הקדמה
האדם על המטוס ששינה את חיי
"זה לא נכון שאף אחד כבר לא צריך אותך."
את המילים הנואשות האלה אמרה אישה מבוגרת שישבה מאחורי בטיסת לילה מלוס אנג'לס לוושינגטון הבירה. המטוס היה חשוך ושקט, ורוב הנוסעים ישנו או צפו בסרט. אני ניצלתי את הזמן כדי לעבוד בקדחתנות במחשב הנייד בניסיון לסיים איזה עניין שנשכח ממני מאז, אבל באותו רגע נראה בעל חשיבות מכרעת לחיי, לאושרי ולעתידי.
גבר שהנחתי שהוא בן זוגה מלמל תשובה בקול חרישי.
אשתו חזרה ואמרה: "אוי, תפסיק להגיד שהיה עדיף אם היית מת."
עכשיו תשומת לבי היתה נתונה להם במלואה. לא התכוונתי לצותת, אבל לא יכולתי להפסיק. הקשבתי מתוך הזדהות, ולא פחות מכך מתוך התעניינות מקצועית כאיש מדעי החברה. בראשי כבר התגבש רושם מסוים על בן הזוג. דמיינתי אדם שכל חייו עבד קשה ותוך קהות חושים מסוימת, אדם שמאוכזב בגלל החלומות שלא הגשים, הקריירה שמעולם לא היתה לו, ההשכלה שמעולם לא רכש או החברה שאף פעם לא הקים. דמיינתי שעכשיו מאלצים אותו לפרוש, זורקים אותו לכלבים.
כשהאורות נדלקו אחרי הנחיתה, הצלחתי סוף־סוף להעיף מבט באדם המיואש. הייתי המום: זיהיתי אותו — הוא היה מוכר, אפילו מפורסם. הוא היה אז בשנות השמונים לחייו, אהוב בכל העולם ונחשב לגיבור בזכות אומץ לבו והפטריוטיות שלו והודות להישגיו לאורך עשרות שנים. הערצתי אותו מאז שהייתי צעיר.
בזמן שהוא התקדם מאחורי לעבר דלת המטוס, נוסעים זיהו אותו והתלחשו ביראת כבוד. גם הטייס, שעמד ליד דלת תא הטייס, זיהה אותו, והדברים שאמר שיקפו את מה שעבר לי בראש: "אדוני, אני מעריץ אותך מאז שהייתי ילד." האדם המבוגר — שככל הנראה ביקש את נפשו למות רק כמה רגעים קודם לכן — חייך כששמע את דברי ההוקרה על עברו המפואר.
תהיתי לעצמי: איזה מהאנשים מתאר באופן מדויק יותר את האדם האמיתי — האיש מלא השמחה והגאווה כרגע, או האיש שלפני עשרים דקות אמר לאשתו שהיה עדיף אם היה מת?
הדיסוננס הקוגניטיבי של מה שהתרחש שם לא יצא לי מהראש במשך שבועיים.
זה קרה בקיץ 2012, זמן קצר לאחר יום הולדתי ה־48. לא זכיתי לפרסום עולמי כמו האדם על המטוס, אבל מבחינה מקצועית הלך לי לא רע בחיים. כיהנתי כנשיא של מכון מחקר בולט ומשגשג בוושינגטון הבירה. כתבתי כמה ספרים מצליחים. אנשים הגיעו לשמוע הרצאות שלי. טורי דעה שלי התפרסמו ב"ניו יורק טיימס".
מצאתי רשימה שכתבתי ביום הולדתי הארבעים, שמונה שנים קודם לכן, ובה יעדים מקצועיים שאם אשיג (כך הייתי משוכנע), יעניקו לי סיפוק. השגתי את כולם ולעתים אף התעליתי על ציפיותי. ובכל זאת... לא הרגשתי סיפוק או שמחה באופן מיוחד. המשאלות שלי התגשמו, לפחות כפי שקיוויתי, אבל הן לא הביאו לי את השמחה שדמיינתי שארגיש.
וגם אם הייתי מרגיש סיפוק, האם הייתי מסוגל להמשיך בקצב הזה? אם הייתי ממשיך לעבוד שבעה ימים בשבוע, 12 שעות ביממה — עבדתי 80 שעות בשבוע — בשלב מסוים ההתקדמות שלי היתה נעשית אטית יותר ונעצרת. לפעמים הרגשתי שההידרדרות כבר החלה. ומה אז? האם הייתי מסתכל לאחור על חיי ואומר לרעייתי אסתר, שסבלה כל השנים, שעדיף שאני הייתי מת? האם יש דרך כלשהי לצאת ממרוץ העכברים של ההצלחה ולהשלים בכבוד עם הדעיכה המקצועית הבלתי נמנעת? אולי אפילו להפוך אותה להזדמנות?
אף שהשאלות האלה הן אישיות, החלטתי להתמודד איתן בכלים שיש לי כאיש מדעי החברה, כאילו מדובר בעבודת מחקר. הרגשתי מוזר — כמו רופא שמוציא לעצמו את התוספתן. אבל פשוט המשכתי קדימה, ובתשע השנים האחרונות אני נמצא במסע אישי שיעדו להפוך את העתיד שלי מנושא מעורר חרדה להזדמנות לצמיחה.
