצרו מחסום. הוא ידע זאת היטב, ויתר על כן, היה ברור לו שגם הקצין האוסטרלי הזה ודאי יודע זאת, למרות ההזמנה שלו. ואף על פי כן הוא חש שבמסגרת תפקידו ירצה לדעת יותר על קצין הקישור. אם עליו לשאת ולתת באמצעותו עם פיקוד הצי האוסטרלי, כדאי שידע איזה מין אדם הוא; לכן רצוי שיבקר בביתו. יהיה בכך שינוי מרענן לאחר חוסר המעש המשפיל שעינה אותו בחודשים האחרונים. למרות המבוכה הרבה הכרוכה בכך, אולי זה עדיף על סוף־שבוע בתוך נושאת המטוסים הריקה והמהדהדת, כשמחשבותיו וזיכרונותיו בלבד מארחים לו לחברה.
הוא חייך קלות והניח את הספל מידו. אולי יהיה מביך לנסוע לשם, אבל אולי יהיה מביך עוד יותר לדחות בגסות מחווה של רצון טוב מצד הקצין החדש שלו. "אתה בטוח שזה לא יקשה מדי על אשתך?" שאל. "עם התינוקת הקטנה?"
פיטר ניענע בראשו. "היא תשמח," אמר. "היא זקוקה לשינוי. היא לא רואה הרבה פרצופים חדשים במצב העניינים הנוכחי. כמובן, גם התינוקת מגבילה אותה."
"בהחלט אשמח לבוא ללילה אחד," אמר האמריקאי. "אני צריך להישאר בשטח מחר, אבל אשמח ללכת לשחות בשבת. עבר המון זמן מאז שיצאתי לשחות. מה דעתך שאבוא לפאלמות ברכבת של שבת בבוקר? אני אצטרך לחזור לכאן ביום ראשון."
"אני אפגוש אותך בתחנה." הם בדקו את זמני הרכבות, ופיטר שאל, "אתה יודע לרכוב על אופניים?" הלה הינהן. "אני אביא איתי זוג נוסף לתחנה. אנחנו גרים במרחק שני מיילים בערך."
סגן־אלוף טאוארס אמר, "מצוין." האולדסמוביל האדום נמוג לחלום. עברו חמישה־עשר חודשים בלבד מאז נסע בו אל שדה התעופה, אך כעת כמעט לא היה מסוגל לזכור איך נראה לוח המחוונים או באיזה צד הידית המסיטה את המושבים. המכונית ודאי עדיין במוסך ביתו בקונטיקט, אולי בלי שאיש נגע בה, לצד כל הדברים האחרים שאילף את עצמו לא לחשוב עליהם. כעת עליו לחיות בעולם חדש ולעשות כמיטב יכולתו, לשכוח את הישן; כעת עידן האופניים בתחנת הרכבת באוסטרליה.
פיטר נפרד לשלום כדי להספיק להגיע לקרון שיחזיר אותו למשרד הצי; הוא לקח את מכתב המינוי שלו ואת הגלגלים ונסע בחשמלית לתחנה. הוא הגיע לפאלמות בשעה שש בערך, תלה את הגלגלים על ידיות אופניו, הסיר את מקטורנו והניע את הדוושות בכבדות במעלה הגבעה לביתו. הוא הגיע הביתה כעבור חצי שעה, שטוף זיעה בחום הערב, ומצא את מרי רעננה בשמלת קיץ בתוך האוושה המרעננת של ממטרת המדשאה.
היא באה לקראתו. "פיטר, אתה לוהט!" אמרה. "אני רואה שמצאת גלגלים."
הוא הינהן. "אני מצטער שלא הספקתי לבוא לחוף."
"ניחשתי שתתעכב. חזרנו הביתה בחמש וחצי בערך. מה היה בריאיון?"
"זה סיפור ארוך," אמר. הוא החנה את האופניים והגלגלים על המרפסת. "הייתי רוצה להתקלח קודם, ואחרי כן אספר לך."
"טוב או רע?" שאלה.
"טוב," השיב. "הפלגה בים עד אפריל. שום דבר אחרי זה."
"פיטר," קראה, "זה ממש נפלא! לך להתקלח ותספר לי על זה אחרי שתתרענן. אני אוציא החוצה כיסאות נוח, ויש בקבוק בירה במקרר."
כעבור רבע שעה, רענן בחולצה פתוחת צווארון ובמכנסי ספורט קלים, על כיסא בצל ובידו בירה קרה, סיפר לה הכול. לבסוף שאל, "פגשת פעם את סגן־אלוף טאוארס?"
היא ניענעה בראשה. "ג'יין פרימן פגשה את כולם במסיבה על 'סידני'. היא אמרה שהוא דווקא נחמד. איך יהיה לשרת תחתיו, לפי דעתך?"
"בסדר, אני חושב," השיב. "הוא יעיל מאוד. זה יהיה קצת מוזר בהתחלה, בספינה אמריקאית. אבל כולם מצאו חן בעיני, אני חייב לומר." הוא צחק. "עשיתי טעות רצינית כבר בהתחלה וביקשתי פינק ג'ין."
היא הינהנה. "זה מה שג'יין סיפרה. הם שותים על החוף אבל לא בספינה. אני לא חושבת שהם בכלל שותים במדים. יש להם מין קוקטייל פירות, די מדכא. כל השאר שתו כמו דגים."
"הזמנתי אותו לבוא אלינו לסוף־השבוע," אמר לה. "הוא יבוא בשבת בבוקר."
היא הביטה בו בהשתאות. "מה, סגן־אלוף טאוארס?"
הוא הינהן. "הרגשתי שאני חייב להזמין אותו. הוא יהיה בסדר."
"הו... פיטר, הוא לא יהיה בסדר. הם אף פעם לא בסדר. זה מכאיב להם מדי, לבוא לבתים של אנשים."
הוא ניסה להרגיע אותה. "הוא שונה. קודם כול, הוא הרבה יותר מבוגר. באמת, הוא יהיה בסדר גמור."
