המתנה – ספר לחיים



1.

פרזיטים, לכו לעבוד

הוא נוכח שם, בשקט, בכל יום שישי ומדי פעם גם באמצע השבוע, נראה כבן 50 עם סיפור חיים של בן 80, נטול שם וכתובת. הוא יושב על כיסא נמוך ליד תחנת הרכבת, לצדו תיבה מרופטת, ובידיו כלי העבודה: מברשת וכמה שפופרות קטנות בצבעים שונים: חום, שחור, אפרפר. עד שראיתי אותו, הייתי בטוח שהמלאכה הזאת כבר עברה מן העולם. הרי מי בימינו מצחצח נעליים ברחוב? אבל האיש חסר השֵם נמצא שם ומציע את שירותיו לעוברים ושבים. רק מעטים ניגשים, וגם הם כנראה עושים זאת מתוך חמלה, ולא משום שהם באמת זקוקים לצחצוח הגון של נעליהם.

שלומי ורינת, בני זוג, נעמדים לרגע במרחק ביטחון ממנו. "תראה אותו, מסכן, אולי תיתן לו לצחצח לך את הנעליים?" רינת מציעה.

"שימצא עבודה נורמלית," רוטן שלומי. "הרי ברור שאם מישהו מנסה להתפרנס מצחצוח נעליים של אנשים ברחוב, הוא רק מבקש רחמים בדרך מתוחכמת יותר. בגילו הוא עדיין יכול לעבוד במקצוע מכובד. בואי נלך מפה, אני לא רוצה שיצחצח לי את הנעליים, זה ממש מביך."

"למה אתה מדבר ככה, שלומי? אתה זוכר את נגן הכינור שראינו ברחבת המשביר לצרכן בירושלים?"

"הקבצן ההוא," הוא זורק בנימה מזלזלת, "זה שניגן ברחוב?"

"כן, 'הקבצן ההוא'."

"נו? זה בדיוק אותו הדבר. בן אדם שבמקום לעבוד, יושב ברחוב ומנגן ופשוט פונה לרחמים שלנו," הוא אומר. "מה, אני נראה לך פראייר?"

"אתה יודע, קוראים לו ולדימיר, לנַגָן ההוא. עברתי שם לפני כמה ימים ולא ראיתי אותו. מישהו סיפר לי שהוא היה כנר בתזמורת גדולה ברוסיה, ואחרי שעלה לארץ, התחיל לעבוד בתור מורה למוזיקה," משיבה רינת. "אבל הוא לא הרוויח מספיק, ונאלץ להשלים הכנסה באמצעות נגינה ברחוב. כמעט כל יום הוא היה יושב שם, עד שלפני כמה שבועות מצאו אותו מת. הוא קפא מקור, בזמן שכל מה שהוא רצה היה להתפרנס מהמקצוע שלו."

כולנו נתקלים ברחוב בבעלי מקצועות שעברו מהעולם כגון אלה. הסיבה שהם שם פשוטה עד כאב: הם חלק ממעגל העוני, ואין להם אפשרות לצאת ממעגל זה.

האדם הסָביר לא יתיישב מיוזמתו ברחוב, לעיני כול, וישפיל את עצמו עד עפר. ברור שגם ולדימיר וגם מצחצח הנעליים מתחנת הרכבת היו מעדיפים להתפרנס בכבוד ולא להשפיל את עצמם. אבל הם לא יכולים. צחצוח הנעליים והנגינה בכינור הם המקצועות שלהם, בין שיש להם "תעודת הסמכה" ובין שלא. הם משלימים הכנסה ברחוב כדי שיוכלו לספק מזון לילדיהם.

המהירות המסחררת שבה העולם מתקדם השאירה לא מעט אנשים מאחור. הם לא נתקעו מאחור משום שעשו משהו רע, אלא משום שהרכבת עברה בתחנה והם לא הצליחו לעלות עליה. הם נותרו מאחור, בין השאר, משום שבחייהם ובעולם חלו שינויים ותמורות.

קחו, למשל, את חברת "בלוקבסטר", זו שהציפה את העולם בחנויות להשכרת סרטי וידיאו. בעבר היא נחשבה פורצת דרך, ובעליה הרוויחו מיליארדים. והיום, האם מישהו שוכר בכלל קלטות וידיאו או די־וי־די? החברה פשוט נעלמה מהאופק כאילו מעולם לא התקיימה.

