אבק שריפה

1

ליאו

אני מעביר מסרק על שערי הבלונדיני הכהה, הדומה בצבעו לשערה של אחותי, שרלוט, וחושב על כך שהוא ארך יותר מדי. אני צריך למצוא זמן ללכת להסתפר, אבל כרגע אני פשוט חובש כובע.

שרלוט דופקת על דלת חדר האמבטיה. "ליו, אני לא מצליחה לעשות צמה!"

"אני כבר יוצא, שרלוט." היום אגיע בזמן ללימודים. הצלחתי להעיר את שרלוט, להלביש ולהכין אותה בזמן. הנייד שלי רוטט על משטח השיש של הכיור. אני עונה על רמקול. "כן, לילי."

"אנחנו נוסעים לאוסטין מפני שג'יימס זכה בבחירות. אנחנו הולכים לבלות יחד בסוף השבוע."

היא אומרת את מה שאני כבר יודע. לילי הגיעה לעיירה שלנו לפני כמה חודשים. בהתחלה היא הייתה על תקן של עובדת משק בית עבור משפחתו של נואה מארס, אבל אז נואה, הבן היחיד של ג'יימס מארס, התאהב בה ומאז הם בלתי נפרדים.

ג'יימס אימץ אותה אחרי שהמשפחה המטורללת שלה ניסתה להרוג אותה כדי לקחת את הירושה שהשאירו לה הוריה שנרצחו. זה סיפור ארוך ודרמטי מדי, שאני חושב שמישהו צריך לכתוב עליו ספר מתישהו. "לילי, בואי נדבר בלימודים, אני חייב להכין את שרלוט לגן ואז לצאת." אני מנסה לסיים את השיחה כי כשהיא מתחילה לדבר על דברים שהיא מתרגשת לקראתם, היא יכולה לדבר שעות.

"מה שאני מנסה לומר זה שאולי תבריז איתי היום מהשיעור האחרון? תוכל להצטרף."

אני צוחק. "לילי, זה שעכשיו את אחת מהחבורה הזאת לא אומר שאני יכול להיות אחד ממנה או שאני בכלל רוצה." הייתי מעדיף לעבור טיפול שיניים בלי הרדמה מאשר לצאת איתם לאנשהו.

"ליאו, אתה בכל מקרה תצטרך לבוא כי..." הקול שלה דועך כאילו היא לא רוצה להמשיך לדבר. "שמעתי את סטפן אומר לאוליבר שהוא יקבל את הנקמה שלו, הוא יכאיב לך גם בימים האלה שבהם יהיה באוסטין." אני מרגיש מחנק בגרון. "אם תגיד להם שאתה בא איתי אולי הוא לא יוכל לעשות את זה."

"אני לא בא, לילי. אין מי שיישאר עם שרלוט," אני מבהיר.

"ליאו, אני לא חושבת שיש לך ברירה."

"אני לא מתכוון לנסוע לאוסטין ולהשאיר את שרלוט לבד כאן!"

"ליו, אתה חושב שאפשר לעשות את הצמה שלי בצבע כחול במקום בצבע צהוב?" שרלוט צועקת מעבר לדלת.

"מה? לא, שרלוט, אנחנו לא צובעים לך את השיער!" אני צועק.

"אבל הוא כבר בצבע כחול!" היא קוראת בתסכול.

"מה?" אני פותח את דלת חדר האמבטיה ומגלה שקצוות שערה של לילי מוכתמים בצבע גואש כחול. "לילי, אני אחזור אלייך." אני מנתק את השיחה ומסתכל על הבלגן בחדר. הקיר מעל המיטה שלי צבוע בכחול, הקיר מעל המיטה שלה צבוע בצהוב. הרצפה, הידיים והפנים שלה מוכתמים בשלל צבעים. "שרלוט, מה..."

"אני חושבת שיצאתי מהקווים," היא אומרת, מסתכלת על הכאוס שהיא עשתה.

"מאיזה קווים? שרלוט, למה צבעת את הקירות?" אני מחזיר את עיניי אליה. השמלה שלה, שהייתה פעם ורודה, הפכה לערבוב לא ברור של ורוד, כחול וצהוב.

"ציירתי את הסיפור של מלכת האש," היא מספרת בחיוך מסופק, "אתה לא רואה את השמלה שלה?" היא מצביעה על כתם לא ברור על הקיר.

