האומנת

פרק 1

קייסי

"אני אהיה הומלסית."

אני שומעת את וונדה מגחכת מהמטבח, שלא נמצא רחוק ממני בדירה בת השישים וחמישה מטרים מרובעים, אני מרימה את הראש שלי מבד הקטיפה הבלוי של הספה שלה, ורואה שהיא מנופפת לעברי. "בלי רחמים עצמיים," היא אומרת. "לא תהיי הומלסית. תשתמשי בספה שלי אם תצטרכי."

אני מעוותת את פניי לכיוון ספת הקטיפה, ומעבירה את מבטי בין ערמת העיתונים שמונחת בקצה שלה, ובין הטלוויזיה הישנה שהתעלמה מחוקי הפיזיקה וסירבה למות בתוך מסגרת העץ שלה. "אני לא אוכל... להטריח אותך ככה," אני אומרת בהססנות, אני לא רוצה לפגוע ברגשות שלה. "אני אחשוב על פתרון אחר."

זוהי השנה השלישית ללימודי התואר השני שלי, ריפוי בעיסוק אם מישהו שואל, ואובדן העבודה שלי כסייעת טיפולית בבית החולים לילדים לא ממש היה חלק מהתוכנית שלי. בקושי הצלחתי לשלם את שכר הדירה עם המשכורת שקיבלתי מהם, ועכשיו, אחרי שקיצצו בכוח האדם, הדירה העוד יותר קטנה שלי בצידו השני של המסדרון מול דירתה של וונדה, נראית לי כמו משהו שיהפוך לחלום רחוק בקרוב מאוד.

"שטויות," וונדה אומרת. "את יודעת שאת תמיד מוזמנת לכאן."

אני נושפת על אחד התלתלים שלי, מסיטה אותו מעיניי ומתיישבת. הכרתי את וונדה סימונס לפני שש שנים, היא הזמינה אותי לתה אחרי שננעלתי מחוץ לדירה בשבוע הראשון שלי כאן. החברה הכי טובה שלי בת שבעים ושתיים, זה לא בדיוק היה סעיף ברשימה שלי כשעברתי לכאן, אבל היא הרבה יותר מעניינת ממני, גם את זה אני צריכה לקחת בחשבון.

"וונדה," אני אומרת ונאנחת. "אני אוהבת אותך. את יודעת, אבל... יש לך חדר שירותים אחד ואין לך וויי־פיי. אף פעם לא נוכל לחיות יחד."

"זה פער הגילים בינינו, נכון? תגידי את האמת," היא אומרת ברטינה.

"ברור שלא. את תמיד תהיי האחת והיחידה שלי."

"רק שתדעי שהאפשרות זמינה בשבילך."

"ואיך זה אמור לעבוד כשתביאי הביתה את הגברים שלך מהבינגו, ואני אשב פה על הספה שלך?"

"אנחנו לא נפריע לך, נלך לחדר השינה."

אני מתכווצת מהמחשבה. "אני בעד שתחגגי, אבל אני ממש לא רוצה להיות בצד השני של הקירות המאוד דקים האלה כשזה קורה."

וונדה מצחקקת ומערבבת תוך כדי את רוטב קציצות הבשר שלה. "את תמיד יכולה לחזור למצלמות הציצים שהיית עושה פעם."

אני נאנחת. "בבקשה אל תקראי להן מצלמות ציצים."

"מה? זאת מצלמה, ואת מראה את הציצים שלך. את מקבלת כסף."

אני צונחת שוב לתוך כריות הספה שלה, די מתחרטת שסיפרתי לוונדה על ה... על ההיסטוריה המורכבת שלי עם אונלי פאנס1, אבל לא ממש ציפיתי שהיא תהיה במצב יותר טוב ממני אחרי כל הטקילה ששתינו בערב שבו סיפרתי לה הכול. לא שאני מתביישת במה שעשיתי אז, בכלל לא. הכסף היה טוב. לקבל תשלום מאנשים שרצו להגיע לפורקן הייתה החלטה קלה. הייתי צריכה למצוא דרך לשלם את שכר הלימוד המפלצתי, ולא היה לי סיכוי בלי לעשות את זה. כאילו, ציצים טובים באמת צריכים לעשות כל מה שצריך כדי לקיים את עצמם. אני חושבת שמרגרט תאצ'ר אמרה את זה פעם.