תהליך דומה עבר על חברת "נוקיה", מהמובילות ומהמצליחות בתחום התקשורת הסלולרית. עשרות אלפי עובדים בכל רחבי העולם התפרנסו מהחדשנות שלה, עד שלתמונה נכנסו "אפּל", "סמסונג", "גוגל" וחברות נוספות, שהתקדמו והביאו לעולם משהו חדש, מכשיר טאץ'. "נוקיה" פשוט נותרה מאחור, ואלפי עובדים מסורים נשלחו הביתה. החברה שלהם לא היתה רלוונטית עוד, ונאלצה לבנות את עצמה מחדש.

ויש גם מי שעסקיהם כשלו. הם יכולים להיות האנשים המוכשרים והחכמים ביותר. כאלה שעובדים יום ולילה וחושבים איך לחדש ואיך לספק את צורכיהם המשתנים של הלקוחות. אבל מה לעשות אם לאיש לא בא להיכנס לחנות החדשה והיפה שהם פתחו בקניון, או לאכול מנת פלאפל בדוכן שלהם בדיזנגוף? יותר מזה, הם יכולים אפילו להצליח ואז להיפצע חלילה בתאונה. ומה אז? מי אמור לדאוג להם? ממה הם אמורים להתפרנס?

מיטב מומחי הכלכלה מתכנסים מעת לעת לוועידות ולכנסים, טוחנים בורקסים ומדברים גבוהה־גבוהה בנושא "איך לסייע לחלשים", שם קוד לניסיונותיהם לנקות את מצפונם. לכל מומחה מטעם עצמו או מטעם אוניברסיטה כזו או אחרת יש פתרון משלו למצב, אבל בשורה התחתונה, מעגל העוני ממשיך להתרחב ולהתרחב, ולבלוע גם את מי שלא חלמו שיהיו אי־פעם חלק ממנו.

מישהו צריך לעזור להם.

"בסדר," אומר שלומי לרינת, "אז המצב של ולדימיר לא היה טוב, וגם הבחור הזה מהרכבת כנראה לא חי ברווחה כלכלית, אבל לא מזמן קראתי בעיתון מאמר שטוען שבישראל אין עוני אמיתי, שהנתונים מנופחים. כמו שאמר שר בממשלה, 'בישראל אף אחד לא מת מרעב.'"

"איזה קשקוש פופוליסטי," מתעצבנת רינת. "אולי אף אחד לא גווע פיזית ברעב, אבל בישראל יש עשרות אלפי ילדים שהולכים לישון רעבים. או־קיי, אז אולי הם לא ימותו עד הבוקר, אבל איכות החיים שלהם נמוכה באופן ניכר, ויש לזה השפעות לטווח ארוך. אבל עזוב, דמיין לרגע את הבן שלנו הולך לישון רעב. הלב שלך לא נצבט?"

"בסדר־בסדר," יורה שלומי בציניות. "תגדירי את זה איך שאת רוצה. תכל'ס, אף אחד לא מת מרעב בישראל."

גם שלומי וגם רינת צודקים. בישראל אף אחד לא מת מרעב ברחוב, בין השאר, משום שיש כאן לא מעט אנשים טובים — עמותות, ארגוני חסד וארגונים פרטיים — שמסייעים ככל שהם יכולים למי שזקוק לסיוע. אז אפשר להתגאות באותה ערבות הדדית, ואפשר פשוט לקרוא לה בשמה — נתינה. אבל בטווח הארוך אנחנו לא עושים מספיק למען אלה שאיכות חייהם תיפגע פגיעה אנושה.

בחברות שבהן אדם לאדם זאב, כאלה שדוגלות ב"שימצאו עבודה ויעזבו אותנו״, העניים באמת מתים ברחובות. הם מתים משום שלאף אחד לא באמת אכפת. הביטוי "ערבות הדדית" פשוט לא נמצא בלקסיקון שלהן, לא כל שכן המושג "נתינה" במובנו הטהור: סיוע לאדם אחר משום שלנו יש ולו אין. בחברה כמו שלנו, לעומת זאת, יש אחריות למצבו של האחר.

