מקום לגור בו

זה היה היום שאחרי ראש השנה. אני זוכר שמזג האוויר היה קריר, לראשונה אחרי חודשים של חום מעיק, ואפילו שזה היה צום גדליה, כיביתי את המזגן. התיישבתי על המרפסת בדירה שלי בבת ים שבה העברתי את החג די לבד, חשבתי על כך שבעוד שבוע בדיוק יהיה יום כיפור ושאלתי את עצמי אם אני צריך להתקשר אליו כדי לבקש סליחה.

ואז אותו קול מעצבן בתוכי התמרד, גוזל ממני את כל החלטות השנה החדשה שהחלטתי. למה אני צריך לבקש ממנו סליחה? מתי אי פעם בחיים עשיתי לו משהו רע? אם מישהו צריך לבקש ממישהו סליחה, זה הוא ממני. מאיתנו, בעצם. מכולנו.

עדיין התקשיתי לסלוח לו על מה שהוא עשה לאלמוג, אחי, עם המריבות הבלתי פוסקות סביב החתונה שלו, ועל כך שהוא החליט לא להגיע אליה אף שזו בכלל לא הייתה המריבה שלי לריב. התעלמתי מהשיחות שלו במשך כמה חודשים, מבהיר לו בכך שנמאסו עליי המשחקים שלו, וכשסוף־סוף דיברנו, שבועיים לפני ראש השנה, אמרתי לו שאם הוא לא יכול להיות אבא נורמלי, אז עדיף שלא יהיה אבא בכלל.

הוא הפתיע אותי בכך שהוא לא צעק. הוא רק נאנח. מכל הדברים שהוא יכול היה לומר לי, מה שהוא בחר להגיד היה מה שהכה אותי בתדהמה יותר מכול.

"אתה אח טוב," הוא אמר בקול צרוד, "אני אוהב את זה שאתה ככה עומד לצד אחיך, אני חושב שזה כל מה שיכולתי לבקש מהילדים שלי."

ואני חשבתי שהוא לא יכול לבקש ממני כלום, שאין לו זכות לבקש ממני כלום ושום דבר, אבל האופן שבו הוא אמר את זה, הכניעה הזאת שהייתה בקול שלו, היא זו שגרמה לי לשתוק ולא לומר דבר, והיא זו שגורמת לי עכשיו לחשוב על השיחה הזאת שוב.

"אני מצטער," הוא אמר לי.

אבא שלי אמר לי שהוא מצטער, אולי בפעם הראשונה בחיים שלי. אולי זה היה צריך להדליק לי איזו מנורה אדומה. אני מופתע שזה לא קרה.

"אני לא זה שאתה צריך לבקש ממנו סליחה," אמרתי, "אלמוג התחתן ואתה לא היית שם. תתקשר אליו, לא אליי."

הוא נאנח ונשמע שבור. לא זכרתי מתי אי פעם אבא שלי נשמע כזה מובס. "התקשרתי, כמה פעמים. הוא לא מוכן לדבר איתי."

"גם אני לא מוכן לדבר איתך ובכל זאת התקשרת."

"תדבר איתו. מכולם, אתה הכי קרוב אליו. תסביר לו."

"אין לי מה להסביר לו," התעקשתי. "אם אתה רוצה לסדר את זה, תצטרך למצוא דרך לדבר איתו ולבקש סליחה, וגם אז אני לא יודע אם זה יספיק."

"ים, תסביר לו."

"אבא, אני לא יודע מה אתה רוצה ממני," אמרתי בכעס, "אתה בישלת את הדייסה הזאת, ועכשיו אתה אוכל אותה. אל תצפה ממני לפתור את הבעיות שלך בשבילך. היית אבא חרא ועכשיו אתה מרגיש רע בגלל זה? מגיע לך. איך זה קשור אליי? ולמה אתה מנסה לערב אותי בזה?"

"אתה גם ככה מעורב," הוא אמר, "אתה כועס עליי בשבילו. גם אתה לא מדבר איתי."

"הנה, אני מדבר איתך," אמרתי בחוסר סבלנות, "וכן, אני כועס."

"לא תסלח לי?"

"אולי כשהוא יסלח לך, ובשביל זה תצטרך להתנצל."

עוד אנחה נשמעה מעברו השני של הקו. "מה חוץ מזה? איך הולך לך בבת ים? אתה צריך כסף? איך אתה מסתדר שם, בדירה הזאת שלך?"

עדיין הייתי עצבני ממהלך השיחה ולא מוכן לשינוי הנושא, אז לא סיפרתי לו שאחרי החגים אצטרך לפנות את הדירה ועדיין לא ידעתי לאן אלך. מאז שמאי עזבה התקשיתי לשלם את שכר הדירה לבד, ואחרי מה שקרה איתה ממש לא התחשק לי להכניס שותף או שותפה. המשכורת שהרווחתי אצל מאור במועדון הגלישה הייתה טובה, אבל הכול עלה יותר עכשיו, ונאבקתי להסתדר בכוחות עצמי.

