תדע כל אם עברייה



פרק 1

צה"ל אוהב אותך, מותק: לידתה של הטירונות המחבקת

"אם זו משפחה, למה מתנהגים כל כך רע לילדים?" (תת־אלוף איתי וירוב, על הרגע שבו נולדה אצלו היוזמה להנהגת טירונות אנושית יותר בצה"ל).

הטירונות המחבקת — הצבא מעדיף לכנות אותה "מתגמלת" — נולדה בראשו של קצין אחד: סגן־אלוף (כיום, אחרי דרך חתחתים אופיינית, תת־אלוף) איתי וירוב. בתחילת העשור הקודם שימש וירוב מפקד בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים בסאנור, ליד ג'נין. וירוב היה מסתבך סדרתי. קצין חד מחשבה ובוטה, שנהג לבחון לעתים קרובות את גבולות הגזרה ששרטטו לו מפקדיו, למורת רוחם המופגנת. כשנה לפני שנשלח לסאנור הצליח להכעיס את הרמטכ"ל דאז, שאול מופז, בפרשה שעוררה הדים נרחבים בצבא. איש חזבאללה חדר למוצב סוג'וד ברצועת הביטחון בדרום לבנון, שבו הוצב כוח מגדוד הצנחנים שעליו פיקד וירוב. הלוחם הלבנוני הפתיע את אחד החיילים, נאבק בו ואחר כך הצליח להימלט מבלי שנפגע. מופז, כחודש בתפקיד, ראה בתקרית מבחן להפגנת מנהיגותו כלפי הצבא כולו. הצנחן, קבע הרמטכ"ל הטרי, כשל משום שלא "חתר למגע" עם האויב ולא הפגין "דבקות במשימה", בניגוד גמור לערכי צה"ל. על פי החלטת מופז, הודח החייל מתפקידו כלוחם (וכנהוג, זכה בהמשך לכתבה מפרגנת במוסף השבועי של "ידיעות אחרונות", שבה הוצג כגיבור שהופקר בידי המערכת הצבאית המתנכרת). שורת מפקדים, מהמג"ד וירוב ומעלה, ננזפה. מינויו הבא של וירוב, למפקד הבסיס בסאנור, לא בוטל אך גם שם הכעיס את מופז אחרי שביקורת מטכ"לית חשפה תנאים ירודים ואי הקפדה על דרישות הצבא בתחום רווחת הפרט. וירוב לא היה מוטרד במיוחד. הוא כבר היה שקוע בתכנונה של מהפכה.

* * *

איתמר הרמן מרגיש כמו בבית. זה הערב הראשון של טירונות בחטיבת הנח"ל, מחזור נובמבר 2011: כיתה א', מחלקה 1, פלוגה ב'. ישנם כנראה מעט מראות שהם מעוררי רחמים יותר מחבורת טירונים בתחילת דרכה, ורוב חבריו של הרמן לכיתה ולמחלקה אכן נראים מבולבלים משהו. הם רצים בכבדות מהאוהל לרחבת המסדרים, מסתבכים זה ברגליו של זה, מגששים בהיסוס אחר הדרך הנכונה לפנות למפקד, מגיבים למציאות החיים החדשה במשהו שבין חוסר התמצאות קל לבין הלם מוחלט. אבל לא כך הרמן. הנער בן ה־18 וחצי, בלונדיני קצוץ שיער, קטן קומה ושמנמן (בשנה הראשונה לשירותו יאבד הרמן קרוב לעשרים קילוגרמים ממשקלו), מבין בדיוק מה רוצים ממנו. הוא הראשון שיוצא מהאוהל ומתייצב בזמן למועד שנקבע למסדר, היחיד שמנסה לארגן את חבריו כדי למלא כהלכה את המשימות הפשוטות יחסית שמטיל עליהם מפקד הכיתה. למפקד, סמל הלל שרף מקיבוץ עין הנצי"ב, לא נדרשות יותר מכמה דקות כדי לאתר את הפוטנציאל של הרמן. בימים הבאים הוא יהיה הכתובת העיקרית מבחינתו להנעת טירוני כיתה א' למשימותיהם.

העובדה שהרמן בא מוכן לטירונות קשורה כנראה בעיקר ברקע המשפחתי שלו. הוא הצעיר מבין שלושה ילדים במשפחה שמתגוררת באורנית, התנחלות הצמודה לקו הירוק. אביו, עודד, בעבר סגן־אלוף בשירות קבע במנהל האזרחי בשטחים, עובד כיום במשרד הביטחון. אחיו ואחותו שירתו שניהם בנח"ל. האחות היתה מדריכת ספורט (מד"סית) בבסיס הטירונים. האח השתחרר לפני כמה חודשים אחרי שירות כמפקד פלוגה — הרמן מודע היטב לכך שהמ"פ החדש שלו, סגן אור כספי, שירת בעבר כסגנו של אחיו. אמו של הרמן, מיכל, מסורה באופן קיצוני לנח"ל. עניין של מסורת משפחתית. אילו איתמר היה מעדיף לא להתגייס ליחידה קרבית, "הייתי זורקת אותו מהבית, חד וחלק", היא אומרת.

את רוב הפרטים הביוגרפיים הללו בוחר הרמן להשמיט, בתבונה, משיחת ההיכרות של מפקד הכיתה הלל עם חייליו. כשמגיע תורו לספר על עצמו, הרמן מדווח בתמצית: גם שני אחיו היו בנח"ל, הוא מנגן בגיטרה וגר באורנית. רוב חבריו החדשים לכיתה באים מיישובים שונים במרכז הארץ: פרדסיה, רמת השרון, גבעתיים, קיבוץ קריית ענבים, נס ציונה, רחובות. ג'רמי פרנקל בא לארץ מבלגיה, כדי להתגייס לצבא במסגרת מסלול מיוחד לחיילים עולים, יחד עם שניים מחבריו ששובצו בפלוגה. יובל דואניאס הוא אחד משני חיילים מתל אביב. בזמן שיתר הטירונים מדגישים שבחרו בשירות קרבי ורצו לשרת בנח"ל — "שמעתי שיש כאן אחלה אנשים" היא הסיבה השגורה — דואניאס נראה ונשמע כמי שהתגלגל לכאן די במקרה. "מה עשיתי עד הצבא? כלום, הלכתי לים. לא יודע למה אני פה. פשוט באתי. אני עוד לא בטוח אם אני רוצה בכלל להיות לוחם".

הטירונים הללו, המיועדים לגדוד 931 (שחם) של חטיבת הנח"ל, התגייסו לצה"ל פחות משבועיים לפני שיחת ההיכרות הזאת. כמעט כולם ביקשו נח"ל בטופסי השיבוצים שלהם. מאז התייצבו בבסיס הקליטה והמיון בתל השומר, בשבוע השלישי של נובמבר 2011, לא עשו הרבה. כבר באותו יום, אחרי שרשרת החיול, זריקות החיסון והראיונות, נשלחו לבסיס האימונים של החטיבה בסוף העולם, כלומר בנגב הצפוני, אי שם ליד תל ערד שממזרח לבאר שבע. יותר ממחציתם בחרו להשתתף בגיבוש לגדוד הסיור של החטיבה (הרמן עצמו נטש את הגיבוש משום שנקע את קרסולו), והימים הבאים עברו עליהם בנינוחות יחסית. עד להשלמת הגיבוש שקוע הבסיס בהיערכות לוגיסטית בעיקרה, שבמהלכה מעבירים את החיילים בזהירות הכנה ראשונית למה שצפוי להם. זו ה"טרום־טירונות". ביומה של שיחת ההיכרות התקיים מסדר הדמעות, שבו הודיעו לחיילים מי מאלו שהתמידו ושרדו עד סיום הגיבוש לגדס"ר גם יוכלו להתקבל לשורותיו. מיד אחר כך שובצו האחרים לפלוגות שהתפזרו ברחבי הבסיס. הקליטה בפלוגה ב' החלה בראיון היכרות אישי עם המ"פ. סגן כספי יראיין בימים הבאים יותר ממאה וחמישים טירונים, שחלקם יישארו תחת פיקודו לאורך כל השנה הקרובה.

הכניסה לפלוגה מסמנת נקודת מפנה משמעותית כמעט כמו הגיוס עצמו: הקשחה ניכרת ביחס המפקדים לטירונים, אך גם קבלה לשורות היחידה הקרבית. עד עכשיו הם היו כמעט בחזקת ניצבים חסרי ערך: הם שונעו בקבוצות גדולות ממקום למקום, בתוך שינויי משימה תכופים על פי היגיון שאולי היה ברור למערכת אך לא להם. ציוותם היה מקרי, מפקדיהם הזמניים התייחסו אליהם בסלחנות, אך גם ברמת מחויבות מינימלית. הציפייה העיקרית מהחייל בשלב טרום־הטירונות היא שיימנע מלהפריע למערכת הצבאית הגדולה להתקדם בדרכה כמתוכנן. עכשיו, לראשונה, יש לחיילים הללו כתובת מסודרת — מחלקה 1, כיתה א' — ושרשרת פיקוד ברורה שתנהל אותם: מפקד כיתה שכפוף לסמל, למפקד המחלקה ולמ"פ. מחר גם יתחילו להתאמן ברצינות. כמו בכיתה א' האחרת, זאת שאליה הגיעו החיילים הללו כילדים בני שש, שש וחצי, לפני כשתים עשרה שנה, גם כאן הם מתנתקים מהליווי המשפחתי הצמוד ולעתים גם המפנק, ומתחילים להתרגל לארגון התובע מהם משמעת קפדנית יותר מכפי שהכירו עד כה.

