מנעול ומפתח



1

"ואחרון חביב," אמר ג'יימי ופתח את הדלת לרווחה, "הגענו לאירוע המרכזי. החדר שלך."

הכנתי את עצמי לוורוד. וילונות קפלים, כיסוי מיטה בדוגמת טלאים, ואולי אפילו קישוטי אפליקציה. מה שהיה די לא הוגן מצדי, אבל מצד שני, אני כבר לא מכירה את אחותי, ובטח שלא את הטעם שלה בעיצוב. המדיניות שלי כלפי אנשים זרים היתה תמיד לצפות לגרוע מכול. בדרך כלל הם — כמו גם האנשים שהכרתי היטב — לא איכזבו.

הדבר הראשון שראיתי היה דווקא ירוק, לא ורוד. חלון גדול וגבוה שמבעדו ראיתי עצים גבוהים שהפרידו את החצר האחורית הענקית מזו של הבית הסמוך. באזור שבו גרו אחותי ובעלה ג'יימי הכול היה גדול — החל בבתים ובמכוניות ועד חומת האבן שנגלית לעין ברגע שנכנסים לשכונה עצמה. חומה שהיתה עשויה מאבנים עצומות מכדי שמישהו יוכל אי־פעם להזיז אותן. זה נראה כמו סְטוֹנְהֶנְג', רק בסגנון הפרוורים. כל כך מוזר.

רק כשחשבתי על זה נזכרתי שכולנו עדיין עומדים במסדרון, תקועים כמו בפקק תנועה. ג'יימי, שהוביל את הסיור הקטן שלנו, זז בשלב כלשהו הצידה והשאיר אותי עומדת בפתח החדר. הבנתי שהם רוצים שאכנס ראשונה, אז נכנסתי.

החדר היה כצפוי גדול עם קירות בצבע שמנת. היו עוד שלושה חלונות מתחת לחלון הגדול שראיתי בהתחלה, אבל הם היו מוגפים בתריסים ונציאניים דקים. מצד ימין ראיתי מיטה זוגית עם כיסוי מיטה צהוב וכריות תואמות, ושמיכה לבנה מקופלת בקצה שלה. היה גם שולחן כתיבה קטן ולידו כיסא. התקרה היתה משופעת לשני הכיוונים, ובמרכזה עבר פס שטוח שבו קבוע חלון עליון. גם הוא היה מוגף בתריס ונציאני קטן ומרובע, שבלי ספק הותאם לחלון בהזמנה מיוחדת. לרגע הוא נראה לי משונה כל כך בגלל ההתאמה המושלמת, עד שמצאתי את עצמי עומדת ונועצת בו עיניים, כאילו זה היה באמת הדבר הכי מוזר בכל היום הזה.

"אז ככה, יש לך חדר אמבטיה משלך," אמר ג'יימי כשפסע סביבי, קול צעדיו נבלע בשטיח, שהיה כמובן ללא רבב. בעצם, לכל החדר היה ריח של צבע טרי ושטיח חדש, כמו גם לבית כולו. תהיתי כמה זמן עבר מאז שהם עברו לגור כאן — חודש, שישה חודשים? "הנה, הכניסה מכאן. ובחדר האמבטיה נמצא גם הארון שלך. משונה, נכון? גם בחדר האמבטיה שלנו זה ככה. כשבנינו את הבית, קוֹרָה טענה שככה היא תוכל להתארגן מהר יותר. תיאוריה שעדיין לא הוכחה, אם יורשה לי לציין."

ואז הוא חייך אלי, ושוב ניסיתי להוציא מעצמי חיוך בחזרה. מי היצור המוזר הזה, גיסי — מילה שעדיין לא הצלחתי להתרגל אליה. מי האיש הזה בחולצת טריקו של רוכבי אופני הרים, במכנסי ג'ינס, ובסניקרס אופנתיות יקרות, שמתבדח בניסיון ברור להפיג את המתח שבסיטואציה הכל כך לא נוחה? לא היה לי מושג, חוץ מזה שהוא היה האדם האחרון שהייתי מצפה שיתחתן עם אחותי. היא היתה כל כך מתוחה, שאפילו לא העמידה פנים שהיא מחייכת למשמע הניסיונות שלו להקל את המצב. אני לפחות ניסיתי.

אבל לא קורה. היא פשוט עמדה בפתח, אפילו לא חצתה את סף הדלת, וזרועותיה שלובות על חזָהּ. היא לבשה סריג ללא שרוולים — אף על פי שהיה אמצע אוקטובר והיה יותר מנעים בבית, כמעט חם — כך שיכולתי לראות את קווי המתאר של שרירי הזרוע הדו־ראשיים והתלת־ראשיים שלה, כל אחד מהשרירים במתח, כפי שהיו כשנכנסה למשרד בבית הצפצפה לפני שעתיים. גם שם נדמה לי שג'יימי לקח על עצמו את תפקיד הדובר, ושוחח עם שַיְינָה, היועצת הראשית, ואיתי, בזמן שקורה שתקה. ובכל זאת, הרגשתי מדי פעם את העיניים שלה נחות עלי, בלי נוע, כאילו היא חוקרת את תווי פני במבטה, משננת את קווי דמותי בזיכרונה, או אולי פשוט מנסה להבין אם יש איזשהו חלק בי שהיא מצליחה לזהות בכלל.

אז לקורה יש בעל, חשבתי, ונעצתי בהם מבטים כשהתיישבנו זה מול זה ושיינה התעסקה בדפים שהיו מונחים בינינו על השולחן. תהיתי אם היתה להם חתונה מפוארת, אם היא לבשה שמלה לבנה נפוחה או שהם פשוט ברחו כדי להינשא, אחרי שהיא אמרה לו שאין לה ממש משפחה. אני בטוחה שאם זה היה תלוי בה, הסיפור שהיא היתה מעדיפה לספר לו היה שהיא פשוט צמחה משומקום, לגמרי בעצמה, לא קשורה או מחויבת לאף אחד בעולם.

"וסת החום נמצא במסדרון, אם את רוצה לכוון אותו," אמר עכשיו ג'יימי. "באופן אישי, אני מעדיף שהאוויר קצת קריר אבל אחותך אוהבת שממש לוהט. כך שגם אם תפחיתי את החום, סביר להניח שהיא תגביר אותו שוב בתוך דקות."

הוא חייך שוב, ואני עשיתי כמוהו. אלוהים, זה מתיש. שמתי לב שקורה זזה קצת בפתח החדר, אבל גם עכשיו היא לא אמרה כלום.

"אוי!" אמר ג'יימי ומחא כף. "כמעט שכחתי. החלק הכי טוב." הוא ניגש לחלון שבאמצע הקיר, והושיט את ידו אל מתחת לתריס. רק אחרי שהלך אחורה והתריס התחיל להיפתח, הבנתי שזו בעצם דלת. בתוך שניות הרחתי את הקור באוויר. "בואי תראי את זה."

נאבקתי בדחף להסתובב ולהביט שוב בקורה בזמן שעשיתי צעד קדימה, ואז עוד אחד. הרגשתי איך כפות הרגליים שלי שוקעות בשטיח וחציתי בעקבות ג'יימי את הסף אל מרפסת קטנה. הוא עמד ליד המעקה ואני הצטרפתי אליו. שנינו הסתכלנו למטה אל החצר האחורית. כשראיתי את החצר מהמטבח בהתחלה, שמתי לב רק לפרטים העיקריים: דשא, מחסן, פטיו גדול עם גריל בקצהו. אבל עכשיו שמתי לב שעל הדשא היו מסודרות אבנים בצורת אליפסה, ככל הנראה במכוון, ושוב חשבתי על סטונהנג'. מה הקיבעון הדרואידי הזה שיש לעשירים האלה?

"זאת תהיה ברֵכה," אמר לי ג'יימי כאילו שמע את מחשבותי.

"ברֵכה?" שאלתי.

"כן, מערכת אקולוגית מושלמת," הוא אמר. "שישה מטרים על תשעה, מבוטנת, טבעית לגמרי, עם מפל ודגים. מגניב, לא?"

שוב הרגשתי שהוא מביט בי בציפייה. "כן," אמרתי, כי אני הרי אורחת כאן. "נשמע נהדר."

הוא צחק. "שמעת את זה, קוֹר? היא לא חושבת שאני משוגע."

