א. אברהם
בביקור השלישי או הרביעי שלהם ביחידה לטיפולי הפריה, כשאברהם מסילתי המתין שאשתו תתלבש ותצא מהבדיקה, התיישב לידו רופא צעיר בשם ד"ר לויט וסיפר לו שבהרי האנדים של פרו יש לסלעים נשמה. וגם להרים ולאבנים. שעה קלה קודם, כשד"ר לויט, מתמחה ביחידה, מדד לחץ דם לאלונה, אשתו של אברהם, ושאל מה כל אחד מהם עושה בחיים, מסילתי אמר לו שהוא מפעיל ציוד מכני כבד לכרייה ולחציבה במפעלי הפוספטים בנגב. הרופא הצעיר הרים לרגע את הראש והביט במסילתי, מבט חטוף שהתלווה אליו הנהון כאילו הוא מריץ לרגע נתונים בראשו לפני שחזר אל השאלון הרפואי שאלונה נדרשה למלא מחדש בכל ביקור שלהם.
למחרת, מוקדם בבוקר, הרבה לפני שהשמש זרחה, מסילתי היה בדרכו לאתר החציבה החדש והמבטיח בקצה נחל נוב, והוא עדיין חשב על זה. על סלעים שיש להם נשמה. זה נשמע לו מופרך ואפילו מטופש, ומה לו ולאמונות של כל מיני שבטים בדרום אמריקה, אבל בכל זאת הרעיון זימזם וטירטר במחשבותיו. הוא ניסה לדמיין סלעים מדברים, הרים כועסים או שמחים, אבל תיאר לעצמו שלא על זה דיבר הרופא הצעיר. ניסיונותיו של מסילתי לגחך את התמונה לא עזרו לו להיפטר ממנה. הופיע שם, בראשו, במחשבותיו, גוש סלע מאוד ספציפי. סלע ענק ממדים שחסם את הדרך שנפרצה מהכביש הראשי של מפעלי הפוספטים אל שטחי הכרייה החדשים. ה"ממותה", זה היה הכינוי שהגיאולוגים של החברה הדביקו לו והסבירו שנדיר שבאותו אזור ייחשף סלע שכזה עם הרכּב מינרלי ייחודי. הם חששו שה"ממותה" היא שלוחה פראית, חוטר דומם, של שכבת סלע דומה שחבויה במעמקי האדמה, מה שעלול ליצור עיכובים נוספים בעבודה, ויידרשו כמויות עצומות של חומר נפץ כדי לבקע ולהסיר את המפגע הגיאולוגי.
בימים שלפני הביקור במרפאה מסילתי לא הקדיש מחשבה מיוחדת ל"ממותה", ואפילו היה אדיש לנוכחותה. מפעילי כלים כבדים אחרים, עובדי משמרות שהיו באחריותו, התפעלו מהסלע, הלכו במיוחד כדי לראות אותו מקרוב, ניסו לטפס עליו, הצטלמו לצדו והעלו פוסטים לאינסטגרם וסרטונים לטיקטוק כשה"ממותה" ברקע והם בחזית. היו גם כמה שהתעצבנו על הסלע או כעסו עליו, דיברו עליו כאילו הוא חותנת שהגיעה לביקור בלי הזמנה ומעירה להם שהכיור מלא כלים או שהילדים כל היום מול הטלוויזיה. מין מטרד שכזה. ואכן, שכבת הסלע האימתנית היתה מטרד. מטרד מרהיב, מרשים, מפתיע.
