כי ארצי שינתה פניה
עוזי ברעם
₪ 49.00 ₪ 25.00
תקציר
“פרשתי מהפוליטיקה בשאט נפש ובדאגה. ראיתי את סימני האזהרה, את קריסת הממלכתיות, את עליית ה’אני ואפסי עוד’. לא האמנתי שבכוחי לעמוד מול הגל הזה. איש בנקודת הזמן ההיא לא ידע עוד מה יהיה המחיר שכולנו נשלם על הפילוג, הייאוש והחידלון שאחזו בנו. גם מי שכמוני לא הפנה גבו לסכנה, התרגל לחיות לצדה, וסירב להאמין שיום אחד תתממש במלוא זוועתה”.
במבט מפוכח וצלול של אחרי שבעה באוקטובר 2023, מביט עוזי ברעם על מסלול חייו הפוליטי במפלגה שהייתה פעם המדינה, חזרה כעוף החול לאחוז בהגה השלטון, והפיחה בישראל תקווה אדירה לשלום, שרק נכזבה בשבר אדיר שמעולם לא התאחה.
עוזי ברעם הוא מהחשובים והאהובים בפוליטיקאים שהיו כאן.
כחבר כנסת וכשר מוערך במפלגת העבודה ליווה את יצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק בצמתים המכריעים של חייהם. תמיד אמר את דעתו ללא כחל וסרק, וגם בעשותו כך חתר לשמש גשר. תמיד היה אדם שגם יריבים פוליטיים העריכו וכיבדו. כשהוא מתאר את העולם הפוליטי של אתמול, על כל פגמיו האנושיים כל כך, אי אפשר שלא לחשוב על הפוליטיקאים של היום. הספר כי ארצי שינתה את פניה – אוטוביוגרפיה פוליטית הוא קינה על תקופה שאבדה, אבל גם רמזור אדום, ששיירת השרים חולפת על פניו ב־140 קמ”ש בלי לעצור.
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 240
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 240
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
פרק ראשון
1937–1961: להיוולד לתוך המפלגה
קראו לה "המפלגה" ואני נולדתי לתוכה. איש לא נקב בשמה, תומכיה ומתנגדיה קראו לה בפשטות המפלגה. עוד מימי היישוב היא הייתה "המפלגה" — מפלגת פועלי ארץ ישראל, בהגדרתה. מפא"י. כוחה היה גדול כל כך עד שרבים ראו בה את הכוח המניע שמאחורי כל פעולה במדינה, קטנה כגדולה.
החצר במרכז העיר בירושלים הייתה המפקדה של המפלגה. בלב רחוב יפו הומה האדם הובילה עלייה תלולה אל חצר אספלט מוקפת ביתנים קטנים, שם שכנו המחלקות השונות. בבניין הראשון, הגדול יותר, היה המשרד של אבי, מזכיר המפלגה בירושלים. כילד, ובעיקר כנער, ביליתי שעות רבות בחצר הזו, צמא להכיר את המפלגה, אולי גם את אבא שלי.
גדלתי בבית שהועיד אותי במידה רבה לדרך חיי. לכאורה כל בחירותיי בהמשך נבעו מיוזמתי האישית, איש לא תכנן עבורי מאומה, ובכל זאת.
אחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא מגיל שלוש. הולך עם אמא גרציה ואבא משה לפעולה של תנועת "הבחרות הסוציאליסטית", שאליה השתייכו. אבא כבר היה אחד ממנהיגיה, ואני, הילד היחיד בין כל המשתתפים, זוכר איך לרגע זכיתי להיות מוקד תשומת הלב בחדר.
אִמי, בדרכה האקטיביסטית, הייתה לא פחות פוליטית מאבי. פעם חזרה רטובה עד לשד עצמותיה מזרנוקי מים של המשטרה הבריטית, אחרי שהפגינה נגד "הספר הלבן" שאסר על עליית יהודים ארצה. כילד בן חמש לא הבנתי על מה מפגינים, אבל אמא זוכרת שצעקתי "בוז לספר הלבן". ואומנם בזתי לו כי בגללו חזרה אִמי היפה רטובה מההפגנה.
גרנו בשכונת נחלת אחים בירושלים, שכונה מעורבת מאוד של יוצאי תימן, כורדים, אוּרפלים ואשכנזים. בשנות המנדט הבריטי הייתה השכונה מפולגת. לצד תומכים רבים של ארגון ההגנה שהיה מזוהה עם תנועת העבודה, היה מיעוט בולט מאוד של תומכי אצ"ל ולח"י. את המיעוט כינו הוריי "פורשים". כלומר מורדים במרות הלאומית שהייתה נתונה שנים לחיים ויצמן ולדוד בן־גוריון.
בבית הספר שבו למדתי, "בית חינוך לילדי עובדים" על שם חיים ארלוזורוב, רוב התלמידים היו ממשפחות אשכנזיות ומיעוטן ממשפחות מזרחיות, ואני מצאתי עצמי באמצע. אבי נולד באוקראינה למשפחת "מתנגדים" דתית, הגיע ארצה בראשית שנות השלושים, ומהר מאוד פילס דרכו לבחרות הסוציאליסטית, שלוחתה של המפלגה. למחייתו עבד בזיפות גגות ובהנהלת חשבונות.