הסתכלתי שוב על עיגול האבנים ואז על אחותי. היא נכנסה לחדר אבל עדיין נשארה רחוקה מאיתנו. זרועותיה היו עדיין שלובות על חזה כשעמדה שם והסתכלה עלינו. לרגע מבטינו נפגשו, ואני תהיתי איך לעזאזל הגעתי לכאן, אל המקום האחרון שידעתי ששתינו מעוניינות שאגיע אליו. ואז היא פתחה את פיה כדי לומר משהו, בפעם הראשונה מאז חנינו בשביל הגישה ומאז כל הסיפור הזה, או מה שזה לא יהיה, התחיל.

"קר," היא אמרה. "כדאי שתיכנסו."

***

הפעם האחרונה שבה ראיתי את אחותי, לפני צהרי אותו יום בשעה אחת כשהיא באה לקחת אותי, היתה לפני עשר שנים. לא ידעתי איפה היא גרה, מה היא עושה, או אפילו מי היא. גם לא היה אכפת לי. פעם היתה תקופה שבה קורה היתה חלק מחיי, אבל הזמנים האלה חלפו, פשוט כך. או כך לפחות חשבתי, עד שבני הזוג הָאניקוֹט הופיעו ביום שלישי אחד והכול השתנה.

בני הזוג האניקוט היו בעליו של בית החווה הצהוב הקטן שבו אמא שלי ואני גרנו במשך שנה בערך. לפני כן היתה לנו דירה ב"ארמונות נוף הנהר", מתחם הדירות המוזנח שהיה ממש מאחורי הקניון. שם חלקנו חדר שינה יחיד, והחלון היחיד שלנו השקיף אל הכניסה האחורית של קפטריית גֶ'יי אֶנְד קֶיי, שלידה היה אפשר לראות בכל רגע נתון לפחות עובד אחד בכובע ניילון שיושב על ארגז חלב הפוך ומעשן. לאורך מתחם הדירות זרם לו נחל שלא היה אפשר להבחין בו אפילו, אלא כשירד מבול והוא עלה על גדותיו הלא־קיימות והציף את הכול, דבר שקרה לפחות פעמיים או שלוש בשנה. כיוון שגרנו בקומה העליונה, נחסכו מאיתנו ההצפות עצמן אבל ריח הטחב מהדירות התחתונות חדר לכל מקום, ורק אלוהים יודע איזה עובש היה בתוך הקירות. די לומר שהייתי מצוננת במשך שנתיים ברצף. וזה היה הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשעברנו לבית הצהוב: יכולתי לנשום שם.

הבית הזה היה שונה גם מבחינות אחרות. כמו למשל העובדה שהוא היה בית, ולא דירה בבניין דירות או מעל החנייה של מישהו. אני כבר התרגלתי לשמוע את קולות השכנים מעבר לקיר, אבל הבית הצהוב ניצב באמצע שדה רחב ידיים, ומשני צדיו היו שני עצי אלון. היה עוד בית לשמאלו, אבל מבעד לענפי העצים הבליחו רק פיסות מהגג שלו — כך שמכל בחינה שהיא היינו לבד. וזה בדיוק מה שרצינו.

אמא שלי לא היתה טיפוס חברותי במיוחד. במצבים מסוימים — נניח אם היית קונה ממנה משהו, לדוגמה — היא היתה מסוגלת להיות מאוד ידידותית. גם אם היית שם אותה במרחק מאה וחמישים מטרים מגבר שיתייחס אליה כמו לחרא, היא היתה מצליחה לאתר אותו איכשהו ולשחק אותה נחמדה עוד לפני שהיית מספיק לעצור בעדה. ואני יודעת את זה כי ניסיתי. אבל יצירת קשר עם רוב האוכלוסייה (קופאיות, מנהלנים בבית הספר, בוסים, בני זוג לשעבר) לא היה משהו שהיא עשתה, אלא אם כן זה היה הכרחי, וגם אז בחוסר רצון ניכר.

וזאת הסיבה שהיה לה מזל גדול שאני הייתי שם. מהיום שאני זוכרת את עצמי, אני שימשתי בלם הזעזועים שלה. המתווכת בינה ובין העולם, השגרירה שלה. בכל פעם שעצרנו ליד חנות המכולת והיא רצתה דיאט קולה אבל היתה יותר מדי שתויה להיכנס פנימה בעצמה, או כשקלטה בזווית העין שכן מתקרב ומתכונן להתלונן שוב על הרעשים שהקימה בשעות הלילה המאוחרות, או כש"עדי יהוה" דפקו על הדלת, זה תמיד היה אותו הדבר. "רובי," היא היתה אומרת בקולה העייף, כשהיא מצמידה את הכוס שלה או את כף ידה למצחה. "דברי עם האנשים, טוב?"

ואני הייתי עושה את זה. פיטפטתי עם הנערה שמאחורי הדלפק כשחיכיתי לעודף, הינהנתי לשכן כשהוא שוב איים לקרוא למשגיח הבניין, התעלמתי מהספרים שהציעו לי העדים וטרקתי את הדלת בהחלטיות בפרצופיהם. עמדתי בקו החזית, תמיד מצוידת בהסבר או באיזה סיפור קטן מצוץ מהאצבע. "היא הלכה לבנק," הייתי אומרת לבעל הבית, גם כשהיא נחרה על הספה מעברה השני של הדלת הפתוחה למחצה. "היא בדיוק יצאה החוצה לדבר עם השליח," הייתי מרגיעה את המנהל שלה, כדי שהוא ימסור לי את המזוודות שהיתה צריכה להעביר באותו יום, בזמן שעישנה סיגריה נחוצה ביותר באזור המטען וניסתה להרגיע את ידיה הרועדות. ולבסוף גם השקר הגדול מכולם: "מובן שהיא עדיין גרה כאן. היא פשוט עובדת המון שעות," שזה מה שסיפרתי לשריף באותו יום כשקראו לי החוצה מהשיעור הרביעי ומצאתי אותו ממתין לי. אבל בפעם ההיא כל הסיפורים שבעולם לא עזרו. דיברתי עם האנשים, כמו שהיא תמיד ביקשה ממני, אבל הם לא הקשיבו לי.

אבל בפעם הראשונה ההיא, כשאמא ואני הגענו לבית הצהוב, הכול היה בסדר. מובן שעזיבת הדירה שלנו לוותה בדרמה הקבועה — היינו חייבות שכר דירה, ומשגיח הבניין ארב לנו בכל פינה; כך שהיינו צריכות להעמיס את הדברים על המכונית בהמשכים, ובכל פעם שנסענו לעבודה או למכולת הכנסנו לתוכה עוד כמה חפצים. אבל אני כבר הייתי רגילה לזה, בדיוק כמו שהתרגלתי לעובדה שכמעט אף פעם לא היה לנו טלפון, ואם היה לנו, הוא היה רשום על שמו של מישהו אחר. כך גם לגבי הטפסים של בית הספר, שאמא שלי תמיד רשמה בהם כתובת מזויפת, כי היא היתה משוכנעת שהנושים שלה ובעלי הבתים הקודמים עלולים לאתר אותנו כך. במשך זמן רב חשבתי שככה חיים כולם. כשהתבגרתי מספיק להבין שזה לא כך, זה כבר הפך להרגל, וכל דרך חיים אחרת היתה נראית לי משונה.

מבפנים היה הבית הצהוב קצת מוזר. המטבח היה החדר הגדול ביותר, והכול היה מסודר לאורכו של אחד הקירות: הארונות, מכשירי החשמל, המדפים. ליד הקיר השני היה תנור חימום ענקי מופעל בגז, שבמזג אוויר קר התאמץ לחמם את כל הבית, ופלט אנחה כבדה בכל פעם שהעירו אותו לחיים. חדר השירותים היחיד היה ליד המטבח, סתם תקוע שם בלי קירות בידוד — אמא שלי אמרה שכנראה הוסיפו אותו בשלב מאוחר יותר; כנראה פעם היו שם שירותים חיצוניים — מה שגרם לחלק מהבקרים להיות קרים מאוד כשהיינו צריכות לחכות לזרם המים החמים ולקיטור שיחמם את הצינורות. הסלון היה קטן וקירותיו היו מכוסים בחיפוי כהה דמוי עץ. אפילו בצהרי היום היה צריך להדליק אור כדי לראות את היד שלך מול הפנים. אמא שלי, כמובן, אהבה את האפלולית, ולרוב גם הוסיפה והגיפה את התריסים. הייתי מגיעה הביתה ומוצאת אותה על הספה, כשסיגריה משתלשלת מיד אחת והבהובי טלוויזיה מאירים את פניה בהבזקים. לפעמים השמש זרחה בחוץ, כל העולם קרן, אבל בתוך הבית שלנו היה נדמה תמיד שזו שעת לילה מאוחרת, השעה החביבה על אמא שלי.