אך גם אם בישראל המצב טוב יותר, זה עדיין לא מספיק. יש כאן מאות אלפי ילדים רעבים, ומשנה לשנה מספרם רק גדל והולך. תעשו סיבוב בשכונות המצוקה בפריפריה, בשיכונים, ברחובות. זה לא נראה טוב. כדי למנוע מהם פגיעה מתמשכת וכדי שתהיה להם איכות חיים סבירה — נדרשת התערבות שלנו.

אבל חולבים אותנו

במשך שנים שירת גבי בצה"ל כקצין בכיר. הוא מילא כמעט כל תפקיד פיקודי בצבא: מפקד כיתה, מפקד מחלקה, מפקד פלוגה, מפקד גדוד, מפקד חטיבה. הוא היה אחד הלוחמים המעוטרים בצה"ל. לא פעם שרקו סביבו כדורים, והוא הצליח לצאת שלם ובריא, מינוס כמה שריטות, מהקרב ההוא, כשטיל נגד טנקים הדף אותו למרחק כמה עשרות מטרים והשאיר לו צלקת יפה בין השכמות.

בבורסת ההימורים של אותם ימים צפו לו עתיד מזהיר. היו שניבאו כי בעוד שנים יהיה מועמד לתפקיד הרמטכ"ל, אבל הוא פרש בשיא. "תרמתי מספיק במשרד," הוא היה צוחק. "עכשיו תנו לי להשתחרר ולעשות כסף כמו כולם, בהתאם למעמד וליכולות שלי, ולא בהתאם לתקציב הביטחון."

אמר — ועשה. יומיים לאחר השחרור כבר החל לעבוד כיועץ בכיר לחברה ביטחונית, ואחר כך כמנכ"ל חברת ביו־טכנולוגיה, ששמחה להשתמש בשמו כדי לגייס תורמים. כשהחברה נמכרה והוא קיבל דיווידנד שמנמן לכיס, הוא מצא את עצמו מנהל בכיר בחברת ספנות.

וכל הזמן הזה, באזרחות כמו בצבא, מקפיד גבי "להיות בסדר" עם המדינה ולהפריש מהמשכורת שלו כל קנס אפשרי: מס הכנסה, מע"מ, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, ביטוח לרכב, ביטוח מנהלים, קרן השתלמות, מה לא. "כשהמדינה מבקשת — אני נותן," הוא אומר. "ולא שאני חושב שזה מוצדק, אבל זה החוק, ואני אזרח שומר חוק."

גבי באמת נותן ונותן ונותן, אבל כשהוא נכנס לסוּפּר ונתקל שם בעוד מבצע התרמה של עמותות כמו "לתת" — זו שהוא מכנה "לקחת" — הוא מאבד את הסבלנות ומתחיל לנהום על הצעירים החביבים שעומדים בכניסה ומתרימים מוצרי מזון או כסף. "אני תורם יותר מ־40% מהמשכורת שלי למדינה," הוא נוזף. "שהמדינה תיקח על עצמה לטפל בכל המסכנים והעניים."

הטיעון של גבי נשמע סביר. אנחנו באמת משלמים לא מעט מסים. על פי הנתונים, המסים העקיפים בישראל (מע"מ, למשל) הם מהגבוהים בעולם המערבי, אז למה שנעניק עוד ועוד משלנו לאחרים? די במה שאנו מעניקים למדינה כדי שתדאג למי שלא יכול לדאוג לעצמו.

כיום כבר ברור שעם הגישה, המוכרת בשמה הבינלאומי "קפיטליזם קיצוני״, אף חברה אנושית לא תוכל להתקיים לאורך זמן. מובן שגם השיטה ההפוכה — סוציאליזם, או בגרסתו המוקצנת יותר, קומוניזם — נכשלה בהצגת חלופה. הפתרון מצוי במציאת איזון מוסרי: אי אפשר לצפות מאיתנו לדאוג לכל מוכי הגורל בחברה, אבל גם אסור להטיל את כל האחריות לרווחתם על המדינה או על הממשלה.

בשורה התחתונה, אף אחד לא רוצה לראות מיליארדי אנשים רעבים ללחם, ומנגד קומץ בני מזל שמחזיקים בידיהם יותר מ־80% של ההון העולמי. כלכלה חופשית, כשמה כן היא, חופשית ולא מפוקחת, ויוצרת פערים כלכליים ניכרים ביותר. הפערים הללו לא נוצרים בגלל בטלנות וחוסר מעש של המעמד הכלכלי הנמוך.

