נערת ההרדוף



1

אני שוחה במערה ארוכה, תת־מימית, שֶׁאוֹר כחול מרצד בה, מערת האהבה, ורָגָ'אט מאחורי, קרוב מאוד. אנחנו מתחרים, ולעת עתה אני מנצחת, כי החלום הוא החלום שלי. לפעמים אני חולמת ולא מודעת לזה, אבל הלילה אני כן מודעת. לפעמים אני ערה ושואלת את עצמי אם אני חולמת. אבל זה סיפור אחר.

אני מחייכת ומרגישה איך הפה שלי מתמלא בועות כסופות צוננות. האצבעות של רג'אט נוגעות באחורֵי ברכַּי. אפילו בחלומי אני יודעת שאם אאט ולוּ טיפונת, הוא יתפוס אותי במותניים וימשוך אותי אליו לנשיקת משובה. אני מדמיינת את הנשיקה, ורטט של הנאה מתפשט בי. אבל אני לא רוצה אותה כבר עכשיו. המרדף מהנה מדי. אני נמלטת בבעיטה המעלה נתז. הֵי! הוא מתרעם, וחיוכי מתרחב. התחרותיות דוחפת אותו קדימה, והוא מפלח את המים בשחיית פרפר עזה ומסתער על הקרסול שלי. אני מחכה שאחיזתו החזקה, שמגעה מחשמל, תעביר זרם בעורקי. פי מוצף בציפייה לנשיקה.

לפתע מגיח גל בלתי צפוי ונשבר עלי. מלח וחול גודשים את לשוני. אני מנסה לירוק אותם, אבל הם ממלאים לי את הפה וחונקים אותי. איפה רג'אט כשצריכים אותו? אני משתנקת, מתהפכת מצד לצד ומתעוררת במיטה, מסובכת במצעים.

במיטה של אימא שלי, יש לומר. המיטה שאני ישנה בה בחופשות, כשאני חוזרת הביתה מהפנימייה. המיטה המוצעת באותם מצעים שהיא עצמה ישנה בהם בילדותה.

עיני מנסות להסתגל לחשכה, ואני מרגישה מיד שיש עוד מישהו בחדר. הלב שלי מפרפר. לא יכול להיות. אני תמיד נועלת את הדלת לפני שאני הולכת לישון, ועל החלון יש סורגים. ובכל זאת, בכורסה בפינת החדר יושבת ללא נוע דמות נשית, שחורה על רקע החשכה בחדר; היא מסתכלת עלי.

"אימא?" אני לוחשת, והפחד מתחלף בערגה עתיקה ותמוהה מאין כמותה.

אני יודעת על אימא שלי מעט כל כך, רק שמתה לפני שמונה־עשרה שנה בלידתי — חודשים ספורים אחרי שאבא שלי, סטודנט למשפטים שאפתן, נהרג בתאונת דרכים. יכול להיות שהיא מתה משיברון לב. אני יודעת כל כך מעט, כי אף אחד לא מוכן לספר לי עליהם. סבא וסבתא שלי נאלצו להתגבר על שיברון הלב שלהם ולדאוג לי, ואני אסירת תודה להם: הם דאגו לי היטב. ובכל זאת, בכל שנות התבגרותי השתוקקתי שאמי תבוא לבקר אותי ברוחה. הבנות שלמדו איתי בפנימייה סיפרו בלחש סיפורים על מקרים כאלה, על הורים מנוחים שהופיעו כדי להציל את צאצאיהם מאסונות. התפללתי בסתר שהורי יבואו, וכשהתברר שהתפילות אינן מוכיחות את עצמן, ניסיתי להמיט על עצמי אסון, בתקווה שהסכנה תדרבן את אימא או אבא להופיע. אבל השכר היחיד לעמלי היה חבלות, נקעים, שעלת חד־פעמית ולקינוח קרסול שבור. בגלל ההרפתקאות חטפתי ריתוק, החרימו לי את דמי הכיס וזכיתי למוניטין מופרז מעט של נערה חסרת פחד. ההרפתקאות הניבו גם אינספור נזיפות מהמנהלת הטרודה שלנו, שלא הזיזו לי, ולבסוף גם שיחת חוץ מסבא שלי, שהזיזה ועוד איך.

"קוֹרוֹבּי," אמר סבא בקול התקיף והמחוספס שהערצתי מאז הייתי תינוקת, "אני כבר זקן מדי לתעלולים כאלה. וחוץ מזה, איך ייתכן שילדה חכמה כמוך עושה מעשה טיפשי כמו ללכת על אדן החלון בקומה השנייה?"

שועל זקן וערמומי שכמותו. הוא הכיר אותי היטב ופָרַט על שלוש החולשות העיקריות שלי: היוהרה שלי, תחושת האשם שלי, ויותר מכול, האהבה שרחשתי לו. לדידי הוא היה התגלמות של אבא ואימא באדם אחד, וכשהתברר לי שציערתי ואיכזבתי אותו, פרצתי בבכי. בזאת תמו ניסיונותי לאלץ את הורי להופיע בפני.

***

ועכשיו, שנים אחרי שחישלתי את לבי והשלמתי עם היעלמותה של אימא מחיי, פתאום היא הופיעה.

איך ידעתי שזאת היא? יש דברים שאנחנו פשוט יודעים, בנשימה שלנו, בעצמותינו.

זה דווקא הגיוני שהיא תבקר אותי עכשיו. מחר אצעד את הצעד האמיתי הראשון בדרך שתוביל אותי להיות אדם בוגר: מחר אתארס לרג'אט, וכך אחל את מסעי ממשפחה אחת לאחרת. אולי אימא באה להיפרד, לתת לי את ברכתה? היא מודאגת? מתח מוזר כמו קורן ממנה. אולי היא לא תוכל לנוח בשלום על משכבה אלא משתוודא שאוהבים אותי. נדמה לי שאני מבינה למה.

לפני כמה שנים, באחת החופשות, חיפשתי לעצמי משהו לקרוא בספרייה של סבא. לבסוף בחרתי בספר שירה ישן, שדפיו התרככו ממגע ידיים אוהבות. כשעילעלתי בו נפל מתוכו דף נייר כחול. מישהו השאיר בו מכתב לא גמור. קראתי אותו ולבי פעם חזק כל כך, שחששתי שהוא יתפקע.

יקר לי מכול,

אני חושבת עליך כל דקה, כל שעה. קשה להאמין שחלפו רק שלושה חודשים מאז חיבקתי אותך ונפרדתי ממך לשלום. חשבתי שאוכל לעמוד בפירוד הזה, אך אינני יכולה. בכל יום ויום מייסרים אותי הגעגועים למגע ידך. בכל לילה ולילה אני נזכרת איך בזרועותיך הרגשתי שלמה. אני מדברת אל התינוקת שבתוכי — אני משוכנעת שזאת בת — ומספרת לה עליך עוד ועוד. חשוב לי להבטיח שילדתנו תדע שאהבתך אופפת אותה גם כשאתה מרוחק מרחק בלתי אפשרי, בעולם אחר לגמרי —

הוא היה יפהפה וקורע לב, מכתב האהבה שאימא כתבה לאבא המת. הוא קירב אותם אלי, הקנה להם ממשוּת שמעוף הדמיון שלי לא היה מסוגל להתחרות בה. לא יכולתי להראות אותו לא לסבא ולא לסבתא, אבל למדתי בעל פה כל מילה שנכתבה בו. החבאתי אותו בקפידה בתחתית ארגז המטען שלי — סוד ראשון ויקר — ובסוף החופשה ההיא לקחתי אותו איתי לפנימייה. בלילות ששנתי נדדה, הייתי מחזיקה אותו ומייחלת שביום מן הימים אמצא אהבה כמו שלהם.

"אימא, רג'אט הוא גבר נהדר," אני אומרת; מרוב התלהבות אני מעיפה את המצעים ומתיישבת. "הלוואי שיכולת לפגוש אותו, וגם אבא. אם הייתם פוגשים אותו, הייתם משתכנעים שבחרתי נכון. הוא חכם, מצחיק ואכפתי — הוא לא דואג רק לי אלא גם לסבא וסבתא. התאהבתי בו ברגע שראיתי אותו — זה נשמע טיפשי, אימא, אבל זאת האמת. בהתחלה הייתי בטוחה שזה לא ילך. המשפחה שלו כל כך שונה משלנו. כל כך עשירה ומודרנית ואופנתית, זה כמעט מפחיד. ואת מכירה את סבא — מתפקע מגאווה במורשת שלנו, מעדיף איך שהכול היה פעם. אבל מהרגע הראשון היתה ביניהם כימיה מדהימה. אולי כי סבא הבין שרג'אט אוהב אותי כמו שאני, ושהוא לא רוצה שאשתנה לעולם. ואני — כשהוא מחבק אותי אני מרגישה שלמה, בדיוק כמו שכתבת. אני אוהבת אותו עד כדי כך שאני מוכנה למות בשבילו!"