את אִמי, בת לאם יוצאת חאלב שבסוריה ולאב יליד מרוקו, פגש במדרגות המובילות לקולנוע "ציון" בירושלים. הוא ניסה לגייס אותה ואת חברותיה לבוא לפעולות התנועה. אמא, שעבדה למחייתה כתופרת בחנות "מאי" שברחוב יפו, הסכימה, וכך נולדה האהבה בין השניים. אני הייתי בכורם.
משני הוריי, דווקא אמא הייתה הלוחמנית יותר. אבא כבר היה איש ציבור, מפקד בהגנה, והיה מעט יותר ציני וספקן. כשהייתי בן תשע שיחקתי בחצר עם ילדים מהשכונה, והכדור צנח לקומת המרתף. בשעה שרצתי להביא אותו, נתקלתי במדרגות בשני גברים צעירים, ששאלו אותי היכן מתגוררת משפחת ברעם. זנחתי את הכדור האבוד והובלתי אותם לדירתנו. אמא עבדה במטבח.
"גברת ברעם", אמרו לה, "באנו להתרים אותך לקרן הברזל של הארגון הצבאי הלאומי. אנו זקוקים לכסף כדי להמשיך את המאבק בבריטים". אמא לא היססה. בפנים אדומות ונזעמות השיבה "ממני לא תראו פרוטה. אתם מורדים בהנהגת היישוב. אתם פורשים מהכלל".
שני הצעירים הסתכלו זה בזה רגע, ובשתיקה פנו ליציאה.
כעבור שנתיים, עם פרוץ מלחמת השחרור, אבא שימש חבר "ועדת המצב" שהייתה אחראית על חלוקת המזון והמים בירושלים בזמן המצור על העיר. יום אחד באו לביתנו שני אנשים שעבדו בוועדת המצב עם אבי. הם ביקשו לתת לאִמי פח נפט, מחוץ למכסה, אולי כביטוי הערכה לאבי.
פח נפט היה משאת נפש של ממש. באמצעותו ניתן להדליק פרימוס או פתילייה ולבשל את עלי החוביזה שליקטנו בשדה בעמק המצלבה. אמא "זרקה אותם מכל המדרגות", ושלחה את השניים להעביר את פח הנפט לבית החולים שערי צדק, שם יש אנשים שזקוקים לו יותר. זיכרונות ילדות דוהים עם השנים, אבל את המפגש של אמא עם שני האנשים לא אשכח. ביום ההוא, ואני בן 11, למדתי שבמנהיגות אין חשוב יותר מדוגמה אישית.
בעיני רבים, היו הברעמים ואני בתוכם, משפחה לדוגמה. אבל דווקא טבילת האש הראשונה שלי עם אחד מסמליה המקודשים של תנועת העבודה הותירה בי טעם צורב של כישלון ודחייה, צלקת שהקפדתי באדיקות להסתיר עד היום מחבריי, אולי גם מעצמי.
זה התחיל דווקא במרד תלמידים שהובלתי. המורה לפיזיקה בכיתה ט' הזדעזע מהבורות שלנו בתורת החום, ויותר מזה, מהזלזול והזחיחות על פנינו, התלמידים. בתסכולו ובזעמו הטיל עלינו להעתיק למחברת את ספר הלימוד שלנו על תורת החום. "אולי זו הדרך שבה תעכלו את החומר". בשיעור הבא גילה שרק שני תלמידים העתיקו חלק מהספר, והתפוצץ מזעם. קמתי על רגלַי מירכתי השורה האחרונה, ואמרתי, "כולנו יוצאים החוצה. מבחינתנו השיעור נגמר. יעשה המורה מה שיבין".
יצאנו כולם. סגן המנהל ד"ר שמשון קירשנבוים, היסטוריון בעל מוניטין, הזעיק אותי לחדרו ופקד עליי להתנצל בפני תלמידי הכיתה ובפני המורה לפיזיקה. סירבתי. המורה לפיזיקה לא החזיר אותי לשיעוריו עד סוף השנה, התדרדרתי בלימודים, ובסוף השנה הודיעו לי שאעלה לכיתה י' רק אם אעבור שתי בחינות מעבר — במתמטיקה ובפיזיקה.
אבא, כבר מזכיר מועצת פועלי ירושלים, היה עסוק עד צוואר. מובטלים צבאו על פתח ביתנו, מתחננים לשיחה איתו במטבחה של אמא. הוא לא אמר דבר על בחינות המעבר שעליי לעשות. חודש לפני סוף החופש הגדול דיברנו. כשאמרתי לאבא שאני לא מוכן להישאר בבית הספר, הוא היה מאוד מעשי. מייד סידר פגישה עם חבר קרוב, איש משרד החקלאות. "כדאי שתלך ללמוד בכדורי", פסק החבר. "בית ספר מצוין ומחשל. לשם כך יהיה עליך להיבחן ולעבור ריאיון־התאמה".