המ"כ הלל מדבר בטון רגוע, על גבול הדכדוך הקל. עוד כמה שבועות יישלח, לא בדיוק לרצונו, לקורס קצינים, אך לבסוף יבחר לא להמשיך בו. בינתיים הוא סוקר את מה שמחכה לטירונים בשנה הקרובה במונוטוניות, שאינה משקפת את תוכנם הדרמטי של דבריו. "תסתכלו אחד על השני. אלה האנשים שתהיו איתם לפחות שנה, כל המסלול. כשיירו עליכם בקרב, זה מי שיגן עליכם. אלה האחים שלכם. הטרום נגמר בסוף השיחה הזו. הערב היה ערב ויתורים. הבלגתי על איחורים. מחר, מההשכמה, לא יהיו דברים כאלה. משמעת ברזל. לכולם ברור? משמעת זה הכי חשוב, אחריה מגיעה המקצועיות. שדה הקרב הוא בלגן. הדבר היחיד שיחזיק אתכם הוא המשמעת. מה שהמפקד אומר, אתם הולכים על עיוור. תכניסו טוב לראש שלכם, גם אם זה יעצבן אתכם לפעמים. הדבר הבא זה אמינות. אני לא יכול לעבוד עם חייל שמשקר לי, שאי אפשר לסמוך עליו. אל תמציאו המצאות. תהיו גברים ותגידו את האמת. לא עמדת בזמן למסדר המפקד? תגיד שלא התעוררת, תקבל עונש ותגמור עם זה. אנחנו מדברים גם על רעות. זו הח' שאתם יושבים בה עכשיו, לדאוג אחד לשני. 'סתכלו אחד לשני בעיניים. אלה החברים שלכם, דואגים אחד לתחת של השני. מישהו מתעפץ [מנמנם, נרדם]? תן לו קטנה, שלא יחטוף עונש. אם תרצו להיות טובים, תהיו טובים".

קשה לדעת מה מכל זה מעכלים הטירונים, שמתאמצים לשמור על שקט. שדה הקרב נראה רחוק מכאן. טירוני מחזור נובמבר 2011 התגייסו לצה"ל בעיצומה של תקופה המתאפיינת בשקט יחסי וממושך בשטחים ובגבולות, למרות הדיבורים הקבועים על אפשרות של מלחמה עם איראן. למעשה, גם רוב מפקדיהם נעדרי ניסיון קרבי. אפילו דור מפקדי הפלוגות התגייס ברובו אחרי מלחמת לבנון השנייה של קיץ 2006. במערכה הצבאית המשמעותית הבאה, מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה, חטיבת הנח"ל כלל לא השתתפה. למעט אחדים, שנקלעו לזירת לחימה כלשהי באורח אקראי, רוב המפקדים במחנה הטירונים של הנח"ל לא נתקלו מעולם באש שעליה מדבר הלל כאילו היתה מציאות יומיומית; גם לא הלל עצמו. המפקדים הללו עברו הכשרה מקצועית ממושכת יחסית, שתבעה מהם מידה לא מבוטלת של קשיחות, בוודאי ביחס למה שחוו כאזרחים או מה שמתנסה בו חייל ביחידה עורפית. אבל על חוויית הלחימה אינם יודעים הרבה יותר מהחיילים החדשים שלהם, צעירים ואובדי עצות ככל שיהיו.

הלל מסביר לטירונים בקצרה את מה שצפוי להם. "מחר נתלה במאהל את לוח הזמנים של כל הטירונות. תדעו גם מתי יוצאים הביתה לשישבת. לא נסתיר מכם. בכל יום אגיד לכם בבוקר מה הולך להיות, פרט לשבוע שבו תתרגלו התמודדות עם חוסר ידיעה. בשבת הקרובה אתם נשארים כאן. זה אחלה זמן לעבוד על הרעות". והנה באות גם התשובות לסדרת השאלות של הטירונים. כדורגל לא משחקים בבסיס, גם לא בשבתות, בגלל סכנת הפציעות. מזגנים אין באוהלים, אבל יש תנורי חימום שלעתים עובדים. "אסור להחזיק פלאפונים בכיסים. יש שעת ת"ש שבה מותר לכם להתקשר. אתם לא מקללים, לא אלימים. פותרים כל דבר ביניכם". יובל דואניאס, בניסוח מגומגם משהו, שואל על זכויותיו. הלל לא לגמרי מבין את השאלה. "מה זאת אומרת?" הוא שואל את הטירון, מתקשה להסתיר את תמיהתו. "מה הזכויות שלי, כאילו? מה מותר לי לעשות". הלל משיב: "יהיו לך זמנים לאכול, לישון". דואניאס: אמרו לי שצריך לקבל עיתון כל יום. "ברמת העיקרון, אתה אמור לקבל" (בפועל, הטירון יראה עיתון פעם בשבועיים בערך, כשיישאר לסוף שבוע בבסיס). "אין מצב שלא תהיה שבע. לא תלך לישון רעב. יש לך גם שש שעות שינה בלילה". הסלולרי של דואניאס מצלצל. הלל מעיף בו מבט נוזף.

בסיס האימונים החטיבתי (בא"ח) של הנח"ל מתחלק לשני מחנות משנה: "נח"ל טוב" לטירונים (תואר שדורות של חיילים כבר הביעו ספק באשר לתחושת המציאות של מי שבחר אותו) ומעט צפונה ממנו מחנה "קריות", המיועד לשלב האימון המתקדם, שלאחר הטירונות. עד אמצע שנות התשעים הכשירה החטיבה את טירוניה במחנה 80, ליד פרדס חנה. אז החליטו במטכ"ל על העברת הבסיס לתל ערד, באזור שבו הנגב הצפוני גובל בשיפולים הדרומיים של מדבר יהודה. כשנבחר האתר להקמת המחנה נשלחה מהמרכז משאית ובה רס"ר של הנח"ל וכמה חיילים כצוות הקמה ראשוני. בימים הראשונים נדרש הרס"ר להחליף את מיקום המאהל הזמני כמה פעמים, בגלל הסתייגויות של פקחי רשות שמורות הטבע. מבחינת רוב החיילים, בסיס הטירונים נמצא בדיוק באמצע שום מקום, חור אמיתי. רק מעטים מהם מורגלים בנוף המדברי שמסביב. רק מעטים מהם נסעו יותר מפעם או פעמיים, אם בכלל, בכביש המחבר בין באר שבע לערד וחולף על פני כמה עיירות בדואיות אפופות אבק.

התשתית בבסיס מיושנת: מאהלים ללינת החיילים, צריפים ספרטניים משהו למשרדים ולכיתות הלימוד, אולמות מרופטים לכנסים ולחדר האוכל — כל אלה רחוקים מרחק גדול מהתנאים בבסיסי הטירונים המקבילים של חטיבות הצנחנים וגולני, שנבנו כמה שנים מאוחר יותר. יחד עם הריחוק מהמרכז ורמת אוכל שצברה מוניטין גרוע במשך השנים התמונה שבה נתקל הטירון לא בדיוק מלבבת. נח"ל טוב הוא מסוג הבסיסים שבגללם כותבים חיילים על קירות השירותים שורות כמו "המחנה קיים והעולם שותק". אבל כיוון שרמת היצירתיות כאן גבוהה בדרך כלל מן הממוצע בצה"ל, לנח"ל יש גרפיטי משלו. סיסמת החטיבה, שלרוב מתאמתת בשל רמתם הגבוהה יחסית של המפקדים, היא: "הנח"ל, היתרון האנושי". לסיסמה הזאת הוסיפו החיילים גרסה משלהם: "היתרון האנושי, החיסרון הלוגיסטי". הכתובת על עמדת התצפית שליד הש"ג מבהירה: "בשמירה, אפילו האורות של ערד נראים כמו לאס וגאס".

אימת הסמל

מעט אחרי שהלל ממחלקה 1 מסיים לתדרך את טירוניו, גם מחלקה 3 של סגן־משנה עודד רינסקי מתכנסת לשיחת פתיחה. סמל המחלקה הוא ליאם קולין, עולה חדש מאנגליה, שבתוך דקות מצליח להטיל חרדה על הטירונים החדשים. ליאם, מטר תשעים ומשהו, בהיר שיער, מדיו מתוחים בקפדנות על גופו הצר, נראה כאילו יצא היישר מסרט על כוחותיו של מונטגומרי בקרבות המדבר בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. חיילים עם תודעה היסטורית מוגבלת, או אוזן פחות קשובה למבטאים, חשבו בתחילה שליאם הוא גרמני או רוסי. סמל מחלקה 3 מפזר מבטים מאיימים לכל עבר ונובח פקודות קצרות. כעבור כמה ימים יידרש המ"פ כספי להרגיע אותו במקצת, לאחר שיגלה שהחיילים מתקשים להתמודד עם נוכחותו המבהילה, אבל בינתיים, זו ההצגה של ליאם. הוא צועד הלוך ושוב בכיתת הלימודים המחלקתית ומתרה בטירונים שלא לזוז ולא לדבר. גם האישור לנשום, כך נדמה שהסמל רומז, הוא רק אופציה הנתונה לשיקול דעתו ולמידת נדיבותו של מפקדם. הרושם המאיים נפגם במקצת רק בשלב שבו ליאם, שהגיע ארצה רק כשנתיים קודם לכן, נדרש להתמודד עם המילה המורכבת "מחלקה". הוא מתקשה לבטא את הח'. והצירוף "המקלקה תעבור להקשב" נשמע קצת פחות מפחיד לכמה מהטירונים, המחניקים את צחוקם לאחר שנתקלו במבטו המצמית של הסמל.