"זה מה שחשבת על מפקד הטייסת ההוא מחיל האוויר הבריטי," ענתה בהתרסה. "אתה יודע — שכחתי את שמו. זה שבכה."
הוא לא אהב להיזכר בערב ההוא. "אני יודע שזה קשה להם," אמר, "לבוא לבית של מישהו, עם תינוקת והכול. אבל באמת, הבחור הזה לא יהיה כמוהם."
היא נכנעה לבלתי נמנע. "לכמה זמן הוא יבוא?"
"רק ללילה אחד," אמר לה. "כי הוא צריך לחזור ל'סקורפיון' ביום ראשון."
"אם זה רק לילה אחד זה לא נורא כל כך..." היא ישבה שקועה בהרהורים וקימטה את מצחה. "העניין הוא שנצטרך למצוא מה לעשות איתו. להעסיק אותו כל הזמן. אף לא רגע משעמם אחד. זאת השגיאה שעשינו עם הטייס ההוא. מה הוא אוהב לעשות?"
"לשחות," אמר לה. "הוא רוצה ללכת לשחות."
"לשוט בסירת מפרש? יש תחרות ביום ראשון."
"לא שאלתי אותו. אני משער שהוא יודע להשיט סירת מפרש. הוא מאלה שיודעים."
היא לגמה מהבירה. "נוכל לקחת אותו לסרט," אמרה מהורהרת.
"מה מציגים?"
"אני לא יודעת. בעצם זה לא חשוב, כל עוד נעסיק אותו."
"אולי זה לא רעיון טוב אם הסרט יהיה על אמריקה," ציין. "אנחנו עלולים ליפול בדיוק על סרט שצולם בעיר שלו."
היא הביטה בו בפליאה. "זה יהיה ממש נורא! מאיזו עיר הוא, פיטר? מאיזה חלק של אמריקה?"
"אין לי מושג," אמר. "לא שאלתי אותו."
"אוי ואבוי. נצטרך לעשות איתו משהו בערב, פיטר. הייתי אומרת שסרט בריטי יהיה הכי בטוח, אבל אולי לא יציגו סרט כזה באותו יום."
"נוכל לעשות מסיבה," הציע.
"נהיה חייבים, אם אין סרט בריטי. אולי זה בכל זאת עדיף." היא ישבה שקועה במחשבות, ואחר כך שאלה, "אתה יודע אם הוא היה נשוי?"
"לא. אני מתאר לי שכן."
"אני חושבת שמוירה דייווידסון תסכים לבוא ולעזור לנו," אמרה בזהירות, "אם היא לא עסוקה במשהו אחר."
"אם היא לא שתויה," העיר.
"היא לא שתויה כל הזמן," השיבה אשתו. "היא תפיח רוח חיים במסיבה."
הוא שקל את ההצעה. "זה רעיון לגמרי לא רע," אמר. "אגיד לה מיד מה עליה לעשות. אף לא רגע משעמם אחד." הוא השתתק והירהר. "במיטה או מחוצה לה."
"אתה יודע שלא. כל זה רק על פני השטח."
הוא חייך. "כרצונך."
הם טילפנו למוירה דייווידסון באותו ערב והציגו בפניה את תוכניתם. "פיטר הרגיש שהוא חייב להזמין אותו," אמרה לה מרי. "כלומר, הוא הקברניט החדש שלו. אבל את יודעת איך הם ואיך הם מרגישים בבית של מישהו, עם ילדים וריח של חיתולים ובקבוקי חלב בסיר עם מים חמים וכל זה. אז חשבנו שננקה קצת את הבית ונסלק הכול הצידה וננסה להנעים את זמנו של הבחור — את כל הזמן שלו, את יודעת. הצרה היא שאני עצמי לא יכולה לעשות הרבה בגלל ג'ניפר. אולי תוכלי לבוא ולעזור לנו להיחלץ מזה? לצערי תצטרכי לישון במיטה מתקפלת בסלון או בחוץ במרפסת, אם את מעדיפה. זה רק לשבת ויום ראשון. להעסיק אותו, כל הזמן — זה מה שחשבנו. אף לא רגע אחד של שעמום. חשבתי שנערוך מסיבה במוצאי שבת, ונזמין אלינו כמה אנשים."
"נשמע קצת מַשמִים," אמרה מיס דייווידסון. "תגידי לי, הוא מהפחדנים האלה? יתחיל לבכות בזרועותי ולספר לי שאני בדיוק כמו אשתו המנוחה? יש כאלה שעושים את זה."
"אולי, מי יודע?" אמרה מרי בהיסוס. "מעולם לא פגשתי אותו. חכי רגע, אשאל את פיטר." היא חזרה אל הטלפון. "מוירה? פיטר אומר שהוא בטח ינסה להתחיל איתך אחרי שישתה כמה כוסיות."
"זה יותר טוב," אמרה. "בסדר, אבוא אליכם בשבת בבוקר. דרך אגב, הפסקתי לשתות ג'ין."
"הפסקת לשתות ג'ין?"
"זה מכרסם אותך מבפנים. מנקב לך את המעיים ועושה לך כיבים. הרגשתי אותם כל בוקר, אז הפסקתי עם זה. עכשיו זה ברנדי. בערך שישה בקבוקים, הייתי אומרת — לסוף־השבוע. אפשר לשתות המון ברנדי."
בשבת בבוקר רכב פיטר הולמס על אופניו לתחנת הרכבת של פאלמות ופגש שם את מוירה דייווידסון. היא היתה נערה בעלת מבנה גוף דק עם שיער בלונדיני חלק ופנים לבנים, בתו של מגדֵל בקר בעל חווה קטנה במקום בשם הַרקַוֵויי ליד בֶּריק. היא הגיעה לתחנה במתקן מחוכם בעל ארבעה גלגלים, שנסחב מאיזה מגרש גרוטאות והותקן מחדש בהוצאה לא קטנה שנה לפני כן, עם סוסה אפורה נאה ועליזה בין שני היצולים. היא לבשה מכנסיים בצבע אדום עז וחולצה בצבע זהה, שפתיים וציפורני ידיים ורגליים בצבע תואם גם כן. היא ניפנפה בידה לפיטר, שניגש אל ראש הסוסה, ירדה מרכבה וקשרה את המושכות אל מעקה ששימש לפנים את הנוסעים שהמתינו בתור לאוטובוס. "בוקר טוב, פיטר," אמרה. "החבר שלך עוד לא הופיע?"