הגיאולוגים וצוותי המהנדסים של חברת "מחצבי ישראל" רק התחילו לסמן את שטח הכרייה החדש בחלק המזרחי של נחל נוב. העבודות שם היו אמורות להתחיל לפני חצי שנה, אלא שעתירות של ארגוני הגנת הסביבה ומחאות של פעילים ירוקים מיישובי הערבה עיכבו את התוכניות. העתירות והמחאות לא היו קשורות כלל להופעת גוש הסלע המדובר, אלא לזיהום מתמשך במעיין בשם עין נוב. פעם נבעו שם מים זכים שהחיו את הסביבה, צבעו אותה בגוונים שונים של ירוק ויצרו נווה מדבר עם עצי דקל תמירים ושיחי סמר וסוּף. מטיילים צווחו בגיל כשטבלו במי המעיין הקרירים, עדרי צבאים הרוו בו את צימאונם. אלא שכל זה היה על סף כליה, לאחר ששפכים ממפעלי הפוספטים חילחלו אל שכבת סלע אטומה וזרמו באין מפריע היישר לעין נוב. מה שהיה ירוק וצלול הפך לצהוב זרחני. אצות חלקלקות החליפו צמחיית מעיינות טבעית. עצי הדקל גוועו, בלורית צמרתם יבשה והצהיבה. מטיילים ויתרו על התענוג, המשיכו בדרכם מבלי להתעכב ולו לרגע במה שהיה פעם אתר מומלץ להפסקת קפה. על זה יצא קצפם של שומרי הסביבה. על זיהום מעיינות ונחלים שרק ילך ויגדל. את זה הם ביקשו לעצור, למנוע, לבטל. בשלב מסוים, בהנהלת המפעלים חששו שהם ייאלצו לוותר ולחפש אתרי כרייה חלופיים, ויתור שהיה גורם להפסדים עצומים בגלל ההשקעה שכבר נעשתה באיתור ובתכנון, ובעיקר בשל איכות מרבצי הפוספטים שם. אחרי מאבק משפטי ממושך היה נדמה שהושגה פשרה, והוסכם שכפיצוי על הפגיעה בנוף הם ידאגו לשיקום סביבתי של חלקים אחרים בנחל שנפגעו בעבודות כרייה קודמות. מסילתי זכר שזה גם מה שהבטיחו כשהתחילו לעבוד באותם שטחים לפני חמש שנים, והוא עוד לא ראה שום שיקום שהחזיר לטבע משהו שהיה יכול להזכיר את מראהו בעבר. אבל זה ממש לא עניינו. יש במפעלי הפוספטים מחלקת שיקום נופי, והם אמורים לטפל בזה.
ואז צץ לו הסלע אדיר הממדים, ה"ממותה", כמו שליח מבטן האדמה.
הפגישה הראשונה של מסילתי עם כלי הנדסי כבד היתה בצבא. זה היה כמו דייט שנכפה עליו עם מישהי שפסל מראש, ובפגישה ראשו הסתחרר. מסילתי רצה להיות בצנחנים, אבל לא התקבל. הוא היה כבד גוף, לא בכושר מי יודע מה, וסבל משפשפות טורדניות במפשעה ובירכיים. בבסיס קליטה ומיון שלחו אותו לחיל הנדסה. מסילתי סירב, עשה בעיות, איים לדפוק נפקדות, שבר שמירה במתכוון, אבל דבר מכל אלה לא עזר. מ"ההנדסה יוצאים רק על אלונקה", אמרו לו את מה שנהגו לומר פעם כמעט על כל יחידה לוחמת בצבא. מהצנחנים לא יוצאים, מגולני לא יוצאים, מהשריון לא יוצאים וכן הלאה וכן הלאה. תמיד זה נגמר על אלונקה. כשכבר הבין שבאמת לא יצא משם ורצה להתקבל להכשרה הנחשבת במסלול חבלה, היה מאוחר מדי. "חבלה," אמרו לו, "זה למי שהוכיח עצמו בטירונות. אתה תעשה מסלול צמ"ה, ובסוף אולי תהיה שופליסט." אולי, כי גם להיות שופליסט, כפי שהסביר לו מפקד הקורס, זה "סוכרייה". רוב החיילים יהיו נהגי טרקטורים ומשאיות כבדות.