הקשיחות האטומה היא מסיכה שגם הצעירים שבמפקדים לומדים לפשוט וללבוש חליפות, לפי הצורך. בשיחה חטופה בפינת הקפה של הסגל הסמל המפחיד מתגלה כאיש ידידותי וסקרן. כשהטלפון הנייד שלו מצלצל, מתברר שבחר לו רינגטון אירוני: "War, what it is good for? Absolutely nothing", מרעים קולו של הזמר השחור הנשכח אדווין סטאר. מי היה מצפה לשמוע כאן שיר מחאה, שחובר במקור בשיאה של מלחמת וייטנאם? הרבה דברים משתנים בטירונות, כפי שיתברר בהמשך, אך לא תפקידו של הסמל. בשלב מאוחר יותר במסלול יתרגלו הטירונים לראות בו גם את מי שדואג לצורכיהם. כרגע, בעיקר מפחדים ממנו. מליאם במיוחד, אבל גם מבן לוי, הסמל המצטיין של מחלקה 2, בחור נבוך וחייכן ש"נראה כמו האש פאפי", כפי שמעיר מפקד הפלוגה שלו.

בתשע בערב יושבים הטירונים של מחלקה 3 וממתינים למפגש הראשון עם מפקד המחלקה שלהם. "לסתום ת'פה", שואג ליאם. "אף אחד לא מדבר, אף אחד לא זז. גב ישר, ידיים על הברכיים". סגן־משנה רינסקי נכנס לחדר, כומתה ירוקה של הנח"ל לראשו. גם הוא בהיר שיער (לפחות על פי הרכב סגל הפיקוד של פלוגה ב', נראה שהנח"ל רכשה לעצמה ביושר שם של חטיבה "צהובה"), בן 21, שנתיים ושמונה חודשים בצבא, גדל בהרצליה. שיחת הפתיחה שלו לחיילים נשמעת כאילו נלקחה מאותו ספר נהלים שממנו ניזון כנראה גם הסמל הלל, בתוספת מגע אישי. לאורך המסלול יתגלה רינסקי כשכלתן וכמחושב שבין שלושת מפקדי המחלקות. בזמן שאחד מעמיתיו מבסס את מנהיגותו על כריזמה טבעית וביטחון עצמי, והשני על קשר בלתי אמצעי עם הטירונים, רינסקי הולך בדרך משלו שעליה הוא מאותת כבר בערב הראשון. הוא מבקש מכל חייל לומר את שמו ואת מקום מגוריו. אחר כך הוא משמיע להם נאום קצר, שאותו שינן בעל פה קודם לכן. "תסתכלו מסביב. אלה האנשים שהולכים להיות איתכם בשנה הקרובה. כמו שיש נגר, ספר או עורך דין יש גם לוחם. זה מקצוע חשוב שצריך לקחת אותו ברצינות. אתם עכשיו מתחילים בהכשרה של לוחמים ובשביל זה צריך לעבוד קשה", אומר המ"מ.

"מלחמה", הוא מרצה לטירוניו, "מתרחשת אחת לכמה שנים. מתי היתה המלחמה האחרונה? ב־2006, מלחמת לבנון השנייה" (מבצע "עופרת יצוקה" לא נחשב, מפני שחטיבת הנח"ל כאמור לא השתתפה בו). "הסיכוי שאתם לא תהיו במלחמה הבאה שואף לאפס. כל לוחם בסוף מגיע לזה. קחו את המקצוע שלכם ברצינות. זה לא משחק. זה הייעוד שלכם. רק בחודש שעבר הגדוד הרג שני מחבלים בעזה. תתחילו להגדיל ראש, להתבגר, לתת הכול. הצירוף 'לא יכול' לא קיים יותר. כשתרוצו 2,000 מטרים בבוחן בר־אור, יכול להיות שתרגישו שאתם מתאמצים כל כך שאתם צריכים להקיא. תעצרו בצד בשביל להקיא ואחר כך תמשיכו. מתגברים על המחסום הפסיכולוגי בראש", מסביר רינסקי ומצליח להלהיב בעיקר את עצמו. המ"כים שלו מתלחשים פה ושם ביניהם. הם חבורה נפרדת, שונה בתכלית מהטירונים, הצעירים מהם בשנה בלבד. מה מכל זה מבינים חייליו החדשים? חלק מהדברים כנראה עוברים מעל ראשיהם. אחדים מתייחסים למופע המקדים של ליאם כאל סוג של תיאטרון, משחק מוזר שהם רק מתחילים ללמוד את כלליו. אחרים חושבים בעיקר על שק השינה.

לילה ראשון בחוץ

חודש מאוחר יותר, ופלוגה ב' יוצאת לשבוע השדאות הראשון שלה. המרחק מהבסיס קטן יחסית, קילומטרים אחדים, אבל היציאה מהמאהל המסודר משנה הכול. החיילים ישנים בשטח, באוהלי סיירים. שניים (ובמקרה של חסרי המזל ביניהם, שלושה ואפילו ארבעה) מצטופפים באוהל אחד. בניגוד לדורות קודמים של טירונים, רבים מבני מחזור הגיוס הנוכחי יישנו לראשונה בחייהם תחת כיפת השמים. בחלק מבתי הספר, הלינה בטיולים השנתיים נעשית כיום באכסניות נוער ושיעור הנערים החברים בתנועות נוער ובחוגי סיירות נמוך מבעבר. הקור בלילה בשטח חודר עצמות, הרבה יותר מאשר באוהלים הגדולים והעבים של הבסיס. ומי שהתעקש למקם את שק השינה שלו במדרון בלילה הראשון, יתגלגל מטה עם האוהל וילמד את הלקח לקראת הלילה הבא. גם המזון שונה: החיילים אוכלים השבוע מנות קרב. כמויות האוכל הצטמצמו במקצת ולארוחה מוקצב במתכוון רק פרק זמן קצר. גם זה חלק מלקחי מלחמת לבנון השנייה: באותה מלחמה התגלה שהצבא, יחד עם עוד כמה תרגולות ששכח, כבר אינו מורגל בחלוקת מזון בתנאי קרב. חיילים ביחידות רבות התלוננו על מחסור באספקה, שלא היה כורח הנסיבות בהתחשב במרחק הקצר בין השטחים שבהם שהו לבין גבול ישראל. כשכבר הגיע המזון, התברר שבחלק מהיחידות לא יודעים איך להסתדר איתו בשטח. מאז המלחמה, הצבא חזר לתרגל גם את מערך האספקה, עוד משלב הטירונות.

הריחוק היחסי מבסיס האימונים מאפשר למ"פ כספי מידה מסוימת של חופש פעולה, אך הפיקוח של מפקדיו עליו עדיין הדוק לאין שיעור ממידת הפיקוח על מפקד פלוגה במצב דומה לפני שניים־שלושה עשורים. טירונים של פעם יזכרו את נאום המ"כ עם ההגעה לשטח — "כאן זה רק אתם, אני ואלוהים" — ואת התחושה המכבידה ששבוע השדאות לעולם, אבל לעולם, לא יסתיים. כיום, הגישה מחושבת ומסודרת יותר. החיילים נתקלים בהדרגה בקשיים פיזיים גדולים יותר מכפי שחוו בבסיס, וגם הלינה והתפקוד בשטח אינם בדיוק נוחים להם, אבל הפלוגה פועלת על פי תוכנית מסודרת שהוכתבה לה מלמעלה. אוי למ"פ שיסטה באופן חד מדרגת החופש שהגדירו לו מפקדיו. על טרטורים יצירתיים בנוסח הדורות הקודמים כמעט שאין מה לדבר — לרווחת החיילים והוריהם.

אחרי ארבעה שבועות של אימונים הפלוגה נראית שונה. החדים ומהירי התפיסה מבין הטירונים כבר אינם מתנהלים באופן מגושם. אחדים מהם נראים כבר יותר כמו חיילים מאשר כמו אזרחים שמישהו כפה עליהם במפתיע חליפת מדים. פקודות נענות במהירות רבה יותר. את מקום ההלם תופסים פה ושם חיוכים, ואפילו הנאה מסוימת מהתנסויות ראשונות בתרגולות לחימה חדשות. השביזות עוד לא ממש פה. היא עוד תגיע.

