מה שהיה

הדירה היתה כמו זונה. אנשים השתמשו בה בזלזול ובאנונימיות, שהו זמן קצר, והלכו הלאה. מיטת סוכנות, ארון קיר, מקרר, שולחן וכיסאות ספורים. הקישוטים היחידים היו גופות יתושים שמצאו את מותם על הקירות.

על השולחן היו מונחים מצרכים: בקבוק עם תווית של תפוח (חומץ שנקנה כמיץ תפוחים), לחם לא עטוף, ארבע ביצים בשקית נייר חומה, אחת נסדקה והותירה כתם דביק, שקית חלב, קפה נמס, שקיות תה, סוכר, חמאה, גבינה לבנה, אריזות מפוזרות של משהו שאמור להיות יוגורט, על אחת מודפס 4.5%, על אחרת 3%, ועוד שתיים צבעוניות, על הרצפה קרטון עם ירקות, ועל כיסא — אני.

הגענו בערב עייפים והלכנו לישון. בבוקר קמתי רעבה. המקרר היה ריק, והחלטתי ללכת לקניות ולהפתיע את משפחתי בארוחת בוקר. למרות השעה המוקדמת דפקתי על הדלת השכנה. בחורה, דוברת אנגלית, הסבירה לי בחיוך: "כן, קרוב, ברחוב השני יש מרכז קטן ובו שתי חנויות מזון, וביניהן ירקן."

נהדר, חשבתי. כבר קרה לא פעם שהלכתי לקנות מזון במקומות זרים, לכן לא דאגתי.

זה היה הבוקר הראשון שלי בארץ הקודש. אפריל 1972. הייתי שמחה ונרגשת. סוף־סוף הגענו לנקודת ההתחלה של המסע הציוני שלנו. הרחוב, הקולות, הריחות והשמש המלטפת את האבן הירושלמית מילאו את ליבי. בוקר נפלא.

בתוך זמן קצר מצאתי את המרכז. היססתי לאיזו חנות להיכנס. למה יש שתיים? עמדתי בחוץ כמה דקות ובדקתי לאן נכנסים הקונים. היתה תנועה ערה של אנשים, שנכנסו באופן אקראי לשתי החנויות. הצצתי פנימה. בעיניי נראו שתיהן אותו הדבר בדיוק. חשוכות, מלוכלכות וצפופות. בספרד, בכפרים שכוחי אל, ראיתי בזמנו של פרנקו חנויות דומות.

לא חששתי. נכנסתי לאחת מהן. מאחורי הדלפק הישן והמשופשף ישב גבר חבוש כיפה בגיל העמידה, מזיע מעל הקופה. הדלפק היה עמוס בסחורה מפוזרת, עיתונים, קרש חיתוך ועליו סלאמי נוטף דמעות וסכין. במרחק מה ממנו גיליוטינה ועליה משהו מרובע עטוף קליפה אדומה מתייבש בחום, מעין גבינה צהובה. הם נראו כאילו רכשו ותק במקום ופיתחו קשרי ידידות עם הזבובים.

לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה. לקחתי סלסילה ממתכת והתחלתי להסתובב. להפתעתי היו מחצית ממדפי החנות מכוסים בניירות. הצצתי בזהירות מתחת לניירות לראות מה מוסתר שם. האיש השמן על יד הקופה, שלא בזבז עליי חיוך או מבט כאשר נכנסתי, התחיל לצרוח: "חמץ! חמץ!"

את המילה הזו הבנתי, ונזכרתי, שבעוד כמה ימים ליל הסדר. זה מה שעושים בישראל? מכסים חצי חנות בנייר? מוזר. אי אפשר לקנות מה שרוצים מתי שרוצים? ולמה שכב הלחם חופשי ללא עטיפה על מדף מטונף? לחם זה לא הכי חמץ?

כיוון שכבר תפסתי את תשומת ליבו של המוכר, החלטתי לנצל את הרגע ופניתי אליו באנגלית עם רשימת הקניות, שהרכבתי בראשי בשנייה. הוא הניע את ידו וראשו בתנועת סירוב. כנראה לא ידע להגיד אפילו "I don't speak English." איפה איטליה או ספרד, שם המוכר והקונים ביחד עשו כמיטב יכולתם לעזור בשפת הגוף והידיים, ואם זה לא הלך, בעזרת טעימות נדיבות תמיד. אפילו פתחו חפיסות, כדי שאוכל לראות מה יש בפנים, והצלחתי למלא את מבוקשי, ולפעמים גם להצחיק אותם ואת עצמי.

פה הייתי לבד. ויתרתי ויצאתי בדרכי לחנות השנייה. אותו איש, אותה גבינה, אותו סלאמי, ואותם מדפים מכוסים בנייר. רק הזבובים היו אחרים. פניתי, אופטימית, גם אליו באנגלית, אך ללא הצלחה. הבנתי שגם שאר השפות שידעתי היו מתבזבזות כאן. איש בחנות לא התנדב לעזור.

מצאתי את המקררים הישנים, הבנויים חלונות חלונות. פתחתי חלון אחד. באה אישה ודחפה אותי, לקחה קופסת גבינה, פתחה אותה, הריחה, סגרה ובחרה אחרת. כל דופן החלון היה מלא קופסאות. הכנסתי את היד פנימה, ובחרתי בקפדנות קופסה שנראתה בתולה. פתחתי חלון אחר, ומצאתי שקיות פלסטיק עם חלב. חלב בשקית? אבל לא היה חלב אחר.

בחלון אחר היו שלושה מיני יוגורטים. על התוויות היה כתוב בעברית בלבד. רק את האחוזים יכולתי להבין. לקחתי כמה מכל מין וכמה בצבע פירות. את הלחם כבר ראיתי קודם. שמתי אחד, עירום מנייר, בסלסילה הלא נקייה במיוחד. עוד כמה חיידקים כבר לא יזיקו. לקחתי גם חמאה, ביצים, סוכר, קפה ותה ומיץ תפוחים. על יד הקופה לא היו שקיות ניילון לארוז את המוצרים, ובעל המכולת מלמל משהו ברוגז, לא הבנתי מה. הוא קם, נכנס למחסן, וחזר עם קרטון שראה ימים טובים יותר. רק אז שמתי לב, שכל יתר הקונים הביאו איתם סלים צבעוניים מפלסטיק. בחנות הירקות היה קל. בחרתי את אלו שרציתי, מצביעה לעברם, והמוכר הוסיף את הירקות והפירות לקרטון שלי.

הדרך חזרה היתה ארוכה מאוד, השמש שרפה בעיניים, הרחוב היה מסריח, הרעש הכה באוזניי. הגעתי לדירה והכנתי לי כוס קפה. כאשר לגמתי ממנו, הוא היה מלוח.

התחלתי לבכות.