"הוא יבוא ברכבת שמגיעה עכשיו," אמר. "מתי יצאת מהבית?" היא נסעה עשרים מייל עד פאלמות.
"בשמונה. מחריד."
"אכלת ארוחת בוקר?"
היא הינהנה. "ברנדי. ואשתה עוד אחד לפני שאעלה שוב על הג'ינקר."
"לא אכלת שום דבר?" שאל בדאגה.
"אכלתי? בייקון וביצים וכל הזיפת הזה? ילד טוב שלי, הייתי אתמול במסיבה אצל הסימסים. הקאתי הכול."
הם הסתובבו והלכו יחד לפגוש את הרכבת. "מתי הלכת לישון?" שאל.
"בשתיים וחצי בערך."
"אני לא יודע איך את מחזיקה מעמד. אני לא הייתי מסוגל."
"אני מסוגלת. אני מסוגלת להחזיק מעמד כל עוד אני חייבת, ולא נשאר כל כך הרבה זמן עכשיו. כלומר, למה לבזבז זמן בשינה?" היא צחקה צחוק צורמני במקצת. "זה פשוט לא הגיוני."
הוא לא השיב. הצדק היה עמה, אלא שזו לא היתה דרכו. הם עמדו וחיכו עד לבוא הרכבת ופגשו את סגן־אלוף טאוארס על הרציף. הוא בא בלבוש אזרחי, מעיל אפור בהיר ומכנסי אימון חומים בגזרה אמריקאית, כך שהתבלט כזר בין הנוסעים האחרים.
פיטר הולמס ערך ביניהם היכרות. ברדתם במדרגות הרציף אמר האמריקאי, "שנים לא רכבתי על אופניים. אני בטח אפול."
"דאגנו לך למשהו יותר טוב," אמר פיטר. "מוירה באה עם הג'ינקר שלה לכאן."
הוא קימט את מצחו. "לא הבנתי?"
"מכונית ספורט," אמרה הנערה. "יגואר XK140. תאנדֶרבֶּרד בשבילך, אני מניחה. מודל חדש, כוח סוס אחד בלבד, אבל היא עושה שמונה מיילים בשעה בכביש ישר. אלוהים, כמה שאני רוצה לשתות!"
הם התקרבו אל הג'ינקר עם הסוסה האפורה בין היצולים; היא ניגשה להתיר את המושכות. האמריקאי עמד מן הצד וסקר את הכרכרה הנוצצת בשמש. "תשמעי," קרא, "עגלה לגמרי לא רעה!"
מוירה צחקה. "עגלה! זאת המילה. עגלה, נכון? בסדר, פיטר — זאת לא מילה מגוּנה. ובלאו הכי זה מה שזה. יש לנו קסטומליין במוסך, סגן־אלוף טאוארס, אבל לא הבאתי אותה. זאת עגלה. בוא ותעלה, ואני אלחץ על הדוושה ואראה לך איך היא נוסעת."
"אני באתי באופניים," אמר פיטר. "אחזור איתם עכשיו ואפגוש אתכם בבית."
סגן־אלוף טאוארס טיפס ועלה לעגלה והנערה התיישבה לצדו; היא נטלה את השוט וסובבה את הסוסה, מתנהלת מאחורי האופניים במעלה הרחוב. "דבר אחד אני מוכרחה לעשות לפני שנצא מהעיר," אמרה לבן לווייתה, "וזה לשתות משהו. פיטר בחור טוב וגם מרי, אבל הם לא שותים מספיק. מרי אומרת שזה עושה לתינוקת כאבי בטן. אני מקווה שלא אכפת לך. אתה יכול לשתות קוקה קולה או משהו כזה אם אתה מעדיף."
סגן־אלוף טאוארס נדהם במקצת, אך חש שהוא מתרענֵן. עבר זמן רב מאז היה עליו לדבר עם אישה צעירה מסוג זה. "אני אצטרף אלייך," אמר. "בלעתי קולה בשנה האחרונה בכמות שתספיק להציף את הספינה שלי. משקה לא יזיק לי."
"אז שנינו באותה סירה," אמרה. היא כיוונה ללא קושי את הכרכרה אל הרחוב הראשי. מכוניות אחדות עמדו נטושות, חונות באלכסון בצד הכביש; הן עמדו כך למעלה משנה. התנועה ברחובות היתה דלילה כל כך שהן כלל לא הפריעו, ולא היה דלק לגרור אותן משם. היא נעצרה בפתח מלון פִּיר וירדה; היא קשרה את המושכות אל הפגוש של אחת המכוניות האלה ונכנסה עם בן לווייתה אל הבר.
"מה אפשר להזמין לך?" שאל.
"ברנדי כפול."
"מים?"
"מעט מאוד, והרבה קרח."
הוא מסר את ההזמנה למוזג וחכך בדעתו לרגע בעוד הנערה מתבוננת בו. לא היה שום ויסקי שיפון וגם לא ויסקי סקוטי זה חודשים רבים.
ויסקי אוסטרלי עורר בו חשדנות, משום מה. "מעולם לא שתיתי ברנדי כזה," העיר. "איך הוא?"
"לא מציאה גדולה," אמרה הנערה, "אבל זה תופס אותך פתאום. טוב למעיים. זאת הסיבה שאני שותה את זה."
"אני חושב שאשאר נאמן לוויסקי." הוא הזמין ואז נפנה אליה, משועשע. "את שותה די הרבה, מה?"
"זה מה שאומרים לי כולם." היא לקחה את המשקה שהוא הושיט לה והוציאה חפיסת סיגריות מתיקה, תערובת של טבק דרום אפריקאי ואוסטרלי. "רוצה אחת מאלה? הן מחרידות, אבל זה כל מה שיכולתי להשיג."