החיילים נבחנים היום בבוחן כיתה, שמטרתו חזרה על מה שלמדו בחודש האחרון ויצירת תחרות בין הכיתות. הכיתה שתקבל את הציון הגבוה ביותר בכל התחנות, תצא לחופשת השבת הבאה כבר ביום חמישי — יום לפני הכיתות האחרות. בכל תחנה מתורגל תחום אחר: לחימה בשטח פתוח, הסוואה, עזרה ראשונה, חינוך. סגן מפקד הפלוגה (הסמ"פ), סגן בן קרת, מתרגל את כיתה ג' של מחלקה 2. החיילים צריכים לזחול על אדמת המדבר, כשעליהם נשק, קסדה ואפוד, 25 מטרים, ואחר כך לזחול אותו מרחק בחזרה. הזמן הכיתתי נקבע לפי החייל האחרון בכיתה. הטירונים שמגיעים ראשונים חייבים לרוץ אחורה ולהמשיך לזחול לקו הסיום, כשהם מסייעים לאחרונים. הלקח פשוט: חיילי הכיתה תלויים זה בזה. עוצמת השרשרת כעוצמת החוליה החלשה. נדוש ככל שזה יישמע, הצבא מבקש להעביר את המסר לטירוניו כבר מההתחלה.

בן מדרבן את הזוחלים בקריאות עידוד. זו תחילת ינואר, והחום במדבר בצהרי היום נסבל יחסית, בוודאי בהשוואה למה שהחיילים ייתקלו בו בהמשך ההכשרה, מאפריל ואילך. אך הזחילה כרוכה במאמץ גדול. למרות הברכיות שלבשו מעל מכנסיהם, הטירונים מכיתה ג' סופגים שוב ושוב חבטות ברגליים. פניהם נוטפות זיעה. בן ניגש לחיילים שמשתרכים מאחור: "קדימה, נמרים! תזכרו: הכאב זמני, הגאווה נצחית". גם התדרוך שלו, לפני תחילת המשימה, נשמע כמו תערובת של טקסטים מסרט הוליוודי (נניח, סיפור חניכה נוגע ללב של חייל מרינס) עם שיחות חדר הלבשה של מאמן כדורסל במחצית המשחק. "הבוחן הזה בודק חברות ורעות. תחשבו שחבר שלכם תקוע תחת אש. אם לא תזחלו אליו לחלץ אותו, הוא ימות", מתרה בן בטירונים.

בכל ההצגה הזו צופה בעניין מהגבעה הסמוכה משפחה בדואית, על ילדיה. המשפחה מלווה בחמור לבן, שמדי פעם נוער בהתרגשות. הבדואים מחכים לשלל: שאריות של תחמושת, ציוד ואפילו מזון. ברגע שהחיילים יסתלקו, הם יעוטו על השרידים, שבסביבה הזו משמשים אחד ממקורות פרנסתם העיקריים. לחיילים ניתנה הנחיה להרחיק את הבדואים, אפילו בתקיפות. ההנחיה לא באמת מיושמת. אחת לשעה נשלח מפקד או חייל, נשמעים חילופי דברים רמים, הבדואים מתרחקים במקצת ואז שוב מתקרבים. צורכי הקיום במדבר חזקים מפקודות הצבא.

התחנה הבאה של הכיתה היא בוחן חינוך. כאן הכול פשוט יותר: צריך לסמן את התשובה הנכונה מתוך כמה שאלות במבחן אמריקני, שכולל מושגים שעליהם עברו החיילים בשיעורי החינוך. המבחן הוא קבוצתי, לא אישי. חלק גדול מהחיילים, בוודאי העולים שביניהם, אינם יודעים את התשובות. אבל בכל כיתה יימצאו חייל או שניים שהקשיבו בשיעורים, בטירונות או בתיכון, ויֵדעו את החומר. מי היו ראשי המדינה במלחמת יום הכיפורים? אילו שמות נוספים יש להר הבית? מהו צום גדליה?

בתחנה נוספת מתרגלים הסוואה: הטירונים מזנקים לתוך שוחה מלאת בוץ ואחר כך מנסים לאלתר אמצעי הסוואה נוספים מקוצים וענפים שאותם הם מחברים לאפוד ולקסדה. "יאללה להתפלש, מלחמת בוץ!" עניין הבוץ מוצא חן בעיני רבים מהם, שרואים בו כנראה מעין חזרה חטופה למשחקי הילדות. מרגע שהשלמת עם העובדה שתגיע למקלחת רק בסוף השבוע בבסיס, עוד קצת לכלוך כבר לא מעלה או מוריד. "תבדוק אם אני מבוצבץ מספיק מאחורה", מבקש אחד החיילים מחברו. כמו תמיד, הצבא מספק כר נרחב להתחדשות השפה העברית (וכמו תמיד, המפקדים מרבים להשתמש במילה "אדרנלין" כדי לתאר את התחושה בתום התרגולת, אך איש מהם אינו מצליח לבטא אותה כהלכה). אחרי השלמת התחפושת יש גם משימה. סמל, כאפייה לצווארו, יושב כזקיף על קצה הרכס, בגבו לטירונים. החיילים צריכים להתגנב אליו, בהליכה ובזחילה, מבלי להקים רעש. כיתה שמצליחה להתקרב למרחק הקצר ביותר מהסמל, מבלי שכל חייליה נחשפו, זוכה לציון הגבוה ביותר. בניגוד מובהק לתחנת הזחילה, נראה שכאן הטירונים נהנים למדי.

סגן־משנה אילק סהלו, מפקד מחלקה 2, מדבר קצרות עם החיילים מכיתה ג', שניגשו לבוחן בלי מפקד הכיתה שלהם, סמל מארק גולדמן, הנמצא בחופשה אצל משפחתו באוסטרליה. "איך היה?" שואל אילק. "כיף, המפקד", היא התשובה השגורה. "היה ממש מצוין", אומר המ"מ. "אתם כיתה מובילה. תמשיכו ככה". בסוף הבוחן בן קרת מכנס את חיילי הפלוגה לשיחת סיכום. החיילים עומדים סביבו. האווירה החיובית נמשכת. "אם מישהו כאן מרגיש שלא נתן 150% מהיכולת שלו, שיעשה חשבון נפש עם עצמו ועם החברים שלו", אומר סגן מפקד הפלוגה, שנשמע מרוצה למדי ממה שראה. "הבוחן הזה מדמה קרב. לוחמים לא נבחנים בערב בבסיס שיש בו מקלחת ואוכל בחדר אוכל. הבית האמיתי שלנו בחי"ר זה השטח. שם תבלו את השירות שלכם. זה המצב הטבעי שלנו. מלוכלכים, קרובים לאדמה ומחוברים אליה". במחזור נובמבר 2011 הפרגון ניכר בכל פינה. כל חייל כוכב; כל קצין חצי משורר.

וזה, כנראה, השינוי החד ביותר בטירונות הקרבית של השנים הללו, בהשוואה למה שחוו אחיהם הגדולים של החיילים הללו, ובוודאי האבות שלהם, לפני עשור, שניים או שלושה, בטירונות דומה. האוכל עדיין גרוע למדי, הקור בלילות בלתי נסבל, העייפות מתישה, השעמום גדול — והזמן עודו עובר בהילוך אטי. אבל היחס — היחס שמקבלים הטירונים שונה לחלוטין.

חוץ מהקושי, רוב בוגרי הטירונות הקרבית של צה"ל בעבר זוכרים בעיקר את ההשפלה. במשך חודשים שיננו להם מפקדיהם שאם הדבר תלוי בהם, לעולם לא יהיו זכאים לחבוש את הכומתה הירוקה, האדומה או החומה. הרכרוכיות שלהם, חולשתם הבלתי מוסברת והמביכה, נאמר להם, רק מביישות את ההיסטוריה המפוארת של החטיבה. "כל הטירונות שלי נזפו בי", אומר רב־סרן יוסי פנסו, היום מפקד מגמת הטירונות בבסיס הנח"ל, שהחל את הקריירה הצבאית שלו דווקא בחטיבת גולני. "כל הזמן המפקדים שלי אמרו לי: תסתכל איך אתה נראה. מה אתה, צנחן?"

הימים הללו חלפו מן העולם, כנראה לבלי שוב. "התפיסה היום היא לעזור להם, לא לשבור אותם", אומר רב־סרן פנסו. הגישה כלפי הטירונים נוקשה לעתים קרובות, אבל לרוב יתלווה אליה גם ממד של פרגון, של פידבק חיובי על מאמץ ועל הצטיינות. העלבון לשם עלבון, פעם עיקרון מקודש בהכשרה, כבר אינו נוכח כל כך כמו בעבר. השפלות וטרטורים, ברוב היחידות הקרביות, הן כעת תופעות כמעט שוליות. "אין ברירה, זו הדרך היחידה לרתום את הדור הנוכחי לשירות", מסבירים לך, ספק בהתנצלות, כולם, מהסמל ועד המח"ט.

