כל מה שאני



רות

"גברת בֶּקֶר, אני חושש שהחדשות אינן מעודדות כל כך."

אני נמצאת במרפאה פרטית מפוארת בבּוֹנדי ג'אנקשֶן עם נוף לנמל. לפרופסור מֶלניקוֹף יש שיער כסוף ומשקפי־חצי, עניבת משי בצבע תכלת וידיים ארוכות שאצבעותיהן שזורות על שולחנו. אגודליו משחקים באדישות זה עם זה. אני תוהה אם האיש הוכשר להתמודד עם האנשים שמסביב לאיבר שמעניין אותו — במקרה זה, המוח שלי. מן הסתם לא. מלניקוף, בשלוותו, מתנהג כאדם ששמח להציב מקלט אטומי לבן וגדול בינו לבין אדם אחר.

והוא ראה את תוככי הנפש שלי; הוא מתכונן לספר לי עכשיו על צורתה ומשקלה ובגידותיה המתפשטות והולכות. בשבוע שעבר הכניסו אותי למכונת אֶם־אַר־אַיי, שכובה אופקית באחד מאותם חלוקי פֶרדאמטֶן שלא נסגרים מאחור: שנועדו להזכיר את שבריריותו של הכבוד האנושי, להבטיח ציות להוראות ולשמש ערובה נגד בריחה של הרגע האחרון. רעשים של נקישות חזקות כשהקרניים חדרו את הגולגולת שלי. לא הורדתי את הפאה.

"דוקטור בֶּקֶר, למען האמת," אני אומרת. מחוץ לבית הספר אף פעם לא התעקשתי על התואר. אבל עם הגיל גיליתי, שהענווה הולמת אותי פחות. לפני עשר שנים החלטתי שאני לא אוהבת שנוהגים בי כמו באישה זקנה, אז חידשתי בהקפדה ובעוז את השימוש בתואר הכבוד. ואחרי הכול, עידוד אינו הסיבה שלשמה באתי הנה. אני רוצה לשמוע את החדשות.

מלניקוף מחייך וקם ומניח את שִקפי המוח שלי, פרוסות־תצלום שלי בשחור־לבן, תחת תפסים על לוח מואר. אני מבחינה במירוֹ אמיתי — לא הדפס — על הקיר. הרפואה פה נהייתה ציבורית כבר לפני הרבה זמן, והוא עדיין יכול להרשות לעצמו את זה? אם כך, אין ממה לפחד, נכון?

"טוב, ד"ר בקר," הוא אומר, "האזורים הכחלחלים האלה מציינים את תחילת ההיווצרות של פְּלאקים."

"אני ד"ר לספרות," אני אומרת. "באנגלית, אם לא אכפת לך."

"המצב שלך באמת לא כל כך רע. לגילך."

אני מרוקנת את פני מכל הבעה. נוירולוג צריך לדעת לכל הפחות, שהגיל אינו מביא עמו הסתכלות על חצי הכוס המלאה. אני מרגישה שפויה מספיק — צעירה מספיק — לחוות אובדן כאובדן. מצד שני, שום דבר ואף אחד עוד לא הצליח להרוג אותי.

מלניקוף מחזיר לי מבט מתון, קצות אצבעותיו נוגעים זה בזה. יש איזו נינוחות רכה בהתנהגותו איתי. אולי אני מוצאת חן בעיניו? המחשבה הזאת מכה אותי בהלם קטן.

"זאת התחלת ההצטברות של הפרעות — אפאזיה, אובדן זיכרון לטווח קצר, אולי נזק להיבטים מסוימים של התמצאות במרחב, אם לשפוט על פי מיקום הפּלאקים." הוא מצביע על אזורים עכורים בחלק הקדמי העליון של המוח שלי. "אולי איזו השפעה על הראייה, אבל נקווה שלא בשלב זה."

על שולחנו ניצב לוח שנה מסתובב, פריט מן התקופה שהימים בה רדפו זה את זה עד בלי סוף. מאחוריו הנמל מתנועע ומתנוצץ, הריאה הירוקה הגדולה של העיר הזאת.

"למען האמת, פרופסור, אני זוכרת יותר, לא פחות."

הוא מסיר את משקפי־החצי שלו. עיניו קטנות ומימיות, הקשתיות כאילו אינן באותו מישור עם לובן העין. הוא מבוגר משחשבתי. "באמת?"

"דברים שקרו. ברורים כשמש."