כדורי היה בשעתו המייפלאואר של תנועת העבודה. יצחק רבין, יגאל אלון, חיים גורי, היו כמה מהבוגרים הנערצים ביותר. כירושלמי שלא חרש תלם ולא חלב פרה מימיו, תהיתי מה לי ולכדורי, אבל יומיים אחרי הפגישה ההיא כבר קיבלתי זימון לשני מבחנים ולראיון קבלה.
הריאיון עם המנהל הוותיק נתן פיאט ועם המורה לכימיה יוסי נוי, ארך 20 דקות, ואני מנסה, בלא מאמץ אמיתי, לשכנע אותם שכל מה שאני רוצה בחיים זה ללמוד חקלאות ולהפוך לחקלאי או לאגרונום. בן 15 חצוף ומרדן, מול קברניטי בית הספר הידוע בארץ כולה. עד היום איני יודע מה שכנע אותם לקבל אותי.
שעה אחרי הריאיון הודיעה לי מזכירת ההנהלה שהתקבלתי. אבא היה מאושר, הנה אני צועד בנתיבם של גדולים וטובים. אמא ידעה שלא קורצתי מהחומר המתאים, אבל לא אמרה דבר. אני עצמי ניסיתי לשכנע את עצמי שקיבלתי החלטה נכונה.
שבוע בכדורי הספיק לי כדי להבין את גודל הטעות. חבריי ללימודים היו בני קיבוצים ומושבים, ולצידם חניכי תנועות נוער שרק חיכו להגשמה בקיבוץ, ואני, דג מחוץ למים. עירוני כל כך, זר כל כך, חלש כל כך בענפי הפלחה וגידול הדבורים.
ה"כדוריסטים" היו חבורה מגובשת מאוד, "חברמנית" מאוד. בכל שבת בבוקר העפילו למרומי הר תבור המשקיף על בית הספר, ואני רק רציתי הביתה. ציפיתי לכל חופשה, ניצלתי כל הזדמנות לנסוע לידידי המשפחה בדגניה או בעפולה.
כל התכונות שהביאו אותי לבולטות ואפילו להנהגה בחברת הילדים, לא הרשימו איש בכדורי. לא הצטיינתי בלימודי מדעים, ולא נהניתי לרעות עדר כבשים ולחצות עימם את כביש כפר תבור־טבריה. מלכי הכיתה שלנו אמרו בציניות, "עוזי הוא היחיד בכיתה שקיבל 97 נקודות בלימודי ההומניסטיקה". הרמז ברור — "כדורי זה לא הומניסטיקה. זה אנחנו. נהגי הטרקטורים, חולבי הפרות ואשפי הנוסחאות בכימיה".
כשאבא הגיע ליום קבלת הורים בכדורי, הוא נכנס לחדרו של פיאט המנהל, ואיתו עוד שני מורים. במהלך שיחתם נקראתי לחדר. אבא הסתכל בי ואמר, "תמיד היית מוכשר ובעל כושר קליטה מהיר. עכשיו אני שומע שאינך מצטיין בעבודות השדה ואתה תלמיד ממש גרוע". פיאט, באופיו האבהי, ניסה לרכך את חומרת הביקורת. לא העזתי לומר שעליי לעזוב את בית הספר. ידעתי שגרמתי לאבי עוגמת נפש והבנתי שהרגשתי בכדורי אינה חד צדדית. כך משקיף גם כדורי — עליי.
מה החזיק אותי שם? לא הרבה. רק מושג אחד שעלה שוב ושוב בשיחות כיתה: "אליף נצחי". הכוונה למי שעוזב את כדורי אחרי שנת לימוד אחת. לנצח יזכרו לו את עזיבתו המשפילה, את חוסר התאמתו. אליף נצחי.
ככל שהתקרבנו לסיום שנת הלימודים כך הבנתי יותר ויותר שאכן אהיה אליף נצחי. חודש לפני סיום הלימודים בישרתי להוריי שפרק כדורי תם. הם לא התווכחו. הייתי בן 16 שנה כשחזרתי לירושלים, עירי. לבית חינוך. לכאורה לא הרבה השתנה, אבל בפנים תחושת הכישלון צרבה. חבריי לכדורי היו באים כל שבועיים לחופשה קצרה. התחמקתי ככל שיכולתי מהמפגשים עימם בקן התנועה, ששכן ברחוב סולד. כדורי היה כתם, ומה שהתרחש בו נותר סוד שהסתרתי כל חיי.
במשך עשרות שנים איש בסביבתי הפוליטית והאישית לא ידע דבר על פרק כדורי בחיי. גם כשחבריי ללימודים שם שכחו את המושג אליף נצחי, אותי הוא הוסיף לרדוף, סודק את אמונתי בעצמי וביכולותיי, שנים אחרי התיכון. מדי פעם, בפוליטיקה, כשפגשתי יוצאי כדורי שלמדו איתי, והיו פעילים במשק או בכלכלה, גלגלנו שיחות רגילות, אבל הקפדתי לא להזכיר את השם המפורש כדורי. הייתה לי תחושה שגם הם, ברגישותם, עקפו את הנושא בשיחות איתי.