אימא שלי מחווה תנועה קטנה ונסערת, כאילו מה שאמרתי טורד את שלוותה. היא פונה אל החלון. האם היא עומדת להיעלם? בניסיון נואש למשוך את תשומת לבה אני פולטת סוד שלא גיליתי לאיש עד אז.

"לא בגלל המראה או הקסם האישי שלו אני אוהבת אותו, אלא כי מאחוריהם אני מרגישה עצב סמוי. אף אחד לא רואה אותו חוץ ממני. אף אחד לא יכול לרפא אותו חוץ ממני. אבל אני אברר מה העצב הזה, ואני אעשה ממנו איש שמח!"

בתום הווידוי אני קצרת נשימה, אבל האווירה בחדר עדיין מהוססת, מעורפלת. אימא שלי ממשיכה להסתכל בחלון. למה היא לא מדברת איתי? היכן נשיקת הברכה שהשתוקקתי לה כל חיי, המגע הקליל של בריזה רווּית טל במצחי?

מחשבה איומה עולה בדעתי. אולי, כמו רוחות הרפאים בסיפורים, היא באה להזהיר אותי מאסון מתקרב?

אני מנסה לקום מהמיטה, אבל גופי נמלא כובד פתאומי.

אני כן אתקרב אליה. אני כן אברר מה היא מסתירה ממני.

פתאום החלון מאחוריה נמלא אור. מבעד לחלון אני רואה אוקיינוס שהשמש שוקעת מעליו. האם נפלתי מחלום אחד לאחר? היא מצביעה על האוקיינוס, נשענת החוצה בערגה נוגה כל כך, שצער לופת את לבי. אני מבינה.

היא לא באה להתוודע אלי. את כל הדברים שאמרתי לה היא כבר ידעה מן הסתם, מתוקף היותה מתה. היא טרחה והופיעה דווקא עכשיו כדי לגלות לי משהו.

אבל מה?

"אימא, דברי איתי."

היא מסתובבת אלי שוב, והפעם אני שמה לב שלאימא בחלום אין פֶּה. היא שבה ומצביעה.

"יש שם משהו שאת רוצה? מעבר לאוקיינוס?"

היא מהנהנת. פניה זורחות כי סוף־סוף הבנתי. עכשיו היא מצביעה עלי.

"את רוצה שאני אסע ואמצא אותו?"

היא מהנהנת.

"לאן לנסוע? מה לחפש?"

דמותה של אמי נרעדת ממאמץ, מִכְּמיהה לדבר. היא מתחילה להתפוגג. מבעד לגופה אני רואה קרעי אוקיינוס, גלים נשברים על סלעים. צער בהול קורן מגופה ההולך ונמוג. ואז היא איננה עוד, ואני ערה לגמרי, ממצמצת בקרני השמש הראשונות שחודרות לחדר מבין התריסים.

אני צריכה שמישהו יפרש לי את החלום. אני בטוחה שיש לו משמעות ברגע מכריע זה בחיי. אני לא יכולה לספר לסבא שלי. כשאימא שלי מתה, הוא השמיד את כל התמונות שלה, כי לא היה מסוגל להתבונן בהן. כשהייתי בת שש הוא אמר לי לא להזכיר את שמה לעולם. שמה הכאיב לו מדי.

בלילה, כששכבתי במיטה לבדי עם הערגה שלי, הייתי מדמיינת זאת: איך המילה הכסופה והחדה אימא ננעצת לו בלב כמו אזמל.

אולי אוכל לספר לסבתא על החלום. אמנם גם היא נרתעת מלדבר על אימא שלי — אבל אותה אפשר לשדל.

***

בית מספר 26 בדרך טָראק פְּרָסָד רוֹי שוקק חיים מאז עלות השחר, גועש בהכנות לאירוסים. המשרתת כתשה את התבלינים לארוחה החגיגית וקצצה הר של ירקות. הטבחית המפוהקת פרסה את דג הרוּי והשרתה את הפרוסות במלח וכורכום. בדוּרְגָה מאנְדִיר, המקדש המשפחתי שהוקם לפני יותר ממאה שנה, בָּהָדוּר הזקן מאיים בצעקות על הנער הגנן עד שיהיה שבע רצון מהניקיון של רצפת השיש הסדוקה. סָרוֹג'יני ממהרת לסדר שם מנורות, כּנֵי קמפוֹר, קטורת, אבקת עץ אלגום, ציפורני חתול, מגשי נחושת גדולים, פירות, חלב, דברי מתיקה, גרגירי אורז, מטבעות זהב וציורים בשלל צבעים המתארים פנתיאון אֵלים. האם לא שכחה כלום? היא אוהבת את המקדש, אבל הוא גם מעורר בה אי־שקט. זיכרונות רבים מדי אורבים בגומחות המפויחות.

בצדו האחד של החדר פרשה מחצלות לכוהן הדת ולבעלה בּימאל פרסד רוי, פרקליט בגמלאות וסבה הגאה של הכלה לעתיד; בצדו השני מיקמה ארבעה כיסאות נמוכים. הכיסאות, שהיו סלע מחלוקת, נועדו לבני משפחת בּוֹאוּס, משפחתו של החתן לעתיד, שבהיותם מודרניים ואלגנטיים אינם מורגלים בישיבה על הרצפה בשיכול רגליים.

בימאל התנגד בתוקף להבלים המערביים האלה. "דורות על גבי דורות התפללנו על הרצפה. הם אינם מסוגלים לעשות זאת פעם אחת? להקריב מעט נוחות כדי לזכות בבִרכַּת האֵלָה?"

אך בחמישים וחמש שנות נישואיה הספיקה סרוג'יני לשכלל את השידול לדרגת אמנות, ולבסוף התקבלה דעתה.

סרוג'יני שבה אל הבית ונבלעת מיד בים ההמולה. החלבן מטרטר בדלת; הטלפון מצלצל; בתחנת הרדיו אָקַשְבָּאני קָליקאטה הקריין מכריז על התאריך: 27 בפברואר 2002; הטבחית גוערת בחתול המפוספס של השכנים המנסה לסחוב נתח דג; בימאל מזעיק את הטבחית בנימת רוגז. איפה תה הבוקר שלו, לכל הרוחות? איפה העוגיות שלו? הטבחית משיבה (אם כי בקול שקט מכדי שבימאל ישמע) שהיא, בניגוד לאֵלָה, לא התברכה בעשר ידיים. הפרשן ברדיו מדבר על התעצמות המתיחות בין הודו לפקיסטן עקב ניסוי הטיל אַגְנִי, ואת דבריו קוטע מבזק חדשות: רכבת עלתה באש בגוּגָ'ראט, יותר מחמישים הרוגים.

כל כך הרבה אסונות בעולם, חושבת סרוג'יני בעודה עולה במדרגות לחדרה של קורובי. חבל שהאסון הזה קרה דווקא היום, ביום שבו צפויה למשפחתה שמחה גדולה שכמותה לא חגגה זה שנים. היא פותחת את דלת חדרה של קורובי כדי לעזור לנכדתה להתכונן לטקס.

והנה הנערה, מתבטלת לה במרפסת, בכתונת הלילה הדקה, לעיני כול! סרוג'יני עומדת לנזוף בה, אך קורובי, אשר רוכנת עכשיו לעבר שורת ההרדופים שאנוּרָדָה אהבה, כה דומה לאִמה המנוחה, עד שהמילים גוועות בגרונה של סרוג'יני. לא בפניה או בעורה הבהיר — באלה דומה קורובי לסרוג'יני עצמה — אלא בַּתנוחה, בכמיהה המדאיגה־משהו אל העולם, בחיוך הקורן שהיא מפנה אל סרוג'יני.

כך או כך, סרוג'יני אינה מצטיינת בנזיפות. בימאל תמיד טען שהיא מפנקת מדי את הילדות — בתחילה את אנורדה ואחריה את קורובי הקטנה — בחיבוק הדוב שלה. סרוג'יני מודה שיש משהו בדבריו; בנות חייבות להתחשל על מנת לשרוד בעולם המכביד את ידו על נשים, ובימאל אכן נוחל הצלחה בחישול. אולם במקום נסתר כלשהו בתוכה, מקום עיקש כמו דג ראש־נחש, יודעת סרוג'יני שגם היא צודקת. להיות אהובה מעט יתר על המידה — גם זאת דרך לחמֵש נערה.

