מורשת נתניהו

התחלתי לעבוד על הספר הזה בקיץ 2023, בערך חודשיים לפני המתקפה הרצחנית של חמאס בשמחת תורה. הרעיון לספר נולד מתוך המחאה המתמשכת נגד ההפיכה המשטרית של ממשלת נתניהו השישית, שעליה הכריז שר המשפטים, יריב לוין, ימים ספורים אחרי השבעת הממשלה. זו היתה התגובה שלי לטענה שהמחאה מתמצה בסיסמה "רק לא ביבי", ושאין בה הרבה מעבר לכך.

המתקפה בשמחת תורה, ועוד יותר מכך הכישלון הצורב של כוחות הביטחון להתמודד איתה ביומה הראשון, היו לדעת רבים תוצאה של שלטון נתניהו. תוצאה של החלטות שהוא קיבל והחלטות שהחליט לא לקבל ב-13 השנים שלפני המתקפה, שבהן היה ראש הממשלה. תוצאה של אופי שלטונו, שמתעדף השתלטות על מוקדי כוח על פני ניהול ענייני. תוצאה של חוסר התאמה והיעדר יכולת של האנשים שהוא מינה לתפקידי מפתח. המכה הקשה שישראל ספגה באותו יום שבת, 7 באוקטובר, הובילה להכרה רחבה בכישלונותיו של נתניהו. בסכנות שהוא גורם. אבל חשוב לרדת לשורש העניין ולא להתמקד רק בתוצאה הדרמטית ביותר ובממשלה הנוראית ביותר שלו. הנזק שנתניהו גרם נרחב הרבה יותר, והוא נמשך לאורך כל שנותיו בפוליטיקה.

נתניהו נמצא בלב העשייה הפוליטית כבר שלושה עשורים, רוב הזמן הזה בתור ראש הממשלה. השפעתו על מדינת ישראל גדולה יותר משל כל אדם אחר בתקופה זו. המדיניות שהוא מקדם היא מדיניות "ימנית". תמיכה בארץ ישראל השלמה ובהתנחלויות, והתנגדות לפשרות. שאיפה לממשלה מצומצמת ולשוק חופשי, והתנגדות למנגנוני עזרה סוציאלית. בכך הוא הנציג המוביל של קבוצה גדולה בחברה ובפוליטיקה הישראלית.

אבל מדיניות היא רק חלק מהסיפור. לא פחות חשוב לדבר על איך שהוא מנהל את המדינה, ויותר מכך, איך הוא מעצב את המדינה כך שיוכל לנהל אותה כפי שהוא רוצה. הפעולות שהוא נוקט ברמה הטכנית והמעשית. למשל, מינוי אנשים לפי נאמנות אישית ולא לפי כישורים. למשל, ריכוז קבלת ההחלטות בידי מקורבים, וריקון תפקידים של אחרים מכל תוכן. למשל, הריסה מכוונת וסיסטמתית של התקשורת החופשית. התוצאה של ההתנהלות הזו היא צמצום הדמוקרטיה וקריסת מערכות. נתניהו, כמובן, לא מצהיר שזו מטרתו. בנאומים הוא אומר תמיד שהמטרה שלו היא להציל את המדינה. אבל בפועל זה מה שנעשה וזה מה שקורה.

הפער הזה בין הדיבורים למעשים הוא מאפיין מרכזי של נתניהו ושל תקופתו. הדיון הציבורי כיום כמעט שלא נוגע יותר בנושאי מדיניות ועדיפויות לאומיות. כל הדיון הוא על המִסגור. מיהו המנהיג החזק שאפשר לסמוך עליו. מי יוביל אותנו לגאולה, ולחלופין מי עוכר ישראל. כל זאת תוך התעלמות ממה שקורה ומהעובדות, ומתן פרשנות חד-צדדית ומוטה של המציאות. וגם התנגדות אוטומטית למה שהצד השני אומר ורוצה.

