המלכים של סייפרס 4: פריטי בוי די

פרולוג

אם לא הייתי כאן הייתי עלולה לחשוב שטורנדו עבר בכיתה, אבל הוא גרם לכל זה. הנער הגבוה עם השיער הכהה כדיו והסערה המתגברת בעיניו — דיין גולדן.

שמעתי את שמו רק כשגברת קנט בדקה נוכחות, ממש לפני שהשתולל כאן גיהינום.

אני, וכעשרים מחבריי לכיתה — מבוהלים עד מוות — הצטופפנו בפינה מתחת ללוח הטבלה המחזורית, שם הרגשנו בטוחים ומחוץ לטווח הסכנה.

מחוץ לדרכו.

זה קרה מהר כל כך. רגע אחד הכול היה שקט. ובבא אחריו דיין זינק מכיסאו והפיל את אלכס לרצפה. אומנם הרוב חשבו שההסתערות שלו הייתה לגמרי בלי סיבה, אבל ידעתי טוב יותר. ההתפרצות קרתה כשהערה מלאת שנאה יצאה מפיו של אלכס. אבל היא לא הייתה מכוונת אל דיין. היא הייתה מכוונת אליי.

כיוון שזה היה היום הראשון שלי ללימודים בעיר החדשה, התפללתי שהיום יהיה משעמם ככל האפשר. נראה שלא כל כך הצליח לי.

הוא עמד במרכז החורבן שיצר — שולחנות הפוכים, כיסאות מפוזרים וטיפות דם מנקדות את אריחי הרצפה.

מפרקי אצבעותיו החווירו כשתפס בצווארון החולצה של אלכס חזק כל כך, שצליל קריעת התפרים נשמע בבירור. ועדיין, דיין נראה אטום לבקשות הרחמים ולתחינות שגרמו לכולנו להתכווץ. אפילו אליי, הנערה שמילותיו של אלכס נועדו לפצוע.

"אני נשבע, לעולם לא אגיד את זה שוב!" הוא התחנן.

גברת קנט קלטה שהיא איבדה שליטה לגמרי ונמלטה להזעיק עזרה. דיין, לעומת זאת, לא הושפע ממפל הדם שזלג מאפו של אלכס וטפטף על הסמל הרקום בבלייזר התלבושת האחידה שלו.

"רק צחקתי! תירגע!" הוא הפציר בו שוב.

הסערה במבטו של דיין האפילה, מאיימת להתגבר. באותו רגע, נראה שאלכס שם לב שהתירוצים שלו לא התקבלו יפה כל כך.

"אוקיי, אני מצטער! זה היה דבר מטופש להגיד!"

"אתה חושב שאני צריך את ההתנצלות שלך? תגיד את זה לה!" הטיח דיין, ושלח אליי מבט. זה היה אותו מבט ירוק נועז, שגרם לנשימתי להיעתק בכל פעם שנתתי לעצמי ללכת בו לאיבוד באותו בוקר.

"אני מצטער! אני לוקח את זה בחזרה!"

ראשו של אלכס היטלטל כשדיין משך בצווארון הז'קט שלו בפעם השנייה.

"תגיד לה שוב!" נהם דיין. "והפעם, תגיד את זה כאילו אתה פאקינג מתכוון לזה."

התנשפויות מילאו את האוויר כשהוא קילל. כנראה בגיל שתים־עשרה לא היינו רגילים שמילים מהסוג הזה נפלטות מפיו של אחד הילדים, אבל מאוחר יותר למדתי שדיין לא דומה לנערים האחרים.

מבוהל למדי מהאיום, אלכס גמגם התנצלות נוספת בתקווה לזכות באישורו של דיין.

"א...אני באמת, באמת מצטער. אני נשבע שלעולם לא אגיד את זה שוב," הוא התייפח.

דיין נעץ בו מבט, פניו התעוותו בגועל כשהנער התמוטט והפך לערמה מייבבת. ואז, בהתקף זעם שאיש מאיתנו לא צפה, הוא הלם באגרופו בפניו המוכות של אלכס, בפעם האחרונה. זעקה איומה בקעה מפיה של גברת קנט, שכמובן חזרה בדיוק בזמן לתפוס את דיין בפעולתו האחרונה וחסרת הרחמים.

שלושה גברים בחליפות מיהרו לחלוף על פניה כדי להכניע את דיין. מעולם לא ראיתי זעם כשלו — גולמי, ניצת בקלות רבה כל כך — אבל כך הוא היה, מוחשי ופראי כמו עיניו הירוקות.

כשהוא נגרר מהחדר, הצלחתי לסמן בשפתיי את המילים "תודה רבה," לפני שנעלם בהמשך המסדרון. אבל הבנתי שכל עונש שיוטל עליו — יהיה מפני שקם להגן עליי, נערה ביישנית וכחושה עם גשר בשיניים, שהייתה זרה לו לחלוטין.

זה היה יום משמעותי. לא בגלל השנאה שהייתה עלולה לגרום לי להפוך לפגועה וחסרת ביטחון. הוא נחקק בזיכרוני כי זה היה היום שבו פגשתי את הבחור שלימים ילמד אותי מהי נאמנות. עם הזמן התברר שהפרא שראיתי מתפרץ, יהפוך לחבר הטוב ביותר שנערה יכולה לקוות לו.

הפרשה המטורפת ההיא הייתה תחילתו של משהו אדיר.

זו הייתה ההתחלה של אנחנו.