הפסקת סיגריה

id="_idTextAnchor010">מיתוס No. 1: עישון הוא הרגל מגונה

אני מתחילה במיתוס הזה כי יש לי בטן מלאה עליו. פשוט כי עישון הוא לא הרגל. והוא גם לא מגונה. אבל בואו נתחיל עם המילה "הרגל". המילה הזאת מתארת פעולה קבועה שאנחנו יכולים לשנות בכל רגע נתון. לדוגמה, אדם יכול להתרגל לראות טלוויזיה בערב, הוא יכול להתרגל לחבק את הילדה שלו לפני השינה, הוא יכול להתרגל לקרוא את העיתון לפני שהוא מתחיל לעבוד, הוא יכול להתרגל לשתות תה בבוקר — את כל הפעולות האלה הוא יכול לשנות בהחלטה ברורה, בהתמדה ובתרגול. כנראה יהיו כמה ימים קשים (יותר או פחות) ורצון לחזור למה שהוא נהג לעשות, אבל בהתמדה ובנחישות — הוא ישנה את אותם הרגלים.

אבל עישון הוא לא הרגל. עישון הוא ההתמכרות המורכבת והחזקה ביותר שקיימת בקרב האנושות. אני מגדירה כך את העישון כי:

הוא לגיטימי וחוקי. למרות כל החוקים, האכיפות והניסיון להוקיע את הציבור המעשן, הוא עדיין (ולתמיד, כנראה) יהיה לגיטימי במובן שאין מישהו שיכול להגיד לאדם אחר להפסיק לעשן. זה חוקי וזה נתון לבחירתו בלבד. הוא יצטרך לשמור על חוקי המדינה (למשל, איסור עישון במקומות מסוימים), אבל אין חוק שאוסר עישון באופן כללי. זמינות. מתי הייתה למישהו בעיה להשיג סיגריות? התשובה היא — אף פעם. תמיד יש, ותמיד יהיו. אנשים רבים אף דואגים לכך שהמציאות הזאת תמשיך להתקיים, ומייצרים דורות שלמים של בני אדם מכורים. מובן שמבחינת זמינות, ישנו גם הנושא הכספי — לקנות סיגריות זה זול. ועם כל ההתייקרויות של המוצר הזה לאורך השנים, הוא עדיין וכנראה תמיד יישאר זול (הרבה יותר זול מהרואין, לצורך העניין). חד־משמעיות. זאת הסיבה האמיתית שהופכת את ההתמכרות לסיגריות למורכבת ביותר ובאותה המידה גם למרגשת ביותר, כי כל מה שצריך זה שכטה אחת... שאיפה אחת קטנה... ובזה נגמר התהליך. כן, זה כזה דרמטי. לא צריך לסיים סיגריה שלמה כדי לחזור לעשן, והסיבה לכך היא פיזית־אנטומית נטו (ההסבר המלא יגיע בהמשך הספר). זה לא קשור ביכולות האישיות / רגשיות / מקצועיות של אותו אדם. כאן אין הבדלים — כולם שווים. הנתון הזה מחייב את מי שרוצה להיגמל לתמיד להתבונן חף ממגננות על ההתמכרות שלו לעישון, או במילים אחרות, לייצר ו/או לשדרג את מערכת היחסים שלו עם עצמו. ההבדל בין הפסקת עישון לגמילה מעישון