משב של קֶרוסין, מובהק. אבל זה לא ייתכן.

מלניקוף אוחז בסנטרו בין אגודל לאצבע ובוחן אותי.

"יכול להיות הסבר קליני," הוא אומר. "יש מחקרים שמעלים את האפשרות שזיכרונות בהירים לטווח ארוך נזרקים כלפי מעלה בזמן שהזיכרון לטווח קצר מידרדר. לפעמים אנשים שנמצאים בסיכון לאובדן כושר הראייה, חווים תופעות לוואי עזות. אלה רק השערות, לא יותר."

"אז אתה לא יכול לעזור לי."

הוא מחייך את חיוכו המתון. "את זקוקה לעזרה?"

אני יוצאת עם תור לעוד חצי שנה, בפברואר 2002. הם לא קובעים אותם בצפיפות גדולה מספיק שתייאש אותנו, הזקנים, אבל גם לא פותחים ביניהם מרווחים גדולים מדי.

לאחר מכן אני נוסעת באוטובוס להידרותרפיה. זה אוטובוס רוכן, מאלה שמטים את הפינה הקדמית כלפי מטה לטובת החיגרים, כמוני. אני נוסעת בו ממגדלי הרפואה הוורודים של בונדי ג'אנקשן לאורך הרכס מעל המים העירה. מבעד לחלון תוכי רוֹזֶלָה אוכל על עץ הלהבה, נעלי התעמלות רוקדות תלויות על חוט חשמל. מאחוריהם הארץ מתקפלת לגבעות שמשתפלות ונושקות לנמל, עצלוֹת ומלאות חיים.

בסיכון לאובדן כושר הראייה. היו לי עיניים מצוינות פעם. אבל לומר מה ראיתי זה סיפור אחר לגמרי. מהניסיון שלי, אפשר בהחלט להסתכל על משהו קורה ולא לראות אותו בכלל.

 

חוג ההידרותרפיה מתקיים בבריכת השחייה המהודרת החדשה בעיר. כמו רוב הדברים, הידרותרפיה עובדת רק אם מאמינים בה.

המים חמימים, הטמפרטורה נקבעת במדויק כדי לא לפגוע בחולי הסוכרת ובעלי ההפרעות בקצב הלב שבינינו. יש לי מדבקה שאני מצמידה לחזה מדי יום. היא שולחת זרם חשמלי ללב כדי לדרבן אותו להמשיך אם הוא דועך. מניסויים קודמים של התגרות שקטה במוות, אני יודעת שהיא לא יורדת במים.

אנחנו שבעה בבריכה היום, ארבע נשים ושלושה גברים. שניים מהגברים מוּרדים אל המים בכיסא גלגלים, כמו בהשקת ספינות. המטפלים שלהם מכרכרים סביבם, הגלגלים מגושמים בתוך המים. אני נמצאת מאחור, מאחורֵי אישה עם כובע ים צהוב עתיק שמצמיח מתוכו פרחי גומי מדהימים. אנחנו מרימות ידיים בצייתנות. אני מסתכלת על בשר־הזרוע המידלדל שלנו. נראה לי שהגוף המזדקן נחוש להתחיל את תהליך ההתפרקות מבעוד מועד, ונמס לו בשקט בתוך המארז שלו עצמו.

"ידיים מעל הראש — לנשום פנימה — עכשיו להוריד אותן — לנשוף — לדחוף עד שהן ישרות מאחורה — לנשום פנימה!"

אנחנו כנראה זקוקים לכך, שיזכירו לנו לנשום.

למדריכה על שפת הבריכה יש שיער לבן קוצני סביב הראש ומיקרופון שמזדקר מול הפה. אנחנו נושאים עיניים אליה כאל מישהי שראתה את האור. היא נעימה ונוהגת בנו בכבוד, אבל היא בלי ספק שליחה נושאת בשורה — מאוחרת מדי עד כמה שזה נוגע לנו — שבריאות גופנית עשויה להוביל לחיי נצח.

אני מנסה להאמין בהידרותרפיה, אבל אלוהים יודע שלא הצלחתי להאמין באלוהים. כשהייתי קטנה, בזמן מלחמת העולם הראשונה, אחי אוסקר היה נוהג להחביא רומן — אידיוט או בית בודנברוק — מתחת לסידור תפילה בבית הכנסת כדי שאבינו שבשמים לא יראה. בסופו של דבר הכרזתי בהחלטיות מביכה של בת שלוש־עשרה, "אהבה כפויה פוגעת באלוהים," וסירבתי ללכת. במבט לאחור, כבר אז התווכחתי איתו בתנאים שלו; איך אפשר לפגוע במשהו שלא קיים?