המצב שבו אין הסכמה על העובדות יוצר אתגר עצום לכל מי שרוצה לנהל דיון סדור ומעמיק על מה שקורה סביבנו. אין יותר ויכוח על עמדות לגיטימיות, אלא רק טענות על כך שהאחרים מדברים מפוזיציה. ההנחה היא שכל מי שאומר דברים שאתה לא מסכים איתם סתם מפריח סיסמאות שאין מאחוריהן ולא כלום. וכשזה המצב אין צורך להקשיב ואין תוחלת לדיון. מכאן קצרה הדרך לחברה מפורקת ומפולגת שלא יכולה להתאחד כדי להתמודד מול אתגרים. ולא, להציף את צדי הדרכים בשלטים בסגנון "ביחד ננצח", זה לא באמת אחדות.

מעבר לחוסר האפשרות לדיון, המצב הזה גם מקשה על מי שפשוט רוצה להבין מה באמת קורה ולמה. בהיותי אקדמאי, התגובה הראשונית שלי להתגברות השיח המתלהם והמוטה היתה לפתוח בלוג. זה היה בקיץ 2012. המטרה המוצהרת של הבלוג היתה "להנגיש נתונים רלוונטיים לחיינו כאן על ידי הצגתם בקונטקסט רחב". המיקוד היה על נתונים מספריים, ועל הצגתם בגרפים. נתונים אמורים לייצג עובדות. ואנחנו מוצפים בנתונים. עיתונים מפרסמים נתונים. פוליטיקאים מצטטים נתונים. הלמ"ס - הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שהיא הגוף הממשלתי שממונה על איסוף, ניתוח, ופרסום נתונים סטטיסטיים - מפרסם טבלאות על גבי טבלאות של נתונים.

אבל למרות השפע הכללי בנתונים, נראה שאף פעם אין לנו את הנתונים הנחוצים והרלוונטיים לנושא הספציפי שבו אנחנו מתעניינים ברגע נתון. בחלק מהמקרים באמת קשה למצוא אותם. במקרים אחרים קשה להחליט על מה להסתכל מתוך ים הנתונים הקיים. מעבר לכך, לא פעם קשה להבין את הנתונים, כיוון שהם אינם מוצגים תמיד בצורה נוחה. אצל הלמ"ס, למשל, רוב הנתונים ניתנים בצורה גולמית בטבלאות אין-סופיות. במקרה הגרוע יותר - בעיקר בטלוויזיה - הם מוצגים בצורה מטעה.

אז המטרה שלי היתה לבחור ולהציג נתונים משמעותיים הקשורים לנושאים שנמצאים בשיח הציבורי. להזכיר את הרקע ואת מה שהיה בעבר. לנסות לחשוף את מה שהנתונים עצמם מנסים לומר, ולהקשות על מי שמרדד את הדיון ומתבסס על שליפות מהמותן ועל דעות חסרות ביסוס עובדתי.

נתניהו, אף על פי שהיה ראש הממשלה כבר שלוש שנים (בפעם השנייה), לא היה על הרדאר שלי בכלל. אני כתבתי על האינפלציה, על אוכלוסיית המדינה ועל תחזיות הגידול שלה, על מצב ישראל באו"ם, על גיוס חרדים, על הצמיחה במשק. על מה שקורה. כל המהות של הבלוג היתה להתמקד בנתונים אובייקטיביים, כקונטרה לטורי הדעה ולוויכוחים הפרסונליים האין-סופיים בתקשורת וברשתות החברתיות. לא עניינו אותי האנשים והדיבורים שלהם, אלא מה הם עשו בפועל ומה היו התוצאות.

כך, בסופו של דבר, נכנס גם נתניהו לבלוג. לקראת בחירות 2015 פרסמתי פוסט ארוך תחת הכותרת "נתניהו - נתונים במקום ספינים". הפוסט סיכם מגוון נתונים שאספתי בשלוש שנות הבלוג עד אז. חלק מ-14 הגרפים הנלווים הציגו את ההבדל בין תקופת שלטון הליכוד לבין מה שהיה לפני המהפך של 1977. כמה מהם התמקדו בתופעות שניתן היה לייחס אותן לנתניהו באופן אישי. אחת התופעות האלה, למשל, נגעה לתקציב מעון ראש הממשלה. בלט מיד לעין שהתקציב גדל בכל פעם שנתניהו נהיה ראש הממשלה.