אומרים שהגמל אינו רואה את דבשתו שלו. אני הייתי סוס או חמור, משוכנע שהוא סוחב על גבו דבשת נוראה שצריך להסתיר מהאחרים. רגשי הנחיתות והאשמה שסחבתי מכדורי העיקו עליי אפילו בשנות התשעים, כשכיהנתי בממשלת רבין והרביתי להופיע בטלוויזיה, בעימותים ובראיונות. מפעם לפעם קיבלתי שיחות למכוניתי בדרכי חזרה מהאולפן, חלקן מחברים שחבשו איתי את ספסל הלימודים בכדורי. עכשיו היו גאים בחברם "מהכיתה הראשונה של כדורי". הנהג שהסיע אותי לא תיאר לעצמו שאלו לא שיחות רגילות עבורי. שכל שיחה כזו מחזירה משהו שאבד אי שם מזמן, בשנה אחת נוראה, בצל הר התבור.
ועדיין, ב־1995, כשחבר לכיתה מכדורי הזמין אותי לכנס מחזור וביקש שאשא דברים, לא ידעתי מה לומר. "אתה חייב לבוא, הרי למדת איתנו", הפציר בי מנו מילוא. לא באתי. החברים אולי הכירו בי כאחד משלהם, אבל אני עוד לא הרגשתי ראוי. לא הייתי מסוגל להגיע לכנס ולהישיר מבט עיניים אל חבריי לספסל הלימודים. כזה היה כוחו של מיתוס כדורי על נשמתו של ילד שגדל בירושלים באותן שנים, על נפשי שלי, נפשו של אליף נצחי. ומי יודע, אולי בדרך עקלקלה ונסתרת, כדורי השפיע עליי ודחף אותי קדימה, אפילו יותר ממה שהשפיע על בוגריו.
***
ביולי 1954, בערך שנה אחרי סיום הפרק העגום של כדורי בתולדותיי, תפסו שוטרים מצרים על חם, שני צעירים יהודים עם מטען חבלה "מוסלק" בנרתיק משקפיים. כשאחד מהם, פיליפ נתנזון שמו, ניסה להיפטר מהמטען, התפוצץ חומר הנפץ בידיו. כך התפוצצה, בישראל ובמפלגה, "הפרשה".
התברר שמישהו באגף המודיעין של צה"ל החליט להפעיל מחתרת קטנה של כמה צעירים מהקהילה היהודית במצרים, כדי לבצע פעולות חבלה בקהיר ובאלכסנדריה. מטרת הרשת הייתה לסכסך בין מצרים לבריטניה, לפני שבריטניה תעביר למצרים את הריבונות על תעלת סואץ. בישראל חששו שהעברת הבעלות על התעלה תסכן את קשרי הים שלנו עם המזרח הרחוק. חברי הרשת הצעירים הונחו להטמין כמה מטעני חבלה ביעדים אמריקאיים ובריטיים במצרים, בהנחה שהפיצוצים יביאו לעימות בין מצרים לבריטניה, ולדחיית העברת הבעלות על התעלה. במקום זאת הם הסבו לישראל בת השש נזק דיפלומטי, תדמיתי וביטחוני חסר תקדים.
במשפט ראווה מהיר הוציאו המצרים להורג שניים מפעילי הרשת, משה מרזוק ושמואל עזר. שאר חבריהם נידונו לעונשי מאסר ממושכים, והגיעו ארצה רק אחרי מלחמת ששת הימים. בינתיים, בישראל, התחיל המצוד אחרי אשמים.
ראש הממשלה משה שרת, שלא היה בסוד המבצע חסר האחריות הזה, ביקש לקבל הסברים על תכנון הפעולה וביצועה. לתדהמתו התברר לו שגם הרמטכ"ל משה דיין לא ידע עליה דבר, אף שההוראה הגיעה מראש אמ"ן בנימין גיבלי. גיבלי טען להגנתו ששר הביטחון פנחס לבון הוא שנתן לו ישירות את ההוראה לבצע את פעולות החבלה במצרים. לבון הכחיש מכול וכול.
לנוכח הגרסאות הסותרות הקים ראש הממשלה שרת ועדת בדיקה של שניים: השופט העליון יצחק אולשן והרמטכ"ל הראשון יעקב דורי. אולשן ודורי לא הצליחו לפסוק מי משקר, גיבלי או לבון, אבל גם לא טיהרו איש מהם מחשד. פסיקתם הביאה להתפטרות פנחס לבון מתפקיד שר הביטחון ולהדחתו של גיבלי מתפקיד ראש אמ"ן. בעקבות התפטרות לבון חזר דוד בן־גוריון מפרישתו — לתפקיד שר הביטחון בממשלת משה שרת.