הוא הציע לה אחת משלו, מחרידה לא פחות, והצית לה אותה. היא נשפה ענן עשן ממושך מנחיריה. "זה שינוי, על כל פנים. מה שמך?"
"דווייט," אמר לה. "דווייט ליונל."
"דווייט ליונל טאוארס," חזרה. "אני מוירה דייווידסון. יש לנו חוות בקר במרחק עשרים מייל מכאן. אתה הקברניט של הצוללת, נכון?"
"נכון."
"שמח בעבודה שלך?" שאלה בציניות.
"פיקוד על צוללת נחשב לכבוד גדול בזמנו," אמר בשקט. "אני חושב שזה עדיין כבוד."
היא השפילה את עיניה. "סליחה שאמרתי את זה. אני קצת חזירה כשאני פיכחת." היא רוקנה את המשקה שלה בלגימה אחת. "תזמין לי עוד אחד, דווייט."
הוא קנה לה משקה נוסף, אך נשאר נאמן לוויסקי שלו. "תגיד לי," אמרה הנערה, "מה אתה עושה כשאתה בחופשה? משחק גולף? משיט סירה? הולך לדוג?"
"דיג, בעיקר," אמר. חופשה רחוקה עם שרון בחצי האי גאספֶה צפה ועלתה בזיכרונו, אך הוא הרחיק את המחשבה ממנו והלאה. חייבים להתרכז בהווה ולשכוח את העבר. "קצת חם לגולף," אמר. "המארח שלנו אמר משהו על שחייה."
"זה קל," היא אמרה. "יש תחרות מפרשיות היום אחר הצהריים במועדון, זה מתאים לך?"
"ברור," אמר ובקולו נשמעה נימת הנאה. "איזה מין סירה יש לו?"
"משהו שנקרא גוֶון 12," אמרה. "זאת מין קופסה חסינה למים ועליה מפרשׂ. אני לא יודעת אם הוא רוצה להשיט אותה בעצמו. אני אהיה המלח שלך אם הוא יוותר."
"אם אנחנו מתכוננים לשוט," אמר בתוקף, "כדאי שנפסיק לשתות."
"אני לא אהיה המלח שלך אם אתה מתכונן להיות דקדקן כזה," השיבה לו. "הספינות שלנו לא יבשות כמו שלכם."
"בסדר," אמר בשלווה. "אז אני אהיה המלח שלך."
היא לטשה בו עיניים. "מישהו הכה אותך פעם בראש בבקבוק?"
הוא חייך. "הרבה פעמים."
היא רוקנה את כוסה. "טוב, תשתה עוד אחד."
"לא, תודה. ההולמסים יתפלאו מה קרה לנו."
"הם ידעו," אמרה הנערה.
"באמת, אני רוצה לראות את העולם מלמעלה בג'ינקר הזה." הוא הוביל אותה אל הדלת.
היא יצאה איתו בלי להתנגד. "זאת עגלה," אמרה.
"לא לא. אנחנו באוסטרליה כעת. זה ג'ינקר."
"כאן אתה טועה," אמרה. "זאת עגלה — עגלת אבוט. היא בת למעלה משבעים שנה. אבא אומר שהיא נבנתה באמריקה."
הוא הביט בכלי בעניין מחודש. "באמת," קרא, "תהיתי איפה כבר ראיתי את זה. לסבא שלי היה דבר כזה בדיוק במחסן, במיין, כשהייתי ילד."
אסור לה להניח לו לחשוב על העבר. "רק תעמוד על יד הראש שלה עד שאני יוצאת מכאן," אמרה. "היא לא כל כך טובה בהילוך אחורי." היא קפצה אל המושב ומשכה באכזריות בפי הסוסה, כך שהיתה לו הרבה עבודה. הסוסה הזדקפה לעומתו ברגליה הקדמיות; הוא הצליח לכוון אותה אל הרחוב וקפץ לצדה של האישה, ובבת אחת דהרו קדימה. "היא קצת לא מנוסה," אמרה מוירה. "העלייה בגבעה תעצור אותה בעוד רגע. כבישי האספלט המחורבנים האלה..." האמריקאי ישב ונצמד למושבו בעודם דוהרים אל מחוץ לעיר, כשהסוסה מחליקה ומידרדרת על המשטחים החלקים, והתפלא איך נערה כלשהי מסוגלת לנהוג בסוס בצורה גרועה כל כך.
הם הגיעו לביתו של הולמס כעבור דקות אחדות, כשהסוסה מכוסה זיעה. פיטר ואשתו יצאו להקביל את פניהם. "סליחה שאיחרנו, מרי," אמרה הנערה בקור רוח. "לא יכולתי להוציא את סגן־אלוף טאוארס מהפאב."
"נראה כאילו פיצית את עצמך על זמן אבוד," העיר פיטר.
"היתה לנו נסיעה רצינית," אמר מפקד הצוללת. הוא ירד והוצג בפני מרי. אחר כך חזר אל הנערה. "מה דעתך שאני אטייל קצת עם הסוסה, עד שהיא תתקרר?"
"מצוין," אמרה הנערה. "צריך להתיר אותה מהרתמה ולהכניס אותה למכלאה. פיטר יראה לך. אני אעזור למרי עם ארוחת הצהריים. פיטר, דווייט רוצה להשיט את הסירה שלך אחר הצהריים."
"בכלל לא אמרתי את זה," מחה האמריקאי.
"אבל אתה רוצה." היא התבוננה בסוסה, שמחה שאביה אינו כאן ואינו רואה. "תנגב אותה במשהו — יש חתיכת בד מאחור מתחת לשיבולת שועל. אני אשקה אותה אחר כך, אחרי שאנחנו נשתה משהו."
אחר הצהריים נשארה מרי בבית עם התינוקת, מכינה בשקט את הדרוש למסיבה בערב. דווייט טאוארס רכב מתנדנד על אופניים עם פיטר ומוירה אל מועדון השיט. הם רכבו כשהמגבות כרוכות לצוואריהם ובגדי הים תחובים בכיסיהם; במועדון החליפו בגדים למקרה שיתהפכו וייפלו למים. הסירה היתה תיבת עץ לבוד חסין למים, עם תא נווט זעיר ומפרשׂ רחב למדי. הם התקינו אותה והשיטו אותה והגיעו לקו הזינוק חמש דקות לפני הזמן, כשהאמריקאי משיט את הסירה, מוירה משמשת עזר כנגדו ופיטר מתבונן בתחרות מן החוף.
