1
ג'ורג'י
אני מתעוררת ורואה את וקטאל צופה בי ישנה. שוב.
אני מפהקת, משפשפת את העיניים ומחייכת אליו חיוך מנומנם. "היי. כמה זמן אתה ער?"
החייזר הגדול מושך בכתפיים, פניו במרחק של כמה סנטימטרים מפניי. אני מתכרבלת מתחת לפרוות במערה שהיא עכשיו הבית שלי. כמו בכל בוקר, אני מתעוררת עם וקטאל לידי, והוא תמיד צופה בי. זה די חמוד. הוא מעביר את אצבעותיו הגדולות והמחוספסות בשערי הסבוך, מניח אותו על כתפיי ומחליק את ידו במורד הזרוע שלי. "אני ער כבר כמה זמן. זה המנהג שלי להתעורר לפני עלות השחר."
"אה." אני מעווה את פניי, כי אני מנחשת שהשעה מאוחרת יותר עכשיו. "אני מעכבת אותך?"
"לא." הוא נוגע בשיער שלי שוב.
"אז למה אתה בוהה בי?" אני שואלת אותו בצחקוק כשאני נשכבת בחזרה על השמיכות ועוצמת את העיניים. אם אנחנו לא מתעכבים, אולי אוכל לגנוב עוד כמה דקות של נמנום. "כי אני אוהב להסתכל עלייך ישנה," הוא אומר בקול העמוק שלו. "זה לא בסדר?"
"לא, זה בסדר. אני פשוט לא רגילה לזה." אני מחייכת ומתקרבת אליו עוד קצת. "מצד שני, אני לא רגילה לישון עם מישהו. או לכוכב הזה. או כל זה, באמת."
וקטאל עוטף את גופי בזרועות גדולות, מצמיד אותי אל החזה שלו ומלטף לי את השיער. "את מרגישה אומללה?"
אני פוקחת את העיניים ומזעיפה פנים. עדיין חשוך בשעת הבוקר המוקדמת הזאת. זה... דבר מוזר לשאול. "אומללה?"
"את לא מחייכת כמו האחרות. את לא צוחקת בהנאה. אני רוצה לשמוע אותך צוחקת יותר, ג'ורג'י שלי." הוא אומר את שמי בזהירות, עושה כמיטב יכולתו לבטא את הצלילים הקשים. "משהו מציק לך?"
מציק לי? רק משהו קטן, באמת, ואני מרגישה כל כך אנוכית לבקש אותו. אז אני רק מחייכת ומתכרבלת קרוב יותר אליו, מניחה זרוע על החזה שלו ומצמידה את הלחי שלי אל עורו. אני אוהבת להתכרבל על החזה הגדול והשרירי שלו. לא אכפת לי מהציפוי העבה שהופך חלקים ממנו לפחות נוחים, כי השאר רך כמו זמש על שרירים מוצקים.
אני נאנחת בשביעות רצון ועוצמת עיניים, מקשיבה לפעימות הלב ולחווי שלו כשהן מזמזמות בעדינות בחזה שלו. אני קצת עצובה שהרעש שלו השתנה. לקח לי קצת זמן כדי לשים לב לזה, אבל הרעש של החווי שלו השתנה כמה ימים אחרי שקיבלתי את שלי. כששאלתי אותו על זה, הוא אמר לי שהתהודה באמת התגשמה, ושהחווי שלי ושלו עכשיו שבעות. זה הפתיע אותי כי חשבתי שהוא הכניס אותי להיריון מייד, אבל אני מניחה שלא. לפעמים אני מתגעגעת לקצב הפרוע והמטורף של החווי שלו, אבל אני אוהבת גם את הגרגור המרוצה שיש לו היום. וקטאל מלטף את השיער שלי שוב. "את רוצה להישאר בפרוות היום, בת זוג שלי?"
"אני פשוט עצלנית," אני אומרת ומעבירה אצבע לאורך החזה שלו. "תן לי עוד כמה דקות, ואני אתעורר באמת."