"בואי, קורובי, מי האמבט מתקררים."

ואי־אפשר לטעון שסרוג'יני קיבלה שפע הזדמנויות לפנק את קורובי. כשמלאו לילדה חמש, כבר הסדיר בימאל את הרשמתה לפנימייה ההיא בהרים הקפואים. סרוג'יני הפצירה בו שישאיר את הילדה בבית. למרבה המבוכה היא אפילו בכתה, שלא כמנהגה. מאז מותה של אנורדה היא נדרה לשמור את צערה לעצמה.

"תראי מה קרה בפעם הקודמת שהקשבתי לך," אמר בימאל.

מענה חריף זינק על לשונה. מי אשם במותה של בתי? ברגע האחרון ממש שבה והתכנסה בתוך עצמה. לוּ היו המילים מתגבשות ומתממשות, לא היתה יכולה להמשיך לחיות עם בימאל, לא היתה מסוגלת לשאת זאת. אך היא לא הכירה שום צורת קיום אחרת. ומלבד זאת, היא אהבה אותו. היא כאבה את כאבו. כן, הוא כאב את מותה של אנורדה, אף שלא דיבר עליו. עד עצם היום הזה הוא שוכב ער בלילות, גונח, וסרוג'יני ששוכבת לצדו שומעת — לפעמים במשך שעה ארוכה — את השרשרת הניחרת של נשימותיו המקוטעות.

אך אין זה הזמן למחשבות קודרות. ניחוחות ארוחת הצהריים עולים מן המטבח — חיצ'וּרי משעועית מָאש ואורז גוֹפּאל בּוֹג מכפר הולדתם, חצילים מוקפצים, כרוב בקארי מבושל עם חמאת גְהִי מזוקקת והֶל. סרוג'יני ידעה שתצטרך לפקח על טיגון הדגים. הטבחית, שגילה הולך ומתקדם, חרכה בפעם הקודמת את נתחי הדג ופרצה בבכי תמרורים. אבל ראשית חייבת סרוג'יני לדאוג שקורובי תתלבש. הילדה הזאת תמיד מרחפת. רק תקשיבו איך היא שרה לה עכשיו באמבטיה, שוכחת את עצמה כאילו יום חופשה היום.

סרוג'יני נוקשת על דלת חדר האמבטיה. "מהר, מהר, הזמן קצר והמלאכה מרובה. סארי, תסרוקת, איפור, תכשיטים. טקס זרע החרדל נגד עין הרע. אם לא תהיי מוכנה לפני שהפמליה של רג'אט תגיע, סבא יתפלץ."

בחודשים הארוכים שקורובי שהתה בפנימייה, ייחלה סרוג'יני לחופשת החורף, שבה נתלו נטיפי קרח מגגות בית הספר, והילדים נשלחו לביתם שבמישורים. אך משום־מה כשקורובי היתה בבית, הן אף פעם לא הספיקו לעשות את הדברים שתיכננה סרוג'יני. לשתף את קורובי במתכונים המיוחדים שעליהם תהילתה, להנחיל לקורובי סודות שאמה שלה הנחילה לה. בכל פעם שניסתה ללמד את קורובי כיצד להכין סָאמוֹסָה ממולאת כרובית או לפזר בין שמיכות הצמר כדורי קמפור נגד העש, היה בימאל קורא לנערה לשחק איתו שחמט או להתלוות אליו ליריד ספרים. בין לבין פלשו לבית גדודי מורים פרטיים, הרביצו תורה בקורובי, את כל תוכנית הלימודים של השנה הבאה, על מנת שתהיה מצטיינת. קורובי לא התרעמה; היא העריצה את סבה ורצתה להסב לו נחת.

כשהעזה סרוג'יני לטעון שקורובי זקוקה לזמן כדי להיות סתם ילדה, שאל בימאל, "את רוצה להרוס לה את המוח עד הפירור האחרון?"

רק בשעת ההשכבה זכתה סרוג'יני לקבל את נכדתה לחזקתה הבלעדית. "ספרי לי על אימא," היתה הנערה לוחשת בחשכה, והבקשה האסורה חישלה קשר מיוחד ביניהן. סרוג'יני היתה כובשת את הכאב שבגרונה ומפנקת את קורובי בסיפור תמים כלשהו: משובת ילדוּת, צבע אהוב, שורה נשכחת משיר שאנורדה אהבה לדקלם.

"למה היא קראה לי קורובי?"

"כי היא אהבה כל כך הרדופים, שוֹנָה."

"אבל הם רעילים! את בעצמך אמרת לי. למה היא החליטה לקרוא לי על שם משהו כל כך מסוכן?"

סרוג'יני עצמה לא ידעה את התשובה.

כעת עמדה קורובי להינשא, ולסרוג'יני לא נותר אלא להיאנק תחת עוּלם של דברים שלא נאמרו, דברים שהבטיחה לבימאל לעולם לא לומר.

היא כובשת את המחשבה, פותחת את קפלי המשי הנוקשים של הסארי הוורוד שקנתה לאנורדה לפני שנים רבות כל כך. היא כורכת את הסארי סביב מותניה הצרים של נכדתה, גוערת בה כשזו זעה באי־שקט, מוודאת שהקפלים ישרים ומציגים לראווה את אמרת הזהב הרקומה. כשנחה דעתה של סרוג'יני, היא פונה לתכשיטים — תכשיטי הנדוניה האהובים עליה, שהכריחה את בימאל להביאם מהכספת בבנק, אף כי רטן ואמר שאין צורך בכך. היא מחברת לצמתה של קורובי את דסקת הזהב הנראית כזריחת שמש ומתרחקת כדי להתרשם. לנערה שיער מרהיב, לא שהיא טורחת לטפח אותו. רוב הזמן הוא פזור, רעמת תלתלים סבוכים הגולשת במורד גבה. מִנַין התלתלים, סרוג'יני לא מבינה. לכל יתר בני המשפחה שיער חלק כמשי.

השרשרת הארוכה עם תליון דמוי חצי סהר משובץ יהלומים, העגילים הגדולים כל כך, עד שיש לחבר לשׂערה של קורובי שרשראות קטנות שיישאו את כובד משקלם. צמיד הזרוע — נחש דו־ראשי — ההולם בגודלו בדיוק את מעלה זרועה. בשעתו קיוותה סרוג'יני שיום יבוא ותכין כך את אנורדה ביום חתונתה. אך זו התחתנה באמריקה, ולא בא בחשבון שסרוג'יני תיסע לשם. לכל תכשיט שם משלו: מַנְטאשָה, צ'אנְדְרָה צ'וּר, מָקָאר בּאלָה. מעטים בימינו יודעים את השמות. סרוג'יני ניסתה ללמד את קורובי, אך הנערה לא הפגינה עניין.

רג'אט, עם זאת, הפתיע את סרוג'יני. בשבוע שעבר בא לביתם כדי לקחת את קורובי לנסיעה בב־מ־וו החדשה שלו, וסופו שישב על מיטתה של סרוג'יני חצי שעה, נגע בכל תכשיט, האזין לסיפור עליו. הדִסקה היתה של דודתי האלמנה, שהשאירה אותה כשברחה מכאן. את השרשרת הזאת אבא שלי נתן לאימא שלי כשאחי הבכור נולד. סבא־רבא שלי המהמר ניצח את בעל הקרקעות הסמוך במשחק פּאשה, וכך קיבל את צמיד הזרוע.

בערב, אחרי שקורובי שבה מהסיבוב במכונית, אמרה לה סרוג'יני, "יש לך מזל שהוא האיש שבחרת. הוא מבין כמה חשובות ההיסטוריה והמורשת, כמה חשוב לבלות זמן עם אישה זקנה."

"תסלחי לי, חשבתי שדווקא לו יש מזל!"

סרוג'יני צחקה עם נכדתה, אך בסתר לבה קיוותה שרג'אט ישכיל להשכיח את כל הטרגדיות שפקדו את הנערה בחייה הקצרים.

