שאול

1

שאול מותח את חולצת הטריקו הישנה על גופו. הכחול שלה מהוה, כמו בית. הצווארון העגול מרוט, בשרוול השמאלי נפערו חורים צפופים, אולי מעש, אולי ממאות הכביסות ביד ובמכונה. הוא רוכס את הג'ינס הבלויים, יש לו שניים או שלושה כאלה, ומתבונן ברגליו היחפות, קרסוליו שחורים. מתחילת מאי ועד סוף אוקטובר שאול תמיד, אבל תמיד, יחף. כפות רגליו התחספסו עם הזמן, פה ושם שוליהן מתבקעים. מדי פעם הוא משרה אותן במים חמימים מהולים במעט אקונומיקה, לעיתים סוחט לתוכם לימון שלם ומגרד בציפורניים חשופות את העור היבש. וכשזה קורה והעור הוורדרד והרך נגלה, שאול מרגיש נקי וחדש וטוב.

אין טעם להתקלח עכשיו, שאול התקלח בבוקר, לפני הקפה. הוא אוהב מקלחות בוקר, בעיקר בקיץ. לשטוף מהגוף את קורי השינה, ליישר את העור, לקרצף אותו מזיעה ועשן סיגריות. כבר חודשיים שהוא אינו מסתבן, מישהו אמר לו או שהוא קרא איפשהו שסבון תעשייתי מזיק לעור, שֶמים מספיקים, והוא אימץ את הרעיון בחדווה דווקאית. בהתחלה זה היה קצת מוזר, הוא הרגיש לא מספיק נקי, אבל אחרי מספר מקלחות נדמה היה לו שריח גופו חזר לטבעו, ושאול היה מרוצה.

לפני זמן מה מילי שוב ניסתה לטעום את הרקטום שלו. מדי פעם היא מציעה לו ליקוקי עכוז רכים, מתארת במילים נמתחות וגמישות איך לשונה תסתובב סביב פי הטבעת שלו, איך תתרחב פתאום אל אשכיו ומשם תזחל אל תחתית גבו, הלוך ושוב, כמו מטאטא גדול בשדה התעופה, ושאול מגחך במבוכה ומקשיח את ישבניו.

פעם התחלקו בקְוֶולוֹד ששאול השיג. קוולוד היה הסם האופנתי של תל אביב, כמה רגעים לפני הופעתו הקטלנית של הקראק. כולם דיברו על הסם החדש, אמרו שהוא משנה תודעה, כמו פטריות במקסיקו. שאול ומילי בצעו אותו לשניים בסכין חדה ובלעו אותו עם מעט מים. ההשפעה הייתה כמעט מיידית. זו גם הייתה הפעם הראשונה שהיא ביקשה את עכוזו. שאול סירב, כמובן, מה תחת עכשיו, השתגעת? אבל מילי התעקשה. שָאולי, שחרר, היא אמרה לו, או שהוא חשב שהיא אמרה לו, אני רוצה את הגבריות שלך, וגבריות זה ביטחון, גם הביטחון ליהנות. ובפעם אחרת, כששכב עירום על בטנו ברגליים פשׂוקות, היא נשפה סילון עשן כחלחל היישר אל פי הטבעת שלו, וכבר אפה כמעט נתחב בין פלחי ישבנו –ושאול נבהל: מה זה אומר עליו?

