אור בוקר ראשון

3 בינואר

יש לי הרבה ספקות לגבי עצמי. אני מפחדת שהחיים שלי הם אי־הבנה ארוכה. אולי אני לא האישה שחשבתי שאני.

אלה המחשבות שהיו לי הבוקר ברגע שהתעוררתי, אחרי שניסיתי להיזכר בכל פרט ופרט ממה שהרגע חלמתי: זה היה יום ראשון אחר הצהריים, בקיץ, לבשתי חולצה שהגיעה לי כמעט עד הברכיים ועמדתי ותליתי כביסה במרפסת הקדמית המשותפת של בניין המגורים. מהדירה ממול שמעתי זמזום של מכונת גילוח שזימזמה על הכיור. לפתע יצא גבר מהדלת ממול והדליק סיגריה. השיער שלו היה עדיין רטוב ומסורק לאחור, הוא לבש גופייה לבנה וזוג מכנסיים בצבע אגוז. הוא חייך אלי ואמרנו שלום זה לזה: "תזכרי שאת באה אלי לארוחת ערב הערב." נכנסתי הביתה כדי לבחור את השמלה שאותה אלבש.

הייתי נרגשת, נסערת ומאושרת. כשהגעתי אל דלת הבית שלו, הוא נטל את ידי והוביל אותי פנימה. הבית היה זה שבו גדלתי.

"גרתי פה פעם, אתה יודע?"

"בטח שאני יודע."

הסתכלתי סביבי והכול היה כמו בילדותי. אפילו השעון הכתום התלוי על הקיר. הוא התקרב אלי, נטל את פני בשתי ידיו, שאף לקרבו את צווארי. חשתי צמרמורת. אחר כך, כשהוא כמעט עמד לנשק אותי על השפתיים, צילצל הפעמון.

באותו רגע פקחתי את העיניים. זה היה השעון המעורר של פאולו. ידעתי שהוא יצלצל עוד פעמיים, במרווחים של עשר דקות.

החלום עדיין היה חי בתוכי: תחושת החופש, הציפייה למפגש, ההתרגשות של הפגישה. הסתובבתי להסתכל על בעלי שישן והתבוננתי בו במשך כמה דקות. בחלום לא חשבתי שאני נשואה ושאני לא יכולה להיענות להזמנה ההיא.

נכנסתי לחדר האמבטיה, התקלחתי ועדיין הרגשתי כמו האישה בחלום. בתקופה האחרונה קול פנימי מבלבל אותי, מאיים על הביטחון שלי, מערער אותי וגורם לי להסס, ומה שהרגשתי הלילה בחלום בפירוש לא עוזר לי.

היום אחר הצהריים נזכרתי איזו שמלה לבשתי בחלום: קניתי אותה בשנה שעברה אבל אף פעם לא לבשתי אותה כי כשמדדתי אותה שוב בבית היא לא מצאה חן בעיני. אחרי ארוחת הערב הוצאתי אותה מהארון ובזמן שהסתכלתי עליה שאלתי את עצמי אם באמת השמלה היא זו שלא מתאימה.