"לא, אבל אני רואה את השמלה שלך. קדימה, למקלחת, אנחנו נאחר לגן." אני מרים ומכניס אותה לחדר האמבטיה, מפשיט אותה, פותח את ברזי המים במקלחת ומתחיל לקרצף ממנה את הצבעים. אני צריך לחפוף את שערה שלוש פעמים לפני שאני מצליח להיפטר מכל הצבע הכחול.

"אתה לא אוהב את הציור שלי?" היא שואלת כשאני מנגב את פניה ואת גופה.

"אני אוהב, אבל לא מציירים על קירות. יש לך הרבה דפים." אני עוטף אותה במגבת ומייבש את שערה בעזרת הפן עד שהוא הופך מבלונד כהה מאוד לבלונד הרגיל שלה.

"בסך הכול עשיתי לך הפתעה." היא משפילה את מבטה. נראה שחוסר שביעות הרצון שלי ניכר.

"בואי, תעשי לי הפתעה ותתלבשי מהר־מהר כדי שנוכל ללכת לגן ואני לא אאחר לשיעור השני שלי." הראשון כבר אבוד.

היא מהנהנת ורצה לארון הבגדים. אני לא יודע איך להתחיל לנקות את הבלגן. אצטרך גם צבע לקירות כי אני לא חושב שהצבע ירד בעזרת סמרטוט. אני שופך מים על הרצפה וגורף אותם לחור הניקוז שבחדר האמבטיה. את הקירות אני משאיר כמו שהם, אצבע אותם באחד הערבים השבוע.

אני חוזר לחדר כדי לראות את שרלוט לבושה בשמלה צהובה עם פרחים אדומים. היא נועלת נעליים ומחייכת. "הפתעה! נעלתי לבד."

אני צוחק כשאני רואה שהיא נעלה אותן הפוך. אני מרים אותה בזרועותיי והולך למטבח, מושיב אותה על השיש ונועל לה מחדש את הנעליים בזמן שהיא צופה בסרטון בנייד שלי ואוכלת עוגייה.

אני עובר לשערה, קולע לה את הצמה שרצתה ואז מכין לה ארוחת בוקר שהיא תאכל בגן. אני מכניס את הכריך ואת בקבוק המים לתיק של הגן, מרים אותה שוב ויוצא במהירות מהבית לכיוון הגן שלה, שנמצא במרחק של כעשר דקות הליכה.

אני משאיר אותה בגן והולך לתיכון, שנמצא במרחק של עוד חמש דקות הליכה. כשאני מגיע ללוקר שלי, אני מנסה להסדיר את הנשימה.

"אתה נראה מותש." קולה של לילי גורם לי להסתובב.

"את לא מבינה מה שרלוט עשתה לי הבוקר."

"זה קשור לזה שמרוח לך צבע גואש על הלחי?" היא שואלת תוך כדי צחוק.

"שיט, אני הולך לשירותים." אני משאיר אותה מאחור ונכנס לשירותי הגברים. הלחי שלי מרוחה בצבע כחול. אני רוחץ את פניי, מנגב אותן בעזרת נייר לניגוב הידיים ומשליך לפח.

כשאני בוחן את השתקפותי במראה כדי לראות שהצלחתי להיפטר מכל הצבע, אני פוגש במבטיהם של סטפן, אוליבר, ג'וני ונואה. אין לי מושג איך לא שמעתי אותם נכנסים. אני מסתובב במהירות ונעמד מולם.

"אם כבר אתה מבריז משיעור, שזה לפחות יהיה עבור משהו ששווה את זה," סטפן אומר בחיוך.

אני לא אומר דבר, יוצא מהשירותים והולך למגרש החניה. אני יודע שהם יבואו בעקבותיי. עיניי נעוצות בעיניו של סטפן ואז עוברות לאלה של אוליבר. מי מהם ייקח את המושכות הפעם?

אני לא צריך להמתין זמן רב לתשובה. כמו ברוב הפעמים, זה אוליבר. אני לא יודע אם זה מתואם ביניהם, אבל בכל פעם שהם מכים אותי, זה במקום אחר. זה כאילו הם מנסים בכל כוחם לא לפגוע בי יותר מדי. אני סופג את שתי המכות הראשונות בירך הימנית ונופל על הרצפה. ידיי מגוננות על פניי וראשי בזמן שאוליבר בועט בי בבטן שלוש פעמים נוספות. זהו, זה נגמר להיום.

