פרק 1.
גייג'
"גייג'? כדור הארץ לגייג'."
התנתקתי מהטראנס החלקי שהייתי שרוי בו כשבהיתי בבריסטות שמאחורי הדלפק, שהכינו ביעילות משקאות מוקצפים ללקוחות הממתינים. הסתובבתי וראיתי את הייבן הייל מסתכלת עליי בסקרנות, כתם של בוץ על לחייה ועלה משתלשל מהצמה שעל כתפה.
"הייבן," אמרתי והנהנתי בראשי קלות. "מצטער. לא ראיתי אותך שם."
היא חייכה, והטתה את ראשה הצידה. "משהו חשוב כנראה העסיק את מחשבותיך."
"אה." האמת היא, שלא חשבתי על שום דבר. הייתי מנותק לגמרי. "עבודה," אמרתי לבסוף וכחכחתי בגרוני. "יום עמוס בעבודה." הטיתי את ראשי לעברה, והבחנתי במכנסי הג'ינס בגזרת הבאגי שלה עם כתמי הדשא על הברכיים והחולצה הצהובה שלבשה עם הלוגו של ׳הייבנ׳ס גייט׳ על הכיס. "נראה שהתחלת מוקדם היום."
החיוך על פניה התרחב כמו תמיד כשעמדה לדבר על צמחים עונתיים או רב־שנתיים או פקעות או שתילים או כל דבר אחר בסגנון. לא ידעתי הרבה על גינון, אבל תמיד היה נראה שהייבן עושה בדיוק את הדבר שהיא נועדה לעשות. המטרה האמיתית של אדם. הרגשתי צביטה מוזרה בחזי שלא יכולתי להסביר מהמונח שעלה בראשי, הייבן הייתה קצת מוזרה, אבל היא הייתה בחורה נחמדה והגיע לה ליהנות מהאושר שזכתה לו מאז שעברה לגור בפליון. לא ידעתי את כל הפרטים על הרקע שלה, אבל ידעתי שהחיים לא היו קלים לה או לאחיה, איסטון, לפני שהם עברו לפה. "אנחנו מתקינים מזרקת מים באחוזת פילמור. יש להם גבעה גדולה מאחורי הבית שתמיד היוותה אתגר לעיצוב הנוף. הצעתי מזרקה המתחילה בפסגה ומתפתלת מטה לבסיס עם סלעים גדולים וצמחים לכל אורך הדרך, והם הלכו על זה! זו תהיה המזרקה הראשונה שנתכנן ונתקין, לכן היא חייבת להיות מדויקת. היא חייבת להיות מושלמת. ואז, מי יודע, אולי נעסיק צוות גדול יותר ונרחיב את העסק." היא שאפה נשימה, כדי למלא את הריאות אחרי מחרוזת המילים הארוכה שאמרה במהירות נרגשת. "אז קמתי מוקדם כדי למדוד ולתכנן וגם —" היא נופפה בידה ופלטה צחוק קטן כאילו הבינה לפתע שקצת נסחפה.
"זה יהיה מדהים. אני בטוח," אמרתי בחיוך.
"תודה, גייג'. ממש נחמד מצידך." היא זזה הצידה כשהאישה שלידה התקדמה כדי לקחת את המשקה שלה.
"מה שלום טראוויס?" שאלתי. "לא ראיתי אותו כבר תקופה."
פניה נראו רכים ורפויים כמו שדמיינתי שיכול לקרות ממש לפני שאדם עמד להתעלף. אבל היא נותרה זקופה ובהכרה כשאמרה, "הוא בסדר." ומשום מה, המילה בסדר נשמעה שטופת זימה, הבטתי סביב כדי לוודא שאף אחד לא רואה אותנו מדברים גסויות. "הוא בחופש היום אבל הוא יצא לצוד חתול." היא גלגלה את עיניה, אבל אפילו זה הצליח להיראות כהערצה.
"סליחה. לצוד חתול?"
"מממ." מישהו עקף אותה והרים שני מחזיקי כוסות, הוא הסתובב בזהירות מנסה לאזן שמונה כוסות קפה עם קצפת וקרמל. אבל אז הלקוח הסתובב חזרה לדלפק. "סליחה, שניים מאלה אמורים להיות עם שוקולד מעל." אלוהים. לא פלא שהמתנו. כשהסתכלתי חזרה על הייבן, השפתיים שלה נסגרו לפס מתוח כשצפתה בגבר מושיט את המשקאות שלו חזרה כדי לקבל מנה נוספת של סוכר על הבוקר, בוודאי נראה כמו חטא קרדינלי לאישה כמו הייבן שהייתה מודעת ביותר לבריאות שלה. "קלודיה המליטה," היא אמרה כשהמבט שלה חזר אליי. "הנחנו שהיא מעוקרת אבל טעינו. טוב. אתה יכול לדמיין את הזעזוע של טראוויס כשהוא הבין שהחתולה האהובה שלו בהיריון."