"את יודעת שאני לא יכולה," אני אומרת ונאנחת. "מחקתי את החשבון שלי וכל המנויים שלי כבר נעלמו. ייקח לי שנתיים להחזיר את כולם."

חוץ מזה, למדתי את הלקח שלי. לפחות את העניין הזה שמרתי לעצמי.

"אז מה את מתכוונת לעשות? לחפש עבודה אחרת?"

"אני מנסה," אני רוטנת, מרימה את הטלפון, וממשיכה לעבור על מודעות הדרושים שלא יצא לי מהן שום דבר. "למה לפרסם מודעות דרושים אם הם לא מתכוונים לחזור אלייך?"

"יש יותר מדי אנשים בעיר הזאת," וונדה נשענת על הקיר. "את יודעת, כשעברתי לכאן הייתי הולכת ברחוב ומכירה את האנשים. עכשיו זה כמו כוורת הומה שם בחוץ. כל הזמן יש זמזום באוויר. את יודעת שיש סופרמרקט שאפילו לא מעבירים בו את הכרטיס שלך? פשוט נכנסתי אליו ויצאתי ממנו. לא הפסקתי לחשוב שאולי אני בעצם גונבת. הלב שלי דפק כל כך חזק, חשבתי שאתעלף."

"כן, דיברנו על הסופרמרקט החדש, סופר־פרש, זוכרת? עזרתי לך לפתוח חשבון."

"אה, כן. נראה לי שהדבר הבא שהם יעשו יהיה לשלוח את הקניות שלך עם רחפנים עד מפתן הבית."

"וונדה, האמת היא שהם כבר עושים את זה."

"ברצינות? את צריכה לפתוח לי גם שם חשבון ולחסוך לי את ההליכה המעצבנת."

"נראה לי שלמרות הכול את לא נגד החדשנות."

"כן, כן. מה בנוגע למסעדה בשדרה החמישית?"

"הם לא מוכנים לשחרר אותי לתרגולי המעבדה שלי בקמפוס."

"את יודעת, סאל אמר שהוא צריך עזרה עם —"

"אני לא מתכוונת לעבוד במעדנייה השכונתית," אני אומרת בנחרצות. "סאל מרשה לעצמו לשלוח ידיים."

"תמיד אהבתי את זה אצלו," היא צוחקת.

"את לא זקנה מכדי להיות כל כך חרמנית?"

"אני זקנה, קייסי," היא אומרת ברוגז. "לא מתה."

"ברצינות עכשיו, אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות," אני נאנחת.

"תעברי שוב על המודעות. אולי פספסת משהו."

"עברתי עליהן כבר מספיק פעמים," אני אומרת בעייפות.

וונדה עדיין מסתכלת עליי בכעס מהמטבח בזמן שאני עוברת שוב על מודעות הדרושים ומתעלמת ממבטיה, במחשבה שאם אעבור עליהן מספיק פעמים תצוץ איזו מודעה קסומה שלא שמתי לב אליה קודם לכן. איך יכול להיות שכל כך קשה למצוא עבודה שתאפשר לי לעשות את שיעורי הבית שלי בערבים, ולהקדיש כל סוף שבוע שני לקורסים שלי בקמפוס? כאילו, אנחנו בסן דייגו, ולא בסנטה ברברה. חייב להיות משהו שאני יכולה...

"וואו, שיט," אני אומרת פתאום.

וונדה באה לכיווני מהמטבח, מחזיקה את המרית בידה. "מה?"