חמש מכות בכל יום, עד שהם יחליטו אחרת. אני מחכה עוד כמה שניות על הקרקע כדי שהם יסתלקו, כמו שהם עושים בדרך כלל אחרי שהם מסיימים, אבל הפעם זה לא קורה. אני עדיין שומע אותם מדברים מעליי דיבורי סרק על משהו שנאמר בשיעור, כאילו אני לא שוכב לרגליהם, מוכה. אני מתרומם באיטיות על רגליי ומנער ממני את האבק.

כשאני מתכוון ללכת, יד גדולה מונחת על כתפי ומונעת ממני להתקדם. אני מסתובב לאחור, אל סטפן האוחז בי.

"בסוף השבוע הזה אתה בא איתנו לאוסטין," הוא מודיע לי את מה שלילי אמרה בבוקר.

"אני לא יכול," אני אומר גם לו, "אין מי שישמור על שרלוט."

"מישהו פה שמע אותי שואל איזו שאלה?" סטפן מדבר לחבריו, ובמילים אחרות מודיע לי שלא מעניין אותו מה אעשה עם שרלוט.

"אני רציני, אני לא יכול להיעלם לכל־כך הרבה זמן," אני אומר.

הוא מסובב את מבטו מחבריו ומתקדם לכיווני. עם כל צעד שלו, אני צועד לאחור בהתאמה.

"יש לה אבא," הוא מציע פתרון בפשטות, כאילו זה הפתרון לכל הבעיות שלי.

הוא יודע שלא. אולי נראה פשוט, אבל לא ישים. "אתה יודע שאבא שלנו לא מתפקד כאבא." אני לוחש את זה כי... טוב, אני לא יודע מה הסיבה. לכל החבורה כאן ברור שסטפן יודע את זה.

המשפחה של סטפן, משפחת ריינס, מעסיקה את המשפחה שלי אצלה באחוזה. אבא שלי הוא גנן ואני... אם אודה באמת בפני עצמי, אני המשרת האישי של סטפן. התפקיד שלי הוא לדאוג לכל גחמה שלו. מפני שההורים של סטפן לא נמצאים כאן כמעט אף פעם, סטפן הוא המעסיק בפועל שלי ושל אבא. הוא יודע בדיוק מתי אבא מבקר בבר ומשתכר ברמה שהוא לא יכול להגיע לעבודה למחרת ואז מתרץ תירוצים עלובים על מחלה מומצאת כלשהי.

"הוא לא מסתדר עם שרלוט," אני מזכיר לו, אף שהוא מתעקש לשכוח מי זה אבא שלי.

"תמצא פתרון. אני תמיד יכול לפטר אותך ואת אבא שלך אם לא תציית לי," הוא אומר והולך עם החבורה. אני בועט בגלגל הרכב שלו בתסכול ברגע שהם רחוקים מספיק כדי לא לראות את זה. "בן־זונה! בן־זונה! פאקינג בן של זונה!"

לילי פתאום מגיחה לחניה, כנראה התחבאה איפשהו. "אני מניחה שהוא סיפר לך על הנסיעה."

אני שמח שהיא מכבדת את הבקשה שלי ולא מתערבת במה שקורה ביני לבין הבנים. "אני לא יכול לנסוע, לילי. אני לא יכול להשאיר את שרלוט איתו למשך כל סוף השבוע!" אני מרים את הקול, "הוא שותה בלי הכרה בסופי שבוע. ציוץ הכי קטן שלה עלול לגרום לו ל... פאק! אני שונא אותו." אני מרגיש חסר אונים. שרלוט רק בת חמש וכבר ספגה מאבא שלי יותר ממה שילדה בגילה צריכה לספוג.

"אגיד לנואה שאני לא יכולה לבוא ואשמור על שרלוט באחוזה," היא אומרת.

"את צריכה לנסוע עם נואה, לא?" אני יודע שהיא התרגשה לקראת הנסיעה ואני לא רוצה לדפוק אותה.

"זה בסדר, אוותר ואסע בפעם אחרת. נואה בכל מקרה בטח ירצה לבלות עם הבנים וסתם אכביד עליהם."

"את רצינית?"

"כן, אנחנו ניהנה יחד. היא תתלהב מהאגם ונעשה מסיבת פיג'מות, וגם נכין פנקייקים." היא מחייכת.

"אני... אני... לילי, אני לא יודע איך להודות לך על זה."

היא צוחקת. "תפסיק להדוף אותי ותשתף אותי יותר בצרות שלך. לפעמים אני יכולה לתת יד, לעזור."

אני מתקרב אליה ומחבק אותה. "מאיפה אלוהים הביא לי אותך?"

"מישראל." היא צוחקת.

"אני מת על ישראל."