מילי היא בעצם מלכה, מלכה אסייג. כשעברה לתל אביב קיצרה את שמה הפרטי למילי, את האסייג ייקח ממנה הבעל. שאול פגש אותה בקפה פּילְץ לפני כארבע שנים, כשעבר לתל אביב בפעם השנייה, גם הפעם כפליט, מעט לפני מלחמת לבנון. הגבול הצפוני כבר בער, הצדדים צחצחו חרבות, מאות קטיושות נחתו בישראל, מבצעי תגמול חסרי תוחלת. הוא היה מלצר, היא אחראית משמרת, מבוגרת ממנו בשלוש שנים, סופרת כל שעה וכל יום, המונה דופק. בסוף המשמרת השנייה ליווה אותה הביתה, למרות שאז, לפני שהפכו לשכנים, גרו בשכונות נפרדות. הוא ברחוב העבודה, היא כבר גרה באמיל זולא. השיחה קלחה, המכנים המשותפים הלכו והתבהרו, חלקם הצליחו להפתיע את שניהם, כל כך רחוקים וכל כך קרובים. מילי סיפרה שהיא גרה עם שותפה, לא משלנו, שאין לה כרגע חבר, ושאול סיפר שהוא גר לבדו, מחיר מציאה, שני חדרים ומטבחון, כלבה מעורבת חדשה, ג'סיקה שמה, קנה אותה בחנות החיות על אלנבי, בהחלטה של רגע, לא עמד במבטה. גם לו אין כרגע משהו רציני, הוא פתאום היה נבוך מעצמו, הרגיש אשם (או פגום), טוב לו ככה, כפי שהוא, יחף ולא רחוץ, מרגיש סוף סוף נקי מבפנים.

כשחלפו על פני כיכר אתרים מילי הציעה לשבת רגע, יש לה ג'וינט מגולגל. שם היא גם סיפרה לו שהיא לומדת משחק, שנה ב', ומחלטרת במלצרות ובניקיון חדרי מדרגות ומשרדים. יש לה בנק בבן יהודה וחברת ביטוח בגוש חלב, שאותם היא מנקה פעם בשבוע, בלילות, כשהמשרדים נטושים, הוא חייב לראות פעם את צרור המפתחות של השורדת הגדולה, כמו סוהרת בסרט אמריקאי, צ'ק־צ'ק־צ'ק. בלילות אני מלכה, היא צחקה, בימים אני מילי. ובג'וינט השני היא הדגישה שתעשה הכול, ה־כ־ו־ל, כדי להחזיק את עצמה בעצמה. תמיד הייתה עצמאית, מילדות, לא תלויה באף בן זונה. וכששאלה אותו על שאיפתו האמיתית, הוא הרי לא יסיים את חייו כמלצר, אף אחד לא שואף להיות מלצר, שאול סיפר לה, בדחילו ורחימו, שהוא כותב, שירים, ושהוא מקווה שספרו הראשון –כן, כן – יצא בקרוב בהוצאה נחשבת, ומילי קצת הופתעה, הוא לא נראה כמו משורר.

איך נראה משורר, הוא צחק במבוכה, מעולם לא הצליח לנסח כך בפשטות את רצונו.

לא יודעת, היא צחקה חזרה, השיניים שלה נצבעו בכחול ואדום וירוק, סביבה הבהבו אורות הניאון של מסעדות התיירים הזולות שהלכו והתרוקנו מיושביהן. מתחתם נהמה המנהרה, מדי פעם חלף בה אופנוע רעשני. משורר זה עור חיוור, שיער מדובלל, משקפיים עגולים, ז'קט קורדרוי ירוק כהה, אולי חרדל, רעיונות נשגבים, אצבעות רועדות, בעיות דיקציה.

וכמו מה אני נראה לך, הוא שאל.

בימים הראשונים בקפה, היא צחקה, נראית כמו אח שלי, חשמלאי, אינסטלטור, נהג, אולי שוטר. יש לי אח שוטר ושני בני דודים סוהרים. אנחנו גם האסירים וגם החוק והסדר.

ועכשיו, הוא שאל.

עכשיו אתה אתה, היא אמרה, שאול.

ומה שינה את דעתך, הוא צחק, איך קיבלתי שם פרטי?

העדינות שלך, היא הייתה נבוכה, היא הפתיעה אותי.

וכשיָנקה מהג'וינט המרוט שאלה, לכאורה באגביות: היה לך פעם קטע עם אחת כמוני?

מה זה כמוך, שאול לקח ממנה את הג'וינט, בקרוב ילמד אותה לגלגל כמו שצריך.

נו, אתה יודע למה אני מתכוונת, היא מלמלה בעצבנות, יורקת את עצמה החוצה, נבוכה מעצמה.

ושאול התמהמה. הוא לא חושב, זאת אומרת, לא, כשהוא חושב על זה - הוא לא היה אף פעם עם מישהי כמוה.