אָסיף עָלי מתמרן את המרצדס הבוהקת ביד מיומנת ובוטחת במבוך סמטאותיה של קוֹלקָטה, אך נוסעיו, השקועים מן הסתם בחגיגיותו של יום האירוסים, אינם מבחינים כיצד הוא עוקף בתמרון מדויק בורות, פרות וקבצנים, כיצד הוא חולף במיומנות מרשימה על פני פנסים עתיקים מצהיבים כדי להביא את משפחת בּוֹס אל יעדה בשעה היעודה. אסיף אינו מתאכזב מכך במיוחד; שש שנות עבודתו בשירותם של העשירים והמנוכרים הבהירו לו, שלדידם המשרתים בלתי נראים. עד הרגע שהם עושים טעות כלשהי. אם רק יעצור אסיף עצירת פתע כדי לא לדרוס הולך רגל אוויל שקפץ פתאום לכביש, יחטוף מיד מקלחת של צוננין ממֶמסָאבּ.

לא שיש לאסיף מה להתלונן. בני משפחת בוס עדיפים בהרבה על מעסיקיו הקודמים. ראשית, הם לא קמצנים. (אסיף מתפעל בכל פעם מחדש מהתחכום היצירתי המאפיין את הקמצנות שמפגינים העשירים כלפי משרתיהם.) משלמים לו שעות נוספות אם בָּרַאסָאבּ חוזר מנסיעת עסקים בלילה, או אם ממסאב מבלה במסיבה עד השעות הקטנות, שני אירועים המתרחשים בתכיפות מלבבת. כאשר הוא מבקש ימי חופש לרגל חגים מוסלמיים, הם אמנם רוטנים קצת, אך אינם מנכים משכרו את החופשה, וגם נותנים לו תשר נדיב כשהם מרוצים ממנו. במיוחד רג'אט־סאבּ, אבל מאז רכש את הב־מ־וו שלו, אסיף בקושי רואה אותו. בערב שרג'אט־סאב הציע נישואים לקורובי־מדאם, הוא נתן לאסיף חמש מאות רופיות.

"אסיף, היא הסכימה! מי היה מאמין!"

אפילו בתאורה החלושה שבתוך המכונית עיניו של רג'אט נצצו בגלוי. אסיף הרגיש ישיש, אף שהוא מבוגר מרג'אט בחמש או שש שנים בלבד.

"מזל טוב, סאב. אני מאחל לשניכם שתהיו מאושרים מאוד יחד."

הוא התכוון לכל מילה. הוא חיבב את רג'אט־סאב, שתמיד נהג בו בנימוס ובהתחשבות גם לפני שהכיר את קורובי־מדאם, בתקופה שבה היה יוצא מדי לילה לבלות במועדונים עם החברים המשוגעים שלו ועם סוניה ההיא, הכי משוגעת מכולם. אבל אסיף הבין ללבו. אילוּ היה לו כל כך הרבה כסף, גם הוא היה עושה כמה דברים משוגעים במקום לבלות את הערבים החופשיים שלו עם הנהגים האחרים בבניין, לשחק איתם בקלפים טִין פָּאטי ולהסתכל איך הם משתכרים מבירה זולה.

אבל מכל המשפחה כולה החביבה עליו ביותר היא פִּיָה־מיסי, שאותה הוא מסיע מדי יום אל בית הספר וממנו, ושמזכירה לו — אם כי זאת מחשבה לא הגיונית ואולי אף יומרנית מצדו — את אחותו הקטנה.

איש לא יֵדע, אבל פִּיָה היא הסיבה לכך שאסיף השיב בשלילה לאנשיו של שייח' רחמן, שניסו לפתות אותו בשנה שעברה במשכורת גבוהה יותר ובהזדמנות לנהוג ברולס־רויס אם יעבור לעבוד בשירותו של השייח'. לרגע כמעט התפתה; פחות בגלל השכר, יותר בגלל המכונית. ופחות בגלל המכונית, יותר בגלל המוניטין של השייח'.

שייח' רחמן הוא אגדה בקרב הקהילה המוסלמית. יצא לו שם של אדם המקבל לעבודה מוּסוּלמָנים צעירים בעלי פוטנציאל ומגלה התעניינות פעילה ברווחתם. הוא מחלק ברוחב לב בונוסים ותשלומים על שעות נוספות. הוא משַכֵּן את עובדיו במגורי פאר ממש. הם אוכלים חינם אין כסף, ארוחות חלאל טעימות להפליא המבושלות במטבח השיתופי באחוזתו שלו. בשנה שעברה, כאשר כמה מעובדיו ביקשו לעלות למֶכָּה הקדושה, הוא מימן את טיסתם וכל ההוצאות הנלוות וגם נתן להם ימי חופשה נוספים. נֹאמר שאף משרת לא התפטר אי־פעם משירותו, אם כי כמה משרתים — מפני שהשייח' איש קפדן — פוטרו בבושת פנים.

אך כאשר דמיין אסיף את פניה של פיה־מיסי כשתשמע על התפטרותו, החליט לסרב להצעה.

פיה־מיסי מכנה אותו בכינוי סודי, רק כאשר איש לא שומע אותם: א"א. זה שם עם סגנון. "א"א, אתה רוצה סוכריות מנתה?" "א"א, אתה יכול לנסוע יותר מהר?" "א"א, תספר לי עוד פעם על המשפחה שלך בכפר שלך." "א"א, תגביר את הווליום! עוד יותר!" היא אוהבת מוזיקה אמריקאית בווליום מחריש אוזניים; הדבר מפליא אותו, אך הוא החליט שזאת גם המוזיקה החביבה עליו. כאשר הם נוסעים לבד במכונית, פיה־מיסי מחזיקה מיקרופון דמיוני כאילו היא זמרת רוק ומנענעת את כתפיה תוך כדי שירה. אסיף מזמזם בשקט כזמר ליווי.

אסיף, מתוקף היותו בלתי נראה, יודע דברים. למשל, הריב שפרץ בין רג'אט־סאב להוריו בעקבות ביקורם הראשון בבית של קורובי־מדאם ושל סבה וסבתה. ממסאב שאלה אם קורובי לא צעירה מדי — היא רק החלה את לימודיה באוניברסיטה באותה שנה. ומלבד זאת היתה תקועה כל חייה בפנימייה ההיא. רג'אט התעקש שהיא בוגרת יותר מרוב חבריו — הצהרה שאסיף הסכים איתה בשתיקה.

"זה לא קצת מוקדם מדי אחרי סוניה?"

"אין לזה שום קשר לסוניה," אמר רג'אט בקול צונן, אך לאסיף נדמה שהוא שומע רעד קל בקולו.

בראסאב דאג שלקורובי ולרג'אט אין די מכנה משותף. הרקע שלהם כל כך שונה. רג'אט התעקש שדווקא ההבדלים ביניהם הם שמרתקים אותו. התרבות וההיסטוריה שהיא טובלת בהן יום וליל בבית הישן והנפלא שלה. כמה דברים הוא לומד בכל פעם שהוא בא לביקור.

"היא אכן גודלה באופן ייחודי למדי," הודתה ממסאב. "אבל האם זה יספיק לך? אני פשוט לא רוצה שתוך שנתיים־שלוש תתחיל להיות אומלל ומשועמם —"

"אימא, אם היית מכירה את קורובי, היית יודעת שאני אף פעם לא אשתעמם בחברתה. עם אף אישה לא יכולתי לדבר כמו שאני מדבר איתה. לפעמים היא מבינה אותי גם כשאני לא אומר אף מילה. אף פעם לא תיארתי לעצמי שאוכל לאהוב מישהו כמו שאני אוהב אותה."

ממסאב נאנחה. "אם ככה, בן, אנחנו תומכים בך."

הם מגיעים לביתה של משפחת רוי בדיוק בזמן, אם כי איש לא מחמיא לאסיף על כך. הוא מכוון את המכונית אל כביש הגישה מחוּפּה הדקלים של בית מספר 26 בדרך טָראק פְּרָסָד רוֹי ופותח את הדלת בתנועה מסוגננת. פיה־מיסי יוצאת אחרונה. סארי עם רוכסן מבד קרפ ז'ורז'ט כחול כהה סגור על כתפה בסיכת נוי. בהבעה רצינית רשמית היא מטה את ראשה בתנועה אצילית. "תודה רבה, א"א," היא לוחשת. אבל אז ההתרגשות גוברת עליה. היא מחייכת אליו, מגביהה את הסארי עד ברכיה וממהרת להדביק את הוריה, כשמצלמת הקודאק החדשה שלה התלויה על כתפה מתנדנדת מצד לצד. אתמול היא הסבירה לאסיף איזו מצלמה מיוחדת זאת.