"דרושה אומנת במשרה מלאה, מגורים במקום. ניסיון עם ילדים חובה. תנאי מגורים ומחיה מלאים. פניות רציניות בלבד תענינה."

וונדה מתייחסת בביטול. "את לא רוצה לטפל בילדים של מישהו אחר —"

"שכר התחלתי... אלוהים אדירים."

"הוא טוב?"

אני מסתכלת על וונדה בפה פעור וכשאני אומרת לה את הסכום שהם מציעים, וונדה אומרת מילים שהיא בדרך כלל שומרת להפסדים של הלייקרס. היא משחררת נשיפה, וטופחת על התלתלים היפים והלבנים שלה בתנועה נבוכה ואופיינית. "נראה לי שכדאי לך להתקשר אליהם."

לא ציפיתי שאיידן ריד יחזור אליי כל כך מהר אחרי ששלחתי לו מייל, ובוודאי שלא ציפיתי שיהיה כל כך נלהב לקבוע לנו ריאיון עבודה. ואפרופו ריאיון, ממש לא ציפיתי שיבקש ממני לפגוש אותו באחת המסעדות הכי נחשבות בעיר, כזו שאני לא יכולה להרשות לעצמי לאכול בה, וכזו שאני די בטוחה שהבגדים שאני לובשת לא מספיק יוקרתיים אפילו כדי להיכנס אליה. ככה העשירים עורכים ראיונות? אני בספק אם סאל מהמעדנייה היה מזמין אותי למסעדת חמישה כוכבים כדי שאחתוך בשר הודו בשבילו בזמן שהוא מעביר בטעות את היד שלו על התחת שלי.

ועדיין, לבשתי את השמלה השחורה והצמודה שלי, זו שאני הכי אוהבת. זאת השמלה שלבשתי לטקס סיום הלימודים שלי בקולג', ואני מקווה שהיא גורמת לי להיראות הרבה יותר ייצוגית ממה שאני מרגישה באמת. נראה שהמשפחה שאני מנסה לעבוד עבורה כאומנת היא עשירה יותר ממה שחשבתי, לכן אני חושבת שקצת העמדת פנים תשרת אותי מצוין במהלך הריאיון.

אני מתה על ילדים, וכשעבדתי בבית החולים לילדים למדתי שהם קהל יעד מעולה לבדיחות הגרועות שלי, אז זאת נקודה לזכותי. חוץ מזה, הסיבה העיקרית שבגללה בחרתי ללמוד ריפוי בעיסוק היא כדי להיות שם בשביל ילדים שאין להם מי שיהיה שם בשבילם. אז עכשיו, אחרי שהזכרתי לעצמי את זה, העבודה הזאת צריכה להיות ממש קלילה בשבילי, נכון?

זה לפחות מה שאני אומרת לעצמי שוב ושוב.

אני בטוחה שהמארחת מריחה את תרסיס הגוף בניחוח הווניל מטרגט שהתזתי על עצמי, והיא יודעת איכשהו שזה אומר שאני לא יכולה להרשות לעצמי להזמין את המנות הראשונות כאן, אבל לזכותה ייאמר שחיוך מעטר את פניה כשהיא לוקחת אותי לשולחן אחרי שאני אומרת לה את שמו של המעסיק הפוטנציאלי שלי. אז ככה זה מרגיש כשיש לך קשרים? אני מתיישבת על הכיסא עם כיסוי המשי. הנרות הדולקים והמוזיקה האלגנטית גורמים לי להרגיש כמו דג מחוץ למים. אני אפילו מפחדת לשים את המרפקים שלי על השולחן.

מלצר מגיע ושואל אם אני רוצה להתחיל את הארוחה עם מנות ראשונות, ומכיוון שהמארחת עם העיניים השופטות צדקה לחלוטין, אני מבקשת מים במקום מנות ראשונות בזמן שאני מחכה. אני לוגמת מהמים בזמן שאני מחכה לאיידן הזה שיגיע — נראה לי שזה די לא מנומס לאחר לריאיון שלך — ואני מנסה להיראות כאילו זה הדבר הכי רגיל בעולם בשבילי, כאילו אני תמיד אוכלת במקומות כאלה.