חשבת פעם למה? היא שאלה.

לא יודע, הוא אמר, מביך אותי, נראה לי כמו גילוי עריות.

גם לי, היא צחקה ועורה השחום והמשיי השחים עוד, נמתח לקצוות, גם אני לא הייתי אף פעם עם גבר משלנו. לא שהיו לי יותר מדי, היא שוב הסתייגה, אבל תמיד נמשכתי לאינטלקטואלים־כאלה, חיוורים ועדינים, שיהיו שונים ממה שאני מכירה מהבית, כל הקִרבה הזאת קצת מאיימת עליי. לאהוב מישהו כמונו, היא צחקה, זה קצת כמו לאונן, זה לפגוש את עצמך לפני כל המכבש. זה כמו להסתכל על עצמךְ במראה נקייה מאיפור.

ושאול אמר שהיא לא צריכה להתאפר, שהיא יפה כפי שהיא, למרות מה שהיא אולי חושבת, ומילי הודיעה לו שמהיום והלאה היא קוראת לו שאולי, כי מעכשיו הוא גם קצת שלה, או שלנו, כבר הרבה זמן לא נחשפה ככה בפני מישהו, תמיד בתוך התל אביביות המדומיינת שלה, מעמידה פנים שהיא בניו יורק או לונדון, ערים קוסמופוליטיות גדולות, ולא בעיירה הגליציאנית המתפוררת והמנומנמת שראש העיר החליט להעיר ולהפוך לכרך סואן, מנופים, משאיות והררי אשפה בכל מקום. ושאול חייך במבוכה וכיבה את בדל הג'וינט על ספסל האבן ולרגע לא הצליח למקם את עצמו: האם נסוג ונגרר אחורה, ואולי דהר קדימה.

***

עוד מעט ירד למפגש עם הפרופסור. על הפרק – השתתפותו האפשרית בערב השירה הקרוב של ההוצאה לאור, לצידם של גדולי המשוררים הישראלים. כדאי לו לאחר קצת, לא להיראות נלהב. ממילא הם חושדים בו, תמיד מוטל בספק. אחד משלהם הוא לא. צעיר מהם, ממקום אחר בכל כך הרבה מובנים, ייקח שנים לפרק את הזרות הזאת שעדיין עומדת ביניהם, מוחשית ומוכחשת בו זמנית. לא תמיד הוא אופטימי.

שאול מתיישב על ספת הטולמנ'ס החדשה שלו, כל כך הרבה זמן חסך בשבילה. דו־מושבית, צינורות מתכתיים צבועים בשחור ועטופים בריפוד שחור ורך שעליו טבועים עיגולים ירוקים עמוקים. כל כך גאה היה בעצמו כשנכנס לסניף היוקרתי בכיכר המדינה ובחר את הריפוד בעצמו, ממשש בהתרגשות כבושה את מניפת הבדים היוקרתיים. שאול רצה יציאה קלאסית עם נגיעה עכשווית, מעין הצהרה מעמדית שתמצב אותו בין לבין, בין הקלסיקה העל־זמנית לבין הפופ העכשווי, ממתי ספה היא רק ספה, ממתי ספר הוא רק ספר? שאול בוחן בסיפוק את דירתו. את הריהוט האקלקטי שאסף וגרר והעלה ושייף וצבע, את כתמי הצבע האהובים עליו, את הספרייה ההולכת וגדלה, את הווילון המתנופף ביציאה לגג –ושוב היה מרוצה.