בלילה, כשכולם כבר היו באוהלים, מסילתי הלך לבדו אל רחבת הכלים הכבדים, עשה סיבוב ארוך, בחן אותם מקרוב וטיפס אל מושב הנהג של אחד מהם. הדבר הראשון ששם לב אליו היה הגובה. הוא בחיים לא ישב ליד הגה שממוקם בקומה הראשונה של בניין. כבחור נמוך קומה, זו היתה תחושה של מי שקיבל עקבי ענק. גם הידיות ההידראוליות מצאו חן בעיניו. צהובות עם פסי סימון אדומים, כמו בצעצועי ילדים שהוריו מעולם לא קנו לו. מסילתי לחץ על כל כפתור שראה, משך בכל ידית שהיה יכול לאחוז בה, וכשנכנס לשק השינה באוהל שלו, הבטיח לעצמו שיעשה כל מה שיגידו לו כדי שיזכה ב"סוכרייה" ויהיה לנהג שופל.
הוא לא עשה כל מה שאמרו לו, זו היתה דרישה מוגזמת שלו מעצמו, אבל הוא שינן כנדרש את מערכי השיעורים והשתדל שלא להסתבך כהרגלו. חיוך תמידי, ליצני, שכאילו קועקע על פניו של מסילתי, משך אליו אש מאז שהיה ילד קטן והרבה יותר כטירון בתחילת שירותו הצבאי. מפקדים איבדו את שלוותם, אם היתה להם כזו, כשסמכותם הזועמת פגשה בפני הסמיילי של פקודם. "משהו מצחיק אותך, טוראי מסילתי?!" היה משפט שנשמע לא אחת בכיתות הלימוד ובמגרשי האימונים. אבל אותן פני ג'וקר טבעיות, אחרי שהורגלת אליהן, גם המסו לבבות, קנו לו אוהדים. חייל נמוך קומה, עב ירכיים, שמקיף את מגרש המסדרים עם קיטבג מונף מעל ראשו ולא מפסיק לחייך, מעניק לעצמו נקודות זכות יקרות ערך. מספיק נקודות כדי שהחניך מסילתי לא רק יזכה ב"סוכרייה" ששאף לה, אלא גם יסיים את מסלול ההכשרה של מגמת צמ"ה כחייל מצטיין. לא משהו שקרה הרבה במשפחת מסילתי: אחותו, רונה לי, הצהירה שהיא דתייה ולא התגייסה כלל. בכור, אחיו הגדול, היה נהג בוס בחיל אוויר. ושלמה (מומו), שנולד בדיוק שנה לפני אברהם, סבל מאסתמה ושירת כפקיד מנהלה בשלישות ברמת גן. הוא דאג לקבל שחרורים רפואיים מכל מטלה ותורנות, ולמעשה היה יותר בבית מאשר בבסיס.
גדוד ההנדסה הפיקודי שאליו שובץ אברהם מסילתי היה אחראי להכשרת הדרך ולהקמת גדר המערכת החדשה בגבול עם מצרים. מניצנה ועד אילת, לאורך הר הנגב המערבי. עשרות קילומטרים של נוף קשוח. קרקע טרשית, אדמה סרבנית. עלייה קשה להר מערה, פיצול דרכים אל מוצב בפסגת הר נס, מעקף תלול סביב הר דלעת. מעלות ומורדות חשופים לשמש קופחת ולרוחות מדבר צהובות, יבשות, שמנשבות מחצי האי סיני, חורכות פנים, סודקות שפתיים. שם רכש רב"ט מסילתי את ניסיונו המקצועי, ושם למד שאין סלע או הר או מה שלא יהיה שדחפור לא יכול לפרק. ואם צריך, עוזרים לו להתפרק עם חומרי נפץ. ובחיל הנדסה חומרי נפץ הם כמו מחרוזת תפילה בין אצבעות ידיו של מאמין מוסלמי, כמו כדור ספוג בידיו של תלמיד משועמם, דבר־מה זמין ומרגיע בעצם נוכחותו ברשות המשתמש. מסילתי למד איך ניגשים לגבעה שצריך ליישר, איך אומדים נכונה את הזמן שייקח לפרוץ דרך, באיזו זווית תוקפים שכבת סלע כזו, ואיך מורידים את כף השופל כך שתחדור אל האדמה בלי התנגדות רבה. איזו אדמה הולכת לעשות לו בעיות בחדירה, ואיזו תתמסר בקלות ובתוך שעה קלה יוכל לחכך ידיו זו בזו וייקח הפסקה של כמה דקות בצל גלגלי הדחפור. הצל היחיד שהיה שם.