המסעדה עצמה היא המסעדה הכי נחמדה שאי פעם הייתי בה. אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה עיטורי קריסטל. וונדה הייתה מתחרפנת אם היא הייתה רואה את המחירים שמופיעים בתפריט. אני רק חושבת איך אספר לה אחר כך ואראה את עיניה מתרחבות בחוסר אמון.

"סלחי לי," מישהו אומר מאחוריי.

הקול העמוק לחש כל כך קרוב לאוזן שלי עד שכמעט נחנקתי מהמים ששתיתי, כמה טיפות זלגו על שפתי התחתונה וממנה לסנטר שלי בעודי משתעלת. הצמדתי את גב כף ידי לסנטר כדי לנגב את המים, לפתע הופיעו בשדה הראייה המטושטש שלי זוג ידיים גדולות, ולאחר מכן פניו נכנסו לתמונה.

אלוהים. אדירים.

הרגשתי קצר במוח שלי לכמה רגעים, בזמן שניסיתי לעכל את הופעתו הפתאומית של גבר גדול בעל שיער עבה וערמוני שהיה מסורק לאחור, לסת חזקה ועצמות לחיים חזקות עוד יותר ופה עדין. הוא היה גבוה. לא גבוה מהסוג שגורם לך לחשוב שהוא משחק כדורסל או משהו כזה — על אף שהוא לגמרי היה יכול אם הוא היה רוצה — אלא גובה שגורם לך לרצות לבקש ממנו להוריד בשבילך משהו מהמדף העליון רק כדי שתוכלי לראות איך הכתפיים שלו זזות מתחת לחולצה. אני מבינה שאין ממש היגיון ברצף המחשבות הזה, אבל אני רק יודעת שהגובה שלי הוא מטר שבעים עם ציצים ששווה לשלם בשבילם, תחת שחיטבתי עם תרגילי סקוואט וחיבור רגשי ללחם, והגבר הזה גורם לי להרגיש קטנטונת.

ואם כל הדברים האלה לא מספיקים כדי להותיר אותי חסרת מילים — ואני מתכוונת ממש חסרת מילים, כאילו המים פשוט זלגו מתוך הפה שלי — העיניים שלו השלימו את המלאכה. שמעתי על הטרוכרומיה, אני די בטוחה שהפרופסור שלי לביולוגיה דיבר על זה בדרך אגב כשלמדתי לתואר הראשון, אבל אף פעם לא ראיתי את זה במציאות. עיניו היו שילוב של עין אחת חומה ועין אחת ירוקה, הצבעים לא בהקו אלא היו עדינים, כמו תה חם וגלי ים שקשה להפנות מהם את המבט.

ולפתע אני מבינה שזה בדיוק מה שאני עושה. אני פשוט בוהה באיש הזה.

"אני מצטערת," אני אומרת בבלבול. "הפתעת אותי."

אני לוקחת בידי את המפית ומתחילה לטפוח על הסנטר. עכשיו אני שמה לב לבגדיו, הוא לובש מקטורן שף לבן עם סינר שקשור סביב מותניו.

"אה," אני אומרת. "לא התכוונתי להזמין שום דבר בינתיים, חיכיתי למישהו."

"אוקיי." הוא חושף שורה של שיניים מושלמות שהאורתודנט שלי בטח היה מתגאה בהן, ונראה כאילו הוא מתחרט על כך שניגש אל השולחן. או שאולי זה בעצם רק אצלי בראש. "אני חושב שאת מחכה לי. את קייסי?"

"אני —" אוי לא. לא, לא, לא. ירקתי על עצמי מים מול הגבר שאני רוצה לעבוד אצלו. "אתה אדון ריד?"