בדירת החדר הקודמת שלנו התרגלתי שהיא היתה מעירה אותי לפעמים משינה עמוקה, מקרבת את שפתיה לאוזני ומבקשת ממני לעבור לישון על הספה, בבקשה, מותק. כשקמתי, אפופת שינה וברגליים כושלות, עשיתי כמיטב יכולתי שלא להסתכל על מי שזה לא היה שחמק פנימה מאחוריה. אבל בבית הצהוב היה לי חדר משלי. הוא היה קטן, והיו בו ארון קטנטן ורק חלון אחד, וגם שטיח כתום ואותם קירות כהים, אבל היתה לי דלת שיכולתי לסגור, והכול היה רק שלי. זה גרם לי לחשוב שאולי נישאר כאן יותר מכמה חודשים, שהדברים ישתפרו כאן. אבל בסופו של דבר, רק אחד מהדברים שחשבתי אז אכן קרה.

הפעם הראשונה שפגשתי את הזוג האניקוט היתה שלושה ימים אחרי שעברנו לגור בבית. זו היתה שעת אחר צהריים מוקדמת, ואנחנו בדיוק התכוננו לצאת לעבודה כשטנדר ירוק התקרב בשביל הגישה. איש אחד נהג בו, ולידו במושב הנוסעים ישבה אישה.

"אמא," קראתי לאמא שלי, שהיתה בחדר השינה והתלבשה לקראת היציאה. "מישהו הגיע."

היא נאנחה ונשמעה מעוצבנת. תמיד לפני היציאה לעבודה אמא שלי היתה במצב הרוח הכי גרוע, רגזנית כמו ילדה קטנה. "מי זה?"

"לא יודעת," אמרתי והסתכלתי על הזוג — הוא במכנסי ג'ינס ובחולצת עבודה כחולה, היא במכנסי בד ובחולצה מודפסת — שהתחיל לעשות את דרכו אל הבית. "אבל הם עומדים לדפוק על הדלת."

"אויש, רובי." היא נאנחה שוב. "פשוט דברי איתם, טוב?"

הדבר הראשון ששמתי לב אליו בקשר לזוג האניקוט היה שהם התנהגו בחביבות מההתחלה, תכונה שאמא שלי פשוט לא סבלה. הפנים של שניהם זרחו בחיוך כשפתחתי את הדלת, וכשהם ראו אותי החיוכים שלהם התרחבו אף יותר.

"נו, תראו אותך!" אמרה האישה כאילו בעצם הקיום שלי עשיתי משהו נפלא. היא עצמה נראתה כמו גמד טוב לב, עם הפנים הקטנים שלה והילת התלתלים הלבנים, כמו משהו שאמור להיות מונח על מדף. "שלום לך!"

הינהנתי. זאת היתה התגובה הקבועה שלי לכל הנוקשים על הדלת. דיבורים מיותרים רק מעודדים את האנשים האלה, כך לפחות למדתי מניסיוני. "אפשר לעזור לכם?"

האיש מיצמץ. "רוני האניקוט," הוא אמר והושיט לי את ידו. "זאת אשתי, אליס. ואיך קוראים לך?"

העפתי מבט לעבר חדרה של אמא שלי. אף על פי שבדרך כלל היא נהגה להקים הרבה רעש בזמן שהתארגנה לצאת — טרקה מגירות, רטנה בינה לבין עצמה — עכשיו, כמובן, היא היתה שקטה להפליא. הסתכלתי שוב על הזוג והחלטתי שהם כנראה לא "עדי יהוה" אבל הם בטוח מנסים למכור לנו משהו. "מצטערת," אמרתי והתחלתי במהלך הקבוע של טריקת הדלת ההחלטית, "אבל אנחנו לא —"

"אוי, מתוקה, זה בסדר!" אמרה אליס. היא הסתכלה על בעלה. "לא לדבר עם זרים," היא הסבירה. "מלמדים את זה בבית הספר."

"איזה זרים?" אמר רוני.

"אנחנו בעלי הבית שלך," היא אמרה לי. "פשוט קפצנו להגיד שלום ולוודא שעברתן לכאן והכול בסדר."

בעלי הבית, חשבתי. זה אפילו גרוע יותר מהעדים. בלי לחשוב סגרתי את הדלת עוד קצת, דוחפת אותה בעזרת כף רגלי. "אנחנו בסדר," אמרתי להם.

"אמא שלך בבית?" שאל רוני, ואילו אליס העבירה את משקלה מרגל לרגל וניסתה להציץ מעבר לכתפי אל המטבח.

התמקמתי כך שאוכל לחסום את שדה הראייה שלה, ואז אמרתי, "בעצם, היא —"

"ממש כאן," שמעתי את אמא שלי אומרת כשחצתה את הסלון וניגשה אלינו בעודה מסיטה את שערה לאחור ביד אחת. היא לבשה מכנסי ג'ינס, את המגפיים שלה וחולצה לבנה בלי שרוולים, ולמרות העובדה שהיא התעוררה רק לפני עשרים דקות בערך, הייתי חייבת להודות שהיא נראתה טוב. פעם אמא שלי היתה יפהפייה אמיתית, ולפעמים היה אפשר להבחין בנערה שהיא היתה פעם — בתאורה הנכונה או אחרי שנת לילה הגונה, במיוחד אם הייתם כּמֵהים כמוני לנסות לגלות אותה.

היא חייכה אלי, ואז הניחה יד אחת על כתפי כשהתקרבה אל הדלת והושיטה להם את ידה השנייה. "רובי קוּפֶּר," היא אמרה. "וזאת הבת שלי. גם לה קוראים רובי."

"טוב, זה ממש מדהים!" אמרה אליס האניקוט. "והיא גם מאוד דומה לך."

"זה מה שאומרים," השיבה אמא שלי, ואני הרגשתי איך ידה מחליקה במורד ראשי ומלטפת את שערי הג'ינג'י, שבאמת היה כמו שלה, אף על פי שבשיער שלה כבר היו כמה פסים ראשונים של אפור. לשתינו היה גם עור בהיר — הקללה של הג'ינג'ים, או אולי הברכה, תלוי איך מסתכלים על זה — והדמיון בינינו המשיך גם למבנה הגוף הגבוה והמוצק שלנו. אמרו לי כבר יותר מפעם אחת שמרחוק אנחנו נראות זהות ממש, ואף על פי שידעתי שזה נאמר בתור מחמאה, לא תמיד התייחסתי לזה ככה.

ידעתי שהחביבות הפתאומית של אמא כלפי היתה סתם העמדת פנים; הצגה של נחמדות שעשתה למען בעלי הבית כדי להרוויח קצת זמן למיקוח או להשתמש בזה אחר כך. אבל בכל זאת שמתי לב באיזו קלות נצמדתי אל ירכה והנחתי את ראשי על כתפה. כאילו איזשהו חלק בי שלא יכולתי אפילו לשלוט בו חיכה להזדמנות הזאת כל הזמן ולא ידעתי את זה.

"אנחנו תמיד נוהגים כך, פשוט קופצים לבדוק מה שלום הדיירים," אמר רוני עכשיו, בזמן שאמא שלי מוללה בעצלות קווצה משערי בין אצבעותיה. "אני יודע שמשרד התיווך מטפל בניירת אבל אנחנו אוהבים להגיד שלום פנים אל פנים."

"טוב, נחמד מאוד מצדכם," אמרה אמא. היא שמטה את שערי והניחה לידה לנחות על ידית הדלת בצורה אקראית כל כך, שהיה אפשר לחשוב שהיא לא מודעת לזה או לסנטימטרים הספורים הנוספים שהיא דחפה אותה קדימה, ובכך צימצמה עוד קצת את המרחב בינינו ובינם. "אבל כמו שרובי אמרה, אני בדיוק יוצאת לעבודה עכשיו. אז..."

"הו, כמובן!" אמרה אליס. "טוב, רק תיידעו אותנו אם אתן צריכות משהו. רוני, תן לרובי את מספר הטלפון שלנו."

כולנו הסתכלנו עליו כששלף פיסת נייר ועט מכיס החולצה שלו, וכתב את הספרות באטיות. "הנה," הוא אמר ומסר לה אותו. "אל תהססי להתקשר."

"הו, בטח," אמרה אמא שלי. "תודה רבה לכם."

לאחר שהחליפו עוד כמה מילים מנומסות, הזוג האניקוט עזב סוף־סוף את המרפסת כשידו של רוני כרוכה סביב כתפיה של אשתו. הוא דאג ללוות אותה קודם אל מקומה בטנדר ולסגור את הדלת מאחוריה, ורק אז התיישב מאחורי ההגה. ואחר כך הוא נסע לאחור בשביל הגישה בזהירות מרבית, ולפי הספירה שלי הוא סובב את ההגה שמונה פעמים לפחות כדי להימנע מלרמוס את הדשא.