ממש לא הצלחתי לדמיין זעזוע שכזה.
"בכל אופן," היא המשיכה, "החתולה המליטה אתמול וכולם ג׳ינג׳ים. כל אחד מהם!"
בהיתי בה. לא היה לי מושג על מה היא מדברת או איך הייתי אמור להגיב.
היא בהתה בי בחזרה. "קלודיה אפורה," היא הסבירה לבסוף.
"אה. אני מבין. אז, הצד האשם העביר את הגנים הג׳ינג׳ים שלו. טראוויס יצא לצוד חתול מיוחם כי הייתה לו החוצפה להכניס את החתולה שלו להיריון בלי לבקש רשות קודם."
היא הנהנה כשהתאמצתי לא לצחוק.
אה, טראוויס הייל. מי שהיה פעם הרווק הכי מבוקש בפליון וחביב הבנות.
איך נפלו גיבורים.
בפעם האחרונה שראיתי את טראוויס, הוא עזר לחפור בורות לעצים החדשים שהוזמנו מהעסק של הייבן וננטעו בכניסה המתחדשת לפארק.
רק עברתי שם אך מההבעה הקורנת על פניו המיוזעות, נראה שהאמין שהוא עושה את מלאכתו של האל.
הצחוק שאיים לפרוץ מפי נעלם עכשיו לגמרי, והותיר אחריו ריקנות מטרידה.
אם טראוויס נפל, למה הרגשתי כאילו שהוא התעלה עליי?
כחכחתי בגרוני, וחשבתי שוב על הרגלי ההזדווגות של חתולים. "מה הוא מתכוון לעשות כשימצא את המנוול?" שאלתי.
הייבן הזיזה את גבותיה לשני כיוונים שונים כאילו שהיא לא ממש חשבה על החלק הזה. "טוב, הוא רק רוצה לדבר איתו."
"הוא רוצה לדבר עם החתול?"
הייבן צחקה. "עם הבעלים שלו."
"אם יש לו בעלים."
"נכון, אם יש לו בעלים." מישהו נתקל בה, והיא התקרבה אליי מעט כך שיכולתי להריח את הריח הנקי שלה: לבנדר, חבצלות, ועשב. הניחוח היה נעים וכל כך היא.
יצאתי לדייט אחד עם הייבן לפני שנתיים, לפני שגיליתי שהיא מאוהבת בטראוויס הייל ולהפך. בשמחה — ובקלות, למען האמת — זזתי הצידה ושמחתי שהם מצאו את הדרך זה לזה בסופו של דבר. שום דבר קבוע לא היה יוצא מההיכרות עם הייבן, שלא נדבר על כך שהיה ברור שהייבן וטראוויס מאוהבים בטירוף. הם הקימו משפחה קטנה, ונראה שהם מצאו את כל מה שהם אפילו לא ידעו שהם רוצים מהחיים.
כל הכבוד להם.
בינתיים, על אף שכבר לפני שנים חשבתי שהגיע הזמן להתיישב, עדיין לא פגשתי את האישה הנכונה.
אולי היא לא הייתה קיימת.
אלא שלא רציתי לחשוב כך. לא רק בשביל עצמי, אלא מפני שההורים שלי ציפו שאמשיך את השם ביוקנן. אם לא אעשה זאת, המורשת המשפחתית שלנו תיעלם. האחריות הזו נפלה עליי ורק עליי.
"הי," הייבן אמרה, והחזירה אותי אל ההווה, "אתה רוצה חתלתול בעוד שמונה שבועות?"
"אסור לי לגדל חיות בדירה."
כתפיה נשמטו. "אה. טוב, תפיץ את הבשורה. אחרת, יהיה לנו עוד כמה חתולי אסם, אני מניחה."
"וגם, אני עובר ללונדון בעוד חודשיים."
עיניה נפערו. "לונדון! לעבודה?"
הנהנתי. "אנחנו פותחים מלון בווסטמינסטר."
היא כיווצה את מצחה. "אה. אני מבינה. טוב, אני יודעת שאתה כבר נוסע לא מעט, אבל קליופה לא תהיה אותו הדבר בלעדיך, אבל..." היא הושיטה את ידה וטפחה על כתפי. "אני מבינה את הצורך בשינוי אווירה." היא הטתה את ראשה, בוחנת אותי, הבעת פניה מעט מוטרדת כאילו היא יודעת משהו עליי שאני לא. אבל אז היא חייכה. "אני מאחלת לך שתצליח למצוא בדיוק את מה שאתה מחפש." היא נעצרה, ונשכה את השפה שלה לרגע. "לפעמים, זה קרוב יותר ממה שאתה חושב."