ועכשיו, עידן ועידנים לאחר מכן, אם אני לא נזהרת אני מוצאת את עצמי חושבת, למה אלוהים הציל אותי ולא את כל שאר האנשים ההם? המאמינים? עמוק בפנים המזל והכוח שלי מתקבלים על הדעת רק אם אני נמנית עם בני העם הנבחר. לא ראויה, ואף על פי כן נבחרת; אני הוכחה מאריכת־ימים לָאי־רציונליות של אלוהים. אם חושבים על כך, לא לאלוהים ולא לי מגיע לחיות.

"עכשיו אנחנו מתרכזים ברגליים, אז תשתמשו בזרועות כרצונכם, לשיווי משקל," אומרת הבחורה. ג'וֹדי? מנדי? מכשיר השמיעה שלי במלתחות. אני תוהה אם הוא קולט את כל זה, משדר את זה לאימהות שנאבקות להפשיט את ילדיהן מבגדי ים, לטחב ושערות הערווה והפיסות המסתוריות של נייר טואלט רטוב לא משומש על הרצפה.

"אנחנו מושיטים את השמאלית ועושים מעגלים מהברך."

קול סירנה נשמע לסירוגין. בבריכה הגדולה הגלים עומדים להתחיל. ילדים הולכים־רצים במים בידיים פשוטות כלפי מעלה, להוטים להיות בחזית היכן שהגלים יהיו הכי גדולים. נערות בודקות בהיחבא שחזיות הביקיני שלהן יישארו במקומן; אימהות מעמיסות את התינוקות על המותן ונכנסות גם הן, בשביל הכיף. ילד קטן עם משקפת אדומה מזנק פנימה עד הסנטר. מאחוריו צעירה דקה ששערה גולש קצר על לחייה צועדת בשקט לפנים, עצמות השכמה מתנועעות מתחת לעורה כמו רמזים לכנפיים. לבי קופץ: דוֹרָה!

זאת לא היא, כמובן — בת דודתי צריכה להיות מבוגרת עוד יותר ממני — אבל לא חשוב. כמעט מדי יום המוח שלי מוצא איזו דרך להעלות אותה בפני. מעניין מה יהיה לפרופסור מלניקוף להגיד על זה.

הגל מגיע וילד־המשקפת גולש על צדו, מטה את פיו לתקרה לשאוף אוויר, אבל הגל בולע אותו בשלמותו. אחרי שהגל עובר הוא לא נראה בשום מקום. אחר כך, בהמשך הבריכה, הוא שב ועולה לפני המים, גומע אוויר בשקיקה ואקסטטי.

"ד"ר בקר?" קולה של הבחורה מלמעלה. "הגיע הזמן לצאת."

השאר כבר ליד המדרגות, מחכים שהגברים בכיסאות הגלגלים ימוקמו על הרמפה. אני מסתכלת אליה ורואה שהיא מחייכת. אולי המיקרופון ההוא נותן לה קו ישיר לאלוהים.

"אבל יש עוד עשר דקות עד השיעור הבא," היא אומרת. "אז אין לחץ."

מישהו קוצב את הזמן במנות לא שוות. מדוע לא לבחור שליחה לבנת־שיער, משַׂפתֶתת וטובת־לב?

 

בֶּב השאירה לי סיר קטן עם פשטידת רועים במקרר, מכוסה בניילון נצמד. השכבה העליונה של מחית תפוחי אדמה בזוקה פלפל והבידוד המדוד להפליא של מנה־ליחיד משווים לו מראה מחייב. אז אני מפשירה חתיכת עוגת גבינה קפואה לארוחת ערב — אחד היתרונות של לחיות לבד — ולאחר מכן ממיסה בֶּרוֹקָה בכוס גבוהה כדי לפצות על כך. אני אצטרך להסביר את עצמי לבֶּב כשתבוא מחר.

במיטה הציקדות שבחוץ מארחות לי לחברה — עדיין מוקדם. מקהלת הקולות שלהן מפתה את הלילה לבוא, כאילו ללא עידודן הוא לא יעז לדרוך במקום המואר הזה. איזה לי־לה! הן כאילו מצקצקות, איזה ליל־לה! אחר כך אנחנו משתתקות יחד.