"קיבלתי טראומה מטורפת"

בחזרה למהפכת הטירונות המחבקת של איתי וירוב. מהפכה שזרעיה ניטעו כאשר הקצין — צנחן ותיק וכבר בדרגת רב־סרן — בחר לעבור הכשרה ("הסבה") ממושכת ובלתי שגרתית וללמוד להיות איש צוות בחיל השריון. וירוב התעקש להצטרף להכשרה כחייל מן המניין. ומה שראה שם, כשריונר מהשורה, מאוד לא מצא חן בעיניו. מבין חטיבות החי"ר נחשבת חטיבת הצנחנים לחטיבה הכי קרובה ברוחה לגישה המרובעת של הטנקיסטים. הצנחנים התאפיינו בהקפדה יחסית על משמעת, בסדר ותכנון יוצאי דופן בהשוואה לעמיתיהם בחי"ר וגם בלא מעט טרטורים. כמפקד פלוגה נחשב וירוב עצמו לקצין קשוח, קצת משוגע, שהיה מסוגל לרדת לחייהם של פקודיו. אבל היפוך התפקידים פקח את עיניו. "קיבלתי טראומה מטורפת. גיליתי שאני שונא את המפקדים שלי בשריון — והם עוד היו הרבה יותר טובים מאיתנו, הצנחנים. ראיתי את עצמי מלמטה ולא אהבתי את מה שראיתי. היו שם חוסר היגיון בהחלטות, שמירת דיסטנס מופרז מהחיילים, חוסר יכולת להתקרב ללוחמים, שמנעו הדרכה אמיתית. הרגשתי שדוחקים אותי, לא שמניעים אותי לתפקד". השלטים בבסיס גדוד 82 שבו הוצב התגאו בשייכות ל"משפחת השריון". אם זו משפחה, שאל וירוב (כיום אב לשישה בעצמו), למה מתנהגים כל כך רע לילדים? "כשמתייחסים אליך חרא, אתה לא מרגיש שייך. אתה רק רוצה לעוף משם".

גישת המפקדים בשריון, כמו בצנחנים, גרסה שתפקידה של ההכשרה לעשות את חיי הלוחמים בלתי נסבלים, במטרה לחשלם. שיטות הפיקוח אמנם השתפרו בהשוואה לשנות החמישים והשישים ופרקטיקות נלוזות כמו מסעי "משמעת מים" מסוכנים נזנחו, אך היחס לטירונים (למעשה, היחס לחיילים לאורך מסלול ההכשרה הממושך כולו) נותר מנוכר, על גבול ההתעללות הפיזית והרגשית. המפקדים, אומר קצין בכיר שפיקד על טירונים באותן שנים, "בעצם אמרו: אנחנו נרביץ לכם. מי שינשור כתוצאה מכך, בלאו הכי לא יעמוד בשעת מבחן. ככל שנכה בכם יותר, הכול יהיה קטן עליכם בעתיד, גם במלחמה". מה שהתחיל אצל וירוב כהסתייגות מהמצב הקיים, כאינטואיציה לא לגמרי מגובשת, נהפך בהדרגה לאידיאולוגיה מסודרת. זה היה שינוי כיוון של 180 מעלות כמעט, בהשוואה לכל מה שעבר וירוב בצנחנים וכל מה שהעביר את פקודיו עד לאותה עת. "אנחנו החזקנו מעצמנו חיילים טובים, אחרי שעברנו מסלול הכשרה אכזרי. בעצם באתי ואמרתי: הסבל שסבלנו והאופן שבו אמללנו אחרים לא היו הכרחיים". אחד ממקורות ההשוואה של וירוב היה תהליך ההכשרה בצבאות המערב; שנתיים מאוחר יותר שלח אותו צה"ל להשתלמות במכללה הבריטית לביטחון לאומי, שם המשיך לבסס את הבחנותיו. "בעולם המערבי הרי אין כמעט צבאות חובה סדירים. בארצות הברית מתאמנים חזק, אבל אז נותנים לחיילים לנשום בבסיס. אצלנו כל הזמן חיפשו לחיילים תעסוקה, ובעצם דרכים לענות אותם. הגישה האמריקנית והבריטית גורסת: אדרוש ממך עד הקצה כשצריך, אבל בשאר הזמן אדאג לך לתנאים ראויים".

ברוח התקופה, וירוב חיפש סיסמה שתאפיין את הסגנון החדש. בסוף החליט על "מסוגלות, מחויבות, שייכות". מפקד בסיס הטירונים סייר בין עמדות השמירה וחיפש בין הטירונים העייפים צנחן לעתיד ששומר כנדרש. במקום להעניש את מי שסטה מהנורמה, החליט לתגמל את מי שרף התפקוד שלו היה מעט מעל הנורמה המקובלת. חיילים שפעלו היטב זכו להארכת הזמן שהוקצב להם בשק"ם או ליציאה מוקדמת הביתה. "תפסתי שומר ישן בבונקר ולא הענשתי אותו. מי ששמר כמו שצריך קיבל פרס — נתנו לו רובה אם־16 מקוצר, לפני שהחברים שלו קיבלו. הגישה שלי לטירונים היתה: אתה שלי, אני לא מוותר עליך. אני איתך עד שתצליח". החלפת הדיסקט נתקלה בספקנות לכל אורך שדרת הפיקוד, מלמטה למעלה. "גם מפקדי הפלוגות וגם המח"ט אמרו לי שהכול זמני". ברגע שתפסיק לחלק פרסים לחיילים, טענו כלפיו, הם יתגלו בחולשתם. וירוב טען שרק חיזוקים חיוביים יעבדו ביחס לחיילים. השלכת טירונים לכלא, אמר, לא תפתור כלום.

בפברואר 2001 תועדה המהפכה שהחל וירוב להוביל בכתבה באתר Ynet. "טירונות בלי עונשים?" שאל הכתב פליקס פריש, והסביר: "בצנחנים החליטו שהטירונים בשנת 2001 ראויים ליחס קצת יותר אנושי מאלה שעשו זאת לפניהם. בחודשים האחרונים מונהגת בבסיס הטירונים של הצנחנים מדיניות חדשה שעיקרה: היעדר ענישה ומתן גמול לחיילים מצטיינים. הטירונים בבסיס האימון החטיבתי לא חוו על בשרם עונשים כמו שעות ביציאה, ריצה עם אלונקה על הגב, או כל עונש שונה ומשונה שמטילים מפקדים על חיילים טריים שאמורים 'להפוך אותם ללוחמים'". פריש ציטט בהתלהבות את וירוב: "זה עשרות שנים יש בצה"ל מודל מסוים של חינוך טירונים שכולל סנקציות ועונשים, אבל המדדים וההישגים נשארים כמעט זהים ואנחנו לא עדים לשיפור משמעותי בתפקוד החיילים. [כעת] במקום להיענש בחומרה, זוכים החיילים הבעייתיים לשיחה עם המפקדים. כל המבחנים המקובלים בצבא מראים התקדמות הרבה יותר טובה במערכת הנוקטת תגמולים חיוביים, באחוזי הנשירה הנמוכים, ברמת הקליעה, ברמת הכושר הגופני ואפילו במשמעת. בכל העולם, בעיקר במערכות עסקיות אזרחיות, ברור היום למנהלים שהדרך לדחוף עובד היא לא להענישו אלא לטפל בו עם מחויבות והזדהות. אין שום סיבה שאנחנו נפגר מאחור בעניין הזה".

וירוב תיאר את הגישה החדשה כ"מודל של הורות. לפחות במרבית המשפחות, אף הורה לא מוריד סטירה לילד שלו על כל טעות שהוא עושה אלא מכוון אותו ומנסה להניע אותו לתפקוד טוב. גם בצבא, כשהחייל מחונך על בסיס של פחד מעונש אנחנו מגיעים למקרים של פלוגות ותיקות שאינן חוששות מענישה ושבהן החיילים יכולים למרוד ולשבור את כל המסגרות. בחצי השנה האחרונה אירע בבסיס רק מקרה אחד של חייל נפקד. אני רצתי כל הטירונות שלי עם חבית על הגב ואני זוכר את זה עד היום, אפילו אם זה לפעמים בחיוך ונוסטלגיה. [זה] מצביע לדעתי על הדחקה של הכאב, כאב שזוכרים הרבה זמן, לפעמים גם כל החיים. כשאני חושב על הכאב שגרמנו אני והמפקדים להרבה דורות של חיילים אני יכול רק להצטער על כך". כעת, אמר לכתב, הצנחנים מגדלים "דור של חיילים שלא נענשו וכנראה גם לא יענישו את החיילים שלהם".

פריש הציג גם הסתייגויות מהרעיונות של וירוב, המהפכניים לשעתם. השיטה החדשה, אמר לו קצין שתואר כאיש "חטיבת חי"ר אחרת", "לא משאירה רושם כל כך טוב. זו רק עוד דרך של הצנחנים להוכיח שהם טובים יותר מאחרים, אחרי שהיוקרה וההילה מן העבר נעלמו לחלוטין והיום הם עוד חטיבה". מפקדים זוטרים בבסיס התלוננו באוזני הכתב: "לפעמים החיילים יכולים לעשות מה שהם רוצים ולנצל לרעה את העובדה שאנחנו נותנים רק תגמולים חיוביים". בחטיבות אחרות אכן דיברו באותה תקופה בלעג מסוים על שיטת "הגזר והגזר" של וירוב ותיארו את מפקדי הצנחנים כ"דובוני אכפת לי". בדיעבד, מודה כיום וירוב שהחמיץ היבט חשוב בתהליך. "נכשלתי בכך שלא הבנתי מראש שהמהלך יוטמע דרך המפקדים, שצריך לרתום אותם. המערכת התייחסה לרעיון בצורה איומה. נאבקתי בכל הצבא, מאבק נורא. אז עוד לא היתה לי ממש משנה סדורה, רק גימיקים ואינטואיציה". מפקד בסיס הטירונים האמין בכל לבו במהלך, אבל הטיל ספק ביכולת להפיצו לצבא הגדול. אתה עוזב את סאנור, הזהיר אותו בצער חבר מהחטיבה "ופרויקט חייך ימות איתך".