לפני כארבע שנים, כשצה"ל כיתר את ביירות, כשנדמה היה כאילו ישראל איבדה את בלמיה והכול תלוי על חוט, שאול הזמין למילי מתנת יום הולדת – כרטיס כניסה (זוגי) למועדון הקולוסיאום שנפתח ברעש גדול וכמו הבטיח בועה אירופית על רקע התפוררותו המהירה של המזרח התיכון. בעוד זמן מה, נכתב במקומונים, יופיעו כאן גרייס ג'ונס, בוי ג'ורג' ומועדון תרבות, ואולי אף זמרת דיסקו לוהטת משנות השבעים. לצד ההזמנה צירף שרשרת כסף גסה ועליה תליון פשוט עם הכתובת 'לָנֶצח'. הניח בקופסת קרטון קטנה מרופדת בצמר גפן מבושָׂם בפאצ'ולי, ואחר כך, על הגג של הפרופסור - בניין פינתי מפויח, שני חדרים מחוררים בחלונות, מטבח צפוף ומרפסת ענקית שפנתה ברוחב לב לשני הרחובות ובעצם חלשה על הצומת - בצל ענפי המריחואנה שגידל בתוך אמבטיות ישנות שגרר למעלה ומילא באדמה ודישן באדיקות, והפריד בין זכרים לנקבות, וקטם את הקצוות כדי לפצל ולהסמיך את הגדילה, והמתין בסבלנות עד שהפריחות הפכו לכתומות־אש; באותו לילה הוא ומילי גררו את המזרן אל הגג, מבינים לקראת מה זה הולך, הדליקו נרות, שאול השמיע את ג'ואן ארמטריידינג בפול ווליום ושניהם שכבו זה לצד זה תחת כיפת השמיים, נבוכים מעט, יונקים בתאווה את בדלי הסיגריות המגולגלות בזה אחר זה, מקווים להשתחרר. היא שחומה ומתולתלת, הוא מנסה לברוח מהגדרה חד־משמעית, שורד בין הצבעים, מתעתע, הרבה אנשים מתבלבלים ומשוכנעים שהוא משלהם. יש לו מזל: עורו בהיר אף ששערו שחור.

ולאחר כמה דקות ולפחות שלושה להיטים ששניהם אהבו, מילי הצטמררה ושאול התעורר, והנה הם פנים מול פנים, מעֵבר לזמן ולמקום, אחרי החומר; היא שחומה והוא לבן, ושפתותיהם נכרכות, ידה פורעת את תלתליו ושניהם צועדים, מעורפלים מפרחי מריחואנה כתמתמים שיובשו בשמש, במעלה הזיכרון השבטי המשותף, מכירים כל ריס ואגל זיעה, אפילו הטעם מוכר, הבל הפה. מוכר ומשעמם ודוחה או בית וגעגוע וחופש, שום דבר לא היה ברור עוד. רגשות נבחשו, זיכרונות התערבבו, העולם הישן והעולם החדש נמסו להווה אחד מעורפל. ושלוש דקות אחרי, שניהם שטופי זיעה, מתנשפים, מוטלים זה לצד זו, נגעלים או מופתעים מעצמם, מעליהם גידולי השדה, האוויר סביבם עומד.

ושאול הסדיר את נשימתו. מעניין, הוא אמר.

ומילי התנשפה, לך תזדיין.

לנצח, הוא וידא.

נראה, היא הסדירה את נשימתה, השרשרת החדשה נצנצה על חלקת צווארה.

מילי מעריצה את שאול על כישרונו בתחום גידולי השדה, כפי שהיא קוראת לזה. היא אפילו עזרה לו לסחוב את האמבטיה השנייה במעלה המדרגות, עד לגג, בשתי ידיים חשופות. שאול הזעיק אותה, חודש או חודשיים אחרי שהתמקם על הגג של הפרופסור, אמבטיה כמעט חדשה, קלה יחסית, לא מברזל, מוטלת כך סתם בשדרה, ומילי הגיעה בריצה, ושניהם גררו את האמבטיה קומה ועוד קומה, משתדלים לא להפריע לפרופסור שתמיד או הלך לישון או קם משינה, לעולם לבוש בחלוק בית כחול, מרופט. היו שבועות ששאול לא הסכים לזרוק לה מלמעלה את מפתח הכניסה לבניין אם היא לא הגיעה עם שק חול כלשהו.