"רק עכשיו הוציאו אותה לשוק, א"א! דאדא ביקש מחבר שלו שנסע לאמריקה להביא לי אחת. תראה, היא דיגיטלית. ברגע שמצלמים, אפשר לראות את התמונה. אם היא לא מוצאת חן בעיניך, אתה פשוט מוחק אותה ומצלם עוד פעם. אחרי הטקס אני אצלם תמונה שלך. אולי על רקע המכונית, מה אתה אומר?"

"זה יהיה נחמד מאוד מצדך, מיסי," הוא מתרגש. אף פעם לא הציעו לו לצלם אותו.

אסיף עזב את כפר מגוריו כשאחותו היתה בגילה של פיה. כשנודע לה שהוא נוסע, היא פרצה בבכי. למרות הפרשי הגילים ביניהם הם היו קרובים מאוד זה לזה. אסיף היה מאזין בסבלנות לכל הפטפוטים שלה על דברים שמעניינים בנות, ואם אף חברה שלה לא היתה באזור, הוא היה מניח לה לשדל אותו לשחק חמש אבנים או אֶקָה־דוּקָה. כעבור כמה שנים חיתנו הוריו את אחותו עם גבר מגָזיאַבָּד הרחוקה והיא עברה לשם. כשדבר נישואיה נודע לאסיף, הוא כעס מאוד. לדעתו היא היתה צעירה מכדי למלא את חובותיה של רעיה, אבל הוא איחר את המועד. הנישואים כבר הוסדרו. לאחר נישואיה השיג את כתובתה מאמו ושלח לה כמה מכתבים ואפילו כסף, אבל היא לא השיבה. הוא הניח שהורי בעלה לקחו לעצמם את הכסף ולא העבירו לה את המכתבים. הוא רצה להתקשר אליה, אבל בבית הוריו של בעלה לא היה טלפון. הוא שקל לבקש מבראסאב חופשה כדי לנסוע לבקר אותה, אך יום רדף יום כדרכם של ימים. בשנה שעברה כתבה לו אמו שאחותו מתה מדלקת ריאות. כשקרא אסיף את המכתב עם השורות העקומות ושגיאות הכתיב, צער ואשמה פילחו את לבו. הוא זכר איך נראתה אחותו בחתונה, איך גופה האומלל שח תחת ההינומה הכבדה. היא מתה מהזנחה, הוא היה בטוח, והוא לא נקף אצבע לעזור לה.

כעת הוא מביט איך פיה מדדה על עקביה הגבוהים, ומֶתח עולה בו. אללה, הוא מתפלל, רק שלא תיפול.

אני מתאמצת לא להתנועע באי־נוחות כשסבתא כורכת סביבי את המשי הכבד והמגרד, ואת התכשיטים הכבדים עוד יותר שהיא מחברת לאיברים שונים בגופי. לא מוצא חן בעיני השמן הריחני שהיא מורחת על השיער שלי לפני שהיא כולאת אותו בצמה, ולא הבִּינְדי הגדולה שהיא ציירה לי על המצח, כמו עין שלישית משתאה. אבל רואים עליה שהיא שמחה. אולי זה מעלה זיכרונות מיום חתונתה של אימא שלי — אימא שלי, שעל ביקורה אני חייבת לשאול את סבתא בהזדמנות הראשונה. אני מתאזרת בסבלנות שהולכת ופוחתת. ובכל מקרה, יהיה לי זמן לחפוף את השיער לפני קבלת הפנים שתיערך הערב לכבוד האירוסים. והערב אלבש את התלבושת המושלמת, זאת שהחבאתי במעמקי האַלְמירָה שלי, זאת שהראיתי רק לרג'אט.

קבלת הפנים תיערך באוֹבֶּרוֹי גְרַנְד, המפואר במלונות קולקטה. אימא של רג'אט, שרוצה שאקרא לה מאמאן, אמרה לי שיש שלוש מאות וחמישים מוזמנים. אפילו המושל בכבודו ובעצמו יקפוץ לאירוע.

"זכרי, יקירה, את תהיי מוקד תשומת הלב!"

אף פעם לא קרה לי דבר כזה. גדלתי בפנימייה, ומסיבות יום ההולדת שלי היו אפוא אירועים מפוהקים שהתקיימו בחדר האוכל: בלונים, עוגה עם גושים שהכינה הטבחית, שיר יום הולדת שנמשך כמה דקות ומחיאות כפיים אקראיות. האירוע החגיגי היום קצת מרתיע אותי, אבל בעיקר מרגש. אני נושמת נשימה עמוקה ונערכת לתפוס את מקומי בעולם כארוסתו של רג'אט בואוס.

"למה את נפוחה כמו צפרדע השור?" סבתא שואלת. "איך את מצפה שאכרוך את הקוֹמארבַּנְד סביב המותניים שלך אם את עושה ככה?"

המסיבה אמורה להימשך עד השעות הקטנות של הלילה, ולכן פאפא בואוס הזמין שלוש סוויטות במלון — אחת לו ולמאמאן, אחת לרג'אט ואחת לי ולפִּיָה, אחותו בת האחת־עשרה של רג'אט, שהוא קורא לה פִּי־צְפּוֹנת. סבא ממש לא מתלהב מזה. הוא החמיץ פנים והתחיל לרטון שבנות משפחת רוי אינן ישנות מחוץ לבית. אבל פאפא, תברך אותו האֵלה, אמר בנועם, "בימאל־בּאבּוּ, קורובי היא גם בתי עכשיו, הלוא כן?" השאלה של פאפא מילאה אותי אושר. רציתי להגיד לו שכן, אני גם בתו. ואתה ומאמאן ההורים שלי.

לבסוף נעתר סבא לבקשתו של פאפא בקול נוקב, וידעתי לבטח שאין סיכוי שהיה נעתר אילו ידע מה רג'אט מתכנן לעשות בלילה: להגניב אותי לסוויטה שלו ברגע שהוריו יירדמו. הוא השביע את פיצפונת לשמור סוד. זה לא היה קשה; היא מעריצה את אחיה. אני חושבת על רג'אט ועלי, איך נהיה יחד, רק שנינו, בפרטיות שכמעט איננו זוכים לה, איך נתחבק על ספת קטיפה כחולה — כאן אני מציבה גבול בפני דמיונִי אכול רגשות האשם — ומרגישה פרפרים בבטן. נכון שאני מפחדת, אבל בדרך מתענגת כל כך. השדיים שלי מעקצצים, ואני נושמת בזהירות כדי שסבתא לא תשאל אותי, מה שוב קרה? יש לך סחרחורת מהצום?

אבל אפילו הפנטזיות על רג'אט לא משככות את הדאגה שעורר הביקור של אימא שלי. אני חייבת להעלות את הנושא בקרוב. כמעט סיימנו.

סבתא מסובבת את צמיד הזרוע למקומו ההולם ומטה את ראשה לאמוד את הופעתי.

"יפהפייה!" היא מכריזה. היא נעמדת על קצות האצבעות כדי לתת לי נשיקה, ואחרי היסוס קל נותנת לי עוד אחת, כאילו בשמו של מישהו אחר.

אני מבינה שהרגע הזה מתאים לא פחות מכל רגע אחר.

"סבתא, אני יכולה לשאול אותך משהו?"

בדיוק אז הטבחית קוראת לנו מלמטה, להודיע לנו שבימאל־באבו כבר לבוש וממתין לנו במבואה, מתהלך הלוך ושוב ורוטן על ההתמהמהות שלנו בקומה העליונה.

"בואי נלך," אומרת סבתא.

אני תופסת את ידה. "אני חייבת לדבר איתך."

"לא עכשיו, יקירה. את מכירה את סבא שלך, איך הוא מתרגז כשמאחרים."

"זה ממש חשוב!"

סבתא הבחינה במשהו בקולי, ועכשיו היא מסתכלת בפני, ועיניה מתערפלות בחשש.

אבל צעקותיה הצרודות של הטבחית תוקפות אותנו. "הו מא, הו קורובי־בֵּייבִּי, באבו כבר יצא אל המאנדיר בזעף. מוטב שתמהרו, אחרת אתן יודעות מה יקרה."

סבתא שולחת אותי כחיל חלוץ להרגיע את סבא. היא תצטרף אלינו במהירות שתאפשר לה ברכה הכואבת. היא מבטיחה לדבר איתי עם תום הטקס. לעת עתה עלי להסתפק בזה.

אני רצה על שביל החצץ כדי להדביק את סבא. אני מגניבה את כף ידי לתוך כף ידו כפי שאני עושה מאז שהתחלתי ללכת. אני לא מצפה לתגובה; הוא איש מאופק מאוד. אבל היום להפתעתי ידו לוחצת בכוח את אצבעותי. הזעף על פניו מתחלף בחיוך, ולרגע אני גאה בעצמי — רק אני מסוגלת להטיל עליו את הכישוף הזה. הוא סוקר אותי בעיון מכף רגל ועד ראש, מהנהן בשביעות רצון, וההנהון הקצר הזה חשוב לי יותר מהמחמאה האדירה ביותר מכל אדם אחר.