אלא שהתחזית הפסימית לא התממשה, בעיקר בשל זהותו של מחליפו בסאנור. אהרן חליוה, חברו הקרוב של וירוב, היה לדעת רבים הקצין עם האינטואיציות הפוליטיות הטובות ביותר בצה"ל. מה שוירוב עשה עם הראש בקיר, חליוה המשיך בתחכום וביסודיות. "אהרן נתן לזה תנופה, הטמיע את הרעיונות", אומר וירוב. "אחרי ארבע שנים עם שנינו כמפקדי הבא"ח, כבר היה דור של צנחנים שהושפע מזה. הדיסקט הוחלף, לפחות עד רמת המ"מ". גם מפקד החטיבה אז, אלוף־משנה אביב כוכבי, נרתם לרעיון. וירוב גאה במהלך גם היום. "יכולתי לעשות את זה בצנחנים כי לא הייתי צריך להוכיח כלום. ידעו שאני חזק ואכזרי. איש לא חשד בי שאני רך מדי אחרי שירדתי מקו עיישיה־ריחן בלבנון עם גדוד 101".

וירוב התעקש על עוד עניין אחד. בזמן שפיקד על סאנור פרצה האינתיפאדה השנייה. השכנים הפלסטינים זיהו עד מהרה את בסיס הטירונים כמטרה קורצת לפגיעה. האוטובוסים שהובילו את הטירונים מחופשות השבת בחזרה למחנה, מדי יום ראשון, נתקלו במטעני חבלה מאולתרים שהונחו על הכביש. הפיקוד הבכיר של צה"ל התלבט: מבחינה עניינית, לא היתה סיבה להשאיר טירונים בלתי מיומנים בקו האש. מצד שני, איך ייראה קיפול בסיס של חטיבת הצנחנים המהוללת, כשהאזרחים בהתנחלויות הסמוכות נאלצים להישאר ולספוג את פיגועי הירי בכבישי צפון השומרון? וירוב, שהתנגד בכל תוקף לפינוי תחת אש, ניצל לטובתו נקודה אישית, זניחה לכאורה אך בפועל מכרעת. בין הטירונים שהוכשרו באותה תקופה בבסיס היו בנים של כמה קצינים בכירים ובהם אחד מבניו של הרמטכ"ל מופז, שעמד לשרת ביחידה מובחרת. מופז, כצפוי, נמנע מלהתערב בהחלטה מחשש שייראה כמי שדואג יתר על המידה לביטחון בנו. ההחלטה על הפינוי התעכבה בשנה, עד שוירוב נסע לאנגליה. וירוב, שהקריירה הצבאית שלו עמדה לא פעם במוקד של פרשות מהדהדות, לא טרח לשמור אצלו אלבום קטעי עיתונות מסודר המתעד את קורותיו בצבא. כתבה אחת בכל זאת גזר ושמר: ידיעה לקונית מ"הארץ" המסבירה שפינוי הבסיס התאפשר רק לאחר סיום כהונתו של המפקד היוצא.

מיד אחרי שוירוב הוחלף בחליוה המאופק יותר, אכן הועבר בסיס הטירונים מסאנור למחנה שומריה בצפון הנגב. בניית הבסיס הושלמה כשנה קודם לכן בידי חיל ההנדסה האמריקני, שבנה לצה"ל שני בסיסים חדשים בעקבות ההסכמה הישראלית לפנות לפלסטינים שטחים בצפון השומרון במסגרת הסכמי וואי. בסיס הטירונים החדש נבנה על פי סטנדרטים אמריקניים, גבוהים לאין שיעור מהמחנה הישן בסאנור (וגם מבסיס הטירונים הסמוך של הנח"ל בתל ערד). מבני אבן הגיוניים, מיזוג אוויר בחדרים, אפילו מכבסה מסודרת בשביל המדים. הטירונים, מהירים כתמיד לאבחן את המציאות החדשה, הדביקו מיד שם חדש לבסיס: לונה־בא"ח. כעבור כמה חודשים ביקר בשומריה אלכס פישמן, פרשנו הצבאי של "ידיעות אחרונות". הפרשן הוותיק תיעד בקפידה את הטירונות המתגמלת בנוסח וירוב וחליוה, המפקד החדש הסביר לו באריכות את נפלאות השיטה החדשה, ופישמן קינח בציטוט מאחד הטירונים, שנשאל על מידת הקושי שבה נתקל עד עכשיו. לא קשה במיוחד, השיב הטירון. "זה מזכיר לי קצת קייטנת כדורסל".

דו"ח נייגר

וירוב פעל, בין היתר, תחת הרושם העמוק שהותיר בו ספר גנוז. רמי בר־אילן עבר טירונות בצנחנים לפני מלחמת יום הכיפורים ואחר כך לחם בקרבות הקשים בסיני, בהם קרב החווה הסינית. בר־אילן שרד את המלחמה, אך חווה טראומה רגשית קשה. ספר זיכרונותיו, שלום לאהבה, שבמשך שנים עוכב בידי הצנזורה הצבאית ורק באחרונה התפרסם רשמית, מתעד בהרחבה גם את ההתעללויות הקשות שעבר תחת מפקדיו בתחילת שנות השבעים. וירוב שמע הרצאה של בר־אילן בצבא והשניים התיידדו. וירוב תהה, "איך יכול להיות שחיילים שעברו התעללות כזו, ולכאורה אמורים היו לצאת ממנה קשוחים ומוכנים למלחמה, הגיעו כל כך שבורים למלחמה וחוו התרסקות גדולה עוד יותר". הניסיון של בר־אילן רק חיזק את מסקנתו שהגישה שלפיה צריך לשבור את האזרח כדי לבנות את החייל מהריסותיו מעולם לא עבדה באמת.

הספר של בר־אילן נפתח באזהרה: "למי שעלולים לסבול מסיוטים, הקריאה אינה מומלצת". הנה שני תיאורים מאופקים יחסית מתוכו, להמחשת האווירה בצנחנים בימי הטרטורים הקשים. "אתה אף פעם לא יודע אם ל' (מפקד המחלקה) מתבדח או מצוברח, צוחק אתך או שתכף תחטוף סנוקרת. כן, ל' אוהב להחטיף לנו סטירות, בעיטות, כאפות לחזה, בומבות בקסדה. בעל שפת גוף מאוד מפותחת. הוא לא צריך להגיד את זה במילים". איך דואגים שרק החזקים ישרדו? "ליוסי מזרחי נגרם שבר הליכה ברגל, היה צולע. ביקש רשות ללכת לרופא. המ"מ ל' אמר לו: 'בוא הנה ונראה אם באמת כואב לך, תבעט חזק בקיר שלוש פעמים'. עשרות חיילים לא עמדו בדברים האלה, נשברו בכל מיני שלבים ונעלמו. מספרנו ירד למחצית ממה שהתחלנו ונשארו הבחורים הקשוחים וחדורי המוטיבציה. המפקדים אומרים לנו: מעכשיו, אין יותר לעזוב את הפלוגה מלבד על אלונקה. מעכשיו — רק פצוע או הרוג אתה יוצא מהפלוגה הזו".

אלוף־משנה (מיל') אריה נייגר התגייס לצנחנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, שנה וחצי לאחר רמי בר־אילן. "אין פלא שבני גילי ששירתו ביחידות קרביות נוטים לחשוב שהחיילים של היום מפונקים", הוא אומר. "בזיכרוננו, עיקר העומס הגופני והנפשי של השירות נבע מהטרטורים. המסעות, אימוני הכושר והתרגילים היו משחק ילדים בהשוואה לטרטורים. רוב הבעיות הרפואיות נבעו מהטרטורים ולא מהאימונים, וגם עיקר הנשר. בניגוד למיתוס המקובל, הטרטורים של אז לא נבעו מאידיאולוגיה של 'לשבור את האזרח ולבנות את החייל'. הטרטורים מעולם לא היו חלק ממדיניות צה"ל. רוב המפקדים הבכירים ממג"ד ומעלה הסתייגו מהתופעה אבל העלימו עין. בפועל, כל מ"כ, כל מ"מ וכל מ"פ עשה מה שרצה. הטרטורים היו תוצאה של אי הכוונה והיעדר פיקוח מצד אחד ומהטבע האנושי מצד שני. הסגל הזוטר ניצל את מעמדו ופשוט התעלל בטירונים. חלקם היו סדיסטים, אבל הרוב עשו את אשר עשו להם קודם, בתמימות קדושה ובאמונה שהדבר מסייע למשמעת ומחשל את החיילים".