אחרי יותר משנה של עבודות עפר מתישות לאורך הגבול, כשכבר היה בדרגת סמל ועבר השתלמות כמפעיל קטרפילר — די־9, משוריין, הודיעו למסילתי שהוא עולה צפונה. עם הכלים הכבדים. זה היה כמה ימים אחרי שהתחיל מבצע חומת מגן, וחטיבת גולני נערכה לכניסה לסמטאות ג'נין. בראש הכוח, לצד לוחמי הסיירת, היו הקטרפילרים. ה"דובים", כך קראו להם אז ומאז. מסילתי, שפעם רצה להיות צנחן ולוחם קרבי, ישב במרומי אחת מאותן מפלצות פלדה, גובה קומה ראשונה של בניין, והתחיל להתגלגל לעבר הסמטאות הצרות של מחנה הפליטים.
שנים רבות אחרי אותו מבצע, כשכבר היה מפעיל ותיק במפעלי הפוספטים, עדיין ראה באותה כניסה מבצעית את המשימה הכבירה ביותר בעבודתו המקצועית. לא סלעים פירק שם, לא אבנים כתש, לא גבעות יישר. קירות בתים הוא קילף, גדרות הניף, פינה צירי תנועה ממכשולים וממטענים. כף הפלדה הענקית הונפה לחזית והדפה כדורי אויב, כפי שמסילתי למד ותירגל באימון המסכם לפני הכניסה לקרב. החיילים הצעירים נצמדו לגלגלי הענק האחוריים של הקטרפילר שגונן עליהם והוביל אותם כאמא ברווזה, שמצעידה את אפרוחיה בחציית כביש סואן. בעוצמה, בקור רוח.
קצין מילואים של חיל ההנדסה בשם ברוך צרפתי התרשם מכישוריו של מסילתי, נתן לו את מספר הטלפון שלו והציע שיתקשר אליו אחרי השחרור. צרפתי ניהל אז אתרי כרייה וחציבה במערב אפריקה, וחודש אחרי שמסילתי גזר תעודת חוגר ביציאה מבסיס קליטה ומיון, הוא כבר כופף ועקר מהשורש עץ ראשון מני רבים בג'ונגלים של גאנה. זה היה משהו שלא הכיר קודם — בירוא יערות. לא ידע איך זה עובד, מה ההרגשה, איזו עוצמה נדרשת כדי להזיז עץ על שורשיו. זה בוודאי לא היה כמו לפרק גבעה או משטח סלע. בכל זאת, עצים. הם מלבלבים, גדלים, נותנים צל ופרי, אוחזים בהם כשתיל רך בטקסי ט"ו בשבט. עצים זה לא אבנים, כך אמר לעצמו אז, לפני שנים. אבל זו היתה העבודה, ומסילתי למד אותה והיה יעיל ונחרץ כמו בכל משימה שהוטלה עליו.
אחרי שלוש שנים במערב אפריקה, כשכבר היה מיומן בכיבוש יערות וידע להגיד כמה מילים בשפת בני המקום, הגיע מסילתי לעוד חופשה של שבועיים בישראל. החיים בג'ונגל הפכו אותו לגבר חסון ובטוח בעצמו, הוא השיל כמה קילוגרמים מיותרים, ונדמה שאפילו גבה בסנטימטר או שניים. כשחייך, ומסילתי תמיד מצא או המציא סיבה לצחוקים ולהשתטויות, חשף שינים צחורות שהיו גאוותו. לא היו לו תוכניות מיוחדות בחופשות שלו: משפחה, התבשילים של אמא, מתנות מהדיוטי פרי לאחיינים שלו, הילדים של בכור ומומו (רונה לי ובעלה עברו למיאמי ופתחו שם סוכנות נדל"ן מצליחה), חברים מהשיכון, משחק של הפועל באר שבע ששברה להם את הלב ושיחקה אז עוד עונה בליגה הלאומית.