גם את האמבטיה הראשונה – אובלית, ישנה, מצופה באמייל אפור עכור, מוכתמת בחלודה, מתפוררת בקצוות – מצא מוטלת בשדרה, מול הכניסה המגונדרת לבניין – שיחי יסמין שנגזמו בקפידה על ידי גנן אחת לחצי שנה. הבחור מהקיוסק סיפר שהיא של יוחאי, יוחאי צוק, ממפוני ימית. חזר הביתה אחרי הפינוי, גמור, החליט לעשות רמונט, להתחדש, זה היה הבית של אימא שלו עד שנפטרה, מסכנה. כנראה גם קיבל סטֶפה פיצויים. דווקא בחור נחמד. פעם יצא עם הדוגמניות הכי יפות של תל אביב עד שהתחרפן ונהיה לוינגר, היום הוא רוקד על הגבעות החשופות עם ספר תורה בידיו. ושניהם הרימו את האמבטיה לגג החדש והציבו אותה מתנשפים סמוך לדופן הפונה לשדרה, ושאול ידע שהאמבטיה הזאת תושיע אותו מהקנייה המתישה של החשיש, החיפוש התמידי אחרי דילר אמין. מעתה כבר לא יכתת את רגליו היחפות ברחובותיה הנידחים של תל אביב, בתחנה המרכזית, ברחוב שישים, פעם הגיע עד לוד ברוב ייאושו. מעכשיו יגדל מריחואנה בעצמו, משק אוטרקי. בקיבוץ אמרו שיש לו אצבעות ירוקות, כל דבר שהוא נוגע בו מנץ ופורח. וכשגרר לבדו את האמבטיה השלישית, הקלה מכולן – יציקת פיברגלס אליפטית, צבועה בירוק זית – שאול הרגיש שזהו, הוא חופשי, אדון לעצמו. לא רק שהוא משתחרר מכללי המסחר האפורים, לא פעם כמעט נתקל בבלשי משטרה, פעם כמעט חטף אגרוף או סטירה מבריון ערבי שהיה בטוח שהוא שוטר, מעתה הוא גם יוכל לארח בנדיבות כמעט את כולם, קרובים ורחוקים. לפתוח שולחן, להניח במרכזו קופסת פח מלאה בראשים מתפקעים, ולהגיד, קדימה, צבעו את העולם. כן, שאול בהחלט הבין את יתרונותיו של הגידול העצמי, ראה בו אמצעי פיתוי יעיל, כך ישיג חברים, כך יברר מיהם חבריו, ממילא הוא בוחר לפלרטט רק עם כאלה שחיים על קצה כלשהו. לעולם לא יצֵא עם מישהי שאוהבת, נניח, את עפרה חזה, או שמצביעה לבגין, אין סיכוי.

באותו לילה, משנרגעו הרוחות ורוח חדשה נשבה ביניהם, אמת הגוף, הם דיברו על חלומות. מילי אמרה שהיא חולמת להיות שחקנית, אולי מחזאית, גם היא חוטאת מדי פעם בכתיבה. גם היום, ברגעי הבדידות או הכעס, היא יושבת וחורטת בעט ניירות רבים, אבל מודעת למגבלותיה. לו רק יכלה לעצור את מרוץ העכברים. כסף, כסף, כסף, הישרדות, הישרדות, הישרדות. מלצרות וניקיון ושמרטפות, הוא הרי יודע מאין הגיעה ומה היו תנאי הפתיחה שלה. ההורים של השותפה הנוכחית שלה מממנים לה את שכר הדירה ואילו היא, בכל ביקור בבית, דוחפת שטרות מקומטים לשמלתה של אימה, שיהיה להם בשר לשבת או מתנה קטנה לנכדה. ושאול סיפר שהחלומות שלו עוד משתנים ולובשים צורה בכל יום, שהכול ארעי, תלוי על חוט; גם היציבות מאיימת, יציבות פירושה בורגנות, הכול זז אצלו בראש. רגע הוא חולם להיות משורר, שזה מגוחך כשלעצמו, כולם הרי יודעים באיזו דלות חיים המשוררים, רובם פושטי יד, גם הידועים שבהם, ועל יוקרה ומעמד אין מה לדבר –גם הם נשחקו עם הזמן, ורגע הוא חולם לברוח מהכול, לגור במדבר, אולי באוהל, אולי בבית עץ שיבנה בידיו השמאליות, בערב הוא יוציא את הרמקולים הגדולים וישמיע למדבר את החדש של דייוויד בואי.