"קחי כמה זמן שאת רוצה." הוא מלטף את גבי. "אני נהנה לחבק אותך."
אה, אני יודעת. הוא ללא ספק הגבר הכי רעב למגע שפגשתי. הוא כל הזמן נוגע בי או מלטף אותי, כאילו הוא צריך להוכיח לעצמו שאני כאן, שאני קיימת. אני מבינה את זה. אחרי מה שלמדתי על היצורים האלה ועל כמה מעט נקבות היו עד שהגענו? לא פלא שהוא כל כך מגונן. אני חושדת שאם הוא לא היה צריך ללכת לצוד, הוא פשוט היה יושב כל היום ומתבונן בי.
המחשבה על וקטאל הגדול והעוצמתי יושב בפינת המערה וצופה בי תופרת בגדים ליד המדורה, כאילו זה הדבר הכי מרתק בעולם, גורמת לי לחייך. עברו כמה שבועות מאז שהגענו לכאן, אבל לא נמאס לי ממנו בכלל, אפילו לא קצת. חששתי שכל תשומת הלב הזאת תתחיל להיות מעייפת, שהוא יתרגל אליי או שאני אתרגז בגלל ההשגחה שלו, אבל אנחנו קרובים יותר מיום ליום. הוא כל כך קשוב ומתחשב, ואני אוהבת את זה. אני אוהבת לראות עד כמה אני מרתקת אותו, כאילו אני סוג של חד־קרן נדיר במקום רק בחורה בעלת מראה ממוצע מפלורידה.
גם לי לא נמאס ממנו. אפילו לא קצת.
אני מנשקת את עורו ומעבירה את קצות אצבעותיי לאורך הבטן החטובה שלו. "אתה ער כבר הרבה זמן?"
הוא נוהם בהסכמה.
"יש תהודה חדשה?"
וקטאל מגחך, ואני שומעת את הצליל תוך כדי שהוא מתפשט בחזה שלו. "את שואלת את זה כל יום."
"הרגשתי כאילו זה קורה כל יום," אני מודה. אנחנו חמש עכשיו — ליז, מרלן, נורה, סטייסי, אריאנה ואני. רוב התהודות קרו מייד, אבל ראיתי איך הזכרים צופים בבנות, ואני יודעת שהם חושבים על זה באותה המידה כמוני.
צחוקו של וקטאל רועם שוב. "זה דבר נדיר, אני מבטיח."
אם הוא אומר... זה לא היה נראה כל כך נדיר עד עכשיו, אבל הוא המומחה. אני מעבירה את קצה האצבע לאורך שקע הטבור שלו רק כי אני אוהבת לגעת בו. הוא מצטמרר מתחת לליטוף שלי ואני מחליטה שאני אוהבת גם את זה. "כולם התמקמו הבוקר? בלי בכי?"
החייזר הגדול שלי משמיע קול מתוסכל בגרונו. "תמיד יש קצת בכי."
"נכון," אני מודה. "זה מובן."
"את לא בכית." הוא מלפף קווצה משערי סביב האצבע שלו.
החיוך שלי נעלם. "אולי פשוט עדיין לא בכיתי," אני לוחשת. אני המנהיגה הלא רשמית של בני האדם, אחרי הכול. הייתי צריכה להיות חזקה מאז שהגענו לכאן, כי אני זאת שחשבה על התוכנית לתקוף את החוטפים שלנו, אני זאת שיצאה לחפש עזרה, אני זאת שגרמה לווקטאל להדהד — וקטאל החזק, המיומן והמפתה — ראש שבט החייזרים כאן. כולם רואים את בנות האדם בתור השבט שלי, ואותי כראש השבט שלהן. אפילו אנחנו, בנות האדם, די נופלות לדרך החשיבה הזו. הן באות אליי כשהן מודאגות או מפחדות, כאילו אני האחראית.
