מרים גבה

למישהו יש מוזה במקרה?

אתם בטח חושבים שזה פשוט לספק טור שבועי לעיתון. כבר שמעתי כל מיני חוכמולוגים מסבירים לי כמה זה קל. "חסר על מה לכתוב? תמציא משהו. אתה הרי שולף את זה מהשרוול בשנייה".

ובכן, התשובה היא ממש לא. יש מקרים שזה פשוט לא יוצא. הנושא שבחרת לא מספיק מעניין/ לא רלוונטי/ לא אקטואלי, ולעתים מתברר שמישהו אחר כבר כתב על זה קודם, והרבה יותר טוב ממך. מחסן הרעיונות שלך נראה כמו "מכון למחקר צבאי" בדמשק אחרי טיפול של חיל האוויר, ואתה פשוט יוצא מדעתך נוכח הדד־ליין המתקרב.

הקורבנות הם, כמו תמיד, בני המשפחה, שצופים בי נכנס ויוצא מחדר העבודה, זעוף, מדוכדך ולא מגולח. אני מבלה שעות במטבח בהכנת ארוחות שאינן חלק משלוש הארוחות המוכרות, גומר את כל הפירות בבית ולוקח גם מהשכנים. אני שותה כמו ג'מוס, אבל בעיקר קפה ובכל הגרסאות: נס, שחור בוץ, טורקי בפינג'אן, עם הל, עם קרח, עם ויסקי, עם מע"מ, הפוך, אספרסו ואמריקנו עם עוגייה בצד. בשוונג אני מכין גם לבאי הבית. פעם, כשהגשתי לאשתי קפה, שאלתי אותה בטעות אם היא רוצה גם לשמוע על המיוחדים שלנו.

השבוע שוב לא מצאתי נושא ראוי. לא היתה לי מוזה, והפכתי את העולם למצוא אותה. אין דבר משונה יותר מאדם שמחפש את המוזה של עצמו. אתה מנסה לשחזר איפה פגשת אותה בפעם האחרונה — מה לבשת, האם שמת דאודורנט, ומה אכלת רגע לפני.

אחרי יומיים בלי מוזה הגיעו נדודי השינה. הלילות היו חמים, והיתושים, שחשו בחולשתי, באו להציק לי. יכולתי לישון עם מזגן ופוך, אבל אשתי סובלת מקור. היא מעדיפה מאוורר, אבל לי זה תופס את הגב. התפתלתי במיטה חצי לילה במחשבה שאין לי נושא ראוי לטור, ושעם כל הכבוד, ההתלבטות בין מזגן למאוורר לא סוחבת טור. אשתי הציעה שאלך לראות קצת טלוויזיה.

בערוץ 1 שרו זמרים ז"ל שמזמן כבר לא איתנו, ולצדם נגנים שמזמן כבר החליפו מקצוע ופתחו דוכן סביח. בערוץ 2 היה, כרגיל, פרומו לאח הגדול, ובערוץ 5 משחק מהליגה הספרדית בשידור חוזר. בערוץ הקניות הציעו מערכת מפוארת של כלי מטבח, 24 חלקים ב־24 תשלומים. אחלה דיל. ההסברים של המנחה נשמעו משכנעים ובא לי על העסקה, אבל איך עושים את זה בלי להעיר את כל הבית כדי למצוא את כרטיס האשראי? ומה, אני לא אתייעץ עם אשתי? זה המטבח שלה. ומה יחשבו עלי בערוץ הקניות? בן אדם שקונה סט סכינים בלילה יכול להיות רק רוצח סדרתי.

בבוקר קמתי עייף. אשתי המליצה לי לצעוד קצת בשכונה ולנקות את הראש. במצבי אני לא יכול להיות בררן, כל רעיון הולך. היה חם, אבל צעדתי בכל זאת, מנסה למצוא השראה מהסביבה. מאחורי השיחים קפץ עלי כלב גדול שחיכה שאגיע ממש קרוב אליו, ורק אז התנפל עלי בנביחות. מרוב בהלה כמעט חטפתי התקף לב. אבל בימינו כמעט זה לא משהו שמחזיק טור. בפעם הבאה אשתדל לפחות לאבד את ההכרה.

חזרתי הביתה וניסיתי למצוא את המוזה במקלחת. המחשבות נדדו לחדשה המרעישה על החיבור המתקרב של השכונה שלי למערכת ביוב חדשה. מהביוב זרמתי לשפד"ן, ומהשפד"ן לים. כשהגעתי לים נזכרתי במצבורי הגז של תשובה, ומשם התגלגלתי לוויכוח על מכירת המחצבים בים המלח לחברה זרה ולעזיבה של עידן עופר ללונדון. משם המשכתי לנוחי דנקנר, בנק לאומי, בועת הנדל"ן, מחירי הקוטג', המלחמה שצפויה לנו עם הוועדים הגדולים, עובדי הנמלים ודירוג האשראי. פתאום נזכרתי שאני בכלל לא כותב במדור הכלכלי, ואני גם לא שר האוצר.

אחרי שיטוט נוסף במטבח, שכלל אפרסק ומיץ פטל, החלטתי שעיון בעיתונים עשוי להביא לי את הגאולה. מלחמת האזרחים בסוריה נמשכת, וורן באפט קנה את ורטהיימר, waze נמכרה במיליונים... עוד עסקה שלא הרווחתי ממנה שקל. עברתי למודעות האבל, לדרושים, פתרתי תשבץ, אבל נאדה. אין מוזה.

אשתי הציעה שאקח את המכונית לסיבוב. תמיד כיף לנסוע קצת ללא מטרה, זה פותח את הראש. עצרתי לתדלק. איך יכול להיות שהמיכל ריק?? רק בשבוע שעבר תידלקתי ב־300 שקל! שתיין אחו־שילינג האוטו הזה.

כדי להירגע שמתי מוסיקה והפעלתי את המזגן על נעים. יצאתי מתחנת הדלק ונתקעתי בפקק. בדיוק עכשיו עשרת אלפים עובדים של התעשייה האווירית יוצאים באוטובוסים משערי המפעל. נזכרתי בביקור שלי במפעל המל"טים שלהם, וכמה זה היה מעניין לראות איך הם מייצרים את העפיפונים האלה, שיכולים להגיע למטבח של נאסראללה מחופשים לעוף בגריל.

חבר התקשר והציע לי לבוא איתו לסופר. טיול בין המדפים תמיד עוזר לך להשתחרר מהלחץ ולהיכנס למוזה. והנה המסקנות מהטיול בסופר:

1. הקבנוס עכשיו במבצע.

2. את סט כלי המטבח מערוץ הקניות יש גם בסופר.

3. המוזה לא נמצאת במחלקת הבשר.

התקשרתי לעמירם. חבר טוב שתמיד יש לו בקנה איזה רעיון טוב ומשעשע. הוא לא ענה. סימסתי לו בצחוק "לאן נעלמת, יא זבל?" לא ענה. סימסתי שוב, "יא מניוק, למה אתה מסנן אותי?" חזר אלי אחרי שעה וסיפר שאשתו עזבה אותו עם הילדים. הוא גר עכשיו אצל הוריו, הוא בדיכאון, ולכן הטלפון שלו סגור רוב הזמן. ביקשתי ממנו לצלצל כשיהיה לו משהו מצחיק לספר.

שלשום החלטתי להעביר לעורך את כל ההתלבטויות שלי, שיגיד אם משהו פה שווה טור. אבל הוא לא חוזר אלי.