עם אותם חברים מהשיכון, מהכדורגל, נסע לסוף שבוע במלון הנסיכה באילת. בופה עשיר, בריכת שחייה גועשת, יותר מדי אלכוהול לטעמו של מסילתי והרבה בחורות יפות שלא התייחסו אליו. אבל בערב האחרון הוא פגש את אלונה סטולרו, שהשתתפה בכנס של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אלונה בסגול, לא בקמץ. הוא זכר אותה מהתיכון, היא למדה שלוש שנים מעליו ונחשבה לסנובית. אלונה צחקה כשמסילתי סיפר לה את זה, אמרה לו שהיא עדיין סנובית וקראה לו צוציק. עם נעלי עקב אלגנטיות ושיער שחור אסוף גבוה, היא נראתה שני מספרים מעל מידותיו של מסילתי. ובכל זאת הסכימה לתת לו את מספר הטלפון שלה, שום דבר מעבר לזה. "תתקשר כשתחזור מהג'ונגל," אמרה לו, "ונראה מה לעשות איתך."
הוא התקשר. הרבה לפני שחזר. התקשר בכל פעם שהיה ליד טלפון עם אפשרות לשיחות בין־לאומיות. מקו לווייני במשרדי החברה בלב היערות, מהמרכז הלוגיסטי בעיירה סמוכה, מהחדר במלון שבו התארח בסופי שבוע. מסילתי ביזבז מחצית משכרו על טיסות יקרות מגאנה לפריז ומפריז לישראל, רק כדי להיות כמה ימים עם אלונה ולשכנע אותה שהוא אולי צוציק, אבל צוציק רציני. כשהיה נדמה לו שהיא מוותרת עליו וחשש שהכירה מישהו אחר, ביקש ממנהל העבודה חופשה מיוחדת ועלה על הטיסה הראשונה שיצאה מאקרה, בירת גאנה, לאירופה. טיסה של סוויסאייר לציריך, שנותר בה רק מושב פנוי אחד, במחלקת עסקים. אלונה התפקעה מצחוק כששמעה כמה שילם על הכרטיס, אבל יותר לא קראה לו צוציק ולא פיקפקה ברצינותו. בסוף אותה שנה הם התחתנו.
צרפתי הצטער לשמוע שהשופליסט המיומן שלו עוזב. לא בקלות ימצא מחליף ברמתו, אבל הבחור הצעיר היה נחוש, וצרפתי תיאר לעצמו שזה היה תנאי שהציבה לו זוגתו ועם האישה לא מתווכחים. אבל זה לא היה תנאי של אלונה, לא היו לה תנאים, היא מעולם לא היתה זקוקה להם כדי להשיג את מה שרצתה. בוודאי שלא עם אבי מסילתי, שהיה מאוהב בה מהרגע הראשון. עדיין מאוהב בה, חולה על התחת שלה כפי שהוא חוזר ואומר לה. כשאלונה קמה לפניו בבוקר ומתלבשת בחדר השינה, הוא מביט בגופה העירום ולא מאמין למזלו הטוב. כשהם שכבו בפעם הראשונה, כשחפן את שדיה השופעים והעביר את כף ידו במעלה ירכיה, דמיין את כל זה כמי שצופה מהצד ומתקנא בגבר שנמצא שם, הוא עצמו.