במקדש אני יושבת ליד סבא על הרצפה הקרירה תחת מבטה הנוקב אך טוב הלב של האֵלה. סבא לובש רק דְהוֹטִי משי מסורתי — לא איש כמותו ילבש בגדים מודרניים מגונדרים, גם לא באירועים מיוחדים שכאלה. זה אחד הדברים שאני מעריכה בו: איך הוא תמיד מי שהוא, בלי ספקות ובלי פשרות. גוו זקוף וקצר רוח; שערות לבנות יוקדות על חזהו. מפעם לפעם הוא מתקן את הסנסקריט של כוהן הדת, מטיל עליו את אימתו, אבל בין מנטרה למנטרה הוא מניח את כף ידו על ראשי בברכה במגע שאין עדין ממנו. כמה אני אוהבת אותו, עם כל הרוח שהוא עושה, התפיסות הפְּרֶה־היסטוריות המתסכלות שלו, עם כל העדינות שהוא טורח כל כך להסוות.

פאפא ומאמאן, שאינם מודעים לקרב האיתנים שהתחולל סביב סידורי הישיבה, יושבים מולנו בגו זקוף בכיסאות קש. רג'אט, עם זאת, העדיף את הרצפה. הוא יושב מעברו השני של סבא ושולח אלי חיוך קונדסי מהיר; הדברים השערורייתיים והמוצנעים שאומרות עיניו מציפים את פני בחום. תלתל סורר צנח על מצחו, ואני בקושי מצליחה להתאפק שלא להישען קדימה ולהחזיר אותו למקומו. כשמגיע סוף־סוף הרגע שבו רג'אט אוחז בידי כדי לענוד לי את טבעת היהלום שבחרנו יחד, האושר תופח בחזה שלי עד שקשה לי לנשום. רג'אט הפך אותי לבחורה שמאמינה בנסים. הרי רק בדרך נס התאהבנו, לא?

לפני שלושה חודשים הלכתי למסיבת יום ההולדת של מימי, חברה מהאוניברסיטה — גם זה נס בפני עצמו. סבא מסרב בדרך כלל שאצא בשעות מאוחרות כאלה, אבל בערב ההוא עמדתי על שלי. וגם סבתא צידדה בי. "היא חייבת להתחיל לפגוש צעירים בגילה," היא אמרה. בסוף הוא הסכים בזעף. כשנכנסתי לדירה המסיבה כבר היתה בעיצומה: התאורה היתה אפלולית, המוזיקה היתה מחרישת אוזניים, המבוגרים בלטו בהיעדרם. המוני אנשים שאני לא מכירה גמעו משקאות חשודים ועישנו סיגריות לחלוטין לא רגילות. הסתכלתי על הבנות שהיו לבושות בגופיות נוצצות ובמכנסי ג'ינס צמודים, הסתכלתי על הקורטה עם רקמת הזהב שלבשתי אני, והרגשתי כאילו שלפו אותי מעידן האבן. בדיוק כשעמדתי להמציא איזה תירוץ ולהסתלק משם, מימי אמרה, "אוי, אלוהים, זה שעומד ליד הדלת זה רג'אט בואוס? את לא יודעת מי זה? ההורים שלו הם הבעלים של גלריית האמנות הנחשבת ליד רחוב פארק. הוא נפרד לא מזמן מסוניה גוּפְּטָה, הבת של הבעלים של מפעל יונדאי. וואו, לא האמנתי שהוא יבוא למסיבה שלי!"

אימצתי את העיניים באפלולית המעושנת וראיתי את רג'אט. הוא עמד על רקע הדלת המוארת ונראה זורח. ביד הוא כבר החזיק כוס, ועל כתפו היה תלוי מעיל עור. הוא נשען על הקיר מורם מעם, הינהן אל מכרים שנחפזו לחלוק לו כבוד. הוא הניח למימי לגרור אותו לרחבת הריקודים, חולֵל שם בחינניות אגבית קלת רגליים וחייך קלות כשבחורות נוספות עטו עליו. כמה שבועות לאחר מכן חשף בפני את העובדה המפליאה, שכאשר נכנס לדירה וראה את ההמון המתהולל, רצה גם הוא לברוח על נפשו.

"תודה לאל שלא ברחתי, קארה," הוא הוסיף — השיחה הזאת התנהלה אחרי שנתן לי את השם המיוחד שלי — ונגע בקווי פני כאילו הוא רוצה לחרות אותם בזיכרונו. "את שמחה שלא הלכתי?"

הינהנתי; רציתי להגיד לו שהוא חולל מהפכה בחיי, שהוא הכניס את הטכניקולור לעולם הדהוי שלי. אבל פחדתי להישמע מטופשת.

"עמדת בפינה, את זוכרת? משהו ביציבה שלך בידל אותך מכל הבחורות שחגו סביבי. כאילו את שייכת לעידן אחר, קדום יותר. זה סיקרן אותי. כשהזמנתי אותך לרקוד, ענית לי, בלי להתנצל, שאת לא יודעת לרקוד. התפעלתי מהכֵּנות."

הוא הציע ללמד אותי לרקוד. לעיני כל דבוקת הנקבות שלטשה בנו מבטי קנאה, הוא ביקש מהתקליטן לנגן שיר איטי. ואז הוא חיבק אותי קלות. הייתי מתוחה וגולמנית. כדי להרגיע אותי, הוא שאל אותי שאלות. הוא יודע לדובב בחורה, הבנתי כשתפסתי את עצמי מגלה לו דברים שלא סיפרתי לאיש. נראה שהתשובות שלי מעניינות אותו. כל המשך הערב עמדנו יחד במרפסת ושוחחנו.

מה בי תפס את תשומת לבו? הרי חייתי חיים נטולי הרפתקאות, שגרתיים להפליא, לא?

"את צוחקת?!" אמר רג'אט כששאלתי אותו את השאלה הזאת אחרי זמן־מה. "תחשבי איך גדלת, התייתמת בלידה, הסתירו אותך בעמק הררי, ועכשיו את מוחזקת באחוזה היפהפייה העתיקה ההיא, וסבא שלך המפלץ שומר עלייך — רק להקשיב לך היה כמו להיכנס לאיזו אגדה!"

"סבא לא מפלץ!" אני צוחקת וסותרת אותו. "הוא וסבתא גידלו אותי בתשומת לב, ואף פעם לא הרגשתי יתומה."

כשהסתיימה המסיבה, רג'אט ביקש ממני את מספר הטלפון שלי. לא נתתי לו. סבא הבהיר לי מזמן שבנות משפחת רוי לא יוצאות עם בחורים. רג'אט לא התעקש. לדעתי הוא ראה בסירוב שלי אתגר. כמה ימים לאחר מכן, כשחזרתי הביתה מהאוניברסיטה, ראיתי אותו לתדהמתי יושב אצלנו בבית ושותה תה עם סבא. עד עכשיו קשה לי להבין למה סבא הרשה לו לצאת איתי. או למה, כשרג'אט ביקש את ידי כעבור שלושה חודשים, הוא נענה לבקשתו.

"זה בטח הקסם האישי המולד שלי," צוחק רג'אט. אבל לפעמים הוא אומר, "אני חושב שסבא שלך, שאי־אפשר לעבוד עליו, הבין שאני מוכן לעשות שמיניות באוויר כדי שתהיי מאושרת."

פיה, שהתגנבה קודם לכן והתיישבה לידי, מנשקת אותי על הלחי ומחזירה אותי למקדש בדיוק כשמסתיים הטקס.

"הטבעת משגעת, קורובי־דידי! אוי, איזה מזל יש לך! לדאדא יש את הטעם הכי טוב. נכון, מאמאן?"

"כן, ברור," אומרת מאמאן. היא מסתכלת בנו, והאהבה שקורנת ממנה מייפה אותה עוד יותר.

ועכשיו פאפא ומאמאן נותנים לי את המתנה שהם קנו לי: סט תכשיטים יפהפיים משובצים יהלומים — שרשרת, עגילים, זוג צמידים — התואמים את הטבעת. כשראיתי את הסט בחנות התכשיטים הזדעזעתי מהמחיר; התחננתי שיקנו לי מתנה יקרה פחות.