בשנים ההן הייתי תלמיד י"ב, ואז שריונאי בגדוד 9 ומדריך ידיעת הארץ שהוביל מסעות רבים של יחידות צה"ל, ואז סטודנט שעושה את צעדיו הראשונים בין הפקולטה למדעי החברה בגבעת רם לבין תא הסטודנטים של המפלגה בקמפוס. כל אותו זמן עקבתי, כמו כל אזרח ערני ומעורב, אחרי הסתעפויותיה והסתעפויות־הסתעפויותיה של הפרשה, אבל לא חשבתי שהיא זו שתקבע את כניסתי לחיים הציבוריים.
באותן שנים הצטברו עדויות שלפיהן הציג בנימין גיבלי בפני ועדת אולשן־דורי מסמכים מזויפים במגמה להפיל את האחריות על לבון. גיבלי הכחיש, אבל לבון תבע ממחליפו, בן־גוריון, לטהר בהקדם את שמו. בן־גוריון לא מיהר לאמץ את גרסתו. הוא טען שרק ועדת חקירה משפטית תוכל לקבוע את מידת האחריות של לבון.
עד מהרה הפך העימות בין בן־גוריון ולבון לפומבי — ולאישי מאוד. שיחת היום ברחוב ובמפלגה. לבון הופיע בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ותקף בחריפות את הרמטכ"ל דיין וסגן שר הביטחון, שמעון פרס. במפלגה כעסו עליו, שהוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה, אבל אפילו תומכיו הוותיקים של בן־גוריון — לוי אשכול, גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר — חשבו שלבון צודק ובן־גוריון טועה בדבר אחד: אין שום צורך בוועדת חקירה משפטית. עכשיו היה תורו של בן־גוריון לזעום.
הזעם גבר כשהממשלה החליטה, בניגוד לעמדת שר הביטחון בן־גוריון, להקים ועדת של שבעה שרים מכל מפלגות הקואליציה שתבחן את תביעת לבון לטיהור שמו. בראש ועדת השבעה עמד שר המשפטים פנחס רוזן, אדם ששני הצדדים לא חלקו על הגינותו. אחרי כמה דיונים הוועדה הכריעה שעל סמך העדויות שבידיה, אכן פנחס לבון לא נתן את ההוראה להפעלת רשת החבלה במצרים.
בן־גוריון, שהאולטימטום שלו למנות ועדת חקירה משפטית נדחה, הודיע שהוא מתפטר מתפקיד שר הביטחון, תוך הטחת ביקורת ארסית בחבריו. הנהגת המפלגה ניסתה לרצות את המנהיג הבלתי מעורער שאיבד כל רסן בהתקפות נגדה. בראשית פברואר 1961 החליט מרכז מפלגת העבודה להדיח את פנחס לבון מהתפקיד שקיבל — מזכ"ל הסתדרות העובדים — בשל התקפותיו על בן־גוריון ואישים אחרים במפלגה. הן לבון והן בן־גוריון לא הגיעו לישיבת ההדחה הזו, שהותירה את שני המנהיגים האלה פצועים וזועמים עוד יותר.
אותי, אישית, הדחת לבון קוממה מאוד. הרי לא הייתה שום טענה כלפי תפקודו המקצועי כמזכ"ל ההסתדרות. הוא הודח אך ורק בניסיון לפייס את בן־גוריון. הוא אכן הגזים בהתקפותיו על דיין ופרס, אבל זו לא הייתה עילה מספקת להדיחו. לבון היה אינטלקטואל, איש ספר, מנהיג. אחד מטובי הנואמים בכנסת. ההדחה נראתה בעיניי כמעשה נקם פוליטי מאוד לא מידתי, וגם איום על עצם זכותם של חברים להביע בפומבי ביקורת על ההנהגה.
כחבר טרי בתא הסטודנטים הירושלמי לא חשבתי שעוד רגע ותהיה גם לי הזדמנות להיכנס למחלוקת ההיסטורית והסוערת הזו. אבל אז הוזמנתי לפגישה במשרדו של ראש הממשלה החדש, לוי אשכול, בירושלים. "ראש הממשלה", אמר לי עוזרו הקרוב, ״רוצה להיפגש עם אנשים ממגזרים שונים".
ידעתי שאשכול נקלע לעין הסערה. הוא דיבר על בן־גוריון כמנהיג חשוב שעשה גדולות למען ישראל, אבל גם טען שביסודו הוא איש בודד ורע לב, שמעולם לא היה חבר למישהו. אחר כך העיר בחיוך, "אולי הוא מצא חברים חדשים בשדה בוקר".
"נתתי לו עזרה בכל מצב", התלונן באוזניי אשכול, "והוא שופט אותי לחומרה על עמדתי בעניין לבון, שהוא הקליינט הכי קשה שניתן למצוא".