בהמלצתו של צרפתי רב־הקשרים התקבל מסילתי לעבודה כמפעיל ציוד מכני כבד ב"מחצבי ישראל", אחת משתי החברות הגדולות לייצור פוספטים בנגב. משכורת צנועה יחסית לכסף הרב שעשה באפריקה, אבל עם פנסיה מובטחת, קרן השתלמות ותגמול גבוה על שעות נוספות. כשבשוק נרשמה דרישה גבוהה לדשנים זרחתיים, בשעון הנוכחות בשטחי הכרייה נצברו יחידות זמן שתורגמו לתלושי שכר שמנים במיוחד. בעזרת משכנתה קטנה והחסכונות שצבר בעבודה ביערות העד, רכשו מסילתי ואלונה דירה מרווחת בבניין מגורים בשכונת נווה זאב, אחת השכונות החדשות שהוקמו אז בבירת הנגב. מתווך הדירות ניסה לשכנע אותם, זוג צעיר ללא ילדים, לקנות נכס קטן יותר בשיכון ט' שנחשב ליוקרתי יותר, אבל אלונה אפילו לא טרחה לבדוק את ההצעה, היא רצתה דירה שתתאים למשפחה מרובת ילדים. אלונה לא התכוונה לחזור על הטעות של הוריה, שקידשו את הנאות החיים והסתפקו בצאצא אחד כדי לצמצם למינימום הכרחי את טרדות הטיפול המייגעות. מספר חדרי השינה בדירה שעמדה לרכוש הוא זה שהיה חשוב לאלונה, לא הסטטוס היוקרתי שמוצמד לשכונה. יוקרה לא היתה חסרה לה, ילדים כן.
עבר לא מעט זמן עד שבני הזוג מסילתי הבינו שיש להם בעיה. ועוד לא מעט זמן עד שהגיעו ליחידה לפריון של בית החולים בבאר שבע. הכינו להם שם תוכנית. פרוטוקול, בשפת הרופאים. פרופ׳ אמיתי, מנהל היחידה החייכן ושופע הביטחון העצמי בזכות הישגיו בתחום, פרש לפניהם את מה שהוא כינה "תבנית חיים": יומן חודשי שחולק לעמודות צפופות ובהן ציון ימי טיפול, מועד קבלת וסת, מצב ריריות, מצב זקיקים (ימין/שמאל) ועמודה לתרופות ולזריקות. כל מה שניתן להעלות על הדעת כדי להפוך את ההמצאה הכי מענגת של אלוהים לדוח מס הכנסה של רואה חשבון. פרופ׳ אמיתי ביקש לראות אותם שוב בעוד חודשיים, בין הימים האחד־עשרה לשלושה־עשר לתחילת המחזור, בשעות הבוקר ואחרי שקיימו יחסי מין. לאלונה היה פנקס קטן, התנ"ך שלה לנוהלי פריון, ובו היא תיעדה כל מה שמנהל המחלקה אמר, למרות שהוא עצמו סימן עבורם את הנדרש בעמודות היומן החודשי. הם קיבלו עותק של דף היומן, ואלונה קיפלה אותו בקפידה וצירפה לפנקס שלה.
הם עשו כל שנדרש מהם בפרוטוקול, על היום והשעה (אלונה העירה את מסילתי כבר בחמש וחצי בבוקר, כי זכרה שפרופ׳ אמיתי ציין שרצוי להגיע לבדיקה אחרי שלוש שעות ערוּת. זו אמנם היתה דרישה בנוגע לבדיקה אחרת, מוקדמת בתהליך, אבל אלונה לא לקחה שום סיכון). באותו ביקור, שסומן ביומן בעיגול אדום בשל חשיבותו, היה צריך לברר שני דברים: נוכחות תאי זרע ברירית צוואר הרחם של אלונה וגודלם של הזקיקים, אם בכלל קיימים כאלה, בשחלות. תאי זרע היו, זקיקים גם היו, אבל לא מספיק ולא בגודל הרצוי. מה עושים? "עוברים לשלב הבא," אמר להם פרופ׳ אמיתי, וגם למסילתי וגם לאלונה היתה הרגשה שהוא בעצם חיכה שיגיע "השלב הבא". לא כי הוא מתפרנס היטב מכל שלב שכזה, זה לא העניין כאן, עומדים בתור כדי להגיע למרפאה שלו, אלא שככל שההליך סבוך יותר — כך המקצועיות של מנהל היחידה באה יותר לידי ביטוי. יוקרת המחלקה מתעצמת. לשלב הבא היה שם מסובך: קונטרול אובריאן היפר־סטימיוליישן. הליך להגדלת מספר הביציות לביוץ בעזרת טיפול הורמונלי. הסבב הראשון היה עם כדורים בלבד. טבליות לטרזול, פעמיים ביום, מהיום החמישי לקבלת הווסת ועד היום התשיעי. אם זה לא עושה את העבודה, וזה לא עשה במקרה שלהם, עולים שלב נוסף בסולם: עוברים לזריקות.
