אוניברסיטת קוריום 5 : משטר של חירות

1 לוקאס

אני יושב ברכב השטח השחור של אחי כשהוא נעצר בשולי הכביש, הזעם המבעבע בי מגיע לשיא חדש. כשאני מסתכל על הבניין שמולנו, כל הגוף שלי נדרך, ואני מוכן לשבור את הדלת, לתפוס את דלילה בשיער ולגרור אותה מחוץ למקום הנורא הזה.

"הגענו," הנהג אומר לי. "אני יכול לחכות לך פה או לחזור מאוחר יותר."

"אתה יכול לנסוע, אבל תישאר בסביבה. אתקשר אליך כשאסיים כאן."

"כן, אדוני."

כמו שאני מכיר את ניק, הוא בטח הציב תגבורת במרחק כמה בניינים מפה. הוא הציע להצטרף אליי, אבל חשבתי שגיחה מהירה תהיה קלה יותר. לפחות אם הכול יתנהל כמתוכנן.

כשאני יוצא מהרכב אל המדרכה, רק שלט הנאון הישן בחזית בניין הלבנים מאיר את הסביבה. כתוב בו KISS, אבל ה־I שרופה, ולכן נראה שכתוב שם KSS. גם כל פנסי הרחוב שרופים, ככל הנראה ממעשה מכוון, בהתחשב בכך שמדובר בבית זונות.

אני מניח לכעס המתגבר בי להשפיע עליי וטורק את דלת המכונית חזק מהנחוץ. אני פונה לכניסה, מרים את היד וחובט באגרופי בדלת העץ הכבדה עד שהיא סוף־סוף נפתחת.

המאבטח בצד השני נראה כמו שְרֶק לבוש בחליפה קטנה ממידותיו. הוא מעט גבוה ממני, וזה מרשים בהתחשב בכך שהגובה שלי הוא מטר ותשעים. החליפה מתוחה על זרועו השרירית כאילו היא עומדת להתפקע, ואני מגחך לעצמי. הציבו אותו פה כדי שיהדוף אנשים. איזו בדיחה. אני מוריד את הבנאדם בפחות מעשרים שניות.

"אני יכול לעזור לך?" שואל שרק.

"כן, באתי לדבר עם הבוס שלך. אני רוצה לקנות את אחת הבנות."

"אתה יכול לשכור את הבנות שלנו. אנחנו לא מוכרים אותן."

"מה דעתך להמשיך להיות כלב שמירה בזמן שהמבוגרים מדברים עסקים?"

הנחיריים שלו מתרחבים וידיו הופכות לאגרופים בגודל מלונים, אבל הוא לא תוקף אותי. ילד טוב.

כעבור רגע הוא מוציא את הטלפון מהכיס ומקליד באצבעותיו העבות. "בוס, מישהו נמצא כאן כדי לפגוש אותך בקשר לקנייה של אחת הבנות." אני שומע מישהו מדבר בצד השני, אבל לא מספיק חזק כדי להבין את המילים. "אני מבין. שולח אותו למעלה." הוא מסיים את השיחה ותוחב את הטלפון לכיס.

"הבוס חיכה לך. אבל לפני שתוכל להיכנס, אני צריך שתשאיר אצלי את כל כלי הנשק שעליך." הוא שולח יד לגלאי מתכות שתלוי ליד הדלת ומעביר אותו על החזה שלי, ואז לצידי גופי, עד למקום שבו האקדח שלי מונח בנרתיק שלו.

גלאי המתכות מצפצף, ושרק מושיט את ידו כאילו הוא מחכה שאתן לו איזה ממתק. אני מגלגל עיניים ומוציא את האקדח כדי למסור לו. אנחנו חוזרים על אותו התהליך עם האקדח שתחוב בחגורת המכנסיים שלי, ואחר כך שוב עם הסכין שבמגף.

כשאני נקי מנשק הוא זז הצידה ומצביע לעבר המסדרון. "לך עד סוף המעבר ותעלה במדרגות. דלת ראשונה מימין."

אני לא מבזבז רגע ונדחף פנימה. בתוך הבית אני מבחין בשומר חמוש בכל מסדרון, מצלמות בכל פינה, ורוב הדלתות עשויות פלדה ולא עץ. פאק. זה יהיה קשה משחשבתי.

כשאני מגיע לדלת המדוברת, אני לא טורח לדפוק. אני פותח אותה ונכנס למשרד מפואר שלא תואם לשאר המבנה. החלל הגדול מעוצב באלגנטיות, בזמן ששאר המקום נראה בדיוק כמצופה, מוזנח ועלוב.

"לוקאס, איזו הפתעה לראות אותך פה." נתניאל מחייך מאוזן לאוזן, קולו נוטף סרקזם.

"מספיק עם השטויות." אני נכנס למשרד ובועט בדלת מאחוריי. "איפה היא?"

"בבקשה, תיכנס, תרגיש בנוח."

"איפה. היא?" אני חושק שיניים חזק כל כך שהאוזניים שלי כואבות.

"דלילה בחדר שלה, מתכוננת ללקוח הבא."

"אני מחזיר אותה לקוריום. היא צריכה להיענש על הניסיון להוביל למותה של סטודנטית אחרת."