בינתיים אמא שלי כבר זזה מזמן מהדלת וחזרה לחדר שלה. בדרך היא השליכה את הפתק עם מספר הטלפון לתוך המאפרה. "'להגיד שלום פנים־אל־פנים' בתחת שלי," היא אמרה וטרקה מגירה. "זה נראה יותר כמו לבוא לרחרח. חטטנים."

היא צדקה, כמובן. בני הזוג האניקוט תמיד הגיעו בלי הודעה מוקדמת בעניין פעוט כלשהו ולא נחוץ שקשור לבית: להחליף את צינור הגינה שאף פעם לא השתמשנו בו, לגזום את עלי ההדס היבשים בסתיו, או להתקין אמבט לציפורים בחצר הקדמית. הם באו כל כך הרבה פעמים, שלמדתי לזהות את טרטור האגזוז האופייני של הטנדר שלהם כשהוא נכנס לשביל הגישה. בכל הנוגע לאמא שלי, הנחמדות שלה בהחלט הסתיימה אחרי אותו ביקור ראשון. לאחר מכן היא התעלמה מהדפיקות שלהם על הדלת, ואפילו לא זזה כשפניה של אליס הציצו דרך הסדק הצר שהותיר התריס המוגף בסלון, חיוורים כמו רוח רפאים על רקע אור היום העז שבקע מאחוריה.

מכיוון שבני הזוג האניקוט פגשו את אמא לעתים נדירות כל כך, נדרשו להם כמעט חודשיים להבין שהיא נעלמה. בעצם, אני מאמינה שאם מייבש הכביסה לא היה מתקלקל, הם לעולם לא היו מגלים את זה, ואני יכולתי להישאר בבית הצהוב עד היום. ודאי שאיחרתי בתשלום שכר הדירה וגם עמדו לנתק אותי מהחשמל. אבל הייתי מסתדרת עם זה איכשהו, בדיוק כמו שהסתדרתי עם כל היתר. האמת היא שהסתדרתי בסדר גמור לבדי, או לפחות טוב באותה מידה שהסתדרתי כשאמא היתה בסביבה. לא שזה אומר הרבה, אני יודעת. ובכל זאת, באופן משונה, הייתי גאה בעצמי. כאילו הוכחתי סוף־סוף שגם אותה אני לא צריכה.

אלא שהמייבש אכן שבק חיים בקול נפץ ובריח שרוף מאוחר בליל אוקטובר אחד כשהכנתי מקרוני עם גבינה במכשיר המיקרוגל. לא היתה לי בררה אלא למתוח חבל כביסה לאורך המטבח מול התנור החשמלי הקטן שבו השתמשתי מאז נגמר הגז. תליתי את הבגדים — מכנסי ג'ינס, חולצות וגרביים — וקיוויתי לטוב. בבוקר למחרת הבגדים שלי בקושי התייבשו, לכן לבשתי את הבגדים הכי פחות לחים והשארתי את השאר על החבל. תיכננתי לטפל בזה בערב, כשאחזור מהעבודה. אבל אז רוני ואליס הגיעו פתאום כדי להחליף כביכול לוחות עץ שבורים כלשהם במרפסת הקדמית. כשהם ראו את חבל הכביסה, הם נכנסו פנימה, ואז הם גילו את כל השאר.

רק ביום שהם לקחו אותי לבית הצפצפה ראיתי את הדוח שאשת שירותי הרווחה מילאה באותו יום. כששיינה, המנהלת, הקריאה אותו בקול, התברר לי בוודאות שמי שכתב את זה הפריז קצת בתיאורים, כנראה, כדי לגרום למצב להישמע גרוע יותר ממה שהיה באמת.

הקטינה גרה, כפי הנראה, ללא מים זורמים או חימום בבית שכור, אשר ננטש על ידי ההורה. אזור המטבח נמצא מטונף ושורץ טפילים. החימום אינו פועל. התגלו עדויות לשימוש בסמים ובאלכוהול. נראה כי הקטינה מתגוררת לבדה זה זמן־מה.

קודם כול, היו לי מים זורמים. רק לא במטבח, כי הצינורות שם התפוצצו. לכן הכלים נטו להיערם, היה קשה לסחוב מים מהשירותים רק בשביל לשטוף כמה צלחות. ובקשר ל"טפילים" — תמיד היו לנו ג'וקים; הם רק התרבו קצת כי לא היו מים במטבח, אף על פי שריססתי אותם באופן קבוע. והיה לי חימום; הוא פשוט היה מכובה. באשר לסמים ולאלכוהול — ואני מניחה שהכוונה היא לבקבוקים על שולחן הקפה ולבדל הגראס באחת המאפרות — לא יכולתי ממש להכחיש את זה, אבל זו ודאי לא סיבה מספקת לעקור אדם מהחיים שלו בלי שום הודעה מוקדמת.

במשך כל הזמן הזה ששַיינָה הקריאה את הדוח בקול יציב וקר, עדיין האמנתי שאוכל לשכנע אותם ולצאת מזה. כלומר אם אסביר את עצמי כמו שצריך, עם כל הפרטים וכל ההדגשים הראויים, אז הם ייתנו לי פשוט ללכת הביתה. אחרי הכול עוד שבעה חודשים אהיה בת שמונה־עשרה, ואז כל זה כבר לא יהיה נתון לדיון. אבל ברגע שפתחתי את הפה שלי כדי לדבר על הנושא הראשון, עניין המים, היא הפסיקה אותי.

"רובי," היא אמרה, "איפה אמא שלך?"

רק אז התחלתי להבין את מה שאחר כך נראה לי ברור מאליו. לא משנה מה אני אגיד, וכמה זהירה אהיה בבניית הטיעונים שלי, גם אם אשתמש בכל כלי ההתחמקות והשכנוע ששיכללתי במשך השנים. רק דבר אחד נחשב, עכשיו ותמיד, וזהו זה.

"אני לא יודעת," אמרתי. "היא פשוט נעלמה."

***

אחרי הסיור, הצגת הברֵכה לראווה וכמה רגעים מביכים נוספים, ג'יימי וקורה עזבו אותי סוף־סוף וירדו למטה להתחיל להכין את ארוחת הערב. השעה היתה בקושי חמש וחצי, אבל כבר התחיל להחשיך בחוץ, וקרני השמש האחרונות החלו לדעוך מאחורי העצים. דמיינתי את הטלפון מצלצל בבית הצהוב הריק כשריצ'רד, המנהל של אמא שלי בחברת "שליחויות מסחריות", יבין שאנחנו לא סתם מאחרות אלא מבריזות ממשמרת. אחר כך הטלפון ודאי יצלצל שוב, ובעקבותיו תגיע מכונית שתיסע לאורך שביל הגישה, ותאט לרגע מול החלון הקדמי. הם יחכו כמה דקות שאצא, ואולי אפילו ישלחו מישהו לדפוק על הדלת. כיוון שלא אפתח להם, הם יחזרו על עקבותיהם בחיפזון, והגלגלים האחוריים יירקו את הדשא המטופח של הזוג האניקוט ואת הבוץ שמתחתיו.

ומה יקרה אז? הלילה יחלוף מבלי שאהיה שם, והבית יתכנס בעצמו בדממת הלילה. תהיתי אם בני הזוג האניקוט כבר באו לנקות אותו, ואם הבגדים שלי עדיין תלויים לאורך המטבח, כמו רוחות רפאים. ישבתי שם, במקום הזר הזה, והרגשתי כאילו הבית מושך אותי בחזרה אליו, אוחז בלבי, באותו אופן שבו קיוויתי בתחילת הסתיו שהוא ימשוך אליו בחזרה את אמא שלי. אבל גם היא לא חזרה. ועכשיו אם היא תחזור, כבר לא אהיה שם.

כשחשבתי על זה, הרגשתי שהבטן שלי מתכווצת ובהלה פתאומית משתלטת עלי. קמתי, ניגשתי לדלת המרפסת, פתחתי אותה ויצאתי החוצה אל האוויר הקר. כבר היה כמעט חשוך לגמרי עכשיו, האורות החלו להידלק בבתים הסמוכים כשאנשים חזרו והתארגנו לקראת מנוחת הלילה, במקום הזה שהם קראו לו הבית שלהם. אבל כשעמדתי שם, בגבי אל הבית העצום של קורה והחצר הגדולה מתחתי, הרגשתי קטנה כל כך. כאילו אם מישהו היה מביט עלי מלמטה הוא לא היה מזהה אותי, כאילו אני כבר אבודה.