הוא עושה פרצוף. "תקראי לי איידן, בבקשה ממך. כשקוראים לי אדון ריד אני מרגיש זקן."

הוא ממש לא זקן. אני לא חושבת. כאילו, הוא יותר מבוגר ממני אבל לא זקן. אני מוכנה להתערב שאין סיכוי שהוא בן יותר משלושים. אני עדיין בוהה בו. "אוקיי," אני אומרת, ומנסה להתרכז בזמן שאני מרחיקה את הכיסא מהשולחן ומושיטה את ידי ברשמיות מגושמת. "אני קייסי. קייסי אוונס."

הוא מחייך למראה ידי המושטת וזה ישר גורם לי להתחרט על כך שהושטתי אותה, כאילו אני משחקת גרסה מחודשת של איש הפח בקוסם מארץ עוץ בתיאטרון אוף־ברודווי, אבל עכשיו אני כבר לא יכולה לקחת אותה בחזרה. הוא לוחץ את ידי ואני יכולה רק להניח שהוא עושה זאת בניסיון להיות נחמד. הוא מסמן לי בידו לשבת חזרה בכיסאי ומחכה עד שאתיישב, ורק אז הוא מתיישב בכיסא שנמצא מולי.

אני מכחכחת בגרוני, ומנסה לשכוח שלפני דקה כמעט ירקתי מים על הגבר הכי שווה בעולם, זה שאני מאוד רוצה שישלם לי סכומי כסף אסטרונומיים כדי שאשמור על הילד שלו. הילד שלו, אני מזכירה לעצמי. זה ריאיון עבודה. ולכן העובדה שאני עדיין חושבת על ידיו הגדולות לגמרי לא ראויה. ואפרופו ידיו, תת־המודע שלי קולט את העובדה שאין שום טבעת על אחת מאצבעותיו.

תפסיק עם זה, מוח.

בכל מקרה, אני צריכה להפסיק להסתכל לו על הידיים. גם אם הן מספיק גדולות כדי לגרום לבחורה לתהות מתי יצאה לדייט בפעם האחרונה.

"אוקיי," אני ממלמלת במבוכה. "אז אתה טבח." אני נאנחת וישר מתחרטת על בחירת המילים שלי. "סליחה. התכוונתי שף. אתה שף. נכון?"

למרבה הפלא הוא לא קורא לאבטחה כדי שירחיקו אותי מהמסעדה, אלא מחייך אליי. "כן. אני מבשל כאן."

שאלוהים יברך אותו, מזל שהוא לא לוקח ברצינות כל מילה שיוצאת לי מהפה.

"זה... מגניב. לגמרי מגניב." אני מהנהנת בראשי בהערכה ומביטה סביב על הנברשות הנוצצות ועל נגן הפסנתר שנמצא מאחורינו. "זה מקום ממש מפואר."

"אני מסכים," הוא אומר. "אני השף הראשי כאן כבר כמה שנים."

"אתה רציני? זה שווה."

"שווה," הוא חוזר אחריי, ונראה משועשע. "כן. אני מצטער שביקשתי ממך להיפגש איתי כאן בזמן העבודה. אני... איך לומר? בזמן האחרון די משוגע כאן."

"אין עם זה שום בעיה מבחינתי. כאילו, זה קצת מוזר שהזמנת אותי לארוחת ערב כדי לראיין אותי, במיוחד במקום כזה, אבל חשבתי לעצמי ש —"

זה היה יכול להיות נחמד אם האסימון היה נופל לי לפני שהתחלתי למלמל שטויות, אבל בסופו של דבר, הוא נפל. סגרתי את פי והרגשתי גל חום שוטף את הפנים שלי, התקפלתי במבוכה, כיסיתי את עיניי בידיי והפניתי את ראשי. "אלוהים אדירים. לא הזמנת אותי לארוחת ערב. רצית לדבר איתי בזמן ההפסקה שלך."

"הייתי צריך ל... להיות יותר ברור במייל ששלחתי לך."

