פרולוג
שי רץ כל עוד נפשו בו. הלמות ליבו ודפיקותיו העזות של הלב כמעט שהחרישו את שאון נשימותיו שניסו לשאוב עוד ועוד מהחמצן הדליל שאכלס את האטמוספרה בגובה שהוא רץ בו.
איזה ריאות יש לפּרוּאָנים הללו שמסוגלים לרוץ, לקפוץ ולהשתולל בגבהים כאלו, חשב לעצמו. כל האימונים המפרכים שעבר בחייו, כל שיטות הלחימה שתרגל במרץ רב לא הכשירו אותו כהוא זה לדלדול הכוחות שחש בריצה ברחובות העיר קוסקו שבפרו, בגובה שלושת אלפים וארבע מאות מטר מעל פני הים.
ומה יהיה אם אצטרך לרוץ, לרדוף או לברוח בגובה רב יותר?
נתז הכדור ששרק באוזניו קטע את חוט מחשבותיו על ריצות בגובה, והחזירוֹ באחת אל קרקע המציאות ואל מצבו המיידי הגרוע: במנוסה, חוליית רודפים שכנראה מונה שלושה או ארבעה דולקת אחריו, כוחותיו אוזלים, העליות שבהן הוא רץ הופכות להיות תלולות יותר ויותר.
ואולי רק נדמה לי כך?
אקדחו עדיין עליו, טעון במחסנית מלאה ובשתי מחסניות נוספות בפּוּנְדה ייעודית המוצפנת תחת חגורתו.
מכאן אין ברירה. חייבים להפוך את וקטור הבריחה לווקטור תקיפה, סיכם בליבו. מה שהיה אמור להיות משימה שלווה, מלווה בסיור תיירותי לחמודותיה של קוסקו, בירת האינקה בפרו, הפך באחת למרדף קטלני שעתה יש להפוך את יוצרותיו.
במלאכה זו של הפיכת יוצרות היה שי מיומן. אימוניו הממושכים בסייקו הכשירו אותו במיוחד לכך. בין אם מדובר באקטים פיזיים אלימים, במשחקי שחמט שאותם אהב או במהלכי סייבר מפתיעים, ידע שי דבר אחד שהיה משותף לכל המהפכים שיצר בחייו – רגע ההפתעה גורם ליריב לקרוס. אפילו אם מדובר בקריסה קצרה או קצרצרה מהווה זו תקופת זמן ארוכה מאוד במונחים של קרב לחיים ולמוות. ושי ידע לנצל זמן זה היטב, כפי שהפגין בכמה ביצועים בעבר.
מימין – כיכר העירייה. גדולה, חשופה, לא מקום מתאים לייצר בו הפתעה. משמאל – הדרך אל שוק סאן פדרו, השוק העתיק של קוסקו שמעטים השווקים היפים ממנו בעולם. נו, בוודאי, חשב שי לעצמו, לא כל שוק בעולם תוכנן על ידי המהנדס גוסטב אייפל בכבודו ובעצמו, זה שאחראי למגדל אייפל ולהצבת פסל החירות בניו יורק.
אבחר באייפל. בכלל, יש לי חיבה לצרפתים, לאוכל, לשיק ולסגנון החיים שלהם.
בּוּם. נפילה שמאלה אל פתחו של בית קולוניאליסטי בעל חצר פנימית גדולה ומרפסת מעל קומת עמודים מקושתת, כמו בדרום ספרד. גלגול מהיר וגלוק 17 עם משתיק קול, בעל מחסנית של חמישה־עשר כדורים צץ בידו הימנית.
מה השתבש, לכל הרוחות? כיצד משימת איסוף של התקן זיכרון קטן שהשאיר מקור של המוסד בתוך מחבוא הפך להיות קרב ברחובות העיר? בגידה? תקלה?
ועכשיו רק צריך למצוא דרך לצאת מפה חי. את התמונה הגדולה אפענח במועד רגוע יותר.
שי הסדיר את נשימתו ותהה אם ידו יציבה גם בתנאי המקום. בגובה הים ובכל המקומות שבהם פעל עד עתה הגובה לא שיחק כל תפקיד. כאן בפרו, נראה שהגובה הוא חזות הכול, כמעט. טוב, לפחות לגבי תיירים שנחתו בקוסקו לפני יומיים... ריאותיהם טרם הספיקו להסתגל, וכבדם עדיין לא ייצר מספיק כדוריות אדומות כדי להוליך את החמצן הדליל לשרירים ולתאים.
יכולת הצליפה של שי הייתה יוצאת דופן גם בקרב חבריו ליחידה. שי אף החזיק בשיא המהירות היחידתי בהוצאת כדור ראשון תוך כדי שליפת אקדח המוסתר על הגוף בשלל מקומות, אם מתחת לז׳קט, אם על הרגל או מתחת לחולצה, ואף בהחלפת מחסניות וירי מחדש בתום ההחלפה. נראה מה נשאר מזה כאן, חשב לעצמו.