ברוב המקרים וברוב המדינות בני המעמד הכלכלי הנמוך עובדים בלי הפסקה, מצאת החמה עד צאת הנשמה. בדרך כלל הם אפילו עובדים הרבה יותר מכל האחרים, משום שההכנסה הבסיסית שלהם נמוכה, והם צריכים להשלים אותה. בדיוק כמו מצחצח הנעליים מהרכבת או הכנר מרחבת המשביר בירושלים.

אין ספק, המדינה חולבת מאיתנו נתח גדול יחסית מההכנסה וגם מהזמן — בדמות שירות צבאי או לאומי. כמו כן אי אפשר להתווכח עם העובדה שהחיים כאן יקרים: מה שלא הולך לרשות המסים — הולך לכיסם של הטייקונים שמוכרים הכול ביוקר. אבל הנתינה היא משהו גדול ומשמעותי, ואין "להפיל" אותה על המדינה בלבד.

כל אדם יכול לתת משהו, וכל אדם גם מקבל בסופו של דבר תמורה, במקרים רבים גם חומרית, לנתינה הזאת שלו. אי אפשר לקחת אדם חסר כול — ועל פי דוח העוני האחרון, בישראל חיו בשנת 2013 יותר מ־1.7 מיליון עניים — ולומר "שהמדינה תטפל בו". המדינה צריכה את עזרתנו, ואנחנו יכולים לעזור. אם נמשיך לחכות לסיועה של המדינה, אנשים כמו מצחצח הנעליים שלנו יגמרו באיזו תעלה בצד הכביש, ועד שהסירחון יאפוף את כל האזור, איש לא יבחין בהיעלמותו.

מה אתם הייתם עושים?

ירון, אזרח טוב לב ושומר חוק, חזר בשעות הערב לביתו מהעבודה כשהוא רכוב על אופניו. בדרך, כשנסע על גשר השלום, ראה מישהו מטפס על הגדר ומתכוון לקפוץ מטה. הוא מיהר לעצור בצד, ואז חשב בינו לבין עצמו לרגע: למה שאני אכנס לזה ואקח על עצמי את האחריות? אם הבנאדם מרגיש שאין טעם לחייו והוא רוצה לקפוץ — שיקפוץ. ואם זו רק קריאה לעזרה, שהמשטרה או רשויות הרווחה יגיעו.

במקרה הזה התשובה לשאלה של חיים הכט, "מה אתם הייתם עושים?" די ברורה, לא?!

והנה דוגמה לישראלי היפה, שלא חושב פעמיים לפני שהוא מסייע לזולת:

אזרחי ישראל נתקלים בשוטרים, לובשי המדים הכחולים, בעיקר כשהם מקבלים דוחות תנועה או לאחר פריצה לביתם, אך מתברר כי ישנם מקרים שבהם דווקא השוטרים נחלצים לעזרת הזקוקים לעזרה.

לפני חודשים אחדים הוזעקו שוטרי תחנת אופקים לטפל בתלונה של שכנים על קולות בכי וצעקות העולים מאחת הדירות. השוטרים הגיעו לבית המשפחה וגילו לחרדתם דירה מזוהמת, ארבעה ילדים מצטנפים במיטה אחת, וזוג הורים נכים היושבים זה לצד זה ובוכים, לאחר שרבו ביניהם על כך שאין להם במה להאכיל ולהלביש את ילדיהם.

השוטרים הרגיעו את בני המשפחה, ובו בזמן הזעיקו שוטרים נוספים כדי לטכס עצה כיצד ניתן לשפר, ולו במעט, את רמת חייהם של בני המשפחה ולהעלות להם חיוך על הפנים.

אחד השוטרים מיהר לכתוב פוסט בדף הפייסבוק שלו וביקש מחבריו להיות שותפים לנתינה: "חברים יקרים. אתם יודעים שאני משרת כקצין מודיעין במשטרה. היום במהלך המשמרת שמעתי על אירוע מריבה במשפחה, ניידת שהגיעה למקום דיווחה על מצב קשה מאוד, זוג הורים נכים המתגוררים עם ארבעת ילדיהם ומקבלים קצבה של 2,500 שקל בחודש, ונושא המריבה היה שהילדים מבקשים אוכל, ואין במה להאכיל אותם!!! מבקשים בגדים, ואין במה להלביש אותם!!!