לטרטורים, אומר נייגר, היו שני מרכיבים: גרימת סבל פיזי והשפלה. ההשפלה היתה יסוד מאוד חשוב. כל ענישה שלא היתה בה השפלה כמעט לא נספרה. "אבל הדבר הכי משמעותי בטרטורים היה שברובם הם נעשו על חשבון שעות השינה שלך. באותה תקופה ישנו בטירונות בין שעתיים לארבע שעות וביום חמישי לא ישנו כלל. החוויה הבסיסית היתה של עייפות עד אין קץ. הטרטורים גזלו את מעט שעות השינה שלך".

טרטורים סיפקו למפקדים כר פורה ליצירתיות חינוכית כביכול. "למשל, בדל סיגריה שנמצא בחדר במסדר בוקר היה צריך להיקבר בלילה, בסוף מסע אלונקות כמובן, בבור. בכלל, עניין החפירות היה אצלנו טרנד לוהט; בגלל המלחמה כמובן. בעיקר חפרנו קברים ל'בושה'. טקס קבורת הבושה היה עונש לכל פשלה, אמיתית או מדומה. תוצאות לא טובות במטווח, מקום אחרון למחלקה בתחרות פלוגתית ואפילו פספוס של אר־פי־ג'י היו עילה לקבור את הבושה, ששבה לחיים כמובן כל יום כדי להיקבר מחדש". אנשי הסגל של נייגר לחמו בחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים "והיו פוסט טראומטיים. את חפירה נתפס בעיניהם מותרות. כך נאלצנו לאלתר כלי חפירה לזכר הקרב בחווה הסינית שבה, לפי המסופר, הסגל שלנו חפר עם דסקיות".

היו גם השפלות אישיות, כמו לאזוק מישהו לשירותים, לקשור זה לזה, למשך שעות, שני חיילים שרבו ביניהם או להורות לחייל לעמוד במרכז המאהל, כשכל ציודו עליו, כ־80 ק"ג, במשך שעות ולצעוק משהו לא מחמיא על עצמו. "והיה טרטור הרנאור: הסמל היה עומד עם זרקור ומפנה את האלומה המרוכזת לעבר סלע, שהיה, נגיד, במרחק של 100 מטרים. הפקודה היתה להגיע למקום המואר בתוך 20 שניות. זה היה סביר, אלא שכמובן שרגע לפני שהגענו, הרים הסמל קצת את הזרקור והופ, הנקודה המוארת התרחקה ב־300 מטרים, וכך רדפנו אחרי נקודת אור כל הלילה. זה היה חיזיון ששאר הסגל אהב לראות והיינו שומעים אותם מתגלגלים מצחוק. סמל מחלקה ששכלל אותה לאמנות של רשע צרוף הוא היום ד"ר ג', איש רוח מוכר ופעיל זכויות אזרח".

"כשהתמניתי למפקד הצעירים בסיירת הצנחנים", מספר נייגר, "נסעתי למאהל של הפלוגה במדבר יהודה. הגעתי בלילה למאהל ולא ראיתי אף אחד חוץ משני קצינים והסמלים שישנו במיטות. שאלתי איפה החיילים ואמרו לי שמכיוון שהצעירים עשו ברדק אטומי הסרס"פ (סגן רב־סמל פלוגתי) לקח אותם לחינוך מחדש. לפנות בוקר חזרו הצעירים ממסע מיטות של 30 קילומטרים. הם נראו כאילו יצאו ממחנה שבויים יפני. אחי הצעיר היה ביניהם וכך נודע לי בדיוק מה עשו להם. זה היה מפגן סדיזם מטורף. מה הברדק האטומי שהצדיק זאת? מתברר שהמודד המוסמך של צוות הסמלים גילה שהאוהל של הצעירים חורג בכמעט עשרה סנטימטרים מקו האוהל של הוותיקים".

ומי היה אותו סרס"פ סדיסט? שמו נדב נקן, קיבוצניק מאלונים. כמה שנים לאחר מכן נסע נקן לארצות הברית וביחד עם חבר רצח שני קשישים בעבור כספם. הוא נתפס, הורשע וריצה את עונשו בישראל. כמובן, "רוב המפקדים לא היו סדיסטים. בוודאי לא רוצחים. חלקם אפילו ממש לא אהבו את זה וראו בכך מילוי חובה. המ"מ שלי בטירונות היה אפי שטנצלר, לימים ראש עיריית גבעתיים והיום יושב ראש קק"ל. איש טוב. ניכר היה בו שהוא סובל ממש מהטרטורים, ואכן כשהיה נוכח הטרטורים היו קצרים וקלים יותר. הוא העדיף לדבר על לבנו וגם אנחנו העדפנו זאת. למעט מקרים נדירים, איש לא חש עוינות או כעס כלפי הסגל. בדיעבד זה נתפס כטקס חניכה ארוך שבו כל אחד ממלא את חלקו במסורת".

"התאמנו עצמנו לשינוי"

אביב כוכבי, כיום אלוף, ראש אגף המודיעין במטכ"ל, התגייס לחטיבת הצנחנים ב־1982. במבט לאחור, הוא אומר, "התפתחה בצנחנים אחרי טראומת 73' תרבות ספרטנית, חסרת פרופורציות. התרבות הזו קידשה את הקושי כקושי ואת הלחץ כלחץ ובעצם החמיצה את העניין הכי משמעותי שלימים תיקנו בחטיבה, שהוא הצורך לבנות איתנות ואפקטיביות לחימה. אנשים לא שמו לב שטיפוח מופרז של הקשיחות דיכא את פיתוח היכולת המקצועית. התוצאה היתה שלגדודים התגייסו פלוגות עם תשעים לוחמים וסיימו עם ארבעים — והמפקדים היו מרוצים כי לכאורה העמידו סיירת. אבל כשעלית עם הפלוגה לקו בגבול לבנון, בזרעית, התברר שאין לך מספיק לוחמים כדי להוציא כל לילה מארב, מפני שעומס המשימות כבד מדי בהשוואה למספר החיילים. ככה גם גידלו אותי בחטיבה, על אותו די־אן־איי, אם כי קצת יותר מרוכך. לאט לאט הבנו שאי אפשר להמשיך עם נשר של 40 או 50 אחוזים. הבנו בהדרגה שכל מהות ההכשרה היא ליצור לוחם עם ביטחון עצמי ורמת מסוגלות גבוהה. אין שום סתירה בין להיות מפקד קשוח לבין להיות אנושי".

"חייל בטירונות היום נבנה שכבה על גבי שכבה", אומר איתי וירוב. "הוא מקבל משהו לאכול כל שעתיים. הוא מתחזק והולך ככל שהוא מבלה יותר זמן בשטח, במקום במחנה. בסוף המסלול, הוא יוצא לשבוע מלחמה בשטח, ברמת קושי שלא היתה בעבר. אחר כך גם גדוד חי"ר רגיל ששולח כוחות לפעילות מבצעית מוציא אותם למארבי שטח של 96 שעות, בלי למצמץ. הסוויץ' הזה נעשה מתוך עמדה של כוח. הגישה היום אומרת: אני אקשה עליך, אבל זה יהיה ערכי, לא כדי לטרטר אותך. התוצאה היא שהחיילים והמפקדים הצעירים יוצאים יותר מקצועיים ממסלול ההכשרה. אנחנו, כחיילים, התאמנו רק בלוחמה בשטח בנוי ובתרגילים בשטח פתוח. היום הם יותר מחושלים, יותר ערכיים, מתגייסים לקרבי למרות שכבר לא מדובר בסמל סטטוס כמו שהיה בעבר, יודעים יותר על המקצוע הצבאי. אותנו הדריכו על נשק מחלקתי אחרי 20 שעות בלי שינה, באוהל דולף כשאסור היה ללבוש מעילים. היום הם נבחנים בכיתת מחשבים ויודעים את החומר".

אהרן חליוה, היום תת־אלוף ומפקד אוגדה מובחרת, אומר ש"השינוי בבא"ח קרה משום שאנחנו הבנו את השינוי בחברה הישראלית ופעלנו בהתאם. ישנן עדיין תופעות בעייתיות, כי היכולת של בני עשרים להפגין לפעמים טמטום היא כמעט בלתי נדלית, אבל רמת הפיקוח המערכתית הרבה יותר טובה. הם יוצאים חיילים יותר מוכשרים ויעילים כי פחות זמן מתבזבז בהכשרה. התפיסה אומרת שזמן ההכשרה יקר מכל. כשהאמריקנים בנו את הבסיסים של הצנחנים וגולני הם חישבו מרחקי הליכה מהמאהלים הפלוגתיים לחדר האוכל. כשיש לך מאה חיילים בפלוגה ולוקח לך עשר דקות להגיע לאוכל — הזמן נשרף. אבל שומריה בנויה במעגל, כי המהנדסים האמריקנים חישבו אפילו את זמן ההמתנה הממוצע למגשי האוכל. התחולל שינוי גם ברמת ההבנה של המפקדים, שקשור בכך שהם מתמנים בדרך כלל לתפקידים יותר בכירים בגיל מאוחר יותר. מג"דים, אפילו חלק מהמ"פים, הם אבות לילדים. זה מאוד חשוב, מאוד משפיע על היחס לחיילים". המהלך של מפקדי הצנחנים התקבל בחיוב בצבא הרחב מעוד סיבה משמעותית: במטכ"ל התפתחה דאגה בשל השיעור הגבוה של חיילים שנפלטו ממסלולי ההכשרה ללחימה ובהמשך מהפלוגות הוותיקות. במפקדת זרוע היבשה גובש עוד בסוף שנות התשעים קמפיין בשם "נלחמים על כל לוחם", שמטרתו שימור הלוחמים ביחידות הקרביות לאורך כל שלוש שנות שירותם. המהפכה שהנהיגו וירוב וחליוה השתלבה בכך היטב — מה גם שלאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה צה"ל נדרש ממילא לעוד ועוד חיילים כדי למלא את שורות היחידות הלוחמות, שנפרסו ברובן בשטחים.