"בשום אופן לא, יקירה!" מאמאן אמרה. "את שווה כל רופיה. חוץ מזה, כל האורחים שיבואו לקבלת הפנים ירצו לראות מה נותנת משפחת בואוס לכלה הטרייה!" היא חייכה כדי להבהיר לי שהיא מתלוצצת. "תרשי לי לקנות לך גם את התלבושת? אני מכירה בוטיק מושלם —"

אבל לא הסכמתי לתת לה לקנות לי גם את התלבושת — הרי אני גם נכדתו של בימאל רוי. את הבגדים שלי אקנה במו כספי. אבל דבריה שינו בי משהו. כשיצאתי לקניות לא שכחתי שאני הכלה היחידה של משפחת בואוס, וקניתי קוּרְטִי בלי שרוולים מבד שיפון בצבע חציל ומכנסיים צמודים עם רקמת קריסטל דמוית דמעות, בגדים יקרים ונועזים יותר משרכשתי אי־פעם. השילוב מצא חן בעיני רג'אט, והוא קנה לי נעלי סטילטו הולמות, משובצות ביהלומים מלאכותיים. אבל כשהגעתי הביתה נתקפתי חשש והחבאתי את הבגדים באלמירה, מאחורי ערימה של סארי מכותנה. מפעם לפעם דמיינתי — בתערובת של גאווה ואימה — איך סבא יגיב כשהוא יראה אותי לבושה בהם.

טרם סיימנו עם המתנות. ברוב טקס פאפא מושיט לנו מעטפה גדולה עשויה קלף. אני יודעת מה היא מכילה: את שטר הבעלות על דירה שפאפא ומאמאן רכשו למעננו כמתנת חתונה מוקדמת. הדירה ממוקמת ברב־קומות ליד אגם רַבִּינְדְרָה סָרוֹבָּר, בשכונה סגורה החביבה על דוגמניות וזמרי פלייבק ומיליונרים טריים, מרחק דקות ספורות מביתה של משפחת בואוס. כך, אומרת מאמאן, רג'אט ואני גם נהיה קרובים אליהם וגם ניהנה מפרטיות.

כשאני חושבת על כך שאנהל בעצמי בית משלי, משרתים משלי, ראשי מסתחרר בפקפוק. כמה מפליא שיצפו ממני לעשות צעדים בוגרים כאלה! אבל אני אסירת תודה על כך שדברים אלה יתחילו להדאיג אותי רק בעוד שנה לפחות, שלפנַי עוד שנה שלמה לבלות עם סבי וסבתי היקרים. שנה מעכשיו — זה המועד שאנו מתכננים להינשא בו. זאת תהיה שנה מופלאה, שנה של חיזור מתוק, של הנאה ממבטי הקנאה של חברותי לאוניברסיטה, של גיחות ליליות לעולם הנוצץ של המועדונים והמסיבות שרג'אט הבטיח להכיר לי. שנה של בילויים לפני שנתחייב לנישואים רציניים. אני מתכננת ליהנות מכל דקה ודקה.

הדירה עדיין בשלבי בנייה, אבל ראיתי את הדגם במשרד המכירות. היא נראית כמו אתר צילומים בסדרה. בחדר ההקרנה מסך הטלוויזיה מכסה קיר שלם. בכל שירותים יש בִּידֶה נוצץ. האם יש בעולם מקום מגורים שונה יותר מהבית הישן והמתוק הזה, עם כתמי המים על קירות הגבס וייחורֵי הפיקוס המבצבצים מבעד לסדקים במרצפות המרפסת? כאשר רג'אט מסיע אותי בסמטאות הפתלתלות של צפון קולקטה כדי לראות כיצד מתקדמת הדירה, אני מרגישה אבודה, כאילו נסעתי בזמן.

בתום הטקס פיה מתעקשת, והקבוצה נאספת במרפסת הצופה אל הגן. פיה מושיבה את כולם על כיסאות: בימאל וסרוג'יני באמצע, משני צדיהם רג'אט וקורובי. (בן־בת־בן־בת, מצווה פיה.) מר וגברת בואוס עומדים מאחור. פיה היא צלמת רודנית. המצולמים חייבים להטות את הראש בדיוק בזווית שהיא מורה. הם חייבים להשקיף אל האופק בהבעת חסד כמו של בודהה, או לנעוץ זה בזה מבטים עתירי משמעות. היא אומרת לסבא ולסבתא להחזיק ידיים; הם המומים מההוראה אך עושים כמצוותה. המשרתים מסתננים גם הם לתוך התמונה באמתלה שהם מביאים שרבט לימון ואגוזי קאשיו, כי איך הדיוקן המשפחתי יהיה שלם בלעדיהם? פיה לא מגרשת אותם. מוכר גלידה עובר ליד השער. צלצול פעמון עגלתו הופך לחלק מהתמונה, וכמוהו ניחוחות ארוחת הצהריים הנערכת לכבוד האירוסים: חיצ'ורי כרובית, דלעת מוקפצת (לטבחית יש גחמות קולינריות פרועות), פודינג אורז מומתק בסילאן, וכן, אצבעות דגים מטוגנות עד חריכה.

פיה תהיה גאה במיוחד בתמונה הזאת. היא תבקש מאבא שלה לשלוח עותקים לכל קרובי משפחתם, כולל אלה שלא פגשה מימיה. היא תתלה תמונה מוגדלת בחדר ההסבה של המשפחה ליד האוריגינל פרי מכחולו של ג'אמיני רוי המהולל, על אף מחאותיה של אמה. עותק אחד יתנוסס גם בעמוד הראשון של אלבום התמונות החדש שרג'אט נתן לה במתנה עם המצלמה. היא תיתן לו את הכותרת אושר. גם אחרי שיתרחשו אירועים מסוימים וגברת בואוס תוריד את העותק המוגדל מהקיר, פיה תמשיך לשמור על העותק שלה. לפנות ערב, כאשר אמה חושבת שהיא שוקדת על שיעורי הבית, היא תשלוף את האלבום הנסתר ממעמקי הארון ותלטף את התמונה, את החיוכים הזערוריים והתמימים המתוחים על פני מצולמיה.

אחרי ארוחת הצהריים המבוגרים נחים במרפסת תחת המאוורר. סבתא מושיטה להם קערת בדולח ובה זרעי הל מוכספים לרענון הפה, שהוזמנו במיוחד מבּארָה בּאזאר. פיה נבלעת בגן הגדל פרא כדי לצלם תמונות נוספות. לעת עתה לרג'אט ולי אין מחויבויות נוספות, ואנחנו יכולים לטייל בחופשיות לאורכה של דרך ההרדופים.

"קארה," אומר רג'אט, "יש משהו שאני רוצה לספר לך כבר הרבה זמן. יש לי רעיון מעניין לעסק. רציתי לספר לך ראשונה."

רג'אט עובד אצל אביו — מטפל בהזמנות, בהנהלת החשבונות, בלקוחות החשובים. הוא עובד שם כבר כמה חודשים. לפני כן הוא עבד בפיתוח עסקי בחברה בינלאומית גדולה, אבל אבא שלו ביקש שיבוא לעבוד איתו.

"אני רוצה להקים אתר אינטרנט שהלקוחות יוכלו לראות בו את כל היצע המוצרים שלנו ולרכוש אותם אוֹן־לַיין. מה דעתך?"

באתרי אינטרנט אני לא מבינה הרבה — אני לומדת היסטוריה — אבל העובדה שרג'אט הפקיד בידי את החזון השברירי שלו בעודו בחיתוליו, מרגשת אותי. הוא מביט בי בחשש קל, ממתין להכרעתי. וזה משמעותי יותר מכל דברי האהבה שהוא לחש באוזני.

אני מושיטה לו יד. "זה רעיון נפלא." אנחנו ממשיכים ללכת ככה באצבעות שלובות, שמחים עד כדי כך שהמילים מיותרות.

במרפסת הגברים דנים בפוליטיקה. בהזדמנות אחרת הייתי מתעניינת בשיחה, אבל כרגע רג'אט ואני הולכים יד ביד, ואני מרגישה שלמה כל כך, שלא ממש אכפת לי מפוליטיקה. סבא מרוצה שסוף־סוף שינו את שמה של עירנו מכלכותה, הגרסה האנגלית שהבריטים כפו עלינו, לשמה ההודי המקורי קולקטה. אבל פאפא מציין כי השינוי עלה למדינה מיליוני רופיות, מפני שהוא מחייב לשנות את השם בכל המסמכים הרשמיים. לדעתו חשוב יותר לטפל במתיחוּת בעיר — היא רק הולכת ומחריפה. זוכר שבחודש שעבר תקפו מיליטנטים את המרכז האמריקאי?