לפעמים, בחודשים שלאחר הלילה ההוא, שבמובנים רבים, למרות החששות והפחדים, היה לילה ככל הלילות, טבעי כמו מים זורמים, היא הייתה אומרת לו משום מקום, שאול, בוא תזיין אותי עכשיו, אני רעבה לזין שלך, שאולי. והמילים, שנראו לשניהם מדויקות - גסות ונשגבות בו־זמנית, נעדרות בושה - הגעישו אותם. לפעמים הוא היה מסנן בקשיחות תיאטרלית, פתחי את הכּוּס, מילי, בא לי לזיין, והתרנגוליות שלו הייתה מזדקרת בו־ברגע, מכוח המילים בלבד. ופעם מילי אמרה לו שלדבר ככה זה לחזור הביתה; בית עבורה הוא גסות, גם מילולית. והיה בזה משהו עצוב עבור שניהם. וכשהיא התחילה למצוץ לו, כמו שרק היא ידעה, בתשומת לב, בהתפעלות, שאול אמר שהוא מדמיין אולם ענק־ענק־ענק, כמו אצטדיון במערב אירופה, מול עשרות אלפי אנשים, מאה אלף נניח, ובמרכז הבמה, עם עיגול פולואו־ספוט לבן, עומד מנחה בחליפה מהודרת ומכריז בחגיגיות: גבירותיי ורבותיי, ליידיז אנד ג'נטלמן, מדאמז אה מסייה, קבלו בבקשה במחיאות כפיים סוערות את ה– ביפ־ביפ־ביפ - שאול גבע. ומה אתה רוצה שיהיה מאחורי הביפ, שאלה מילי בפה מלא, ושאול הצמיד בפראות את שפתיה לערוותו ונאנק: מותיר החותם, זַיין העולם, טביעת אצבע. וקילוח פראי נוסף של זרע לבן וחמים נפלט אל פיה של מילי.

חודשיים או שלושה אחרי הלילה ההוא החליטו לנסוע למדבר, ללילה אחד. שאול שכר מכונית באחת מהסוכנויות ברחוב הירקון ושניהם דחפו לבגאז' אוהל מתקפל, שני שקי שינה, קנקן מתכת, קפה שחור, ג'ריקן מלא קוביות קרח, צנצנת סוכר, שתי כפיות ושקית גדולה של ממתקים ששאול העמיס במכולת גרץ. יצאו לכיוון המדבר בשעות הבוקר המאוחרות, מצוידים במפה, כמו בני אדם, חתכו לשומקום קרוב למצפה רמון, נסעו בדרך לא דרך, לאט לאט, מקימים שובל אבק עצום מאחוריהם, ובדמדומי היום הגיעו למצוק סלעי שלמרגלותיו נפרש ואדי ענק, רחב ומשוגע, ומעליו בערה מקהלת עננים כתומה ואדומה ושחורה. אחרי שהקימו אוהל זעיר לשניים, מוחזק עם ארבע יתדות ברזל, קוששו ענפים והדליקו מדורה קטנה שעליה התחיל להתבשל הקפה, התנשקו, התפשטו וכל אחד מהם בלע את חצי הכדור שלו בשתיקה, כמו בטקס.

