הנערה שלא היתה

 1

חדר חקירות, תחנת דימונה

"פקד וולף, האם אני בגדר חשודה?"

החוקר שמולי כיחכח בגרונו במבוכה, "לא בדיוק, אני רק מבקש שנעבור על האירועים שקדמו למה שקרה לחבר שלך."

"לא מתאים לי עכשיו," קמתי ממקומי והתחלתי להתקדם לעבר הדלת. שמעתי את הפקד קורא לי לעצור.

"דקלה שושקוביץ, לאן את חושבת שאת הולכת?"

"אני הולכת לקופר, לסורוקה, למקום שבו אני צריכה להיות. אתה לא יכול למנוע זאת ממני."

"אני מבקש, רק עוד כמה שאלות, גברת שושקוביץ."

"הוא בטיפול נמרץ, פקד, הוא חסר הכרה ומונשם. המצב לא נשמע טוב, בלשון המעטה."

"מה שאומר שהוא לא יברח." היססתי, והוא הוסיף מיד, "אני חוזר ומבקש, עשר דקות לא ישנו שום דבר." התיישבתי. המתנתי.

הוא התבונן בי, ואז, כאילו הכין את הקטע מראש, פתאום פתח את המגירה ושלף ממנה מעטפה חומה שמנמנה והעביר אותה מיד ליד, מעביר את מבטו ממנה אלי, כרומז שמשהו רציני עומד על הפרק. הנחתי לו לשחק את המשחק.

"תעני לי, גברת שושקוביץ, ידעת או לא ידעת?"

"מה ידעתי או לא ידעתי?"

"דקלה שושקוביץ, כאן אני זה ששואל את השאלות."

"ואני כאן כי ביקשת, לא חייבת כלום."

"תעני, ידעת?"

"מה ידעתי?" לענות בשאלה על כל שאלה זו טכניקת התשה שלמדתי מסמי ג', מנהלת משרד החקירות שבו אני עובדת. החוקר שואל ואני חוזרת כתוכּי, מה שאמור לשבש את החקירה ולהוציא את החוקר מדעתו, ונותן לי די זמן להכין תשובה שהולמת את צרכי.

"אני מתכוון שתעני בלי להתחכם. החבילה, אני חוזר ושואל, החבילה, האם ידעת מה היה בחבילה החמודה שמטיילת בידי?"

"אה, זאת," עניתי, "לא. ממש לא. מעולם לא."

"את אומרת שלא."

"אני אומרת שלא ראיתי, לא שמעתי, לא מיששתי ולא הרחתי שום דבר שדומה לדבר שבידיך. מבטיחה לך שהדבר הזה לא היה בצימר שלנו. עניתי לך?"

הוא הניח את המעטפה על כף ידו הימנית. "ועכשיו תסלח לי, אני חייבת ללכת אליו, אתה יודע שכמעט חיסלו אותו, הבחור בקושי חי, אני צריכה להיות שם, לצדו."

עכשיו הוא העביר את החבילה הקטנה מיד אל יד כאומד את משקלה, "מעניין למה עשו לו את מה שעשו, מה היתה מטרת התקיפה הזאת, אני בטוח שגם אַת שואלת את עצמך, 'במה כבר הסתבך הבחור שלי, או יותר נכון, עם מי?'"

"זה לא התפקיד שלך?"

"התוקפים הגיעו לשם מצוידים היטב, שושקוביץ, נחושים לחסל אותו. הוא הוכה במוטות ברזל, מבינה מה אני אומר?"

"אתה אומר שהגיעו אליו עם מוט ברזל."

"ומה את עונה לי?"

"אני שואלת אותך, פקד, האם המשטרה יודעת מי ניסה לחסל אותו? עליתם על הפושעים? זו הרי הסיבה שלשמה התכנסנו כאן הבוקר."

הוא התעלם מדבריה. "חבילה לא רעה, שושקוביץ. לפי מה שאני רואה, מישהו התכוון לעשות מכה. מדובר בכדורים מאוד מבוקשים בעולם ההברחות, שהם בטח חלק מעסקה ששווה יותר מכל הפנסיה הדפוקה שמצפה לי אחרי שבע־עשרה שנות שירות במשטרת ישראל."

הקלישאה של סרטי המתח, תמיד יימצא השוטר שיתבכיין על הפנסיה שלו ועל מספר החודשים שנותרו לו עד הפרישה, שאז יוכל להפליג לאיי הבתולה ולדוג קרפיונים.

"או הפנסיה שמצפה לי אחרי תשעים שנה בשירות משרד החקירות סמי ג'. אתה יודע טוב מאוד שאין לי קשר לזה, שהחבילה הזאת לא שלי, אז תן לי ללכת."

"באמת? מה עוד אני יודע?"

"שהיא גם לא שייכת לקופר המסכן, למרות שאני רואה שבא לך להעניק לו תואר של ברון סמים."

"והוא לא?"

"הוא לא, אתה מפספס את העיקר."

"ומה העיקר?"

"שברור שמי שהיו שם לא רק שניסו להרוג את הבחור, אלא גם להדביק לו סמים והברחות ולהסיט את החקירה מהכיוון הנכון. אתה לא רוצה להקשיב, אבל היתה שם..."