אלונה צוידה במזרק Gonal F, הורמון שאותו תזריק לעצמה במשך עשרה ימים לאחר קבלת המחזור (הפנקס הקטן שלה הלך והתמלא בהוראות, במועדים ובמשכי זמן, שבכל פעם היו שונים מאלה שקדמו להם. מסילתי אפילו לא ניסה לזכור מתי צריך לעשות מה, ובכל מקרה הוא הרי לא באמת היה צריך לעשות משהו משמעותי בתהליך. או כמעט לא היה צריך). אחות חביבה הדגימה להם איך מזריקים — "יוצרים קפל בעור בעזרת צביטת אצבעות, שני סנטימטר מהפופיק" — והכינה את אלונה לאפשרות שתסבול קצת מנפיחות ומכאבי בטן. היא אכן סבלה, אבל לא התלוננה. זה מה שהיא רצתה — ילדים.
הנתונים הסטטיסטיים שהוצגו לפניהם הראו ששלושים אחוזים מבעיות הפוריות הם בגלל איכות הזרע של הגבר, שיעור דומה נובע מבעיות ביוץ, ועוד שלושים אחוזים קשורים לבעיות מכניות. "איזה בעיות מכניות?" שאל מסילתי בסקרנות של מפעיל ציוד הנדסי כבד. מנהל המחלקה שלף דף חלק — הם כבר ידעו שפרופ׳ אמיתי אוהב ללוות את הסבריו באיורים גרפיים — ושירטט עליו חצוצרות חסומות, מעברים תקועים, צרות שייתכן שנגרמו מחיי מין פרועים בגיל צעיר שעתה גובים מחיר. לאף אחד מהם, לא לאלונה ובטח שלא למסילתי, לא היה עבר שכזה. ובדיקות אולטרה־סאונד אישרו שלפחות מכנית, הכול תקין. אלונה, סטטיסטיקאית במקצועה, היתה מוטרדת מעשרת האחוזים הנותרים, אלו שהם לא איכות זרע, ביוץ או צרות בחצוצרות. עשרה אחוזים של בעיות פריון שהופיעו בסטטיסטיקה תחת ההגדרה: "בלתי ניתנות להסבר". פרופ׳ אמיתי לא הסתיר מהם את העובדה שאלו עשרת האחוזים הבעייתיים ביותר. אבל הם עוד לא שם, ברוך השם, הם רק התחילו את הטיפול להעשרת מחזורי הביוץ של אלונה. שלושים אחוזים בסטטיסטיקה.
אחרי עוד חודש, קצת כאבי בטן, קצת נפיחות, בדיקת דם לספירת רמות הפרוגסטרון והאסטרוגן, אולטרה־סאונד לבירור גודל הזקיקים ואימוג'ים של אצבעות שלובות ששלחו זה לזה, הגיע מועד ההזרעה התוך־רחמית. שעה לפני שיצאו מהבית, תרם אבי מסילתי את חלקו שלו לתהליך. הוא היה שמח לוותר על זה. את אלונה זה דווקא הצחיק.
עבר חודש. הם חיכו, קיוו, ושום דבר לא קרה. "לא נורא," הרגיעו אותם, "אתם רק בתחילת הדרך, צריך להמשיך לנסות."
ואז הגיע הסיפור על אבנים שיש להן נשמה. אבנים, לא רק עצים כמו אלה שמסילתי עקר באלפיהם במערב אפריקה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.