הפרידה האחרונה שלה

כריית קבר הייתה עבודה קשה. אור הירח נצץ על האת בשעה שהרים גוש עפר והשליך אותו אל מחוץ לבור בעומק הברכיים שלו. למרות הקרירות של ליל אוקטובר, זיעה זלגה אל תוך עיניו. הוא עצר וניגב את מצחו בשרוולו. בהנפת כתפיו השליך את האת לארץ כמו חנית, מה שאפשר לה לעמוד זקופה מספיק זמן כדי שיוכל להסיר את חולצת הפלנל שלו. הוא השליך את החולצה אל מחוץ למלבן הרדוד. הרוח שנשבה על חזהו החשוף קיררה את עורו. עשן עצים אפף את האוויר. שטיח של עלים מתים כיסה את השביל והשאיר את העצים חשופים למחצה.

הוא נשען על ידית האת והפנה את פניו לשמיים. מעל צמרות העצים, הירח זהר נמוך כל־כך בשמיים, שהוא הרגיש שהוא יכול להושיט יד ולגעת בו. הוא הרים אותה והתנוחה גרמה לו לאשליה כאילו אחז את הירח בכף ידו.

אשליית הכוח.

למרות הכישלון שהוא הלכה למעשה קַבר, אנרגיה שטפה אותו. הוא היה זהיר, כמו תמיד. איש לא יגלה. אף אחד לא יעצור אותו.

לא היה גבול למה שהוא יכול לעשות.

הוא נשם עמוק. ריחות עצי אורן ועפר נסחפו מהיער. צרצרים צרצרו בצמחייה הסבוכה סביבו, מים פכפכו מעל סלעים וקולם הגיע לאוזניו מהנהר הסמוך שחתך את היער וירד במורד ההר. חיות ניצודות פחדו מהחושך, אך מטבעו הוא היה צייד. האפלה הייתה חברתו ואם רצה לסיים לפני עלות השחר, מוטב היה שישוב לעבוד.

הוא שלף את האת מהעפר וחזר למשימתו. רוב האנשים לא העריכו נכונה את משך הזמן שנדרש לחפור בור גדול מספיק כדי להכיל גופה. מאידך, רוב האנשים לא עשו את זה קודם.

הוא ערם עוד ערמת עפר והשליך אותה על הקרקע. בהתחלה האדמה הייתה טובה ורכה, אבל ככל שחפר עמוק יותר, כך הפכה האדמה דחוסה יותר. אם היה חורף, המשימה הייתה בלתי אפשרית. הוא דרך על ראש האת והשתמש במשקל גופו כדי להכניס את הלהב עמוק יותר לתוך הקרקע.

הגיע הזמן לסיים את זה. היו לו אנשים לראות. דברים לעשות. לבחור תחליף. הוא העיף מבט אל הגוף העטוף בשמיכה שנח על הקרקע בסמוך לבור. כלל ראשון בלמידה מטעויות היה לקחת אחריות.

הוא דפק את העסק. הוא בחר בה, אז זו הייתה אשמתו. היא לא הייתה חסינה מספיק. האם היה בה פגם כלשהו שפספס?

אולי, אבל עכשיו הגיע הזמן לשים את התקלה הזאת מאחוריו ולהמשיך הלאה.

הוא השקיע מאמץ מחודש במשימתו. כשסיים, כתפיו, גבו ורגליו כאבו, אבל זה היה כאב שרירים מהסוג שהביא איתו סיפוק, שמקורו בעבודה פיזית קשה.

הוא טיפס מהבור. הבור היה עמוק מספיק. אור יום ריחף ממש מתחת לאופק. הוא כרע ליד החבילה וגרר אותה לקבר. השמיכה זזה וחשפה את פניה העטופות בפלסטיק. כעס שטף אותו בשעה שהזיז את הבד בחזרה מעל עיניה הבוהות. היא לא הייתה צריכה למות, אבל לפעמים העניינים פשוט מתחרבנים.

אפשר היה להחליף אותה.

הוא מילא את הבור ודרך על הקבר כדי לדחוס את האדמה. אחר כך הוא טאטא את האדמה בעזרת ענף וכיסה את האדמה החדשה שנחפרה בעלים מתים.

הוא נעמד ומתח את גבו, מבטו נגרר לעבר העלים המתים סביב רגליו. הקבר היה כמעט בלתי נראה. מטיילים יכלו לעבור מעל הגופה ולעולם לא לדעת. הוא שב לשביל הצר. הוא היה צריך להיות עייף מליל עבודה מפרך, אך במקום זאת, אוויר הלילה הקר, והתוכנית החדשה שלו, המריצו אותו.

הוא ישאיר את הטעות שלו מאחור. הייתה זו הזדמנות ממשית לפתוח דף חדש. צעדיו הואצו כשחצה את הנהר על גשרון עץ. הכביש היה רק חמש דקות הליכה משם.

הוא הגיח מהפארק הלאומי ופנה לכיוון רכבו. הוא לא ייתן לאכזבה הזאת להרתיע אותו. הוא לא היה אחד שמוותר בקלות. ניתן היה להפוך כל כישלון להזדמנות.

הגיע הזמן להתחיל מאפס. הגיע הזמן לבחור את הקורבן הבא.