אלוף־משנה ערן ניב, מפקד בית הספר לקצינים, הוא אחד הקצינים הבולטים בדור המח"טים הנוכחי. ניב עשה את רוב שירותו בחטיבת הנח"ל. קצין ששירת תחתיו אומר שהוא מהיחידים בדרגה שלו שמסוגלים גם לרוץ עם סכין בין השיניים וגם לחשוב בעת ובעונה אחת. ניב אומר שוירוב וחליוה הובילו מהפכה אמיתית בצבא. "בתוך כמה שנים, צה"ל כולו הלך בעקבותיהם". במבט לאחור, המעבר לטירונות המתגמלת היה מתבקש. "תמיד הפליא אותי: איך זה שבן אדם מסכים להתנהג כמו סוס? חייבים להצליף בו כדי לקבל תפוקה? רגע אחד האנשים האלה הם ראשי גדודים בצופים — ואחרי רגע הם במצב 2. איפה עוד זה קיים בעולם? זה קורה בגלל שאתה חייב להוציא מהלוחמים תפוקה מהירה. בצבא אתה מפעיל מנהיגות כוחנית כדי לשרוד. אבל כוחנות ופחד טובים לטווח הקצר. זה לא בונה אופי של חיילים. חייבים להחדיר בחיילים משמעת ויחד איתה גם תודעה של סכנת חיים. אבל מה שמדרבן בסוף אנשים להילחם בזמן קרב זה צדקת הדרך, אחדות המחלקה, תחושת המסוגלות — לא פחד ולא הפעלת כוח. אירע כאן תהליך הדרגתי: גם אותנו כחיילים תיזזו פחות מאשר את אבותינו".

החלק החשוב ביותר בהכשרה, אומר ניב, הוא "להבהיר את לבנת היסוד של תופעת המלחמה. אני לא יודע אם המלחמה הבאה תהיה ברובה מלחמת סייבר, אבל חייבים להכין אנשים לאי הוודאות שכרוכה בה, לאקראיות, לתעוקת הקרב. קלאוזביץ [גנרל פרוסי, מאבות תורת הלחימה המודרנית] הוא נצחי: המלחמה היא ממלכת אי הוודאות, לעולם לא תמצא אותה כמו שחשבת. כל מהות האזרחות היא לייצר ודאות. מנגד, הרעיון של מסלול ההכשרה כולו, מהטירונות הקרבית ועד קורס הקצינים, הוא לייצר יכולת תפקוד בתנאי חוסר ודאות. כשאין חיכוך, כולם טובים. אז אין בעיה ואין גם צורך במנהיגות". ניב לא מזהה בעיה בטירונות מתגמלת, "אלא אם המפקדים יתחילו לרחם יותר מדי על החייל. שילוב של אתגר מתמיד, יחס הוגן, סטנדרט גבוה, מנהיגות — יבנה תחושת מסוגלות אצל החייל. המ"פ מבין את זה אינטואיטיבית. אני מקווה שגם המ"מ שיוצא מבה"ד 1 מבין. לא יהיה עוד שינוי קריטי בטירונות. צריך להקפיד על היצמדות ללבנת יסוד: משמעותו של צבא במדינה דמוקרטית פלוס הכנה לחוסר ודאות ולתופעת המלחמה. לדבוק באלה תמיד יהיה נכון".

באמצע שנות התשעים נחשפה פרשת טרטורים מטרידה במיוחד בסיירת גולני. צוות בפיקודו של סגן־משנה, שהעיתונות הדביקה לו את התואר "השטן מגולני", עבר מסכת ארוכה של התעללויות שכללה הכאה שיטתית של חיילים, ירי לידם, מניעת שינה ומזון. המפקד, סג"מ אחי, הועמד לדין והוקע כחריג, אף שטען בתוקף שהנחיל לפקודיו את נורמות ההכשרה שספג ממפקדיו כטירון בסיירת. פרשת סיירת גולני נחשבה לחמורה מסוגה בצה"ל באותן שנים והולידה מעקב צמוד יותר אחר ההכשרות ביחידות מובחרות, שבעקבותיו צומצם היקף ההתעללויות. אל"מ אופק בוכריס, מח"ט גולני, אומר ש"אין יותר צוות אחי בגולני. אני עדיין מדיח פה ושם מפקדים מתעללים, גם על אלימות פיזית. האם הם יוצאים מהמסלול הזה חיילי שוקולד? אני עסוק מאוד בלהקשות את החיים שלהם. אני old fashioned. העליתי את אורך מסע הכומתה ל־75 קילומטרים. הם יצטרכו את זה גם בקרב. אני אומר למפקדים שיקרעו ללוחמים את התחת, שהחיילים יזחלו עד להודעה חדשה, אבל שישמרו על כבודם וזכויותיהם.

"אני דוחק למקסימום האפשרי את הקו הדק בין הכשרה ראויה וקשה לבין שמירה על כבוד האדם וזכויותיו", אומר בוכריס. "אישית הייתי מעדיף להוציא מהחיילים יותר, להיות יותר אגרסיבי. אני מבין שזה בעייתי היום. יכול להיות שכיום זמן ההכשרה מנוצל טוב יותר. ודאי שהאימון יותר מקצועי ופחות אינטואיטיבי. ההסכם הבלתי כתוב שלנו עם ההורים אומר שיכול להיות שהבן יחזור בארון. בגלל זה הם לא ישנים בלילה. אבל ההסכם לא כולל אפשרות שהבן יחטוף שריטה נפשית בגלל מפקד מתעלל".

סגן־אלוף ישראל שומר הוא מפקד בסיס האימונים החטיבתי של הנח"ל. טירוני החטיבה, כולל אלה של כספי, מתחילים את דרכם הצבאית אצלו. שומר אומר ש"היחס לטירונות היום הוא כאל בית ספר. במהות, זה באמת בית ספר. מפגש ראשוני, התנפצות ראשונה אל המציאות הצבאית. שבירת האזרח כבר אינה רלוונטית. הטירונות לא נועדה לקרוע, לחשל, להפוך את הנערים מכוּסיות ללוחמים. ברגע שאתה מפנים את זה, אתה גוזר מכך איך נראה שבוע השדאות. פעם הדבר הכי חשוב היה לסיים אותו עם כמה שיותר חורים בגוף. היום הזחילות הן דבר מינורי. מלמדים אותם על ניווט לפי כוכבי השמים, איך לאכול מנת קרב בזמן קצר. מי שעשה את המהפך הוא שאול מופז, שהכניס כרמטכ"ל את המודעות לכבוד האדם. הוא קטע את עידן הזובורים, שינה משמעותית את היחס לטירון, את חופש הענישה של המפקדים. עדיין יש מי שמדבר ועושה שטויות, בנימוק ש'גם לי עשו ככה', אבל אנחנו במקום אחר. המפקדים בכל מחזור מתלוננים על כך שאין יותר ענישה ולא מבינים מדוע צריך תיק תרגיל לריצת אלפיים מטרים. אבל אנחנו לא מחזירים עטרה ליושנה עם העונשים של פעם".

פס ייצור יעיל

ביקור בשטח. פלוגה ב' מתאמנת בזריקת רימון. מידת התכנון המוקדם שהושקעה בתרגולת מרשימה: השטח הפלוגתי מתוכנן כמעין פס ייצור, שמטרתו להעביר מקסימום חיילים דרך התחנות השונות — שיעור, הצטיידות, הוראות בטיחות, השלכת הרימון — במינימום זמן. המפקדים והחיילים מתרוצצים בין התחנות השונות. יש מעט מאוד קשר בין המבנה המאורגן והמסודר הזה לבין הברדק הפלמ"חניקי שאפיין את אימוני החי"ר בצה"ל לפני כמה עשורים. באווירת הכוורת העמלנית פוגמת במקצת רק הפרעה אחת: מוזיקה שבוקעת בקולי קולות מרכב הפינוי. נהג ה"אביר", שמחויב להיות בשטח למקרה שיהיו נפגעים בעת תרגיל באש חיה, שומע את אייל גולן — ואיש מהמפקדים לא מעז להשתיק אותו עד שהמ"פ מתערב. "אין מה לעשות, נהגים", מפטיר אור כספי ומושך בכתפיו, אחרי שהפלוגה חוזרת לתפקד בשקט.