"אף ילד לא אמור להישאר רעב או ללא בגדים בישראל", הוא כתב והוסיף שמי שמעוניין לתרום להם מזון או בגדים, יכול לפנות אליו.

חבריו של השוטר מיהרו להתגייס. אחד נתן מזון, שני — בגדים, ואחרים תרמו כסף שבו קנה השוטר מצרכים לבני המשפחה. עוד באותו היום הם קיבלו משלוח ותלושים לקניית מזון לשבועות הבאים.

הביטוי הכל כך ישראלי "למה מה קרה, אני פראייר?" פשוט לא רלוונטי למקרה הזה. בדיוק כשם שאנחנו היינו רוצים שמישהו יסייע לנו בעת צרה, כך גם אנחנו צריכים להירתם לעזרת אנשים בעת צרה. נכון, לא בכל המקרים נוכל לסייע, אבל מוטל עלינו לנסות.

למה העולם מקולקל?

שלומי, שקיבל שטיפה מרינת בתחילת הפרק, מרגיש פתאום קצת לא נעים. הוא מנסה לצאת מהבור שאליו הכניס את עצמו. "נניח שבאמת יש עניים מרודים בארץ, ושגם אנשים עובדים עלולים ליפול למעגל העוני, ושאפילו המדינה לא יכולה לעזור," הוא מקשה. "אם העוני כל כך נורא, למה העולם נוצר בכזה חוסר איזון? אולי זו דרכו של עולם?"

רינת צוחקת. "אם לא היה חוסר צדק בעולם, מה היינו עושים כאן? לא היתה לנו שום מטרה בחיים," היא אומרת. "בעולם הזה, שיש בו כל כך הרבה דברים מקולקלים, יש לנו תפקיד — לתקן עד כמה שאפשר."

הדברים של רינת מדויקים לגמרי. לשיטת הנתינה כגורם מחולל־איזון יש יתרונות רבים שאין לפתרונות האחרים, ובראשם העובדה כי הנתינה מתבססת על רצונו הטוב והאישי של התורם לתת משלו, ללא מנגנון פיקוח או גבייה שנכנס לו עמוק לכיס. שיקול הדעת אם לתת או לא הוא שלו בלבד.

נתינה מתוך רצון טוב לא רק משלימה את החיסרון הכספי של הנצרך ומקרבת את העולם לאיזון הנכסף, אלא גורמת הרבה יותר מכך — היא משנה את המרקם החברתי. הנתינה גם מחברת בין הפרטים ומאחדת אותם לכדי חברה אחת.

הנתינה הישירה מנתקת אותנו לרגע מהחיים המודרניים, שסובבים אך ורק סביב הכסף, וגורמת לנו להרים את הראש ולהסתכל גם זה על זה. ערבות הדדית, כבר אמרנו?

בהקשר החברתי אפשר לקחת דוגמה מארגונים, כמו "אור ירוק", זק"א, "זיכרון מנחם" ואחרים. כל אחד מהם החל לפעול בתחומים שבהם היה ואקום: בטיחות בדרכים, כבוד המת, טיפול משלים בחולים במחלה הנוראית מכול. הם לקחו על עצמם את תפקידו של נחשון בן עמינדב — לקפוץ ראשונים למים. וראו זה פלא, בכל אחד מהתחומים הללו המדינה "קפצה" בעקבותיהם, וכיום מטפלת בעצמה בכמה מאותם חסרים.

נניח לרגע שארגון "אור ירוק" לא היה קיים. מישהו באמת מאמין שמשרד התחבורה היה מקבל על עצמו לנהל את מלחמת החורמה בתאונות הדרכים? הצחקתם את כבוד השר. "אין תקציב," הוא היה אומר לכם. הדברים אמורים גם לגבי ארגון כמו ער"ן. מבחינת המדינה, שאנשים יתאבדו, זאת לא הבעיה שלנו. אבל ברגע שיש מי שלוקח על עצמו את המשימה, המדינה מתגייסת ולוקחת אחריות (ולו מסוימת) לבעיה.

אז לא, בזה שאנחנו נותנים אנחנו לא הפראיירים של המדינה. להפך. כשאנחנו משתתפים במעגל הנתינה, אנחנו מעניקים משהו גם לעצמנו: חברה צודקת, חינוך הוגן וטוב לכולם, חברים טובים לנו ולילדינו וביטחון שגם אם ניקלע למצוקה, יהיה מי שיושיט לנו יד.