"אה, כן, המוסלמים האלה. טיפוסים אלימים. שמעת על אסון הרכבת היום בגוּגָ'ראט? כל עולי הרגל ההינדים שנשרפו למוות?"

"טרגדיה," משיב פאפא. "אני מקווה שהאסון הזה לא יוליד עוד שפיכות דמים."

רג'אט, שאינו מקשיב לשיחה, מעיר, "זה יהיה לא פשוט. אנשים פה לא רגילים לקנות דברים באינטרנט. האתר יהיה חייב למשוך את העין ולהיות נגיש ונוח. את חושבת שתוכלי לעזור לי? אולי תיקחי קורס בגרפיקה?"

"בשמחה!" הבקשה מחמיאה לי. אני מדמיינת לעצמי את האתר התוסס שאקים, תמונות של יצירות אמנות שיבליחו בזו אחר זו. בהקדם האפשרי אלמד לעומק את העסק של משפחת בואוס כדי שאוכל לעשות עבודה טובה בשביל רג'אט. אולי איענה להזמנות הרבות מצדה של מאמאן ואקפוץ לגלריה שלהם ברחוב פארק.

בהמשך הכביש פיה מעמידה את אסיף כדי לצלם אותו על רקע המכונית.

"הנהג שלכם — הוא לא מוסלמי?" סבא שואל. "אני במקומך לא הייתי מרשה לו להסיע את המשפחה שלי בלילות וכן הלאה."

אני מתכווצת. אני מרגישה את מורת הרוח שקורנת מפאפא. אבל הוא עונה בנימוס, "על אסיף אפשר לסמוך."

"אתה חושב שיש לי דעות קדומות, נכון? אתה צעיר מדי, לא ראית מה שאני ראיתי — את המהומות שהתחוללו בעקבות החלוקה פה בקולקטה, אנשים שנקרעו לגזרים ב —"

"אנא ממך!" מפצירה בו סבתא. "בואו לא נדון היום בענייני מזל רע."

סבא, שדבריו נקטעו, עומד להמטיר אש וגופרית, אבל פאפא ממהר להציע, "רוי מוֹשָאי, אנא חזור בך ובוא למסיבה הערב."

סבא מנענע בראשו לשלילה. "אמרתי לך, בואוס־באבו, כל הריקודים־שירים־משקאות־אלכוהול — אתה יודע שזה לא לרוחי. מוטב שתלכו בלעדי. אבל לפני שתלכו אני רוצה להגיד לכם משהו. ביקשתי מכוהן הדת המשפחתי למצוא תאריך צופֵן מזל לחתונה של הילדים — ויש אחד אידיאלי, עם מערך כוכבים מושלם, בעוד שלושה חודשים. אני רוצה שהנישואים יתקיימו אז."

אני לוטשת בו מבט המום. הוא רוצה שנתחתן בעוד שלושה חודשים? הוא ירד מהפסים? זה הרבה יותר מדי מוקדם, וחוץ מזה, הוא לא טרח אפילו לשאול את רג'אט ואותי מה אנחנו חושבים! אני שולחת ברג'אט מבט חטוף ורואה שגם הוא נרתע. מעבר להפתעה, האם הוא מרוצה או מסויג? אני לא מצליחה להחליט. פתאום אני מבינה שאולי אני מכירה את הארוס שלי פחות משחשבתי.

"אתה בטוח שאתה רוצה לקיים את החתונה כל כך מהר?" שואל פאפא. "הרי החלטנו שהם יתחתנו אחרי שקורובי תגמור עוד שנה באוניברסיטה."

סבא נשמע עייף. "בואוס־באבו, אני זקן. מי יודע כמה זמן עוד אחזיק מעמד? הייתי רוצה לראות במו עיני שנכדתי היחידה תקים בית לפני מותי. אתם תיתנו לקורובי להמשיך בלימודים שלה אחרי החתונה, הלוא כן?"

אני רוצה שפאפא יתווכח, שיכריז שזה רעיון איום ונורא, אבל משום־מה הוא רק אומר בנימוס עילאי, "כמובן." מאמאן מתרעמת שלא די בשלושה חודשים כדי לארגן חתונה ראויה לשמה, אך פאפא נוגע בזרועה בעדינות.

"אני רוצה שתכריזו על כך בקבלת הפנים הערב," אומר סבא.

"כרצונך, רוי־באבו."

אני לוטשת בארבעתם מבטים נזעמים. מה הם חושבים לעצמם, שהם יכולים לגלגל את החיים שלי כמו איזה כדור בצק לאן שמתחשק להם? אבל ברגע שאני פוצה את פי להביע את דעתי, רג'אט מושך אותי אל בין עלוות ההרדופים ומצמיד אותי אליו בנשיקה נועזת שעוצרת את נשימתי.

"איזה פצצה הפילו עלינו, מה? אבל סבא צודק! אנחנו שייכים עכשיו זה לזו, אז למה לנו לדחות את האושר?"

לבי משתולל בחזה כמו ציפור בכלוב. שמחתו גלויה וברורה, ואינני יודעת איך להסביר לו שאף כי אני אוהבת אותו מאוד, חורה לי שכופים עלי לעשות צעד שעדיין אינני מוכנה לו.

"הלילה, אחרי שהאורחים ילכו, נעשה לנו מסיבה פרטית משלנו," הוא לוחש אלי. פתאום אני מרגישה שגם לכך אני עדיין לא מוכנה.

ברגע שהמרצדס יוצאת מכביש הגישה לביתנו, אני מתעמתת עם סבא. "איך אתה עושה דבר כזה בלי לדבר איתי קודם!"

"זה תאריך צופן מזל בהחלט. וזה דבר חשוב. אני רוצה להבטיח שיהיה לך יותר מזל בנישואים מאשר היה לאמך."

"אבל סבא, בטח יש עוד תאריכים צופני מזל, מאוחרים יותר. אני צריכה עוד זמן!"

הוא נד בראשו ומתחיל להסתובב.

אני מסרבת לוותר ותופסת לו את היד, אבל הוא אומר לי בקול עייף, "לא עכשיו, קורובי."

לעורו גוון צהבהב; עיניו שטופות דם. הוא מתחיל ללכת אל הבית בצעד לא יציב. דאגה דוקרת בי, ואני כובשת את הזעם לעת עתה. אתן לו לנוח. אבל אני לא מוכנה שהוא יכריח אותי להקדים כל כך את האירוע החשוב ביותר בחיי.

סבתא נראית מודאגת. "מוטב שאלך לתת לסבא את התרופה נגד צרבת. לכי תשכבי קצת, שוֹנָה, תנוחי לפני המסיבה הגדולה שלך." היא לוקחת את קערת הבדולח המלאה זרעי הל. בתוך רגע גם היא תיבלע בבית.

"סבתא, חכי שנייה! אני חייבת לדבר איתך."

"אני מבינה שההחלטה של סבא הפתיעה אותך. גם אותי היא הפתיעה. אולי נוכל לדבר איתו עליה אחרי שהוא יתעורר —"

אני פולטת את המילים בבת אחת כי אין שום דרך טובה לומר אותן. "בלילה מישהו בא אלי לחדר. נדמה לי שזאת היתה — אימא שלי."

אני מחכה שסבתא תצחק על המחשבה הטיפשית ותשלח אותי למיטה, אבל היא מחווירה ונרתעת צעד אחורה. קערת הבדולח נשמטת מידיה ומתנפצת; כדורי כסף זעירים מתפזרים בכל רחבי המרפסת.

"למה את חושבת ככה?"

"ככה הרגשתי." אותי התשובה לא משכנעת. אבל את סבתא כן. ידיה רועדות.

"זה — היא — אמרה לך משהו?"

אני נדה בראשי לשלילה בבלבול. לא תיארתי לעצמי שהסבתא המעשית שלי מאמינה כל כך ברוחות רפאים. אבל גם אם כן, למה היא נסערת כל כך מהרוח של בתה המתה? אני מבינה פתאום שאני מעדיפה לא לדעת את התשובה.

"אולי רק דמיינתי."

"אולי רק דמיינת באמת," אומרת סבתא בפקפוק.

"אני הולכת לנוח קצת."

"רעיון טוב."

"תנוחי גם את."

"כן."

אבל כשאני מגיעה לדלת ומסתכלת אחורה, אני רואה אותה עומדת בין שברי הזכוכית, וזרעי ההל מקיפים אותה כמו שדה של דמעות קפואות.