אלוהים. הוא מנסה להגן עליי. הלוואי שהאדמה תבלע אותי.

"אני כזאת קלולס."

"לא, לא," הוא מנסה לעזור. "זה בסדר."

"אלוהים, אני כזאת טיפשה. לבשתי את השמלה המטופשת הזאת, ו —"

"זאת שמלה מאוד נחמדה."

"אתה בטח חושב שאני משוגעת."

"אני באמת לא חושב ככה."

"אני יכולה להיות קצת סתומה לפעמים, אני מצטערת."

הוא עדיין נראה משועשע. כאילו המחשבה שיצאתי מאיזון מצחיקה אותו. לא החלטתי אם זה סימן טוב או רע.

"את יכולה להזמין משהו," הוא מציע. "אם את רוצה. זה לא מפריע לי."

"תודה, אבל נראה לי שאלך להקיא עכשיו. ואחרי זה כבר כדאי שאלך הביתה, נכון? הפגישה הזאת היא כבר אסון."

"רגע אחד, לא." הוא מושיט לעברי יד בזמן שאני נעמדת על רגליי. "אל תלכי."

אני קופאת במקומי. הוא בטח לא מתכוון לשכור את שירותיי, נכון? לא אחרי מה שקרה עכשיו. אבל אולי גם הוא משוגע. "אתה עדיין רוצה לראיין אותי?"

"אם לומר את האמת," הוא אומר ונאנח, "אף אחת מהמועמדות האחרות לא מתקרבת אפילו לכישורים שלך. הסמכת החייאה, תואר ראשון בריפוי בעיסוק עם מסלול התמחות בפסיכולוגיה? כאילו, העבודה האחרונה שלך הייתה בבית חולים לילדים. וכשבדקתי מולם את הניסיון התעסוקתי שלך היו להם רק דברים טובים להגיד עלייך. זה נשמע כאילו הם ממש לא רצו שתעזבי."

"כן, הייתי די מבואסת כשהם שחררו אותי," אני מודה. "זה היה עניין של מימון תקציבי, למרבה הצער, אהבתי את העבודה."

"אוקיי," הוא אומר וצוחק, "אני מקווה שההפסד שלהם הוא הרווח שלי. לא האמנתי כשקיבלתי את קורות החיים שלך."

"אבל עכשיו, אחרי שפגשת אותי, אתה בטח חושב שזייפתי אותם, נכון?"

הוא צוחק, בערך. הפה שלו בקושי פתוח והוא מרכין את מבטו לעבר השולחן, כאילו הוא מפחד שאחשוב שהוא צוחק עליי, על אף שזאת זכותו המלאה, בהתחשב ברושם הראשוני הנוראי שיצרתי.

"לא," הוא אומר. "אני לא חושב שזייפת אותם. אבל אני די סקרן לדעת למה את מחפשת משרת אומנת עם רקע כמו שלך?"

שקעתי בחזרה לתוך הכיסא שלי, ושחררתי אנחה בעודי משעינה את מרפקיי על השולחן. "זה בסדר אם אדבר איתך בכנות?"

"אני מעדיף שתדברי איתי בכנות גמורה," הוא אומר ורוכן לעברי בסקרנות גלויה.

"אני נמצאת בשנה האחרונה לתואר השני שלי בריפוי בעיסוק, וכמו שכתבתי במייל ששלחתי לך, פיטרו אותי מהעבודה בגלל קיצוצים. שכר הדירה בעיר הזאת הוא פשוט מגוחך, ובכנות, אני צריכה את הכסף. ואפילו יותר בכנות, אפשרות הלינה והארוחות אלו לא דברים שאני יכולה להרשות לעצמי לזלזל בהם. זה יהיה מעולה אם לא אצטרך לדאוג בקשר לזה בנוסף לכל שאר הדברים שיש לי על הראש."