לקראת סוף הפגישה גילה אשכול, שביקש מיצחק נבון להפגיש בין בן־גוריון ולבון, "והוא ענה לי שאחרי הופעות לבון בוועדת החוץ והביטחון ואחרי מסקנות ועדת השבעה — האיש מחוק אצל בן־גוריון. איני יודע מה ניתן עוד לעשות. יש לנו חוות דעת משפטית האומרת שהוועדה פעלה כדין. היא קבעה שאם עדויות אלו היו ידועות בעבר, איש לא היה קושר את לבון למתן ההוראה לעסק הביש. אם בן־גוריון ירצה למתוח את החבל, יבוא פילוג, שיהרוס את בן־גוריון וגם את המפלגה".
אני, חבר תא הסטודנטים, שאלתי את ראש הממשלה: "מה אתה מצפה מאיתנו?"
הוא השיב: "ברור שאין לכם השפעה על בן־גוריון, אבל אולי תעשו מאמץ למנוע מדיין ופרס לדהור אחריו במרוץ כה הרסני?"
עם הכפפה הזו שזרק ראש הממשלה חזרתי לחבריי בתא הסטודנטים בקמפוס. התא, בראשות מיכה חריש, מנה מאות חברים, שנחלקו, כמו כל מוסדות המפלגה ושלוחותיה, בין "בן־גוריוניסטים" ו"לבוניסטים". אני עצמי לא הגדרתי את עצמי כלבוניסט, אבל בדיונים הבעתי את דעתי שלא ייתכן שלבון יודח בגלל הופעות ציבוריות שנועדו לטהר את שמו. ועדיין, לא הייתי משוכנע שבן־גוריון טועה בדרישתו להקים ועדה משפטית.
ואז, באחת הישיבות העלה אחד החברים הצעה: תא הסטודנטים יבחר ועדה של חמישה חברים, שתחקור את פרשת לבון, לא מהפן ההיסטורי והביטחוני, אלא מהפן של ההסתעפות הפוליטית שהביאה להדחת לבון. ההצעה נשמעה מרחיקת לכת, אפילו יהירה: מי אנחנו שנחקור פרשה שכל המדינה עוסקת בה? אבל היינו צעירים, לא מחויבים למחנה כזה או אחר, ובינינו לבין עצמנו הנחנו שוועדת בדיקה כזו תחזק את מעמדנו כגוף בולט במפלגה. בהצבעה החשאית שקבעה מי יהיו חמשת חברי הוועדה, נבחרתי גם אני, ועימי שניים מחבריי הקרובים — אמנון גולן ושמואל בהט. אז עדיין לא הבנתי זאת, אבל במבט לאחור שם החלה דרכי הפוליטית.
מתברר שנכנסנו לוואקום. העניין שלקחנו על עצמנו, מבלי שמינה אותנו איש, לדבר ולתחקר את ראשי ההנהגה — היה זה מהלך בלתי טבעי, שמתאפשר רק בתקופות משבר קיצוניות. פחדנו שיזרקו אותנו מכל המדרגות. במקום זאת, כשהתחלנו לקבוע את המפגשים, נדהמנו מההיענות של רוב חברי ההנהגה. כולם הסכימו לדבר איתנו, מלבד משה דיין, שר החקלאות, שטען בפניי שאינו מוכן לומר דבר בפני פורום שמינה עצמו לחקור. "מי אתם?" הטיח בפניי בשיחה גלויה. הוא אמר שיכולות לקום מאה ועדות כאלה, ואולי צדק. אבל דיין היה חריג בסירובו. פגשנו לשיחות של שעות ארוכות את צמרת הנהגת המדינה: דוד בן־גוריון, לוי אשכול, פנחס לבון, משה שרת, גולדה מאיר, שמעון פרס, יצחק נבון, כולם כמעט.
מרגע שהדלתות נפתחו בפנינו, נשאבנו כל החמישה לעבודת הוועדה, וזנחנו כמעט את כל העיסוקים האחרים שלנו. הייתי כבר אב צעיר לנועם, בכורי. בימים עבדתי כיועץ תעסוקה לנוער במשרד העבודה. כשחזרתי מפגישות בשעות הלילה המאוחרות שמעתי את בכיו. ידעתי שבבית חשים בחסרוני, אבל פיעמה בי תחושה שאני שותף למאורע חשוב. מוזמן אל החדרים הסגורים, ושומע מהמנהיגים לא רק על המשבר הפוליטי המתגלגל, אלא גם על צפונות ליבם ודעותיהם בנושאים רבים. למרות פערי הגיל והמעמד בינינו, רובם דיברו איתנו בגובה העיניים, במפגשים שקשה לדמיין כמותם היום.
