1 רק לא הייטק
ליזמות וטכנולוגיה התגלגלתי לגמרי במקרה. לא הייתי ב־8200 ולא בממר"ם. לא ידעתי שיחידות כאלה קיימות. כלוחם וקצין קרבי ביליתי חצי שירות בלבנון וחצי באינתיפאדה. שביזות שרק מי שמשרת בגדודים מכיר.
אחרי השחרור התקבלתי למשרד ראש הממשלה. עברתי קורס הכשרה אגרסיבי ולאחריו שנתיים בשליחות מסביב לעולם. התגוררתי במשך תקופות קצרות בערים כמו קהיר, ורשה, רומא וניו יורק, ששימשו "בייס" שממנו יצאנו למשימות בשירות המולדת. זאת היתה תקופה מהסרטים: חבר'ה צעירים, בתחילת שנות העשרים, חיים בחו"ל על חשבון המולדת ועוד מקבלים כסף?! חלום. מלבד השעות שבהן היינו במשימות או באימונים, היינו מרוכזים מאה אחוז בלבלות, שזה אומר בעיקר להכיר בחורות מקומיות. כשחזרתי לארץ, עברתי ליחידה לאבטחת מטוסים וצברתי קילומטרז' באל על. לפעמים עשיתי קוויקיז — טיסות הלוך וחזור באותו יום — ולפעמים שהיתי ימים וסופי שבוע בבתי מלון מסביב לעולם. קשה באימונים, כיף בקרב.
לא היה לי מושג מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. חבר ילדות שנרשם ללימודי חשבונאות במכללה למנהל, פיתה אותי לארח לו חברה. "אתה ריאלי, אח שלי, זה יתאים לך. גם אין נוכחות חובה."
נשמע מעולה. אוכל להמשיך לטוס.
החשבונאות הציעה ארבע שנים של אפרוריות ושעמום, אפילו הג'ינס דהו לי. אבל מדי שבוע הייתי עולה על טיסה. לפעמים חזרתי באותו יום, ולפעמים אחרי כמה ימים: חוזר מיוהנסבורג או בנגקוק שזוף באמצע החורף, מביא פתק מ"המשרד" ומקבל מועדי ג'–ד' חופשי.
למרות ההיעדרויות, הלך לי. אפילו הציעו לי להיות מתרגל במיסים. הפז"ם של התואר דפק, ובזמן שחברים ללימודים עשו טרום סטז' בתנאי דיכאון עם משכורת רעב, אני הייתי באוויר, מתיידד עם דיילות ומדי פעם זוכה להגיש להן שתייה בחדר במלון. ממש בתום הלימודים שלה ושלי, הדיילת האחרונה — רונה — הואילה לקבל מידי גם את טבעת נישואינו. אמנם הרגשתי קצת לייט־בלומר יחסית לחבריי ללימודים הצעירים ממני, אבל הנה: קצת אחרי גיל שלושים, החיים מסתדרים. הלימודים מאחורי, ואני במסלול מבטיח אל "מקצוע של גדולים" והקמת משפחה.
כדי לקבל הסמכה בראיית חשבון צריך להתמחות שנתיים. למרות התחרות, הצלחתי להתקבל לפירמה הנחשקת סומך־חייקין. בברנז'ה הם סמל סטטוס ברמת סוהו האוס, אבל בפועל מדובר בקומות על קומות של רואי חשבון עמלנים בבניין חום מכוער, מין המשך טבעי של הפקולטה, באזור כלבו שלום בואכה שוק הכרמל. שבוע לפני תחילת ההתמחות שלחו לי חוזה העסקה. אחד הסעיפים דרש שאצהיר שאני לא עובד בעבודה נוספת.
כמו ילד, התקשרתי. הסברתי שאני מרגיש צורך בגילוי נאות, למרות שכל מה שאעשה זה לטוס טיסות קצרות בסופי שבוע. במקום ללכת לים אתרום לביטחון המדינה ואשלים הכנסה. זה לא אמור להפריע להם. חוץ מזה, אני לא יכול לחיות משכר של סטז'ר.
מנהלת אסרטיבית הסבירה שזה סעיף קשיח. משהתעקשתי והדגשתי שזה לא על חשבון שעות העבודה ולא אצל מתחרים, אמרה שתעביר לסמנכ"לית. יומיים לפני מועד תחילת העבודה, חזרו אלי.
"הסמנכ"לית משאבי אנוש לא מאשרת לך עבודה נוספת. זה הנוהל."
"זה לא הגיוני. אם הייתי לומד במקביל באוניברסיטה הפתוחה, זה לא היה מפריע לכם. אפשר לדבר עם הסמנכ"לית?"
"אני באמת מצטערת. טייק איט אור ליב איט."
טיפת צער לא היתה בקול שלה, היהירה הזו. ידעה שאין לי ברירה. מאה מועמדים חלופיים כבר חיכו והיו מוכנים להרוג בשביל המשרה הזו. יש מצב שהיא בכלל לא דיברה עם הממונה. אבל את זה אני לא יכול להגיד לה. הרגשתי את הסעיף מתמתח.
"תני לי עשרים וארבע שעות לחשוב על זה," תפסתי את המילה האחרונה כדי לטשטש את חוסר האונים.