והנה אני חוזרת למילה "הרגל". עישון הוא לא הרגל, כי כשאנחנו חושבים על הרגלים, המסקנה היא שאנחנו צריכים לשנות אותם, או בז'רגון הרגיל, שינוי הרגלים — שזה בסדר גמור ואפילו נפלא אם רוצים לעשות הפסקת עישון. אבל זה ממש לא רלוונטי אם המטרה היא להיגמל מעישון. משינוי הרגלים לא תבוא הישועה בתחום הזה. זה בדיוק כמו להיכנס הביתה ולהחליט לנקות את כולו, ואז לגשת למדף בסלון, לצחצח אותו עד שהוא מבריק, ואת הרצפה להשאיר מלוכלכת מהקטשופ שנשפך עליה לפני שבועיים, ובזאת לטעון שהבית נקי. או כמו אדם שכואב לו הראש ולוקח אקמול במשך שנה במקום לטפל בגידול שיש לו בראש. או כמו אדם שעושה קיצור קיבה, ואחר כך שותה מילקשייק עם שלושה סוגי גלידה. הפסקת עישון היא רק האקט שמתחיל את התהליך כולו, התהליך שנקרא "גמילה מעישון", והוא דורש מאיתנו טיפול עומק רגשי ומחשבתי, כדי שהמטרה האמיתית תושג — לא לחזור לעשן. בלי לעשות עבודת עומק אמיתית ואמיצה עם ההתמכרות הרגשית שלנו לעישון, בשלב כזה או אחר נחזור לעשן. אצל אדם אחד זה יקרה אחרי חודש, ואצל אחר אחרי שנתיים ויותר — אבל זה יקרה. הרצון לחזור לכלי שנקרא סיגריה מחכה מעבר לפינה לרגע שבו נרגיש מבולבלים, מוצפים, חסרי יציבות וּודאות. הסיגריה תמיד תהיה החברה הכי טובה. אני יודעת שלחלקכם הביטוי הזה גורם כרגע אי־נוחות, ואני מבטיחה שעד סיום הספר העניין יובהר.

ורק לשם הבהרה חד־משמעית, אין בעיה רק להפסיק לעשן בלי לייצר גמילה מעישון. זאת יכולה להיות בחירה לגיטימית לחלוטין, אבל כשניגשים לצעד הזה צריך לדעת מהי המטרה — הפסקת עישון או גמילה מעישון. כי משם יש לגזור את הפעולות עצמן.

למי קראת מגונה?

עכשיו בואו נפַנה לעצמנו זמן לדבר על המילה "מגונה". זו אחת המילים שגורמות לי פריחה באופן אישי, כי זה פשוט לחטוא למטרה. האם אתם מכירים ילד או ילדה שחטפו עונשים כבדים, ועקב כך שינו את ההתנהגות שלהם לטווח הארוך? תנו לי לענות במקומכם, בבקשה — התשובה היא לא. אין, לא היה ולא יהיה מצב שבו עונש (או במילה הגרועה יותר — כאפה מכל סוג שהוא) יגרום לשינוי. כלומר, יכול להיות שיהיה שינוי לזמן מסוים. קצר. אבל לטווח הארוך — פשוט לא. תוכלו להתחבר לכך באמצעות חוויה אישית שעברתם כילדים, כשהענישו אתכם על משהו — קטן כגדול. איך הרגשתם באותו הרגע? מה חוויתם? מה למדתם על עצמכם? אני אקח סיכון ואנחש שכל מה שקרה בעקבות אירועים כאלה הוא ההבנה שמשהו שם לא היה לשביעות רצונם של הסובבים אתכם. אבל כשהסערה שככה חזרתם לאותם "הרגלים" והתנהגויות שגרמו לעונש מלכתחילה. והרי זה פלא, ההבנה הזאת לא השתנתה כשגדלנו להיות מבוגרים. האסטרטגיה: אנחנו "נותנים לעצמנו על הראש" בכל תחום אפשרי, כדי לאפשר לעצמנו להישאר במקום ולא לזוז, כי שינוי הוא עניין כואב, המצריך מאיתנו התארגנות ומוטיבציה.

המונח "הרגל מגונה" מאפשר בדיוק את זה, כי הוא אומר לנו בקטנה "נו נו נו", כדי שנוכל להמשיך להרגיש שזה בסדר לעשן עוד קצת. מבחינה פרקטית, אם נגיד לעצמנו שהעישון הוא הרגל מגונה או ביטוי להרס עצמי, לא נקדם את עצמנו לגמילה מעישון. תיזכרו בפעם שבה אמרתם את זה לעצמכם, ותתחברו לתחושת השחרור השקרית הזמנית. אם יש בכם כוונה אמיתית לעשות תהליך של גמילה מעישון, האמירה הזאת צריכה להימחק מהפרוטוקול.

שורה תחתונה: עישון אינו הרגל מגונה, אלא התמכרות מורכבת שמצריכה התייחסות הולמת בכל הרבדים.