כשנכנסתי פנימה, פתחתי את התיק שנשלח אלי כשהייתי בבית הצפצפה; ג'יימי הביא אותו מהמכונית. זה היה תיק זול, איזה מוצר פרסומי שאמא שלי קיבלה בעבודה. התיק הזה היה הדבר האחרון שהייתי חושבת לארוז בו את כל רכושי עלי אדמות, לא שזה מה שהוא הכיל בכל מקרה. היו בו בעיקר בגדים שמעולם לא לבשתי — כל הבגדים הטובים שלי היו עדיין תלויים על חבל הכביסה — וגם כמה ספרי לימוד, מברשת שיער, ושתי חבילות של תחתוני כותנה שמעולם לא ראיתי קודם לכן, באדיבות המדינה. ניסיתי לדמיין איך מישהו שמעולם לא פגשתי עובר על החדר שלי ואוסף את החפצים האלה עבורי. כמה חצוף צריך להיות כדי להניח שאתה פשוט יכול לדעת, ממבט אחד חטוף, מה הם הדברים שמישהו אחר לא יכול להסתדר בלעדיהם. כאילו כולם זקוקים לאותם דברים, כאילו זה עד כדי כך פשוט.

היה רק דבר אחד שהייתי צריכה באמת, ידעתי זאת היטב, ולכן לקחתי אותו איתי לכל מקום. הושטתי את ידי, והעברתי את אצבעי על שרשרת הכסף הדקה שענדתי על צווארי, עד שאצבעותי נתקלו בצורה המוכרת של התליון במרכזה. במשך כל היום הזה הצמדתי אותו לחזי ומיששתי את קווי המתאר שלו, שאותם הכרתי בעל־פה: החלק העליון המעוגל, הקצה החלק בצד אחד, ושורת הבליטות החדות בצדו האחר. אמש, כשהייתי בשירותים בבית הצפצפה, זה היה הדבר היחיד שהיה מוכר לי, הדבר האחד שהתרכזתי בו כשעמדתי מול המראה. לא יכולתי להביט בעיגולים השחורים מתחת לעיניים שלי, או בסביבה הלא־מוכרת שהרגשתי בה זרה כל כך. במקום זה פשוט הרמתי את התליון בעדינות, כמו שעשיתי עכשיו, ושמחתי לגלות שהמפתח הטביע את חותם צורתו על עורי. המפתח שפותח את הדלת לכל הדברים שהשארתי מאחור.

***

כשג'יימי קרא לי מלמטה והודיע שארוחת הערב מוכנה, כבר הגעתי להחלטה לעזוב עוד באותו לילה. זה היה הגיוני — אין שום צורך לזהם יותר את הבית הטהור שלהם או את המיטה היפה בחדר שלי. ברגע שכולם יירדמו, אני פשוט אקח את הדברים שלי, אחמוק החוצה מהדלת האחורית, ובתוך כמה דקות אגיע לכביש הראשי. אני אתקשר מהטלפון הציבורי הראשון שאמצא לאחד מהחברים שלי שיבוא לאסוף אותי. ידעתי שאני לא יכולה לישון בבית הצהוב — זה המקום הראשון שבו יחפשו אותי — אבל לפחות אם אגיע לשם, אוכל לחפש בין החפצים שלי את הדברים שאני צריכה. אני לא טיפשה. ידעתי שהכול השתנה באופן סופי ומוחלט. אבל אוכל לפחות לעבור בחדרים ולהיפרד לשלום, וגם לנסות להשאיר אחרי איזה מסר, למקרה שמישהו יבוא לחפש אותי.

ואחר כך כל החוכמה היא פשוט לשמור על פרופיל נמוך. אחרי כמה ימים של חיפושים ומילוי טפסים, קורה וג'יימי יתייחסו אלי כאל מקרה אבוד, ויקבלו נקודות זכות על ההשתדלות וגם על זה שהצליחו לצאת מזה בלי נזק רציני. ממילא זה מה שרוב האנשים היו רוצים שיקרה.

עכשיו נכנסתי לחדר האמבטיה ומברשת השיער בידי. ידעתי שאני נראית זוועה, תוצאה של שני לילות ללא שינה כמעט ואחריהם היום הארוך הזה; אבל התאורה בחדר האמבטיה, שללא ספק תוכננה להחמיא, גרמה לי להיראות טוב יותר מאיך שאני יודעת שאני נראית בדרך כלל, וזה הטריד אותי. לפחות מראות אמורות להיות כנות. כיביתי את האור וסירקתי את שערי בחושך.

בדיוק לפני שעזבתי את החדר שלי, העפתי מבט בשעון וציינתי לעצמי את השעה המדויקת: 5:45. אם קורה וג'יימי יירדמו לכל המאוחר בחצות, נניח, זאת אומרת שאני צריכה להחזיק מעמד רק עוד שש שעות וחמש־עשרה דקות. הידיעה הזאת העניקה לי תחושה של רוגע, של שליטה במצב, וגם את הכוחות לרדת למטה לארוחת הערב ולכל מה שלא יהיה שמצפה לי שם.

אבל אפילו עם הגישה הזהירה הזאת, לא יכולתי להיערך למה שהתגלה לי בתחתית המדרגות. שם, במעבר החשוך בדיוק לפני המעבר המקושת בכניסה למטבח, דרכתי בתוך משהו רטוב. ולפי הנתזים על הקרסול שלי, הוא גם היה קר.

"אוף," אמרתי, הרחקתי את הרגל שלי והבטתי סביבי. הנוזל הזה, או מה שזה היה, ניתז לכל עבר מהנעל שלי, ואני קפאתי על מקומי, כדי לא לפזר אותו עוד יותר. חלפה רק חצי שעה מאז הגעתי, וכבר הצלחתי לטנף את הארמון המושלם של קורה. הסתכלתי סביבי, תוהה במה אני יכולה להשתמש כדי לנגב את זה — בשטיח הקיר הרקום שתלוי על הקיר לידי? או אולי במשהו שנמצא בתוך מעמד המטריות? — ואז האור מעלי נדלק בצליל נקישה.

"הי," אמר ג'יימי וניגב את ידיו במגבת מטבח. "חשבתי ששמעתי משהו. בואי, אנחנו בדיוק רצינו ל —" אבל הוא השתתק פתאום, כשזיהה את השלולית ואת העובדה שאני עומדת כמעט בתוכה. "אוי, חרא," הוא אמר.

"מצטערת," אמרתי לו.

"מהר," הוא אמר והפסיק את דברי וזרק אלי את מגבת המטבח. "תנגבי את זה, בסדר? לפני שהיא —"

תפסתי את המגבת והתכוננתי להתכופף, כשהבנתי שכבר מאוחר מדי. קורה עמדה עכשיו במעבר המקושת מאחורי ג'יימי והציצה מעבר לכתפו. "ג'יימי," היא אמרה, והוא קפץ בבהלה. "זה —?"

"לא," הוא אמר בפסקנות, "זה לא זה."

אחותי, שלכל הדעות לא נראתה משוכנעת, עקפה אותו וניגשה להתבונן מקרוב יותר. "זה זה," היא אמרה, והפנתה את מבטה אל בעלה, שהתרחק משם וחמק בחזרה למטבח. "זה פיפי."

"קוֹר —"

"זה פיפי, עוד פעם." היא אמרה והסתובבה לאחור כדי להישיר אליו מבט. "לא בשביל זה שמנו את הדלת הקטנה הזאת לכלב?"

כלב? חשבתי. אני מניחה שזה היה אמור להקל עלי, בהתחשב בכך שחששתי שאני עומדת לגלות עובדות ממש מטרידות בקשר לגיסי. "יש לכם כלב?" שאלתי. קורה נאנחה בתגובה.

"לוקח זמן לכלבים עד שהם לומדים להשתמש בדלת הקטנה," אמר לה ג'יימי, כשהוא לוקח גליל מגבת נייר מהדלפק וניגש אלינו. קורה זזה הצידה כשהוא תלש כמה חתיכות וכרע לארץ, מספיג בהן את השלולית ואת הנתזים מסביב. "את מכירה את הפתגם הזה. אי אפשר ללמד כלב זקן תעלולים חדשים."

קורה הנידה את ראשה מצד לצד, ואז חזרה אל המטבח בלי להוסיף מילה. ג'יימי, עדיין כורע, תלש עוד כמה מגבות נייר וטפח בהן קלות על הנעל שלי, מעיף עלי מבט מלמטה. "אני מתנצל על זה," הוא אמר. "זאת בעיה רצינית בינינו."