הם לבשו בגדי ים — דווייט טאוארס במכנסי רחצה ישנים חומים והנערה בבגד ים לבן בשני חלקים; הם לקחו איתם חולצות מחשש לכוויית שמש. דקות אחדות הם תירגלו מאחורי קו הזינוק, חגים במעגל בין תריסר הסירות האחרות שהשתתפו במירוץ. הוא לא השיט סירה זה שנים אחדות, ומעולם לא סירה מהסוג הזה; היא התמצאה היטב, ועד מהרה הבחין שהיא זריזה מאוד. עד שנשמעה יריית הזינוק כבר רחש לה אמון, והם היו במקום החמישי מעבר לקו הזינוק בתחילת התחרות, שבה היה צריך להקיף שלוש פעמים מסלול משולש.
כפי שקורה לעתים קרובות במפרץ פורט פיליפ, נשבה רוח חזקה. משהקיפו את המסלול פעם אחת, הרוח התעצמה והמים הציפו את שפת הסירה; סגן־אלוף טאוארס היה עסוק מדי בחבל המפרש ובידית ההגה בניסיון לשמור על יציבות הסירה ועל מסלולה מכדי שייתן דעתו למשהו אחר. הם התחילו את ההקפה השנייה והתקדמו אל נקודת המפנה הבאה באור השמש הזוהרת ובענני רסס־יהלומים; כה עסוק היה, עד שלא הבחין בכף רגלה של הנערה כשבעטה בפקעת החבל הראשי מסביב לטריז והניחה לחבל להסתבך מעליו. הם הגיעו אל המצוף והוא סטה בזריזות, הרים את ידית ההגה ושיחרר את חבל המפרשׂ, אך החבל נתקע כמעט מיד. משב רוח עז ירד עליהם והטה את הסירה על צדה. הנערה העמידה פני שוטה ומשכה פנימה את החבל, הסירה נכנעה והמפרש נפרש שטוח על פני המים. בן רגע היו שניהם במים, שוחים בצד הסירה.
"כל הזמן החזקת את החבל של המפרש הראשי!" האשימה אותו והוסיפה, "אוף, לעזאזל, החזייה שלי נופלת!"
לאמיתו של דבר היא משכה בעורמה בקשר שבין עצמות כתפיה כשקפצה למים, וכעת צפה החזייה לצדה. היא תפסה אותה ביד אחת ואמרה, "שחה לצד השני ושב על לוח האיזון. הסירה תהיה בסדר." היא שחתה איתו.
מרחוק ראו את סירת המנוע הלבנה, שהיתה בסיור בטיחות, מסתובבת וממהרת לעומתם. היא אמרה לבן לווייתה, "הנה צוות ההצלה מגיע. רק זה חסר לנו. תעזור לי ללבוש את זה לפני שהם מגיעים, דווייט." היא היתה יכולה לעשות זאת לגמרי בכוחות עצמה, תוך כדי ציפה, כשפניה בתוך המים. "זהו זה — קשר חזק וטוב. לא כל כך חזק, אני לא יפנית. זהו זה. עכשיו בוא נהפוך את הסירה ונמשיך בתחרות."
היא טיפסה על לוח האיזון, שבלט החוצה מגוף הסירה בגובה פני המים, ועמדה עליו. הוא שחה למטה, משתאה לחוצפתה ולקווים הדקים של גזרתה. הוא הטיל את כובד משקלו על הלוח יחד איתה, והסירה הרימה בהיסוס את מפרשיה הרטובים מתוך המים, ואז התייצבה פתאום. הנערה התגלגלה על צדה פנימה אל החרטום והתירה את חבל המפרש הראשי, ודווייט טיפס בכבדות פנימה ונחת לידה. כעבור רגע שוב יצאו לדרך, כשהסירה מתנודדת מכובד המים שבמפרשיה, לפני שהגיעה אליהם ספינת החילוץ. "אל תעשה את זה שוב," אמרה בחומרה. "זה בגד ים לשיזוף. הוא לא נועד להירטב."
"אני לא יודע מה קרה לי," התנצל. "הכול הלך כל כך טוב עד אז."
הם השלימו את המסלול בלי תקריות נוספות וסיימו במקום לפני האחרון. הם המשיכו לשוט אל החוף, ופיטר המתין להם כשהמים מגיעים עד מותניו. הוא תפס את הסירה וסובב אותה אל הרוח. "נהניתם מהשיט?" שאל. "ראיתי איך הטבעתם אותה."
"היה יופי," השיבה הנערה. "דווייט הטביע אותה ואז החזייה שלי נפלה, אז כך או כך זה היה מרגש. אף לא רגע אחד משעמם. היא שטה נהדר, פיטר."
הם קפצו למים וגררו את הסירה אל החוף, הורידו את המפרשים והעמיסו אותה על קרונית כדי להוביל אותה לחניה במעלה החוף. אחר כך שחו עד לקצה המזח וישבו לעשן בשמש הערב החמימה, והצוק שמאחוריהם מגן עליהם מרוח החוף.
האמריקאי הביט במים הכחולים, בצוקים האדומים ובסירות המנוע העוגנות ומתנדנדות במים. "מקום יפה מאוד יש לכם כאן," אמר מתוך הרהורים. "ביחס לגודלו זה המועדון הקטן הכי יפה שראיתי."
"הם לא לוקחים את השיט ברצינות רבה מדי," העיר פיטר. "זה הסוד."
הנערה אמרה, "זה הסוד של כל דבר. מתי אנחנו מתחילים שוב לשתות, פיטר?"
"האורחים באים בשמונה בערך," אמר לה. הוא נפנה אל אורחו. "הזמנו אלינו כמה אנשים הערב," אמר. "חשבתי שאולי נצא ונאכל ארוחת ערב במלון לפני כן. להקל את הלחץ על החלק הביתי."