ידעתי שאם אבקש עזרה מכל אחד מהאחים שלי או מאימא, הם יעזרו ככל שיוכלו, אבל לא רציתי להיות נטל על אף אחד, רציתי להסתדר לבד, כמו שתמיד הסתדרתי מאז השחרור מהצבא.

בתקופות רגועות יותר בינינו אבא עזר לי כשביקשתי, אבל עכשיו, עם כל המתח שהיה בינו לבין אלמוג, הרגשתי שלתת לו לעזור לי זו תהיה בגידה באחי, וכרגע אחי היה לי חשוב יותר מאבא שלי.

כבר הודעתי לבעל הדירה שאעזוב בסוף החודש הבא, כשהחוזה יסתיים, והכוונה הייתה לחפש לי יחידת דיור קטנה. חשבתי שבמצב הכי גרוע, אעביר את כל החפצים שלי לקרוון שהיה על החוף במועדון הגלישה של מאור בהרצליה. נכון, לא תנאי מחיה אידיאליים, אבל זה יעזור לי לזמן מה עד שאמצא פתרון דיור מספק יותר.

"אני מסתדר, אני לא צריך את העזרה שלך," רטנתי.

"תמיד כזה עקשן," הוא אמר. הייתה שתיקה של כמה שניות על הקו. "תמיד היית הבן היותר הגיוני שלי," הוא אמר בנחישות מחודשת, "למה אתה לא מבין שלשום דבר מזה לא היה קשר אליכם בכלל? אני צריך שתסביר לאלמוג שזה היה ביני לבין אימא שלכם, לא ביני לבינכם."

הוא חזר על זה כבר אלף פעם, ונמאס לי. "למה אתה לא מבין שלכל מהלך מטומטם שלך יש השלכות על כל אחד מאיתנו?" נבחתי בתגובה.

"אל תדבר אליי ככה," הוא כעס, "אני עדיין אבא שלך."

"אבא, אין לי סבלנות לזה, בסדר? יש לי מספיק על הראש גם בלי שתנסה לערב אותי בעניינים שבינך לבין אלמוג. תדבר איתו, או שלא תדבר איתו, העיקר שתרד לי מהגב."

השיחה הסתיימה, ולא דיברנו אחרי זה, למעט ברכת ׳שנה טובה׳ ששלחתי בוואטסאפ, וקיבלתי בתגובה את אותו משפט בדיוק.

אז ככה יצא שיום אחרי ראש השנה ישבתי על המרפסת בבית והסתכלתי על הים, וחשבתי, אולי בפעם האלף בחיים שלי, שאני צריך להתנצל בפני אבא. חשבתי על זה שאמרתי לו שהמהלכים שלו מטומטמים, ולא משנה שזה מה שבאמת חשבתי. הייתי הבן הכי צעיר ואף פעם לא דיברתי לאבא שלי ככה.

אדווה, האחות הבכורה במשפחה, תמיד הייתה זו שניסתה לגשר, להשכין שלום, עד שגם היא הבינה שעדיף לה פשוט לשמור מרחק מסכסוכים משפחתיים. אחי אפיק באוסטרליה, והוא מחוץ לתמונה כך שנראה שאני, האח הצעיר ביותר, היחיד שעוד יכול איכשהו לנסות להחליק את העניינים בין אבא לאלמוג, אבל אחרי שאלמוג אכל הרבה מאוד חרא בלנסות להחליק את העניינים בין ההורים שלנו לקראת החתונה שלו, הבנתי שזו חתיכת בריכה של חומצה שאין לי כל כוונה לטבול בה את הרגליים בשום מצב, עם כל הכבוד לכל המעורבים בעניין. היה לי מספיק בלגן משלי.

בזמן שעדיין ישבתי שם וחשבתי על יום כיפור המתקרב ועל הסליחה שאולי הייתי צריך לבקש מאבא שלי, קיבלתי טלפון מאימא שאליה, מכל האנשים, החברה הנוכחית של אבא התקשרה כדי ליידע אותה שאבא נפטר.

תאונת צלילה מחורבנת, זה מה שאמרו שקרה.

זה מה שהוא בחר לעשות בראש השנה במקום ללכת לבית כנסת. הוא צלל כדי לנקות את שדרת הספינה שלו מעשב הים ומהקונכיות שנדבקו אליה. זה מה שהוא בחר לעשות במקום לחשוב, כמוני, על כל הדברים שעליהם הוא היה צריך לבקש סליחה. זה מה שהוא בחר לעשות במקום להתקשר לאלמוג, ואני יודע שהוא לא התקשר, מפני ששאלתי אותו.

לא הבנתי איך הייתה לו תאונת צלילה. הוא צלל אלפי פעמים, לעומקים הרבה יותר רציניים מכמה מטרים. במשטרה אמרו שאולי הוא חטף התקף לב בזמן שצלל.

מוות מפואר, אין מה להגיד. מתאים מאוד לשמשון אלבז הגדול, שכל החיים שלו חי על הים, למות בזמן שטיפל בספינה שלו, שלפעמים נראה שהייתה חשובה לו יותר מהילדים שלו.

עוד לפני שהגיע בכלל יום כיפור, כבר קברנו אותו.