הינהנתי, לא בטוחה איך אני אמורה להגיב לזה. לכן פשוט קיפלתי את המגבת והלכתי בעקבותיו למטבח. הוא השליך את מגבות הנייר לפח עשוי פלדת אל־חלד. קורה ערכה את השולחן הלבן הרחב ליד החלונות המשקיפים אל מרפסת העץ. הבטתי עליה בזמן שקיפלה מפיות בד והניחה כל אחת מהן ליד שלוש הצלחות, ואחר כך ערכה את הסכו"ם: מזלג, סכין, כף. על השולחן היו גם מצעיות לצלחות, כוסות למים, וכד זכוכית גדול שפרוסות לימון צפות בתוכו. כמו שאר הבית הכול נראה כמו תמונה מתוך מגזין, מושלם מכדי להיות אמיתי.

בדיוק אז קטע את מחשבותי צליל חרחור חזק. כמו הקול שסַבים עושים ברגע שהם נרדמים על הכורסה המתכווננת שלהם אחרי ארוחת הערב. אבל הקול הזה הגיע מאחורי, מחדר הכביסה. כשהסתובבתי אחורה ראיתי את הכלב.

בעצם, קודם כול ראיתי את כל שאר הדברים: את המיטה הרחבה מכוסה במשהו שנראה כמו עור כבש ואת ערמת הצעצועים — טבעות פלסטיק, צעצוע דמוי עיתון מגולגל, חבלים בצורת עצם, וגם, הדבר שהכי בלט לעין, תרנגולת פרווה כתומה שישבה זקוף. רק אחרי שהבחנתי בכל האביזרים האלה הצלחתי לראות את הכלב עצמו, שהיה קטן ושחור־לבן, ושכב על גבו כשעיניו עצומות וכפות רגליו באוויר; נוחר בקול רם.

"זה רוֹסקוֹ," אמר לי ג'יימי ופתח את המקרר. "לרוב הוא ער בשעות כאלה והוא היה מקבל את פנייך בברכה עכשיו. אבל היום הוא יצא בפעם הראשונה לטיול עם מטיילת הכלבים, ואני חושב שזה התיש אותו. בעצם, זאת כנראה הסיבה לתאונה הקטנה שקרתה לו במבואה. הוא מותש."

"ומה שלרוב לא קורה," אמרה קורה, "זה שהוא יוצא החוצה לעשות את הצרכים שלו."

מחדר הכביסה שמעתי את רוסקו פולט עוד נחירה רועמת. זה נשמע כאילו דרכי הנשימה שלו מתפוצצות.

"בואו נאכל כבר," אמרה קורה. ואז משכה כיסא והתיישבה.

חיכיתי שג'יימי יתפוס את מקומו בראש השולחן לפני שהתיישבתי בכיסא לידו. רק אחרי שכבר ישבתי וניחוח רוטב הספגטי מהסיר שלשמאלי הגיע לאפי, הבנתי שאני גוועת ברעב. ג'יימי הרים את הצלחת של קורה, הניח אותה על הצלחת שלו, יצק לתוכה קצת ספגטי, רוטב וסלט, ואז העביר לה אותה. אחר כך הוא סימן לי להעביר לו את הצלחת שלי ועשה אותו הדבר, ורק בסוף הוא מילא את הצלחת שלו. הכול היה רשמי כל כך, ונורמלי, שהרגשתי עצבנות משונה; עד כדי כך ששמתי לב שאני מסתכלת על אחותי, ושהרמתי את המזלג שלי רק אחרי שהיא הרימה את שלה. וזה היה ממש מוזר, בהתחשב בזמן הרב שעבר מאז קורה שימשה לי דוגמה למשהו. ובכל זאת היו זמנים שבהם היא לימדה אותי הכול. כך שיכול להיות שכמו הרבה דברים אחרים, זאת רק תגובה אינסטינקטיבית.

"אז מחר," אמר ג'יימי בקול רם ועליז, "נרשום אותך לבית הספר. לקורה יש פגישה, אז אני אקח אותך למגרש המשחקים הישן שלי."

הרמתי את מבטי אליו. "אני לא הולכת לג'קסון?"

"ג'קסון נמצא מחוץ לאזור הרישום שלנו," השיבה קורה, ונעצה מזלג במלפפון. "וגם אם היינו משיגים אישור מיוחד, הנסיעה לשם ארוכה מדי."

"אבל זה אמצע הסמסטר," אמרתי. נזכרתי לרגע בלוקר שלי, בפרויקט בביולוגיה ששמתי שם בשבוע שעבר. כל זה, כמו החפצים שלי בבית הצהוב, פשוט נטוש. בלעתי את הרוק ונשמתי נשימה עמוקה. "אני לא יכולה לעזוב הכול ככה סתם."

"זה בסדר," אמר ג'יימי. "אנחנו נטפל בכל זה מחר."

"אין לי בעיה עם הנסיעה הארוכה," אמרתי והתביישתי שהקול שלי נשמע כל כך מתוח ושהוא מסגיר את הגוש שעלה בגרוני. כל כך מגוחך שאחרי כל מה שקרה, אני בוכה דווקא בגלל בית הספר. "אני יכולה לקום מוקדם בבוקר, אני רגילה לזה."

"רובי." קורה הביטה היישר בעיני. "זה הכי טוב בשבילך. פֶּרְקִינְס דֶיי הוא בית ספר מצוין."

"פרקינס דיי?" אמרתי. "את רצינית?"

"מה לא בסדר בפרקינס?" שאל ג'יימי.

"הכול," עניתי לו. הוא נראה מופתע, ואז נעלב. יופי. עכשיו אני מרחיקה ממני גם את האדם היחיד בבית הזה שבאמת היה בצד שלי. "זה לא בית ספר רע," אמרתי לו. "פשוט... אני לא אסתדר שם עם אף אחד."

וזו היתה לשון המעטה של ממש. בשנתיים האחרונות למדתי בתיכון ג'קסון, בית הספר התיכון הגדול ביותר בכל המחוז. הוא סובל מצפיפות־יתר ומחוסר תקציב, וחצי מהשיעורים שבו התקיימו בקרוונים. בית ספר שאם הצלחת להחזיק בו מעמד אפילו שנה אחת, היית ראוי לקבל אות הצטיינות, במיוחד אם היית כמוני ולא בדיוק הסתובבת עם החברֶה הכי משכילים. אחרי שעברתי כל כך הרבה בתים עם אמא שלי, ג'קסון היה המקום הראשון אחרי תקופה ארוכה שבו ביליתי שנתיים רצופות. כך שאף על פי שזה היה מקום דפוק לגמרי, הוא בכל זאת היה מוכר. לא כמו פרקינס דיי, בית הספר הפרטי היוקרתי שידוע בזכות קבוצת הלַקרוֹס שלו, בזכות העובדה שהתלמידים שלו מככבים במבחני ההערכה הארציים, ובכך שבמגרש החנייה של התלמידים יש יותר מכוניות יוקרה מבסוכנות למכוניות אירופאיות. הקשר היחיד שהיה לנו עם ילדים מפרקינס דיי היה כשהם באו למסיבות שלנו, כשהתחשק להם להתחכך קצת בזבל. ואפילו אז הבנות שלהם נשארו לרוב במכוניות, כשהמנוע פועל והרדיו דלוק, והן מטלטלות את הסיגריות שלהן מחוץ לחלון; כי לא היה נאה להן אפילו להיכנס פנימה.

בדיוק כשחשבתי על זה, ג'יימי פתאום גרר את הכיסא שלו לאחור וזינק על רגליו. "רוסקו!" הוא אמר. "חכה רגע! דלת הכלבים!"

אבל זה היה מאוחר מדי. רוסקו, שהתעורר וירד בשלב כלשהו מהמיטה שלו, כבר הרים את הרגל שלו ליד מדיח הכלים. ניסיתי להתבונן בו טוב יותר אבל ראיתי אותו רק לרגע חטוף לפני שג'יימי זינק עליו, תפס אותו באמצע ההשתנה, הרים אותו, כשהוא עדיין מטפטף, וזרק אותו החוצה דרך הדלת הקטנה בתחתית הדלת הכפולה שמולנו. ואז הוא הביט בקורה, וכשראה את הבעתה הקשה יצא החוצה גם הוא וסגר את הדלת אחריו בקול נקישה.

קורה שמה את ידה על המצח, עצמה את עיניה, ואני תהיתי אם אני צריכה להגיד משהו. אבל לפני שהספקתי, היא דחפה את הכיסא שלה לאחור והלכה להביא את גליל מגבות הנייר. אחר כך היא התכופפה ונעלמה מאחורי דלפק המטבח, ושמעתי אותה מנקה את מה שרוסקו השאיר אחריו.