"בוודאי. בשמחה."
ואז אמרה הנערה, "מה, אתה לא לוקח את סגן־אלוף טאוארס שוב למלון פיר?"
"חשבתי שנלך לשם כולנו."
"זה נראה לי מאוד לא מחוכם," אמרה בנעימה מסתורית.
האמריקאי צחק. "את מוציאה לי שם רע באזור הזה."
"אתה מוציא שם רע לעצמך," החזירה לו. "אני עושה כל מה שאפשר לטהר אותך. אני לא מתכוננת להגיד מילה על זה שתלשת לי את החזייה."
דווייט טאוארס שלח אליה מבט מהסס, ואז פרץ בצחוק. הוא צחק כפי שלא צחק זה שנה, בלי שיעכבו אותו מחשבות על מה שקרה בעבר. "טוב," אמר לבסוף. "נשמור את זה בסוד, זה יישאר בינך לביני."
"לפחות מצדי," אמרה בהתחסדות. "אתה בטח תרוץ לספר לכולם הערב, כשתהיה קצת שתוי."
פיטר אמר, "אולי כדאי שנלך להחליף בגדים. אמרתי למרי שנחזור הביתה בסביבות שש."
הם הלכו לאורך המזח אל חדרי ההלבשה, החליפו בגדים ורכבו בחזרה על אופניהם. בבית מצאו את מרי על הדשא, משקה את הגינה. הם דנו בדרכים ובאמצעים להגיע אל המלון, והחליטו לרתום את הסוסה ולרדת העירה בעגלה. "כדאי שנעשה את זה בשביל טאוארס," אמרה הנערה. "הוא לעולם לא יצליח לטפס על הגבעה אחרי עוד סיבוב במלון פיר."
היא הלכה עם פיטר אל המכלאה לתפוס את הסוסה ולרתום אותה. כשהחליקה את המתג בין שפתי הבהמה והשחילה את האוזניים דרך הרסן, אמרה, "איך הולך לי, פיטר?"
הוא העווה את פניו בחיוך. "את נהדרת. אף לא רגע אחד משעמם."
"טוב, זה מה שמרי אמרה שהיא רוצה. מכל מקום, הוא עדיין לא פרץ בבכי."
"סביר יותר שיתפוצץ אצלו כלי דם אם תמשיכי לטפס עליו."
"אני לא בטוחה שאצליח. מיציתי כמעט את כל הרפרטואר שלי." היא הניחה את האוכף על גב הסוסה.
"תקבלי עוד השראה בהמשך הלילה," הבטיח לה.
"אולי."
הערב ירד. הם סעדו במלון וחזרו הביתה במעלה הגבעה באופן מתון יותר מהפעם הקודמת, התירו את הסוסה והכניסו אותה למכלאה ללילה, והיו מוכנים לפגוש את האורחים בשמונה. ארבעה זוגות באו למסיבה הקטנה והצנועה: רופא צעיר ואשתו, קצין צי נוסף, גבר צעיר ועליז שתואר כחוואי פוחח שאורחות חייו היו תעלומה לאמריקאי, ובעליו הצעיר של מפעל הנדסה קטן. במשך שלוש שעות רקדו ושתו יחד, כשהם נמנעים בקפידה מכל נושא שיחה רציני. האוויר בחדר הלך והתחמם, המקטורנים והעניבות הוסרו בשלב מוקדם, והגרמופון המשיך וניגן ערמה ענקית של תקליטים, שאת מחציתם שאל פיטר לכבוד הערב. למרות החלונות הפתוחים לרווחה מאחורי רשת הזבובים נמלא החדר עשן סיגריות. מעת לעת היה פיטר מרוקן את המאפרות לפח ומרי היתה אוספת את הכוסות הריקות, רוחצת אותן במטבח ומחזירה אותן לחדר. לבסוף, בסביבות אחת־עשרה וחצי, הביאה מגש עם תה ועוגיות חמאה, הסימן המוסכם באוסטרליה שהמסיבה מתקרבת לסיומה. עד מהרה החלו האורחים להיפרד לשלום ויצאו לדרך על אופניהם.
מוירה ודווייט פסעו לאורך השביל הקטן ללוות את הרופא ואשתו אל מחוץ לחצר. ואז הסתובבו וחזרו הביתה. "מסיבה נחמדה," אמר מפקד הצוללת. "אנשים נחמדים באמת, כולם."
היה קריר ונעים בגינה לאחר האוויר החם והדחוס שבבית. הלילה היה שקט מאוד. בין העצים נראה קו החוף של פורט פיליפ עולה מפאלמות לעבר נלסון לאורם הבהיר של הכוכבים. "נורא חם בפנים," אמרה הנערה. "אני רוצה להישאר קצת בחוץ לפני השינה, להתקרר."
"כדאי שאביא לך שמיכה."
"כדאי שתביא לי משקה, דווייט."
"משקה קל?" הציע.
היא ניענעה בראשה. "ברנדי והרבה קרח, אם נשאר משהו."
הוא עזב אותה ונכנס להביא לה משקה. כששב והופיע, כוס בכל יד, מצא אותה יושבת בקצה המרפסת בחושך. היא לקחה בתודה את הכוס שהושיט לה, והוא התיישב לידה. אחרי הרעש וההמולה של הערב, השקט והשלווה של הגינה בלילה נעמו לו. "באמת נעים לשבת קצת בשקט," אמר.
"עד שהיתושים יתחילו לעקוץ," אמרה. רוח קלה חמימה נשבה סביבם. "ואולי לא, ברוח הזאת. אני לא אוכל להירדם אם אלך לישון עכשיו, סתם אשכב ואתהפך כל הלילה."
"הלכת לישון מאוחר אתמול?" שאל.
היא הינהנה. "ובלילה שלפניו."
"כדאי לך לנסות ללכת לישון מוקדם מדי פעם."
"מה הטעם?" תבעה לדעת. "מה הטעם לכל דבר עכשיו?" הוא לא ניסה לענות לה, ומיד היא שאלה, "למה פיטר מצטרף אליך ל'סקורפיון', דווייט?"