"משונה. היא סיפרה לי שהבת שלך היא זו ששחררה אותה. גם אספן נענשת?"

"אספן מטופלת בהתאם בתוך כותלי בית הספר. דלילה צריכה לחזור."

"למעשה, היא לא צריכה שום דבר. שחררתם אותה, ועכשיו היא עובדת כאן. אני חייב להגיד שהופתעתי לגלות על הקשר שלך אליה. לפי השמועות, היא גרה בדירה שלך בקוריום. לא סיימת לכייף?"

נדרשת לי כל טיפה של איפוק כדי לא להכניס אגרוף בפרצוף הזחוח שלו. הדבר היחיד שעוצר אותי הוא הידיעה שדלילה בידיים שלו.

"זה לא עניינך."

"אתה נכנס לעסק שלי, ומנסה לקחת אחת מהעובדות שלי. נשמע שזה ענייני."

"כמה אתה רוצה? תגיד מה הסכום."

"דלילה לא מוצעת למכירה."

"רק תגיד לי מה אתה רוצה."

"מה שאני רוצה הוא את הבן שלי בחיים, אבל זה לא אפשרי, במידה רבה בזכותך."

"נאש הביא את זה על עצמו. הם הגזימו, ואתה יודע את זה."

"שום דבר שתגיד לא ישנה את דעתי. אני רוצה שדלילה תעבוד פה בשבילי כמו שהיא מחויבת על פי החוזה."

"על מה לעזאזל אתה מדבר?"

החיוך שלו מתרחב כשהוא מוציא ממגירת השולחן ערמת דפים. "אבא שלה מכר לי אותה, ודלילה חתמה. העניין סגור. היא עובדת כאן עד שלא אמצא בה תועלת."

בלי לומר מילה אני לוקח את הניירת מהשולחן וקורא את החוזה בתקווה שהוא מזויף. הלב שלי שוקע עם כל פסקה. למרבה האכזבה, נראה שהחוזה קביל. לפחות לפי הכללים בעולם שלנו. מן הסתם חוזה מהסוג הזה לא ייחשב חוקי בחברה הכללית, אבל הוא בהחלט מחייב בעולם שבו אנו פועלים.

"אתה יודע שאני אמצא דרך להוציא אותה מפה."

"ועד שתעשה את זה אני מתכוון ליהנות מכל שנייה בידיעה שיש לי משהו שאתה רוצה."

אני מטיח את האגרוף בשולחן בכוח שמקפיץ את נתניאל מהכיסא והוא קם ונסוג לאחור. המנורה על שולחן הכתיבה שלו עדיין רועדת כשהדלת נפתחת בבת אחת ושני שומרים מתפרצים פנימה.

"הכול בסדר, בוס?" שואל אחד מהבריונים.

"כן, כן. מר דיאבולו בדיוק עוזב."

"לא. אני רוצה לראות אותה. אני לא עוזב בלי לראות אותה."

"אני חושש שדלילה עסוקה. היא עובדת הערב." נתניאל בקושי מצליח להכיל את העונג שמציף אותו כשהוא זורה מלח על פצעיי.

הזעם שלי כמעט בלתי נשלט. הסבלנות שלי תלויה על חוט דק, והוא עומד להיקרע ולשחרר את המפלצת שמסתתרת בתוכי. "תקשיב, חתיכת דפוק. יכול להיות שכרגע ידך על העליונה, אבל שנינו יודעים מה יקרה אם לא אחזור אל אחי בחתיכה אחת. אז תושיב את התחת השמן שלך על הכיסא, תגיד לבריונים הטיפשים שלך להתחפף ותביא לי את דלילה. עכשיו."

דבריי סוף־סוף מוחקים את החיוך הזחוח מהפרצוף שלו. זוויות פיו מתעקלות מטה ווריד במצח שלו מתנפח מרוב כעס.

"אני אגיד לך מה, אם אתה כל כך רוצה לראות אותה, בבקשה, אבל תצטרך לשלם את התעריף השעתי שלנו. מאה וחמישים לשעה."

"אשלם על כל הלילה." אני מוציא את הארנק ושולף מתוכו צרור שטרות של מאה, זורק אותם על השולחן של נתניאל.

"תודה. קיבלת תעריף מיוחד כמובן. בדרך כלל אני מחייב רק חמישים לשעה."

"לא מעניין אותי מה אתה עושה בדרך כלל. אם תיתן למישהו אחר לגעת בה, אעשה לך מה שקווינטון עשה למתאו." אין סיכוי שהוא יודע את הפרטים, אבל הוא יודע מספיק כדי להרגיש מאוים.

נתניאל מחייך בכוח, הווריד במצח שלו עדיין נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ. "טומי, לווה את מר דיאבולו לחדר של דלילה."

"כן, בוס."

"נתראה בקרוב, נתניאל. בקרוב מאוד," אני מבטיח, ולאחר מכן מסתובב והולך בעקבות טומי במסדרון.

אני לא יודע איך הערב יסתיים, אבל דבר אחד אני יודע בוודאות. נתניאל ברוקשייר חי על זמן שאול.