ידעתי שאני אמורה אולי להציע את עזרתי. אבל כשישבתי שם לבד בשולחן, עדיין הרגשתי שפופה מעצם הרעיון ללמוד בפרקינס דיי. כאילו כל מה שצריך זה לשים אותי בבית מפואר ובבית ספר יוקרתי ואיכשהו זה יתקן אותי, בדיוק כמו שנראה שקורה תיקנה את עצמה אחרי שעזבה אותי ואת אמא לפני הרבה שנים. אבל אנחנו לא דומות. לא היינו דומות אז, ובטח שלא עכשיו.

הרגשתי שהבטן שלי מתכווצת, הושטתי את ידי אל המפתח שעל צווארי ואחזתי אותו באצבעותי בחוזקה. הצצתי בשעון היד שלי — אור המנורה מלמעלה השתקף בו — ונרגעתי. חמש שעות וחמש־עשרה דקות, חשבתי. ואז לקחתי את המזלג שלי וגמרתי את האוכל שלי.

***

שש שעות וחמישים דקות ארוכות לאחר מכן התחלתי לחשוש שגיסי — הבחור הכי נחמד בעולם וידידם של היצורים שלא יכולים להתאפק — סובל גם מנדודי שינה. כיוון שהנחתי שהם טיפוסים שהולכים לישון מוקדם, עליתי לחדר שלי "לישון" בתשע וחצי. כמו שחשבתי, ארבעים דקות אחר כך שמעתי את קורה עולה למעלה ופוסעת חרש ליד החדר שלי בדרכה לחדרה, שהיה בקצה השני של הקומה. האור בחדר שלה כבה בשעה אחת־עשרה, ואז התחלתי את הספירה לאחור, מחכה שג'יימי יצטרף אליה. אבל הוא לא. למעשה, היו למטה אפילו יותר אורות דולקים ממה שהיו קודם לכן, והם האירו את החצר האחורית, אף על פי שהבתים סביבנו הלכו והחשיכו בזה אחר זה.

ישבתי ככה כמעט ארבע שעות. לא רציתי להדליק אור, כי הייתי אמורה כבר להיות שקועה בשינה, לכן העברתי את הזמן בשכיבה במיטה, ידי שלובות על בטני. בהיתי בתקרה ותהיתי מה לעזאזל ג'יימי עושה. למען האמת, זה לא היה שונה בהרבה מהלילות לפני כמה שבועות בבית הצהוב, כשניתקו לי את החשמל באופן זמני. שם לפחות יכולתי לעשן קצת גראס או לשתות כמה בירות כדי שיהיה מעניין. כאן לא היה כלום פרט לחושך ולחימום שנדלק וכבה במרווחי זמן, שאחרי שתיזמנתי אותם, הסקתי שהם אקראיים, ופרט לניסיונותי למצוא הסבר אפשרי להבהובי האור המשונים שראיתי בקצה החצר האחורית. בדיוק צימצמתי את האפשרויות לנוכחותם של חייזרים או לאיזו תופעה חדשה כלשהי בשמי הפרוורים, כשהחלונות בקומה התחתונה חשכו פתאום. ג'יימי הולך לישון סוף־סוף.

התיישבתי וסרקתי את שערי לאחור באצבעותי, והקשבתי. הבית הצהוב היה קטן כל כך וקירותיו היו דקים כל כך, שיכולת לשמוע כשמישהו התהפך במיטה שלו במרחק שני חדרים ממך. אבל כאן, בארמון של קורה, היה קשה לעקוב אחרי התזוזות והפעילויות מסביב. ניגשתי אל הדלת ופתחתי אותה מעט. שמעתי מרחוק קול צעדים ודלת נפתחת ונסגרת. מושלם. הוא נכנס לחדר השינה.

הושטתי את ידי למטה ולקחתי את התיק שלי, ואז פתחתי את הדלת לאט ויצאתי אל המסדרון. נצמדתי לקיר עד שהגעתי למדרגות. כשהגעתי למטה אל הכניסה, התמזל מזלי בפעם הראשונה זה ימים רבים: האזעקה לא היתה מופעלת. תודה לאל.

הושטתי יד לידית הדלת ופתחתי אותה בזהירות, מוציאה החוצה קודם את היד האוחזת בתיק. בדיוק עמדתי לחצות את הסף כששמעתי את השריקה.

השריקה היתה עליזה, וזיהיתי את המנגינה — איזשהו ג'ינגל פרסומת. לסבון, אולי. הסתכלתי סביבי, תוהה איזו חברה עשויה להשמיע את הג'ינגל שלה ברחוב בפרוורים באחת וחצי לפנות בוקר. התשובה הגיעה במהרה.

"כלב טוב, רוסקו! כלב טוב!"

קפאתי במקום. זה היה ג'יימי. עכשיו יכולתי לראות אותו, מגיע מעברו השני של הרחוב עם רוסקו, שהלך לפניו קשור ברצועה ובדיוק הרים את רגלו האחורית כנגד תיבת הדואר. חרא, חשבתי, ותהיתי אם הוא רחוק מספיק לא להבחין בי אם ארוץ לכיוון הנגדי ואתחמק מאורות פנסי הרחוב. אחרי חישוב זריז החלטתי לנסות להסתתר מאחורי הבית.

שמעתי את השריקה שלו שוב כשדילגתי מעל המדרגות בחזית הבית וחציתי את הדשא בריצה, כשאני עוקפת ראש של ממטרה בדרכי לחצר האחורית. כשהגעתי אליה, התקדמתי לכיוון האור שסיקרן אותי קודם, ועכשיו קיוויתי שאלו באמת חייזרים, או איזשהו חור שחור. כל דבר שיוכל להרחיק אותי מכאן.

במקום כל אלה גיליתי גדר. השלכתי את התיק שלי מעליה ותהיתי מה הסיכויים שלי ללכת בעקבותיו, שלא לדבר על מה שאני עלולה למצוא שם, אבל אז שמעתי קול חבטה מאחורי. כשהסתובבתי, ראיתי את רוסקו מגיח מדלת הכלבים שלו.

בהתחלה, הוא רק ריחרח את הפטיו, מקרב את אפו לאדמה והולך במעגלים. אבל אז הוא הפסיק פתאום וזקף את חוטמו. אוי ואבוי, חשבתי. כבר הושטתי את ידי למעלה ואחזתי בקצה העליון של הגדר. ניסיתי לטפס למעלה, כשהוא התחיל לנבוח ורץ כמו חץ לכיוון שלי.

תגידו מה שתגידו על כלבים קטנים, הם בהחלט יודעים לזוז. הוא חצה בתוך שניות את החצר הענקית שהפרידה בינינו, נעמד למרגלות הגדר ונבח עלי בעוד אני תלויה על הגדר ושרירי הידיים שלי כבר שורפים מהמאמץ. "ששש..." לחשתי לו, אבל מובן שזה רק גרם לו לנבוח עוד. מאחורינו נדלק אור בתוך הבית, ויכולתי לראות את ג'יימי בחלון המטבח מביט החוצה.

ניסיתי למשוך את עצמי למעלה בתנופה. הצלחתי להניח מרפק אחד על הגדר ולהגיע גבוה מספיק לראות שהאור שראיתי קודם לא היה בכלל משהו מעולם אחר, אלא ברכת שחייה. היא היתה גדולה ומוארת, וגם ראיתי שיש בה מישהו ששוחה הלוך ושוב.

בינתיים רוסקו המשיך לנבוח, והתיק שלי נמצא בחצרו של האיש הזר הזה, כך שלא נותרו לי הרבה ברֵרות אלא להצטרף אל התיק שלי או להסתכן בכך שג'יימי יתפוס אותי. טיפסתי למעלה עד שכל גופי היה מעל הגדר, וניסיתי לשלוח רגל לעבר צדה השני, ללא הצלחה.

"רוסקו?" שמעתי את ג'יימי קורא מהפטיו. "מה מצאת שם, חמוד?"

הפניתי את הראש אליו, ותהיתי אם הוא יכול להבחין בי. הבנתי שאם רוסקו לא ישתוק, נשארו לי בערך חמש שניות עד שג'יימי ייגש לבדוק מה הכלב שלו הבריח לראש העץ או לגדר. עוד חמש־עשרה שניות יידרשו לו לחצות את החצר, ואז אולי דקה שלמה עד שיעשה אחד ועוד אחד ויבין הכול.

"מי שם?"

