1
עוד בנעוריו, כשהיה חוזר מבית הספר או מאימון, קנה את ההרגל לפתוח את הסירים שעמדו על הכיריים. מן האוכל שיוליה בישלה היתמר ריח שהסתיר דבר־מה. במקום להירפות היה נדרך לתפוס את הכוונה החבויה בתוך מעשיה, העוקץ בתחתית כל מחווה. אצל הסירים של אמו יכול היה להניח לאבק, למאמץ, לוויכוח שפרץ שוב בינו ובין איש המכירות של החברה. כמה פעמים אמר למשה, המעסיק, אחיך נותן הערכות לא ריאליות ללקוחות, אתה חייב לדבר איתו. אבל משה חייך ברכּות והינהן, והוא ידע שלא יפעל. גם בהתקנה הבאה יתברר שאהרן הבטיח ללקוחות שהסלילה של הכבלים למצלמות תהיה חיצונית, שהעבודה תיקח כמה שעות, ושלא אמר מילה על גילוי אש. והוא יתנצל, ויזיע, וינגוש בעוזריו המתחלפים. הוא הסתכל בשוקי העוף ברביכה האדומה. אמו התבלבלה ביום.
עוד פעם אתה עם הסירים, אמרה, תסגור, האוכל מתקרר.
הוא פנה אליה.
מה קרה, הילדים עוד לא הגיעו היום?
מחר זה היום שלהם.
אבל יום רביעי היום.
לא.
שלישי... אבל הם לא ישנו פה אתמול.
הם לא נשארים לישון פה בשבוע שאחרי השבת שלי. לא הלכת לשוק?
הייתי בראשון, לא היה...
כן, תמיד כשהילדים כאן הם מחסלים את כל מה שיש במקרר.
היא הסתכלה בו במבוכה.
אל תדאגי, בואי, שבי, נכין רשימה, אני יקפוץ למגהזול.
היא הלכה אל חדרה ושבה עם הארנק הרקום. יש לה ההרגלים שלה. שנתיים וחצי מאז שאבא שלו נפטר, והיא עדיין מחזיקה את הארנק הישן שלה בחשכת ארון המעילים, באיזה כיס. הוא תהה אם אביו ניחש שהיא שומרת חלק מהמשכורת לעצמה, חלק זעיר, כהבטחה של עצמאות שמעודה לא היתה לה, כדרך להעניק לילדיה מתנות חשאיות. לא היתה שיטה שיכול היה לנחש מאחורי תשורותיה. גם אֶחיו כשלו באיתורה. היא היתה קוראת למי מהם לחדר השינה הגדול, מגיפה את הדלת, מלווה בעיניה את פתיחת האריזה. הוא זכר את העונג הגנוב כשקיבל ממתק או סוכרייה.
ותביא את העוגיות שנועם אוהב, אמרה, אלה שנמסות בשוקו.
תפסיקי, את מפטמת אותם. נועם גם ככה שמן.
הוא לא שמן, היא אמרה, הוא גדול.
הוא הילד הכי שמן בכיתה.
הוא הביא את הגוף שלך.
הוא לפת בשיפולי הכרס בהיסח. בואי נוודא עוד פעם שרשמנו הכול, סוכר, שמן, קמח, קפה...
אתה חושב שאני לא זוכרת מה יש לי בבית? עד כדי כך אני נראית לך זקנה.
לא, מאיפה הבאת את זה. לילו מגיע ביום שישי?
כן, נשאר בשר חלק במקפיא.
וירקות?
שאשתו תביא.
או־קיי.
רוחה התקשרה.
יש לי טלפון.
היא לא תדבר איתך עד שלא תדבר עם בעלה.
אין לי כסף, אני עוד בחוב למשה מהמפרעה הקודמת. אמרתי לו את זה. וכל גרוש שאני מוציא זה על הילדים.
אני לא מתערבת לכם בעסקים. רק שתדע.
למה את אומרת לי את זה בדיוק לפני שאני יוצא?
היא שתקה.