"גייב," הבריסטה קרא, בחור בלונדיני צעיר שהיה ברור שהיה עובד עונתי.
"גייג'," הבעלים, פגי, תיקנה מעבר לכתפו בקריצה וחיוך לעברי. זה היה הדבר שהפך את עיירת הולדתי קליופה לשונה מפליון, שנמצאת ממש מעבר לאגם פליון. בזמן שהם היו כמעט לגמרי עיירה קטנה, אנחנו היינו שילוב בין עיירה קטנה למקור משיכה לתיירים — לפחות לאורך חופשת האביב ועונת תיירות הקיץ. היו בקליופה יותר אזורים יוקרתיים, כולל הקהילה המגודרת שבה גרו הוריי, ובה גדלתי. פליון הייתה מקסימה בעיניי והערכתי את העובדה שהם בחרו לשמר את האופי הייחודי של העיירה שלהם, אבל תמיד העדפתי את המבחר המסורתי והמודרני שקליופה הציעה והעובדה שהיה בה קצת מכל דבר.
הרמתי את המשקה כשהנער מלמל, "מצטער."
"זה בסדר." הסתובבתי חזרה להייבן. "היה נפלא לראות אותך. תמסרי לטראוויס דרישת שלום ובהצלחה בצייד. אם הוא רוצה להקים משלחת חיפוש, אולי אוכל להתפנות ביום שני אחרי שאחזור מנסיעת גולף שאני יוצא אליה בסוף השבוע הקרוב עם כמה חברים מהקולג'."
הייבן צחקה. "מאוד נדיב מצידך, גייג'. שיהיה לך סוף שבוע מהנה."
הרמתי את הכוס שלי לחיים וחלפתי על פניה לכיוון הדלת, יצאתי מבית הקפה העמוס אל הרכב שלי.
התנעתי את המנוע, הגברתי את המזגן וישבתי שם שותה את הקפה שלי לרגע, בוהה שוב דרך השמשה ומקפיץ את הברך. תפסתי את עצמי והפסקתי את הקפצת הברך. הנדתי בראשי כשניסיתי לחשוב על העבודה שהייתה לי על סדר היום. לעזאזל, למה הרגשתי כל כך חסר מנוחה? חשבתי שלעשות את הצעד הבא בקריירה שלי ולעבור ללונדון יעזור להפיג את תחושת העצבנות הכללית שחשתי בשנה האחרונה, אבל זה רק הגביר את התחושה. הנחתי שזה נובע מחרדה קלה לקראת השינוי המשמעותי, אבל זה עדיין ממש הטריד אותי והדבר היחיד שעזר היה להתאמץ באופן מודע להתעלם מכך. זה בטח ישתפר ברגע שאתמקם בבית החדש שלי.
במראה האחורית ראיתי את הייבן יוצאת מבית הקפה עם המשקה שלה בידה, פונה לכיוון השני לעבר הטנדר המיושן שלה בצבע טורקיז עם הלוגו של 'הייבנ'ס גייט׳ מתנוסס בצד. אי אפשר היה לפספס אותו, זה בטוח. לחצתי קלות על הגז רק כדי לשמוע את נהימת מנוע האאודי שלי, אבל במקום שזה יעניק לי סיפוק כמו תמיד, הרגשתי ריקנות.
בניתי את החיים שלי סביב מכוניות יוקרה, חליפות מחויטות, מנויים אקסקלוסיביים, וכדומה. הדברים האלה העידו על מי שהייתי והחיים שרציתי. עמדתי לעזוב את העיירה הקטנה הזו על שפת האגם למען התחכום של לונדון. בשנים האחרונות, התבססתי בקריירה שלי, ועמדתי לעשות מהלך שיגדיל את ההצלחה שלי, ואת העושר שלי. עמדתי בפתחו של כל מה שאי פעם עבדתי בשבילו וכל מה שאבי חלם בשבילי, וכל מה שהרגשתי היה... תקוע. זה לא היה הגיוני.
הטנדר של הייבן חלף על פניי והיא חייכה ונופפה מהחלון. הטיתי את הסנטר, וצפיתי בטנדר שהיה מלא בשתילי פרחים צבעוניים, מתרחק. הנחתי את אצבעותיי על השפה התחתונה, והבנתי שבמקום לחייך בחזרה אל הייבן, הפה שלי נטה בזעף.
נאנחתי, ופעם נוספת ניסיתי לא לחשוב, התרחקתי מהמדרכה ונפניתי לעבר המשרד שבו היו לי פגישות כל היום.
שמחתי שיש לי לוח זמנים עמוס היום ומחר, אבל הפסקה קטנה מכל הבלגן הזה תעזור לי להתעשת על עצמי. סוף השבוע הקרוב עם החבר'ה יהיה טוב. לא — סוף השבוע עם החבר'ה יהיה מעולה.
אלה ליידרמן (verified owner) –