"כן, בקשר לזה." מבט רציני עולה על פניו, ואני מניחה שזה השלב שבו הוא אומר לי שהאמת היא שהוא לא יכול לתת למשוגעת רצינית כמוני להתקרב לילד שלו. "המשרה באמת כוללת מגורים, אבל גילוי נאות... זה רק אני והבת שלי. יהיה לך חדר משלך, כמובן, אפילו קומה משלך, פרטיות מלאה וכל זה, אבל... חשוב לי להציג את הדברים בשקיפות מלאה כדי לא לגרום לך אי־נוחות."

אני בת עשרים וחמש, והפעם הראשונה שאגור עם בחור שנראה טוב תהיה בדיוק כמו בסרט בנות בסטייל. אני מתה לשאול על האימא בסיטואציה הזאת, אפילו רק כדי להעלים את המשיכה כלפיו שצצה בראשי, אבל המוח שלי זועק שזה לא הזמן המתאים. כלומר יש לו עבודה טובה וחיוך נחמד, זה לא שאני קולטת ממנו אנרגיות של רוצח סדרתי.

אני עוטה על פניי את החיוך הכי מקצועי שלי. "אני לא חושבת שזאת תהיה בעיה. ובכל זאת, ברוח השקיפות המלאה... אני בתוכנית משולבת באוניברסיטה."

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שרוב המטלות העיוניות בקורסים שלי הן מקוונות, ובדרך כלל אני עושה אותן בלילות אחרי העבודה, אבל פעמיים בחודש, כלומר בשני סופי שבוע, אצטרך להגיע פיזית לשיעורים בקמפוס. המסלול הזה ארוך יותר מאשר התוכנית הרגילה, אבל מכיוון שאני משלמת בעצמי על הכול, הוא מקל עליי לצאת לעבוד. רוב מקומות העבודה ששלחתי אליהם את קורות החיים שלי לא יכלו להעסיק אותי בגלל המחויבויות האקדמיות שלי, וזה מחסום די רציני. נראה שאתה היחיד שחושב שהניסיון והכישורים שלי מרשימים מספיק. אבל מסעדות, מועדוני לילה וחנויות כלבו לא כל כך." אני מגחכת.

מבט רציני עולה על פניו של איידן. "אני לא אעמיד פנים שאני מגיע הביתה בשעה סבירה בכל לילה. העבודה שלי תובענית, בלשון המעטה. לפעמים היא סיוט. רוב הבקרים שלי פנויים, ולפעמים אני לא צריך להגיע לעבודה עד שעות אחר הצהריים... אבל הלילות שלי יכולים להיות ארוכים. את חושבת שזאת יכולה להיות בעיה? סופי בדרך כלל נכנסת למיטה עד תשע. כל עוד היא סיימה לאכול ומוכנה לשינה, את תוכלי לעבוד על המטלות האקדמיות שלך."

"סופי? הבת שלך?"

חיוך מסוג אחר מופיע על פניו, כזה שמשדר חום וגאווה, אבל הבזק עצבות בעיניו מעיב עליו. "כן. היא... מדהימה. בת תשע, אבל הרבה יותר בוגרת. היא חכמה ויודעת איך לנצל את זה לטובתה."

"ילדות קטנות הן בדרך כלל כאלה," אני צוחקת. "ומה לגבי סופי השבוע שבהם אצטרך להיות בקמפוס? אני אוכל להגיע הביתה לפנות ערב, אז אני מאמינה שעדיין אוכל לדאוג לארוחת ערב."

איידן חושב על זה לרגע. "כן, אני אסתדר עם זה. זאת אומרת, הסתדרתי ככה עד עכשיו. במקרה הכי גרוע אולי תוכלי לאסוף אותה מכאן באותם ימים. היא תוכל לשחק משחקי וידאו במשרד בזמן שהיא מחכה. היא כבר רגילה לזה לצערי."

"והבת שלך בסדר עם כל זה? להישאר עם אומנת?"

איידן מהנהן. "היו לה כמה אומנות, אבל אף אחת מהן לא באמת... התאימה. אני... אפשר שוב לדבר בכנות?"