בדרך למגהזול חשב עליה, לבדה לפתע בבית הגדול, המרוקן, כנוסה באותו כיווץ איברים של עלבון. כשישוב יציין בדרך אגב כמה נכדיה אוהבים להיות אצלה. במיוחד נועם. בשבועיים האחרונים מאז הפרֵדה התמרד בתום כל ביקור, מיאן לעזוב. הם היו קשורים, בנו ואמו. והוא היה משוכנע שבנו חש בצערה של סבתו ומבקש להציע לה נחמה במריו. או שאולי כיוון את התנהגותו כנגדו וכנגד אשתו, פרודתו, הוא צריך להתרגל להגיד. בן הזקונים בא בהתלהבות והלך בצייתנות, בלי מהומה. הבת האמצעית חזרה להרטיב.
מבין שורות המוצרים ניבטו אליו פרצופים שאיתם גדל והיה עד להתעצבותם הסופית, מה בחרו לשכוח, ומה להבזיק אל העולם, ומה אינו בשליטתם עוד ומתרמז בתנועת עפעף, בקמט מצח, בזווית חיוך. בערבים הראשונים לאחר שחזר לגור בבית אמו חשד שאיבד את יכולתו להכירם, שמסכות המחקות בכול את הפנים, להוציא את גמישות ההבעה, נשקפות אליו, ומאחוריהן מחכה חרושת של לחישות לרגע שיפנה את גבו. הוא כפה על עצמו להלך ביניהם בשרירים קפוצים כמה ימים, בזהירות, גם בעבודה שקל את משפטיו.
ארשתה של הקופאית הזדרחה אליו כשהגיע לראש התור. היא היתה צעירה מאוד. אחרי שירות לאומי. כמה זה, תשע־עשרה. רק התחילה לעבוד. כשביקר בפעם הקודמת, בצהריים, היה המקום שומם, והיא ישבה והברישה את שערה. היא סיפרה לו שהיא חוסכת כדי ללמוד. הוא אמר לה שהיא עושה בחוכמה. היא אמרה שראתה את הבן שלו, את נועם, ליד המשחקייה. את גרה שם, הוא שאל. לא רחוק, אמרה, בשכונה ליד, ממול הסניף של הקופת חולים. הוא הינהן. היא אמרה, והילדה, בובה, בובה. בת כמה היא. חמש. היא לבושה כמו בובה, חזרה. נו, אמר, אמא שלה. היא הרכינה את מבטה. בן כמה הקטן. שנתיים וקצת. הוא על שם אבא שלך. כן, הוא אמר, תיכננתי שהוא יהיה סנדק שלו. אצלכם לא נותנים אותו שם כשהסבא או הסבתא בחיים, אמרה. לא, אמר. היא העירה על צבע השיער של הבן הקטן. שלום, אמר. היא אמרה שכן, כמעט לבן מרוב שהוא בלונדיני. אמא שלו, אמר, זה מהצד שלה. אצלי לא רואים, אמר בשעשוע. הדאגות, הוא אמר, השיער זה הדבר הראשון שהולך.
עכשיו צפה בה מעבירה חרישית את אקדח הלייזר על הקניות, או מניחה על המשקל ומקלידה מזיכרונה את מספר הברקוד, וצפה בסך הכולל נצבר על המסך הכחלחל. השטרות שנתנה לו אמו לא יספיקו. היא נשאה אליו עיניים צלולות. למרות החלל הממוזג, והמשב הנעים שחפז פנימה בכל פתיחה או סגירה של הדלת האוטומטית, התלחלח עורו. איש לא עמד בתור מאחוריו. הוא אמר בקול יבש, סליחה, אני חושב ששכחתי... אני כבר חוזר.
הוא הסתתר באזור החטיפים ובהה בהם, בעודו מתאמץ לשלוט בפעימות הבהלה. הוא פרש את כף ידו והביט באצבעות מסרבות להתייצב. אחר כך נשם כמה נשימות ושלף כמה מהם, שקיות צבעוניות, מבריקות, אטומות, שלא שיקפו דבר מדמותו. הוא הניח על הסרט הנע. בשביל הילדים, אמר במתוח שפתיים, הם באים מחר לבקר. הוא מסר לה את השטרות, ואת כרטיס האשראי ששלף בהיסוס מכיס מכנסיו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.