לפעמים זה מעיק עליי. אנחנו באותו הגיל, אבל אני לא יכולה להיות זאת שבוכה על גורלנו, או זאת שנשארת במיטה כל היום. אני חייבת להיות מנהיגה אחראית, גם כשאני בסערת רגשות וחסרת אונים בדיוק כמוהן.
אבל אני לא אתמקד בזה כרגע. לא הייתי משנה שום דבר שקרה מאז שהגענו לכוכב הזה — מהרגע שפגשתי את וקטאל והוא התענג עליי בין הרגליים שלי כאילו מעולם לא טעם משהו כל כך טוב. אני מצמידה את הירכיים יחד בתגובה לזיכרון המגרה. "מי בכתה הבוקר?"
"אה־רי־יו־נה."
אה. "זולאיה איתה?" אם בן זוגה יצא לציד, אני כנראה צריכה ללכת ולבדוק מה מפריע לה, ולעשות קצת בקרת נזקים. חלק מהבנות כאן לא נחמדות אליה במיוחד, ורוב החייזרים מבולבלים מהדמעות הבלתי פוסקות שלה. אבל בן הזוג שלה מקסים, ואני כל כך שמחה שהוא אוהב אותה מאוד.
"כן, וגם מאר־לן."
"היא תהיה בסדר."
הוא נוהם. "שמעתי שגם בק התגנב עם אחת מבנות האדם."
"זאת קלייר," אני מודה. גם אני שמעתי על זה, אבל לא אמרתי כלום כי קלייר לא רצתה שאגיד. "זה רעיון רע?"
"בן זוג לעונג? לא." וקטאל זז כשאני מתגרה שוב בטבור שלו, ואני מגלה שהוא רגיש לדגדוגים. איך לא ידעתי את זה אחרי שבועות שאני מבלה איתו? זה גורם לי לרצות לדגדג אותו יותר, על אף שאנחנו כנראה צריכים לקום. "זה פשוט..." הוא עוצר, בוחר את המילים שלו. "בק הוא צייד נחוש מאוד."
אני יודעת מה הוא אומר, מה הוא חושב. קלייר מתוקה, אבל היא גם לא בעלת כוח רצון חזק במיוחד. אני חוששת שהוא עומד לפגוע בה, וזה ייצור מצב מסובך והפכפך. אני יודעת שהרבה מהזכרים האלה משלימים עם העובדה שיש עכשיו חבורה של נשים רווקות בשבט, והם יותר מדי להוטים להרשים אותן. "אתה חושב שאני צריכה להגיד לה להפסיק להיפגש איתו?"
"למה?" הוא נשמע מבולבל.
"כדי שהוא לא יקבל מסר שגוי ויכפה את עצמו עליה אם היא תגיד לא?"
אני יכולה להרגיש את הגוף של וקטאל מתקשח מתחתיי. "אף זכר לא יעשה דבר כזה, תהודה מתוקה שלי. איך את יכולה לחשוב דבר כזה?"
אני מתיישבת ומביטה בעיניו. הוא המום. זעזעתי את וקטאל שלי. מעולם לא עלה בדעתו שמישהו ירצה לפגוע באישה אנושית. אבל כיוון שהרגע יצאנו ממצב נורא, המחשבה הזאת עולה בראשי לעיתים קרובות מדי. אני חושבת על דומיניק שמתה בשלג, והכאב שאני כל הזמן נלחמת בו חוזר. אני מחייכת אל וקטאל וטופחת על החזה שלו. "ברור שהוא לא יעשה את זה, בייב. אני בטוחה שהציידים שלך אצילים כמוך."
יש משהו מתוק ותמים בווקטאל. למרות האכזריות שלו והעולם הקשה שבו הוא חי, הוא נאיבי באופן כובש, וזה מקסים בעיניי.
אני מקווה שהוא לעולם לא יאבד את זה ויהפוך להיות מותש מהחיים כמוני.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.