הייתי עסוקה בכל החישובים האלה, ולא שמתי לב שהאיש ששחה הפסיק בשלב מסוים. ולא רק זה, הוא עמד עכשיו על שפת הברכה והסתכל עלי. היה קשה להבחין בתווי פניו, אבל מי שהוא לא היה, הוא היה בבירור גבר, והוא גם נשמע ידידותי להפליא בהתחשב בנסיבות.

"היי," מילמלתי בתגובה.

"רוסקו?" קרא ג'יימי שוב, והפעם, מבלי להפנות את מבטי אפילו, יכולתי לשמוע שהוא הולך ומתקרב. אני זקוקה לתוכנית חלופית, ומהר, אלא אם כן אקבל פתאום כוחות על־אנושיים או שאיזה חור שחור ייפער מתחתי ויבלע אותי.

"את —?" אמר הבחור בברכת השחייה בקול רם יותר, כדי להתגבר על קולו של רוסקו, שעדיין נבח.

"לא," אמרתי לו והרפיתי מעט מהאחיזה שלי. פניו נעלמו כשהחלקתי בחזרה לצד שלי של הגדר ונחַתּי על רגלי, שניות לפני שג'יימי הספיק להגיע לשורת העצים הקטנה בקצה החצר וראה אותי.

"רובי?" הוא אמר. "מה את עושה כאן בחוץ?"

הוא נראה מודאג כל כך, שלרגע אחד ממש נתקפתי רגשות אשמה. שאני מאכזבת אותו או משהו כזה. שזה, כשלעצמו, פשוט מגוחך; אנחנו אפילו לא מכירים. "כלום," אמרתי.

"הכול בסדר?" הוא הסתכל למעלה על הגדר, ואז שוב עלי, בזמן שרוסקו, שסוף־סוף השתתק, ריחרח סביב כפות הרגליים שלו והשמיע קולות נחירה.

"כן," אמרתי. דיברתי לאט בכוונה. בשלווה. הכי חשוב להישמע רגועה. "אני רק..."

האמת היא שבאותו רגע לא ידעתי מה אני מתכוונת להגיד. פשוט קיוויתי שאיזשהו תירוץ הגיוני יקפוץ לי מהפה, אם כי בהתחשב במזל שלי עד עכשיו לא היה לזה סיכוי מי יודע מה. ובכל זאת הלכתי על זה. אבל לפני שהספקתי לפתוח את הפה שלי אפילו, נשמע קול חבטה מעברה השני של הגדר, ומעלינו הופיע פרצוף. זה היה הבחור מהברכה, שעכשיו, באור החזק, יכולתי לראות שהוא בערך בגילי. השיער שלו היה בלונדיני ורטוב, וסביב צווארו היתה מגבת.

"ג'יימי," הוא אמר. "היי. מה קורה?"

"ג'יימי הביט בו מלמטה. "היי," הוא ענה. ולי הוא אמר, "אז... פגשת את נֶייט?"

העפתי מבט בבחור. נו, טוב, חשבתי. זה עדיף ממה שתיכננתי להגיד. "כן," הינהנתי. "אני פשוט —"

"היא באה לבקש ממני להנמיך את המוזיקה," הבחור — נייט, או איך שלא קוראים לו — אמר לג'יימי. בניגוד אלי לא היה נראה שהוא מתאמץ בכלל להחזיק את גופו תלוי על הגדר. מעניין אם הוא עומד על משהו. ולי הוא הוסיף ואמר, "אני מצטער. אני מגביר את הקול כדי שאוכל לשמוע כשאני מתחת למים."

"זה בסדר," אמרתי. "פשוט... זה הפריע לי לישון."

רוסקו השתעל פתאום לרגלי, ופלט משהו. שלושתנו הסתכלנו עליו, ואז ג'יימי אמר באטיות, "טוב... כבר מאוחר. אנחנו צריכים לקום מוקדם מחר, אז..."

"כן. גם אני צריך ללכת לישון," אמר נייט והושיט את ידו לאחד מקצוות המגבת כדי לנגב את הפנים שלו. הוא בטוח עומד על איזה כיסא נוח או משהו כזה, חשבתי. לאף אחד אין כזה כוח בפלג הגוף העליון. "היה נעים להכיר אותך, רובי."

"גם לי," השבתי.

הוא נופף לג'יימי, ואז נעלם מהעין. ג'יימי הסתכל עלי לרגע, כאילו עדיין מנסה לפענח מה בדיוק קרה כאן. השתדלתי לא למצמץ כשהוא המשיך לבחון את פני, ונרגעתי רק כשהוא הכניס את כפות ידיו לכיסים והתחיל לחצות את הדשא בחזרה הביתה, כשרוסקו משתרך אחריו.

הלכתי אחריהם, ובדיוק כשהגעתי לשורת העצים, שמעתי פתאום "פְּסְסט!" מאחורי. הסתובבתי לאחור, וראיתי שנייט דחף חלק מהגדר והשחיל דרך הפתח את התיק שלי. "נראה לי שתזדקקי לזה," הוא אמר.

כאילו אני אמורה להיות אסירת תודה. לא ייאמן, חשבתי כשניגשתי לשם והרמתי את התיק.

"אז בשביל מה זה?"

הרמתי את מבטי אליו. היד שלו היתה מונחת על השער, בינתיים הוא הספיק ללבוש חולצת טריקו בצבע כהה, והשיער שלו כבר התחיל להתייבש ונעמד קצת במין קוצים כאלה. באור המרצד מהברֵכה הסמוכה יכולתי סוף־סוף לראות את הפנים שלו מקרוב ולשים לב שהוא דווקא נראה די טוב, אבל בסגנון הזה של ילדים עשירים, יופי מלוקק כזה של ספורטאים מצטיינים, בכלל לא הסגנון שלי. "מה?" אמרתי.

"המפתח." הוא הצביע על צווארי. "בשביל מה זה?"

ג'יימי נכנס לבית בינתיים והשאיר מאחוריו את הדלת פתוחה בשבילי. הושטתי את ידי לצוואר וליפפתי סביב אצבעותי את השרשרת שהיתה תלויה שם. "שום דבר," אמרתי לו.

סחבתי את התיק מאחורי כשאני מסתירה אותו בצל של גופי, וחציתי את הדשא אל הדלת האחורית. הייתי כל כך קרובה, חשבתי. גדר נמוכה יותר, כלב שמן יותר, והכול היה נראה אחרת. אבל הרי זה ככה תמיד. תמיד הפרטים הכי הקטנים הם שמשנים את הכול, ולא איזה משהו ענק. הפרטים הקטנים הם אלו שמפרים את האיזון ביקום באופן בלתי הפיך, בזמן שאתה עסוק בלהסתכל על התמונה הכוללת.

כשהגעתי אל הבית, לא היה זכר לג'יימי או לרוסקו. ובכל זאת חשבתי שלא כדאי להסתכן ולהכניס את התיק פנימה, וכיוון שהמרפסת היתה גבוהה מכדי שאזרוק אותו אליה, החלטתי להסתיר אותו במקום כלשהו ולחזור לקחת אותו בעוד כמה שעות, כשהשטח יהיה פנוי. אז תחבתי אותו ליד הגריל, וחמקתי הביתה בדיוק כשהאור המרצד מהברֵכה של נייט כבה והותיר חשֵכה מוחלטת בין הבית שלו לשלנו.

לא ראיתי את ג'יימי שוב כשעליתי במדרגות לחדר שלי. ואם הייתי רואה אותו, לא יודעת מה הייתי אומרת לו. אולי הוא קנה את התירוץ העלוב שלי, שתמך בו ואימת אותו ילד הברֵכה שבמקרה היה שם במקום הנכון, ובמה שמבחינתי, בכל אופן, היה הזמן הלא נכון. יכול להיות שג'יימי תמים שכזה. בניגוד לאחותי, שמבינה בהיעלמויות ויודעת לזהות שקר, אפילו שקר מוצלח, מקילומטרים. היא גם בטח היתה נותנת לי את הדחיפה הקטנה שהייתי זקוקה לה כדי להצליח לעבור את הגדר, או לפחות היתה מראה לי איפה השער, רק כדי שתוכל להיפטר ממני אחת ולתמיד.

חיכיתי שעה שלמה כדי לרדת שוב למטה. אבל כשפתחתי בזהירות את דלת חדרי, מצאתי את התיק שלי מונח לידה, ממש לרגלי. לא ייתכן שלא שמעתי את ג'יימי כשהניח אותו שם, אבל זה מה שהוא עשה. מאיזושהי סיבה, כשראיתי את התיק שלי שם, הרגשתי רע יותר משהרגשתי במשך כל היום הזה; וכשהושטתי את ידי ומשכתי אותו אל תוך החדר התביישתי בצורה שלא הצלחתי אפילו להסביר.