אפילו בן־גוריון. כולנו חשנו את גודל המעמד. ארבעת חבריי לוועדה חשו קרבה רבה אליו. אני הערצתי אותו על מעשיו, אבל חלקתי על סגנונו ועל הברוטליות שהתלוותה למאבקו. ידעתי שאנו עומדים לפגוש אותו באחת משעותיו הקשות. בן־גוריון, על אף הזעזוע שעבר, כשהבין שהמפלגה, שהיה אחד ממייסדיה ועד לאחרונה מנהיגה הבלתי מעורער, הפסיקה לראות בו כל יכול, היה רהוט ונחרץ בפגישתו איתנו. יותר מכול חרה לו הבידוד שלפתע מצא עצמו בו, או שמא הביא על עצמו. המנהיג שחזר למשרד הביטחון משדה בוקר, נחוש לתפוס מחדש את המושכות, מצא עצמו בעימות, לא רק עם בכירי מפלגתו, אלא גם עם הגדולים מבין אנשי הרוח בארץ: מרטין בובר, נתן רוטנשטרייך, יהושע אריאלי, אפרים אורבך ואחרים, שיצאו נגדו בחריפות ובגלוי. בן־גוריון היה מדור המנהיגים שהחשיבו את דעתם של אינטלקטואלים וניהלו איתם דיאלוג. "אני איפגש עם אחדים מהפרופסורים שאני מוקיר אותם", אמר לנו. "ואספר להם דברים שלא סיפרתי לכם כי אינני מכיר אתכם. לדעתי, אורבך הוא אחד האנשים ההגונים שישנם באוניברסיטה; איש ישר בתכלית; הוא ידע הכול; אתן לו את כל החומר, יקרא בעצמו וישפוט".
בן־גוריון הקדיש לנו יותר מארבע שעות, שבמהלכן השיב לכל שאלה. אפשר היה להבין שהוא משוכנע שלבון אכן נתן את ההוראה להפעיל את רשת החבלה במצרים, אבל הוא התעקש שמעולם לא דרש את הדחתו מההסתדרות. כששאלתי אותו, "למה נתת שיובן בציבור שאתה עומד מאחורי ההדחה?" לא התאפק בן־גוריון והשיב: "אני באמת חושב שזו חרפה ובושה שאיש כזה יעמוד בראש ההסתדרות. במרוצת החודשים האחרונים ראיתי שהוא שקרן. ההדחה פחות מעניינת כי ענייני המדינה קודמים לענייני המפלגה, ואני פועל מאינטרס ממלכתי".
יצאתי מהחדר אחרי אותן ארבע שעות בתחושה קשה. חבריי לוועדה אומנם היו מחסידי בן־גוריון, אבל בי התחזקה התחושה שזה עתה ראיתי מנהיג גדול מאוד ברגע קטן מאוד. הוא נאבק להציג את עצמו כאדם שלוחם על הדמוקרטיה ולא כדיקטטור שבאיומים הצליח לסחוט מהנהגת המפלגה את הדחת לבון. אותי לא שכנע, אבל בהחלט ייתכן שהאמין בכך.
את לבון עצמו פגשתי פעמיים באותה תקופה, פעם עם יתר חברי הוועדה ופעם בפגישה אישית בביתו. כמו בן־גוריון, אויבו, גם הוא חש עצמו בבידוד מכל עבר, אבל היה נחוש להילחם, אפילו במחיר נפילת הבית. בשיחתנו האישית שיתף אותי בנבכי היחסים שבין ראשי המפלגה לאחר שבן־גוריון עזב לשדה בוקר, והוא התמנה לשר הביטחון. ראשי המשרד, סיפר לי, לרבות סגנו שמעון פרס, נפגשו כל העת עם בן־גוריון וסכסכו ביניהם. לדעתו אותם בכירים ידעו על עדות השקר שיזם בנימין גיבלי, ונתנו לו גיבוי מטעמים פוליטיים. ״אלמוגי, נצר, גוברין, דיין ופרס יהיו מנהיגי התנועה ומדינת ישראל", התנבא בפגישה. "רק מתוקף התחושה הזאת אני חש צמרמורת בכל גופי. אבל זו המציאות. לפי מיטב הכרתי המפלגה הולכת לכישלון היסטורי שלא ניתן לתיקון".
אחד אחד נפגשנו עם בכירי המפלגה, שרים, נפילים, ראשי ממשלה בעבר ובאותה עת. פעם אחר פעם נוכחנו כיצד שש שנים ויותר אחרי שהשוטרים המצרים עצרו את חברי רשת החבלה בקהיר, המשיכו הדי הפיצוצים לרדוף את הנהגת ישראל, וגלי ההדף שלהם זעזעו עד היסוד את צמרת המפלגה ששלטה במדינה. אלא שבמקום לשכוך עם הזמן, הגלים האלו רק הלכו והתגברו.
את ראש הממשלה המכהן, לוי אשכול פגשנו, חבריי לתא הסטודנטים ואני, בביתו. אשכול מצא עצמו בין הפטיש לסדן. מצד אחד ספג קיתונות של ביקורת מלבון ותומכיו על מעורבותו בהדחת לבון מראשות ההסתדרות. מצד שני ספג ביקורת ארסית לא פחות מבן־גוריון ואנשיו על התנגדותו לחקירה משפטית. "בן־גוריון לא נהג כפי שצריך לנהוג", אמר לנו במילים אלו. "הוא עשה משגה דמים לו ולתנועה". אחד מחבריי בוועדה שאל אותו איך לא יכלו הוא וְיתר נאמניו של בן־גוריון לעצור את השתוללותו. "הרי אתם חבריו שנים". וראש הממשלה אשכול השיב: "לא ניתן לעצור אותו אחרי שהחליט מה עליו לומר לציבור ולעולם. באתי אליו למלון השרון בהרצליה, הייתה לנו שיחה איומה". כמו לבון, גם הוא סיים את עדותו בפנינו בנבואה קודרת: "אנחנו נשלם מחיר. אקווה שלא גבוה מדי".