צללתי לתוך ספרות מגוונת, מהשדה המוכר לי של מדעי החברה ועד לעבודות בתחומים קרובים כמו מדעי המוח, פילוסופיה, תיאולוגיה והיסטוריה. התעמקתי בביוגרפיות של כמה מהאישים המצליחים בהיסטוריה. שקעתי במחקר על אנשים ששואפים למצוינות וראיינתי מאות גברים ונשים בתפקידי מנהיגות וניהול, מראשי מדינות ועד בעלי חנות לחומרי בניין.
מה שמצאתי הוא מקור חבוי אך נפוץ של כאב, שקיים כמעט תמיד אצל אנשים שהיתה להם קריירה מוצלחת. קראתי לו "קללת השאפתנים": אנשים ששואפים להצטיין במעשיהם מרגישים לעתים קרובות חרדה לקראת הדעיכה המקצועית הצפויה, שואבים פחות ופחות סיפוק מהצלחותיהם ומרגישים שמערכות היחסים שלהם לקויות.
החדשות הטובות הן שגיליתי גם את מה שחיפשתי: דרך להימלט מהקללה. בניתי בשיטתיות תוכנית אסטרטגית, שתבטיח כי המחצית השנייה של החיים לא תהיה מאכזבת, אלא אף שמחה ומשמעותית יותר מהמחצית הראשונה.
אבל הבנתי די מהר שלא מספיק טוב ליצור תוכנית חיים לעצמי, ושאני חייב לחלוק אותה עם אחרים. הסודות שגיליתי נגישים לכל מי שרוצה לחיות חיים של שמחה ומשמעות — ומוכן להתאמץ כדי להשיג אותם. בניגוד לניסיון לכבוש את העולם בשלב מוקדם יותר בחיים, כאן אין תחרות על המקום הראשון. כולם יכולים להצליח ולהיות מאושרים יותר. ולכן כתבתי את הספר הזה עבורכם, אחי ואחיותי השאפתנים.
מעצם העובדה שבחרתם לקחת את הספר הזה בידיים אני יודע שכנראה נחלתם הצלחה הודות לעבודה קשה, להקרבה עצומה ולמצוינות בלתי מתפשרת (ואם נהיה כנים — כנראה גם בעזרת לא מעט מזל). אתם ראויים להרבה הוקרה והערכה וכנראה גם זכיתם בהן. אבל אתם גם יודעים שלא תוכלו להמשיך לחגוג לנצח, ואולי אתם כבר רואים באופק את סוף המסיבה. לרוע המזל, אף פעם לא הקדשתם יותר מדי מחשבה לסיום המסיבה, ולכן יש לכם בעצם רק אסטרטגיה אחת: לגרום לה להימשך. להתכחש לשינוי ולעבוד קשה יותר.
אבל זאת הדרך הבטוחה לאומללות. בכלכלה, שהיא התחום שלי, יש לנו את חוק שטיין, על שם הרברט שטיין, הכלכלן המפורסם משנות השבעים: "אם משהו לא יכול להימשך לנצח, הוא יסתיים."1
מובן מאליו, נכון? ובכן, כשמדובר בחיים שלנו, אנחנו מתעלמים מהחוק הזה כל הזמן. אם אתם מתעלמים ממנו בחייכם המקצועיים, אתם עלולים לשאת בתוצאות ולגלות שאתם משתרכים יותר ויותר מאחור ומניפים אגרוף נואש אל השמים.
אבל יש דרך אחרת: במקום להתכחש לשינוי ביכולותינו, אפשר לראות בו עצמו מקור של כוח. במקום לנסות למנוע את הדעיכה, אפשר להתעלות ולמצוא הצלחה מסוג חדש וטוב יותר ממה שהעולם הבטיח לנו. מדובר בהצלחה שאינה מקור להפרעות נפשיות ולהתמכרויות, בצורה עמוקה יותר של שמחה מזאת שחווינו קודם. תוך כדי כך ייתכן שנמצא גם משמעות אמיתית בחיים — אולי בפעם הראשונה. את התהליך הזה אביא לפניכם כאן. הוא שינה את חיי והוא עשוי לשנות גם את חייכם.
אזהרה קטנה: במסע הזה יש ללכת נגד רבים מהאינסטינקטים שפיתחנו כבני אדם שאפתנים. אני עומד לבקש מכם לא להתכחש לחולשות שלכם אלא לאמץ אותן בלי מגננות. לשחרר דברים שעבדתם קשה כדי להשיג — אבל כעת מגבילים אתכם. לאמץ צדדים בחיים שיעשו אתכם מאושרים, אבל לא מיוחדים. להישיר פנים אל הדעיכה — ואפילו אל המוות. באומץ ובביטחון. לחזור ולבנות את מערכות היחסים שהזנחתם בדרך הארוכה אל ההצלחה הגשמית. ולצלול אל תוך אי־הוודאות של השינוי שהתאמצתם כל כך למנוע.
כל זה לא קל — קשה ללמד תרגילים חדשים לזקנים שאפתנים! נדרש מאמץ רב כדי לקבל רעיונות שאולי נשמעו מטורפים בימים שהפכנו עולמות כדי להיות הכי טובים שרק אפשר בעיסוק הגשמי שלנו. אבל אני מבטיח לכם שהתמורה משתלמת. אני — וגם אתן ואתם — מסוגלים להיות מאושרים יותר משנה לשנה.
אנחנו מסוגלים ללכת מחיל אל חיל ולהיות בצמיחה מתמדת.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.