שני צללים גדולים הופיעו לפתע בפתח הבית. יריב או ידיד? עמית או טורף? תמים או אויב? מהירות האבחנה הייתה קריטית בשנייה זו. אם יהרוג אזרחים תמימים – מי יודע מה תהיינה ההשלכות. במוחו חלף כהרף עין פתגם סיני עתיק, “אדם זהיר נמנע מלדרוך על הצל של שכנו״.
ובכן, השניים הללו כנראה לא שמעו על כך, אינם זהירים מספיק ודוחפים את צלליהם היישר אליי.
גליל המתכת שנחשף לפני הדמות הראשונה לא הותיר מקום לפקפוקים, ופיזר את כל הספקות. שלושה כדורים מהירים, פחות משתי עשיריות שנייה, זכר, פגעו במרכז המסה של הדמות הראשונה. שי ידע שעוצמתם של קליעים הנורים מאקדח מושתק נמוכה יותר מכדורים רגילים, וסימן לעצמו “לוודא נטרול״ בלשונם המכובסת של דוברי פוליטיקלי קורקט. בלשונו המעשית היה צורך להרוג את היריב כך שלא יתאפשר מצב שבו יוכל הפצוע לירות בגבו. כדור בראשה של הדמות עשה עבודה מצוינת בעניין. הדמות השנייה עשתה רושם שגם היא הבינה עניין, ונעלמה לאחור מעבר לסף הדלת.
שי התלבט. יציאה קדימה למרדף משמעה יציאה אל תא שטח שייתכן שהוא בשליטת יריביו. הישארות במקום עשויה להביא להגעת חמושים נוספים שאולי מחכים בעתודה במארב. חיפוש מהיר אחר פתח אחורי העלה חרס, מה שהשאיר בידו אופציות מעטות.
שינוי מיידי. זה מה שהיה צריך עכשיו. זה מה שלמד וזה מה שעשה בעבר. זינוק מהיר אל סורגי קבוצת הקשתות וטיפוס עליהם הותירו אותו חסר נשימה שוב, ושי הרשה לעצמו שלוש נשימות עמוקות וגדולות טרם רץ אל קצה הקומה והציץ לרחוב. במבט חטוף הספיק לראות ששני רודפיו נכנסו בדירוג לחצר, ומייד הפיל בירי מהיר את הרודף האחורי שעדיין היה ברחוב. אוקיי, אמר לעצמו, עכשיו זה אחד על אחד, אם לא יבואו רודפים נוספים. לי אין מה לברוח יותר, אני הופך לרודף.
עוד לפני שהספיק להשלים את המחשבה קלט שי שגם הרודף שנותר כנראה ניתח את המצב, החליט לנתק מגע ושעט אל הרחוב. שי זינק אחריו במגמה לתופסו חי ולנסות לחלץ ממנו מידע, אך נראה שהרודף הפך לנרדף מהיר ביותר, ובתוך שניות היה בקצהו העליון של הרחוב, לפני פנייה לשוק.
שי לא היסס. עוד לא נולד המניאק שהשיג בריצה כדור של אקדח, הדהד במוחו משפט שזכר מהקורס. בעמידה יציבה המזכירה עמידת קיבא־דאצ׳י בקרטה היפני, רגליים פשוקות ברוחב כתפיים וחצי, גב ישר וברכיים כפופות, הזכיר לעצמו, אחז את האקדח בשתי ידיו בחוזקה, כיוון ספונטנית וירה שלושה כדורים. הדמות התכווצה אך המשיכה לרוץ ושי נותר מקלל את חולשתם של הכדורים הנורים מאקדח עם משתיק קול.
בד בבד עם היעלמות הדמות זינקה למוחו פאראפרזה על שיר ישן של הגשש החיוור, “בשני קצוות החכה רוצים לחיות...״ מה שחייב לנקוט משנה זהירות בריצה קדימה אם אינו רוצה להיות בצד הלא נכון של החכה. מבט מהיר אל בית הבליעה של האקדח אישש את ספירתו כי נותרו כדורים אחדים במחסנית. הגעה מהירה אל עיקול הרחוב והצצה אל מעבר לו קיבעו במוחו את ההכרה שהדמות נעלמה בתוך השוק, בין דוכני המיצים הססגוניים עם הגברות הפרואניות היושבות נישאות מעליהן, לבין דוכני הסריגים והפונצ׳ו הצבעוניים עד כדי כאב. צריך לחשוב ברצינות על סטארט־אפ שיאפשר לירות כדורים מעבר לעיקול, רשם לעצמו בחיוך.
ידו מיששה את התקן הזיכרון הקטן שאסף מהמחבוא והיה מונח בכיסו. מה יש כאן שהיה שווה לשלוח אחריי חוליה של שלושה מתנקשים, תהה לעצמו. החבר׳ה בסייקו בבית יצטרכו לספק לי הרבה הסברים על העניין הזה...
קוראים כותבים
There are no reviews yet.