"הוא קצין הקישור החדש שלנו," אמר לה.
"היה לכם קצין קישור לפניו?"
הוא ניענע בראשו. "אף פעם לא."
"למה נתנו לך קצין כזה עכשיו?"
"אין לי מושג," השיב. "אולי נצא לסיור במימי אוסטרליה. לא קיבלתי הוראות, אבל זה מה שאומרים לי. הקברניט הוא כנראה האחרון שמספרים לו משהו בצי הזה."
"לאן אומרים שאתם מפליגים, דווייט?"
הוא היסס רגע. עכשיו היתה הסודיות נחלת העבר, אם כי נדרש מאמץ מודע כדי לזכור זאת. כאשר העולם ריק מכל אויב, נשמרה הסודיות רק מכוחו של ההרגל. "אומרים שאנחנו אמורים לערוך הפלגה קצרה לפורט מורסבי," אמר לה. "אולי זאת סתם שמועה, אבל זה כל מה שאני יודע."
"אבל פורט מורסבי הלכה, לא?"
"אני חושב שכן. לא התקבל משם שום שדר רדיו כבר הרבה זמן."
"אז לא תוכלו לנחות על החוף במקרה כזה, לא?"
"מישהו חייב ללכת ולבדוק, מתישהו," אמר. "לא נצא מחוץ לצוללת אלא אם כן רמת הקרינה תהיה קרובה לנורמלית. אם הרמה תהיה גבוהה, אני אפילו לא אעלה אל פני המים. אבל מישהו חייב ללכת ולבדוק, מתישהו." הוא השתתק. השתררה דממה בגינה לאור הכוכבים. "יש המון מקומות שצריך ללכת ולבדוק," אמר לבסוף. "עדיין מגיעים שידורי רדיו מאיפשהו ליד סיאטל. אין בהם הרבה היגיון, רק מדי פעם, מין בליל של נקודות וקווים. לפעמים עוברים שבועיים, ואז הם מופיעים שוב. אולי יש שם מישהו חי, שלא יודע איך לטפל במכשיר. יש הרבה דברים מוזרים בחצי הכדור הצפוני שמישהו חייב ללכת ולראות."
"יכול להיות שמישהו שם נשאר בחיים?"
"קשה להאמין. זה בלתי אפשרי. הוא יצטרך לחיות בחדר סגור הרמטית, כשכל האוויר מסונן ברגע שהוא נכנס פנימה, ועם מאגרי מזון ומים שהוכנו מראש. אני לא חושב שזה מעשי."
היא הינהנה. "זה נכון שגם קיירנס מחוסלת, דווייט?"
"אני חושב שכן — קיירנס ודרווין. ייתכן שנצטרך לגשת ולבדוק מה קורה שם. אולי בגלל זה פיטר גויס ל'סקורפיון'. הוא מכיר את המים האלה."
"מישהו סיפר לאבא שתושבי טאונסוויל סובלים עכשיו ממחלות קרינה. אתה חושב שזה נכון?"
"אני באמת לא יודע — לא שמעתי על זה. אבל הייתי אומר שזה יכול להיות נכון. זה דרומית לקיירנס."
"וזה יתקדם ויתפשט הלאה, דרומה, עד שזה יגיע אלינו?"
"זה מה שאומרים."
"אף פעם לא זרקו פצצה בחצי הכדור הדרומי," אמרה בכעס. "למה זה צריך ליפול עלינו? אי־אפשר לעשות משהו כדי לעצור את זה?"
הוא ניענע בראשו. "שום דבר. אלה הרוחות. קשה מאוד לעצור את מה שהרוח מביאה. זה פשוט בלתי אפשרי. חייבים לקבל מה שבא עלינו, ולהוציא מזה את הטוב ביותר."
"אני לא מבינה את זה," אמרה בעקשנות. "פעם אמרו ששום רוח לא נושבת מעבר לקו המשווה, כך שאנחנו בטוחים, ועכשיו נראה שאנחנו לא בטוחים בכלל..."
"לעולם לא נהיה בטוחים לגמרי," אמר בשקט. "גם אם הם צדקו בקשר לחלקיקים הכבדים — האבק הרדיואקטיבי — גם אז היו מגיעים אלינו החלקיקים הקטנים ביותר, שנישאים על ידי התפשטות. הם כבר הגיעו אלינו, רמת הרדיואקטיביות כאן היום גבוהה פי שמונה או תשעה ממה שהיתה לפני המלחמה."
"לא נראה שזה פוגע בנו," השיבה. "אבל האבק הזה שהם מדברים עליו, האבק הזה נישא ברוח, לא?"
"בדיוק כך," השיב. "אבל אין שום רוח שנושבת ישר לתוך חצי הכדור הדרומי מחצי הכדור הצפוני. אחרת כולנו היינו מתים מיד."
"הלוואי," אמרה במרירות. "זה כמו לחכות לתלייה."
"אולי באמת. ואולי זאת תקופת חסד."
שתיקה קלה השתררה לאחר דבריו. "למה זה לוקח כל כך הרבה זמן, דווייט?" שאלה לבסוף. "למה הרוח לא יכולה לנשוב ישר, ונגמור עם זה?"
"זה לא כל כך קשה להבין, בעצם," אמר. "בכל אחד מחצאי הכדור הרוחות נושבות במערבולות גדולות, לאורך אלפי מיילים, בין הקוטב לקו המשווה. מערכת סיבובית של רוחות בחצי הכדור הצפוני, ומערכת שנייה בחצי הדרומי. אבל מה שמפריד ביניהן אינו קו המשווה שאת רואה על הגלובוס, אלא מה שנקרא 'קו המשווה של הלחץ', והוא נע צפונה ודרומה על פי עונות השנה. בינואר כל בורניאו ואינדונזיה נמצאות במערכת הצפונית, אבל ביולי ההפרדה נעה הרחק צפונה, כך שכל הודו וסיאם וכל מה שמדרום להן נמצא במערכת הדרומית. וכך בינואר הרוחות הצפוניות נושאות את האבק הרדיואקטיבי שנוצר מהנשורת דרומה, למשל אל מלאיה, ואחר כך, ביולי, כל אלה עוברים למערכת הדרומית, והרוחות שלנו קולטות את האבק ונושאות אותו דרומה לכאן. לכן זה מתקדם אלינו לאט."