הוא הרים את ידו ועצר אותי, "אז תסבירי לי, גאון, מה המעטפה עושה בתיק שלו? מסאז'? מסיבת תה? עוד לא שמעתי על מעטפה שמכילה כדורי אקסטזי שהולכת ברגל מרצונה החופשי," אמר וצחק מהבדיחה שלו.

"אני אומרת לך שמפלילים אותו."

"ברור," ענה, ועל פניו חיוך של אחד שמכיר את עולם הפשע, "שמעתי מספיק. אף אחד לא אשם. אף אחד לא מרמה, ואף אחד לא הבעלים של חבילת הסמים הנ"ל. כולכם צדיקים גמורים, מעטפה עם חומר משובח מטיילת במושב ומחפשת תיק להתנחל בו. תסלחי לי שאני סקפטי."

"אתה מדבר על בן אדם שהיה קצין מצטיין, שנתן את התחת שלו בשביל המדינה."

"ריגשת," אמר פקד וולף, "כולנו נותנים את התחת, בעיקר כדי לנקות את הארץ משרצים. אז תסבירי לי איך הדבר הזה הגיע לחדר של הקצין המצטיין שלך?"

"אולי מישהו שכח את זה שם?"

"מהניסיון שלי, זה לא משהו שמאבדים בהתנדבות."

"קורה, לי זה נשמע הגיוני."

"דקלה שושקוביץ, אני רוצה להזכיר לך, ותאמיני לי שאני מנסה להיות סבלני ועדין, שאת לא במצב הכי נוח בעולם. עזבת את החדר בפתאומיות, וחמש שעות לאחר מכן המנקים מוצאים לא רק את מר קופפרמן במצב של טרום־גופה, אלא גם חבילת סמים מאוד נכבדת בין חפציו. מה אני צריך להבין מזה?"

"שאמרתי לך כל מה שאני יודעת, יש עדים שיעידו, אנשים ששמעו אותנו, קופר היה חי מאוד כשעזבתי, אין לי קשר לכלום. מה שקרה, קרה אחרי שעזבתי. אז אחרי ששאלת את כל השאלות, ועניתי לך את כל התשובות, אני יכולה ללכת?"

"את מתכוונת, אחרי שעזבת את הצימר בצעקות ובאיומים."

"למה אתה רומז???"

"השכנים שלכם בצימר טענו שנראית מאוד כועסת כשעזבת, אפילו יש האומרים זועמת ועצבנית, ואני שואל, למה? ואיך אני יכול לדעת שלא את זאת שחזרה כדי לסיים את המריבה ו..."

"הרי אתה בעצמך לא מאמין בזה."

"חקירה עוסקת בעובדות, לא באמונה," הקשיח זה את עמדתו.

ואני, שכבר עברתי בחיי חקירה או שתיים, הירהרתי בלבי שאולי זה הזמן להזיל דמעה כדי לזכות במעט חמלה. להרטיט את הסנטר כך שיתעורר בו יצר הגבריות, אינסטינקט קדמון של נותן חסות. עדיין לא.

"אני שואל אותך שוב, דקלה שושקוביץ, למה נסעתם דווקא למקום הזה?"

זאת שאלת השאלות שלא הפסיקה להטריד אותי. למה, לעזאזל, נכנעתי לגחמה של קופר והצטרפתי אליו לחופשה מיותרת בהחלט, ועוד בצימר?

ואם כבר, למה אי־שם בחור הזה בנגב?

"מה לצפונבונים כמוכם באזור שלנו?"

"באנו לקבל קצת צבע."

"ציניות, גברת שושקוביץ, היא הפריווילגיה של החוקר." חיוך קל עלה על פניו כשהרביץ בי פרק מפרוטוקול החוקרים, "ובכל זאת?"

"אני צמאה, פקד, היה לי לילה שלא תדע." הוא המשיך להביט בי באותו חיוך שבו בוחן האריה את גופת האיילה. "גם לנידונים למוות מגישים קפה אם זאת בקשתם האחרונה. אולי בכל זאת אפשר? או שאני נרדמת על המקלדת..."

"רק עוד כמה שאלות וגמרנו."

"התכוונת: 'וסיימנו'. הפועל 'לגמור' עבר היום למחלקת תשמישי מיטה."

באלוהים, הפקד הסמיק. "ואם בענייני קפה עסקינן," המשכתי, "אז אני מעדיפה בוץ, בלי סוכר."

הוא התלבט, אחר כך אמר בטון ידידותי, כמו שלימדו אותו בקורס המתקדם, "תני לי לעזור לך, דקלה. את חייבת לתת לי משהו..., את לא מבינה שאנחנו באותו הצד?"

"ג'וד."

הוא הרים אלי את פניו. לא יכולתי שלא ליהנות מההפתעה שניבטה מהן.

"שמעתי 'ג'וד'?"

"בדיוק," הוצאתי חפיסת סיגריות מתיקי, "קראו לה ג'וד, והיא היתה באותו לילה בצימר שלנו, ועכשיו הקפה."

הדלקתי לעצמי סיגריה ונשפתי את העשן אל התקרה.

בחדר השתררה דממה.

וולף קם מכיסאו ונעלם, ואני שקעתי במה שהטריד והציק. למה גרר אותי קופר דווקא לרימוני שלום? והשאלה המטרידה ביותר — לאן נעלמה ההיא, שהביאה לי את מפלס העצבים לרתיחה ולנטישה?

מי את, לעזאזל, ג'וד?