פתיחה: מה גרם להם לצאת מהבית? מנחם קלמנזון
ב־7 באוקטובר לקח אלחנן אחי האהוב אותי ואת איתיאל, האחיין שלנו, למסע ארוך. המסע עדיין לא תם, אך למעשה גם לא התחיל באותו היום. למסע הזה יצאנו למען העם שלנו, והוא ממשיך מאז אל תוך העם שלנו — בחתירה להיכרות עמוקה יותר עם חלקי החברה ועם החן המיוחד שלה.
מאז פרוץ המלחמה הולכים ומתגלים סיפורים של ערבות הדדית, הקרבה ואהבה. גבורה וחסד משמשים בערבוביה. אדם זר שאיננו מכאן לא יבין את הסוד הזה. כיצד אלו שיצאו להילחם ולהציל הם דווקא עדיני הנפש, אבות ובעלים, אימהות ונשים. מדי שבוע אני לומד על עוד אדם שיזם ופעל באותו יום נורא ובאלו שבאו אחריו. חלק מהסיפורים התפרסמו כבר, וחלקם סופרו לי בשקט, הרחק מהעין הציבורית.
מה הניע אותם? מה גרם לאלחנן לכתוב לי ללא מילים מיותרות "אני אורז ויורד לדרום"? מדוע הוא פשוט יצא מהבית, שאותו כה אהב וכה רצה לחזור אליו, כדי "לחפש יעילות"?
למה, למרות הפחד, החלטנו לצאת ולהיכנס שוב ושוב? למה חברי כיתת הכוננות בבארי לא נכנסו לממ"ד שבביתם אלא התרוצצו במשך שעות כדי להציל את כל מי שרק יכלו? כיצד, באחת השעות האפלות ביותר שידע העם היהודי, אלפי גיבורים אנונימיים היו מוכנים להשליך את חייהם מנגד למען אנשים שמעולם לא פגשו?
כשאדם פוסע בשביל חייו בדרך של הכרת הטוב, של חיבור לשרשרת הדורות, של שמחה בהוריו ובילדיו — הוא נפתח ומתחבר לשורשים עמוקים. חייו נעשים עשירים יותר, מלאים במשמעות ובתקווה. אדם שפוגש את החיים ואוהב אותם, לא יכול שלא לצאת אליהם כאשר הם קוראים לו. לפעמים ברגע פשוט של חסד ונתינה, ולפעמים ברגע של מסירות נפש. אותה נקודת חיבור עמוקה־ביותר לחיים עצמם היא שקוראת לו. או אז, מתוך חופש גמור, הוא מבין שאין לו ברירה אחרת.
כאשר אחיך נהרגים, אינך יכול להתכחש לחיבור שלך איתם. אחרי שכבר הוצאנו משפחה מתוך האש — האם יכולנו לעצור? חיינו בעצמם דרשו מאיתנו להמשיך. הקול העמוק הזה הוא שדוחף את חיילינו להילחם, לעזוב אמא ואבא, אישה ובית, בשביל לבנות להם ולאחרים עתיד טוב יותר. הם היו נכונים לשלם את מחיר המלחמה בגוף ובנפש מתוך ידיעה שאם לא נקדש מאבק על החיים, הם יאבדו.
מול אידיאולוגיה של מסירות ולוחמה של שנאה יש להצמיח נחישות גדולה עוד יותר להצמיח חיים — ונחישות זו כוללת בתוכה לעיתים גם דרישה ליטול חיים. החייל היוצא להילחם ולפגוע באויב הוא אוהב אדם ממש כמו אותו אדם הקופץ לאש כדי להציל תינוקת.
לכל זמן ועת, אומר החכם. עת מלחמה ועת שלום. אדם המסרב לאחוז בחרב מסיר בכך אחריות מאחיו ומאהבת האדם, ובסירובו אוחז הוא למעשה במעדר לקברם של חפים מפשע אשר יישאו במחיר הרפיון. אילו נלחמה ישראל בעוצמה לפני עשרים שנה, חייהם של אלפי ישראלים, וכן של אלפי עזתיים, היו נחסכים.
האויב שיצא עלינו ב־7 באוקטובר איננו אוסף של מפלצות. אלו בני אדם שבחרו בשנאת החיים. כדבריהם, "אנו אוהבים את המוות יותר משהיהודים אוהבים את החיים". האלימות והזוועות עוררו את העם היהודי כולו — חיילים וכוחות הצלה, שוטרים ומתנדבים — לבחור בחיים, להציל וללחום, להכות ברוצחים ולחבוש את הפצעים.
בחודשים שעברו מתחילת המלחמה ראינו תופעות מרהיבות של אהבה וערבות הדדית. נשים יגעות שהחזיקו את הבתים ובמקביל אספו תרומות ודאגו לשכנותיהן; משפחות חטופים הזוכות לקבל חיבוק ואהבה מעם שלם; אנחנו, כמשפחה שכולה, רואים מקרוב את השותפות ואת הרצון לעזור בכל מקום שאליו אנחנו הולכים; אלפי תלמידי תיכון יוצאים להתנדבויות, ועוד ועוד.
סיפר לי אחד מתושבי בארי, שאף פרי לא נפל ואבד — וכל זאת בזכות המתנדבים הרבים.
מתגלה לפנינו עם אחד של ערבות הדדית אין סופית. של בחירה בחיים. בכוח ובעדינות, בגבורה ובחסד.
וכך, הסיפורים נאספים ומתגלים. הם מסופרים ומעוררים לבבות לתקווה, למסירות, לעשייה ולהמשך הבנייה של העם היהודי. אלו סיפורים המעוררים את התקווה ואת התפילה שגם עמים נוספים, המתבוננים מהצד במלחמת הקיום שנכפתה עלינו, אולי ילמדו מהאנשים הפשוטים ביותר שחסד אמיתי דורש גם גבורה.
בחירה זו בחיים ובחסד היא סיפורה של דרך. דרך אל האור ואל תיקון העולם. בדרך הזו נאלצים לפסוע בחושך, אבל מתוך אמונה גדולה שיש אור בקצה: "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל".
אלחנן הי"ד כתב:
האמנתי בדרך, האמנתי בשוב עמנו לארצנו,
האמנתי במעשה קטן שמחולל הרבה,
דגש קטן שיציל חיים.
אם אמות כחלל במלחמה על הארץ, שיזכרו ויזכירו
שאין מדובר בעוד מלחמה או אינתיפאדה או שטות אחרת.
מדובר באותה מלחמה ארוכה על ארצנו ועל זהות עמנו הנמשכת כבר 150 שנה.
רציתי וניסיתי להיות אדם, להיות יהודי.
זכיתי בנפתלי חן כחבר וכשכן. אני סבור כי הקוראים המרותקים ייווכחו שהחידוש בספר זה הוא דווקא בכך שלא נכתב בידי סופר. הוא נכתב על ידי מורה דרך, איש חינוך והיסטוריון. אדם המבין שהסיפור לא מתחיל ולא נגמר ברגע השיא. נפתלי חברי היקר הפך את הדרך למפעל חייו, בעמותה שהקים: "ערך הדרך". הדרך שבה בחר האדם לפסוע היא המולידה את ההישג.
מקווה ומייחל שאורם של כל הגיבורים ימשיך ללוות אותנו — בימי רעה ובימי טובה.
מנחם עמי קלמנזון, אח של אלחנן
קיץ תשפ"ד — 2024
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.