"ואי־אפשר לעשות שום דבר בקשר לזה?"
"שום דבר. זה פשוט עסק גדול מדי בשביל האנושות. אנחנו פשוט חייבים להשלים עם זה."
"אני לא משלימה עם זה," אמרה בחימה. "זה לא הוגן. אף אחד בחצי הכדור הדרומי מעולם לא הטיל פצצה, פצצת מימן או קובלט או כל פצצה אחרת. אין לנו שום קשר לזה. למה אנחנו צריכים למות מפני שארצות אחרות, במרחק עשרת אלפים מייל מאיתנו, רצו במלחמה? זה ממש לא הוגן."
"כל זה נכון," אמר. "אבל זה המצב."
היא אמרה בכעס, "זה לא מפני שאני מפחדת למות, דווייט. כולנו נצטרך למות באחד הימים. זה בגלל כל הדברים שאני מפסידה..." היא הפנתה אליו את פניה לאור הכוכבים. "לעולם לא אצא מחוץ לאוסטרליה. כל חיי רציתי לראות את רו דה ריבולי. אולי בגלל השם הרומנטי. זה טיפשי, כי זה בטח סתם רחוב כמו כל רחוב אחר. אבל זה מה שרציתי, ולעולם לא אראה אותו. כי אין עכשיו פריז, או לונדון, או ניו יורק."
הוא חייך אליה ברוֹך. "יכול להיות שרו דה ריבולי עדיין שם, עם מוצגים בחלונות הראווה. אני לא יודע אם זרקו פצצה על פריז או לא. אולי הכול עדיין שם בדיוק כפי שהיה, והשמש זורחת ברחוב בדיוק כמו שרצית לראות אותו. ככה הייתי רוצה לחשוב על מקום כזה. אלא שפשוט לא גרים שם אנשים עכשיו."
היא קמה בעצבנות על רגליה. "לא ככה רציתי לראות את זה. עיר רפאים... תביא לי עוד משקה, דווייט."
הוא המשיך לשבת וענה לה בחיוך, "בשום אופן לא. הגיע הזמן שתלכי לישון."
"אז אלך ואביא בעצמי." היא קמה ונכנסה בכעס אל הבית. הוא שמע את שקשוק הכוס, והיא יצאה כמעט מיד, בידה כוס מלאה עד למעלה ממחציתה וגוש קרח צף בתוכה. "הייתי אמורה לנסוע לאנגליה במארס," קראה. "ללונדון. זה אורגן לפני שנים. הייתי צריכה לחיות חצי שנה באנגליה ובאירופה, ואחר כך לחזור דרך אמריקה. הייתי רואה את מדיסון אבניו. זה נורא לא צודק."
היא לגמה לגימה ממושכת מהכוס והרחיקה אותה ממנה בתיעוב. "אוף, מה זה הזיפת הזה שאני שותה?"
הוא קם ונטל את הכוס מידה והריח. "ויסקי," הוא אמר לה.
היא לקחה את הכוס והריחה בעצמה. "נכון," אמרה עמומות. "זה בטח יהרוג אותי, נוסף על כל הברנדי." היא הרימה את הכוס המלאה משקה לא מהול, רוקנה אותה בבת אחת וזרקה את קוביית הקרח על הדשא.
היא הביטה בו, מתנדנדת מעט באור הכוכבים. "לעולם לא תהיה לי משפחה כמו למרי," מילמלה. "זה כל כך לא הוגן. גם אם תיקח אותי למיטה הלילה לעולם לא תהיה לי משפחה, מפני שלא יהיה זמן." היא צחקה צחוק היסטרי. "זה ממש מצחיק. מרי פחדה שאתה תתחיל ליילל כשתראה את התינוקת ואת החיתולים על החבל. כמו מפקד הטייסת מחיל האוויר הבריטי שהתארח אצלם פעם." דיבורה נעשה מגומגם. "תעסיקי או... אותו." היא התנדנדה ותפסה את עמוד המרפסת. "זה מה שהיא אמרה. אף לא רגע אחד של שעמום. אל תיתני לו לראות את התינוקת כי אז אולי... אולי הוא יתחיל לבכות." הדמעות החלו לזלוג על לחייה. "היא בכלל לא חשבה שדווקא אני אתחיל לבכות, ולא אתה."
היא התמוטטה על המרפסת, ופניה שטופי דמעות. הוא היסס רגע, רצה לגעת בכתפה ונרתע, בלי לדעת מה עליו לעשות. לבסוף הסתובב ונכנס אל הבית. הוא מצא את מרי במטבח, מנקה את הלכלוך שנשאר מהמסיבה.
"גברת הולמס," אמר, מבויש קצת, "אולי תוכלי לצאת החוצה ולהציץ במיס דייווידסון. היא שתתה כוס ויסקי לא מהול נוסף על כל הברנדי. אני חושב שהיא צריכה שמישהו ישכיב אותה לישון."
אוריאל –
על החוף
קראתי את הספר לפני שנים רבות. רומן מדכא על סוף מתקרב ובלתי נמנע. כתוב לא רע, מעורר מחשבה, אך לא משאיר רושם יוצא דופן במיוחד.
לימור –
על החוף
בסך הכל נהנתי מקריאת הספר, כתיבה ועלילה טובות משאיר את הקורא עם מחשבות גם לאחר סיום הספר.
סתםאחד –
על החוף
ספר חשוב מאוד שגם אם צורת כתיבתו פחות רלוונטית בספרות המודרנית (שטוח וכו) עדיין חשוב לקרוא אותו הן מעצם העובדה שהוא מעלה רעיונות פילוסופים ח/שובים -איך מתמודדים עם משפחה עבודה ומשמעות לפני הסוף והן מההשפעה שהייתה לו על קובעי מדיניות לפירוק מנשק גרעיני ברחבי העולם