מזל ששאול הביא את הגיטרה הישנה שלו, מילי משתגעת בלי מוזיקה. אולי פעם תכתוב מחזמר, מי יודע? שאול שר לה קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג אחד, ג'וני מיטשל אחד, אי אפשר בלי שיר או שניים של מתי כספי. מילי משעינה את ראשה על רגליו המקופלות של שאול, שערותיה מסתבכות במיתרי הגיטרה שסוף סוף מצטננים, מבטה בשמיים, שפתיה ממלמלות את השירים ששניהם אוהבים, והיא צוחקת לעומתו ואומרת: ועכשיו, אחרי ששילמנו את חובנו לעולם התרבות הישראלי, האם אפשר לקבל פה שיר שבאמת ירסק לנו את הלב? ושאול, בלי היסוס, על קצה המילה, מתחיל לשיר, צלילי הגיטרה נכנסים מאוחר יותר: נפרדנו כך... ומילי מתחילה לבכות, השיר הזה עושה לה עצוב, עצוב יותר מכל שיר אנגלי או אמריקאי מזורגג שנולד אי פעם, יותר מכל שיר ישראלי קדוש. משונה, היא לוחשת, והתלתלים עם החינה העזה רוחשים, הדיבור שלה מלעלע, יש הרבה שירים שקורעים לי את הלב, אבל שיר כזה, היא אומרת ומדגישה את ה'זה', השיר הזה מרסק אותו לגמרי, פוגע במקום הזה שאני אף פעם לא מוכנה בו. ושאול אמר שגם אצלו זה ככה, כל אחד וצריבת הלב הפרטית שלו. ומילי תיקנה אותו ואמרה, שלנו, שָאולי, שלנו.

ואחרי שיאו של השיר, הפריטה הקדחתנית, הנה־נה־נהההם, נה־נה־נה־נההה, מילי קמה והלכה אל תוך הלילה, כנראה להשתין, הליכתה מרוחה ולא יציבה, היא כמעט ומועדת. כעבור מספר דקות חזרה ולגופה השמלה הלבנה, שקופה ונפוחה, ארוכה עד הגיא, מסתחררת בין כוכבים, גופה השחום והיפה לוחש מתוכה, נבלע ברקעי המדבר, רק הבד הלבן משרטט ומטשטש את היותה, ישנה ואיננה, ענן של אומללות ואהבה, והיא שטופת דמעות אך מאושרת וצוחקת, לפניה אש מדורה, והיא מבקשת משאול לזיין אותה ככלה – עכשיו! - להרים לה את השמלה ולזיין, היא הרי לא תהיה כלה של אף אחד, אף פעם. הגברים הטובים שהיא רוצה לא רוצים בה, בטח לא ככלה, היא מרגישה את זה, והאחים שלה, בני השכונות, בורחים ממנה כמו מגילוי עריות, והיא בורחת מהם. וכששאול ניסה לחדור אליה, אמרות שמלתה חוצצות בין שפתיהם ומצחיקות אותם, היא פתאום הדפה אותו ממנה, הפשילה את שמלתה והחלה לענג את עצמה בעצמה, מבטה בעיניו, וגם הוא. שני אחים, גילוי עריות. היא בשמלת כלה מרובבת באבק מדבר דקיק, הוא באחת מחולצות הטריקו הישנות שהוא סוחב עוד מהקיבוץ, איבריהם לחים ומאובקים, האביונות רחוקות, בוץ של רגשות, על פניהם רוקדת אש שהולכת ודועכת.

קצת אחרי הזריחה עומס החום הפך לבלתי נסבל. השמש קפחה, האוויר התאבך, האוהל בער. המים בג'ריקן מעופשים כבר, חמים ותפלים. לאף אחד מהם אין כוח להבעיר שוב את הגחלים ולהעמיד פינג'אן לסיבוב קפה. גם ההשפעה הולכת ומתפוגגת, הרִיק שאחרי כבר מגיח. הם מחליטים לחזור הביתה מוקדם משתכננו. מקפלים את האוהל, אורזים במהירות. שאול משתין על שארית המדורה ולרגע נדמה שהיא דווקא שוב נדלקת. מילי חוזרת לג'ינס ולגופייה. וכשהם יוצאים מבאר שבע לכיוון תל אביב, שאול שואל את מילי מה היא חושבת על השם שולי.

איזה שולי? היא שואלת.

שולי אני, הוא אומר.

מה שולי אני? היא שואלת.

חשבתי לשנות את השם שלי לשולי, הוא אומר.

שולי? היא תוהה.

כן, הוא אומר, קיצור של שאול.

מה רע בשאול? היא שואלת.

מה רע במלכה? הוא עונה.

יותר מסחרי, הוא אומר.

יותר בינלאומי, היא אומרת.

כן, היא אומרת, שולי זה נחמד.