אבל במקום לחשוב על זה, ישבתי והתמרמרתי. הקצר במעגל הצדק חימם לי את הראש. קיר אטום. איך אני יכול להסכים לזה? זה מעבר לעניין עצמו. ומה, עכשיו שנתיים אעבור מולה מגומד ואדמיין שהיא מגחכת מאחורי גבי, זוכרת איך כופפה את המאצ'ו התורן?
את חריקת שינַי קטע צלצול הטלפון. משום מקום, בכבודו ובעצמו, גונן מנור. טייס קרב חתיך, מכור לגלישת קייט, טיולי שטח וספורט אקסטרים, אבל צנוע ושקט כמו סניטר באסותא. לפני כמה שנים היינו משחקים כדורסל בשכונה בשישי אחר הצהריים.
"תגיד, מה אתה עושה בחיים? רוצה לעבוד בסטארט־אפ?"
"מה זה אומר, סטארט־אפ?"
"זה חברת הייטק לפני שהיא ממש חברה. אנחנו די בהתחלה, עשרה עובדים. אנחנו מחפשים מישהו שהסתובב בעולם, שולט באנגלית, ועם קצת רקע בתוכנה."
"אני יודע מה זה סטארט־אפ, אחי. התכוונתי ספציפית. אבל בלי קשר, בדיוק סיימתי כלכלה וחשבונאות, ואני עומד להתחיל מחר אצל אחת מה־big four."
"קטע, זכרתי שלמדת מחשבים. לא משנה, התפקיד שלך יהיה לקשר בין המהנדסים האינדיאנים פה בארץ ללקוחות בחו"ל. קוראים לזה מנהל פרויקטים. מקבלים רכב, אוכל חופשי ומנוי לחדר כושר שנפתח לידנו. זה משהו שאנחנו צריכים לאייש במיידי, ואתה זה שעלה לי בראש."
אני שותק. ארבע שנות לימוד עם פוזיציה מבטיחה להמשך, או טרמפ אקראי על קרוסלה לא נודעת?
בכיתה ו', אבא הביא לי מלונדון ספקטרום של סינקלייר — מין מחשב אישי קטנטן. בחוש פדגוגי ערמומי, הוא רכב על אהבתי להימורי ספורט כדי למכור לי שזו מכונה שאני יכול להכניס לתוכה נתונים, והיא תיתן לי המלצות לטור המנצח בטוטו.
ואז גם רשם אותי לחוג תכנות. הייתי מגיע לשם מזיע ומסריח, ישר אחרי אימון כדורסל בהפועל רמת גן, ומתיישב לצד עשרה מוזרים שמזמן לא ראו אור שמש. בניתי תוכנה להימורים, ודי נדלקתי. אפילו עשיתי מזה קצת כסף כשמכרתי אותה לחברים, עד שאמא שלי שמעה וסגרה לי את העסק.
כשסיימתי יסודי, פתחו לראשונה מגמת מחשבים בתיכון. בגבעתיים דיברו על זה כאילו נפתח שם סניף של נאס"א. מהבנים של השכבה, כל מי שהצליח להתקבל, מיהר להצטרף. רובם באו בגלל המחשבים, אני בגלל ל"א. ואני לא מדבר על לוחמה אלקטרונית. לילך אשר היתה ליגה משל עצמה: פצצה בלונדינית עם איי־קיו 160, שילוב קטלני שהפנט את כל נערי גבעתיים ושיבש לנו את המכ"מ ואת צלילות החלומות. למרבה הצער התברר שהיא היתה דווקא יותר בכיוון של עדי אברמוביץ, כך שנאלצתי להתמקד רק בלימודים, ולגלות שהם טעות.
מבנה שנראה כמו בלוק קומוניסטי, תשעים אחוז בנים, כולם קבורים במעבדה מהצהריים עד הלילה. את שיעורי הלוגיקה והאלגוריתמים עוד אהבתי, אבל רוב הזמן זה היה דיכאון. הברזתי מהשיעורים בסיטונות, ובכיתה י"ב נטשתי את המגמה. תכנות זה לא בשבילי, החלטתי. אין מצב בעולם שאעסוק במשהו שקשור למחשבים.
ועכשיו, הפנס של גונן — מה פנס?! פרוז'קטור! — מאיר לי את התחום באור חדש. מסנוור. הייטק!
השתיקה ההדדית בטלפון נמשכת. להגיד שאני רוצה להיוועץ ברעייתי הטרייה זו לא אופציה. רונה דווקא הצדיקה את רואת החשבון שסירבה לאפשר לי להמשיך בטיסות. אולי מבחינתה זו היתה הקלה, שהבעל הטרי לא יטוס לסופי שבוע עם דיילות צעירות. היא היתה שם בעצמה.
גונן עדיין חיפש מילים נוספות כדי להטות את הכף, אבל עוד לפני שמצא אותן התחלתי להרגיש פרפרים בבטן מהטוויסט בעלילה ומקרקע נשמטת. ההחלטה התקבלה עוד לפני שהמוח שלי קלט את זה. אחרי הכול, זה לא שאי פעם פנטזתי על ביקורת דו"חות כספיים או על התואר הסקסי "רואה חשבון". הבטן יודעת לקרוא את הלב.
אריאל פולק (בעלים מאומתים) –