"אני מעדיפה שתדבר איתי בכנות גמורה," אני אומרת לו, מהדהדת את המשפט שאמר לי קודם.

איידן צוחק שוב, ואני מחליטה להשתדל עד כמה שאפשר לא להצחיק אותו לעיתים קרובות כדי לשמור על השפיות שלי, אם אני רוצה לגור איתו באותו הבית.

כי יש לו צחוק מאוד נחמד, אוקיי?

"אני פשוט... אני צריך עזרה, קייסי. אני עושה את זה לבד, וזה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי שזה יהיה. או שאולי זה קשה בדיוק כמו שחשבתי שזה יהיה. אני לא יודע. סופי יכולה להיות מאוד... דעתנית, ובגלל זה התקשיתי למצוא מישהי שתהיה מוכנה להישאר איתנו לטווח הרחוק. אני מחפש אומנת חדשה במקום האומנת האחרונה שהעסקתי במשך שבועות, כי רציתי למצוא את זו שהכי תתאים לסופי. ואני יכול להגיד לך בלי ספק בכלל, שלאף אחת מהמועמדות ששלחו לי את קורות החיים שלהן, לא היה אפילו חצי מהניסיון ומהכישורים שיש לך. כבר כמה שבועות שאני משנה כל הזמן את התוכניות שלי ואת שעות העבודה שלי, ובשלב הזה, אני כבר נואש."

"אתה... מאוד ישיר."

"את יכולה לברוח בצעקות מתי שאת רק רוצה."

עד כמה שזה מוזר, אין לי שום רצון לעשות זאת. משהו בגבר העייף כל כך הזה, עם העיניים היפות והצחוק המתגלגל שלו, מונע ממני לסרב לו. וחוץ מזה, סכומי הכסף המגוחכים שהוא מציע הם חלק מהעניין.

"אז איך העניינים יתנהלו? אם אומר כן."

"אני אשמח שתתחילי כמה שיותר מוקדם," הוא אומר לי. "אולי תוכלי לבוא אלינו ביום שבת הקרוב? אכיר לך את סופי ואראה לך את הבית. את החדר שלך... זאת אומרת אם תרצי את המשרה."

יהיה טיפשי מצידי לא לרצות אותה, נכון? כאילו, מתי עוד איתקל במשרה טובה כל כך? אבל אין מה להגיד, זה מרתיע. עצם המחשבה על זה שאהיה אחראית לילדה של אדם אחר, ובנוסף אחיה איתם בבית שלהם... במיוחד בביתו של הבחור הזה... ובכל זאת. אני לא חושבת שזאת הצעה שאני באמת יכולה להרשות לעצמי לסרב לה, במיוחד במקום שבו אני נמצאת כרגע.

"אוקיי."

אני מגיעה להחלטה ומהנהנת, אני פוגשת במבטו של איידן ושוב מושיטה את ידי בלי לחשוב על מה שאני עושה. ומובן שאני מייד מתחרטת על זה.

ברצינות, למה אני חוזרת על זה שוב ושוב?

למרבה השמחה איידן משחרר אנחת רווחה, לוקח את ידי ועוטף אותה בידו, הגדולה בהרבה משלי. "אז את רוצה את העבודה?"

"כל עוד אתה רוצה אותי," אני אומרת בנימה שמשדרת ביטחון עצמי, או שככה אני מקווה לפחות.

אני מנסה לא לחשוב על האופן שבו עיניו התרחבו כשהוא שמע את בחירת המילים המוזרה שלי, לא ממש יעזור לי להתחרט עכשיו על בליל המילים שנפלט מפי בלחץ הגדול שהייתי שרויה בו. תודה לאל שהוא כל כך נואש.

ואני ממש לא חושבת על הדרך שבה ידי נבלעת בידו.

1 Only Fans — פלטפורמת מנויים בתשלום לתוכן מסוגים שונים, כולל תוכן מיני.