החריף מכולם בתחזיות השחורות היה משה שרת, הראשון שהעז להיכנס, לשנתיים, לנעליו הגדולות של בן־גוריון כראש ממשלה, בעת פרישתו של בן־גוריון ב־1953. בתקופת כהונתו, נחשפה הרשת שפעלה במצרים בלא ידיעתו, וכדור השלג החל להתגלגל. שרת שבע מרורים גם מבן־גוריון וגם מלבון. אבל למרות יחסיו העכורים עם שר הביטחון שלו, לבון, התייצב נגד הדחתו מראשות ההסתדרות ומול בן־גוריון. הדברים שאמר שרת היו מטלטלים. הוא לא הסתפק במסירת גרסתו לפרשה, אלא הצביע בפנינו על כשלים עמוקים בהרבה הקשורים לתרבות הפוליטית והצבאית שפשתה במדינת ישראל. דבריו נחרתו על לוח ליבי אז, וגם עתה, בחלוף כ־50 שנה, בעודי עובר על הפרוטוקולים, אני מתרשם שהם רלוונטיים למציאות של ימינו.
שרת, שכיהן תחת בן־גוריון כשר חוץ ונחשב יונה פוליטית וסמן מוסרי, ראה בפרשה רק את קצה הקרחון של התרת הרסן, התרת הדם. באותה נשימה ציין בזעזוע את פעולות התגמול שהתרבו בתקופה ההיא, ובפרט את רצח הבדואים, שמאיר הר ציון, כבר אז גיבור ישראל מפורסם, ביצע יחד עם חבריו כנקמה על רצח אחותו שושנה. יותר מאשר את הר ציון, הוא האשים את חבריו שלו להנהגת המדינה שבחרו שלא להעמיד את הר ציון לדין. או במילותיו שלו שנאמרו בזעם עצור ובשכנוע עמוק שנגע גם בנו: "יש דין ויש גבוה מעל גבוה והנשיא חנן. כולם שתקו כאילו הכול בסדר... תרבות הכוח ופעולות התגמול ישחיתו את החברה, והרי שיכרון הכוח איננו אתוס של תנועת העבודה". ככל שעברו השנים נוכחתי כמה צדק.
במשך ארבעים יום נפגשנו עם רוב האישים שקשורים לפרשת לבון. ואז התכנסנו כדי לגבש מסקנות. היו בינינו בן־גוריוניסטים מושבעים, שדגלו בגישתו כלפי לבון האיש, וצידדו בטענתו שרק ועדת חקירה משפטית מוסמכת לקבוע מי אחראי לפרשה ומי חף מאשמה. בסופו של דבר הגענו פֶּה אחד למסקנה הפוכה מזו שהגיעו אליה לוי אשכול והמפלגה — החלטנו לשלול מכול וכול את הדחת לבון מראשות ההסתדרות, ובאותה נשימה לתמוך בדרישתו של בן־גוריון להקים ועדה משפטית לחקר הפרשה. ערב פרסום המסקנות הפעילו עלינו ראשי המפלגה לחץ כדי שלא נפרסם אותן לפני שיוצגו בפני הנהגת המפלגה. סירבנו לדרישה הזו, והניסיון להשתיק או לצנזר אותנו רק הגביר את התהודה של הדוח שחיברנו.
ממרחק השנים, זו הייתה הטירונות הפוליטית שלי. נקרתה לנו הזדמנות נדירה לתחקר כמעט את כל ראשי המפלגה, שהיו בסערת רוחות אחרי הדחת לבון, עצם המעמד העניק לנו מידה לא מועטה של ביטחון עצמי, אבל נָבַחנו והשיירה עברה. מסקנותינו פורסמו, עשו קצת רעש, ואז נקברו כאילו דבר לא אירע. חברי הנהגת המפלגה לא אימצו אותן והעדיפו להמשיך ולאכול איש את רעהו חיים במשך שנים ארוכות.
קצת אחרי פרסום המסקנות אמר לי אבי, שכבר היה חבר בכנסת ישראל, שבאחת הפגישות של מזכירות המפלגה עם פנחס לבון, נטל את רשות הדיבור מאיר ארגוב שהיה יו"ר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת. בנאום קצר ניבא ארגוב כי פרשה זו תחסל את הקריירה של בן־גוריון ולבון, והיא זורעת זרע שינבוט ויביא לירידתה של תנועת העבודה מהשלטון. כך הצטרף גם ארגוב לנביאי הזעם הרבים מתוך צמרת המפלגה, שזיהו כמו שרת, כמו אשכול, כמו לבון עצמו, את הרגע שבו מתחיל לפעול מנגנון ההשמדה העצמית.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.