לקראת בחירות 2019 כבר היה לי מספיק חומר לספר שלם. "עידן הימין" (הוצאת כרמל, 2019) כלל 465 עמודים של טקסט צפוף ובהם לא פחות מ-308 גרפים. היו שם פרקים על המצב הפוליטי והדמוקרטיה. על המצב הכלכלי והחברתי. על המצב המדיני והביטחוני. היו פרקים על נושאים שונים כמו חינוך ובריאות ותחבורה. והיה גם פרק על מנהיגים ומורשתם, ובו גם סעיף על נתניהו. סעיף ארוך אמנם, אבל רק סעיף.

נתניהו הוזכר, כמובן, גם במגוון הקשרים בפרקים אחרים, אבל המוקד לא היה בו. עיקר הספר היה להציג נתונים כמותיים על מה שקורה. במקרים רבים ניתנה גם פרשנות לגבי הסיבות והגורמים לתופעות שרואים בנתונים. מה היתה המדיניות ומה היו ההחלטות השלטוניות שגרמו להן. חלק מההחלטות האלה היו של נתניהו.

במהלך המעקב ארוך השנים אחר מה שקורה במדינה גיבשתי דעה גם על נתניהו. ספוילר: דעתי עליו אינה טובה. אני סבור שהוא ראש הממשלה הנורא והמזיק ביותר שהיה לישראל. הנורא והמזיק ביותר בהפרש ניכר, אפילו שכבר היו ראשי ממשלה גרועים למדי גם לפניו. העמדה הזו לא גובשה בעקבות מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס בשמחת תורה 2023, וגם לא בעקבות ניסיון ההפיכה המשטרית שהחל מיד אחרי כינון הממשלה. נתניהו היה ראש הממשלה הגרוע ביותר הרבה לפני זה.

והעמדה הזו אינה פוזיציה. כי יש הבדל בין פוזיציה שקבועה מראש ומתעלמת מהמציאות, לבין ניתוח ענייני של נתונים, שמוביל לנקיטת עמדה.

כשכותבים מפוזיציה, המסקנות ידועות מראש. הטיעונים, במידה שהם קיימים, לא מתבססים על עובדות ונתונים, אלא רק מנסים לגשר בין העובדות והנתונים לבין המסקנות הרצויות. במקרים רבים אין בכלל התייחסות למציאות עצמה, אלא למציאות מדומה כלשהי. למציאות כפי שהיו רוצים שהיא תהיה, כזו שהיתה תומכת במסקנות שרוצים להסיק, ולא סותרת אותן. ובעצם, מי שמתלוננים על כך שאחרים מדברים מפוזיציה במקום לנהל דיון ענייני ומבוסס נתונים, הם בעצמם מי שמדברים מפוזיציה שאין מאחוריה כלום.

כשמציגים עמדה כחלק מדיון ענייני המצב שונה. עצם קיום הדיון, ועצם ההגדרה שלו כענייני, מחייבים התבססות על עובדות ועל נתונים. והדיון יכול לכלול גם תת-דיון על מה בעצם העובדות, אילו נתונים רלוונטיים לנושא, ועד כמה הם אמינים.

הקריאה לדיון, במהותה, כוללת הודאה בכך שהעמדה אינה מוחלטת. עמדתי בנוגע לנתניהו היא המסקנה שלי שנובעת מהעובדות כפי שאני יודע ומבין אותן. חלק מהדיון יהיה לברר את העובדות הללו. חלקו יהיה גם ניסיון לברר אם המסקנות אכן נובעות מהעובדות. אולי לא כולם יסכימו על הכול. אפילו די סביר שכך יהיה. ניתן לפעמים לטעון שנתונים שונים צריכים להילקח בחשבון. ניתן גם להתווכח על הצורה שבה מעבדים את הנתונים. יכולות להיות דעות שונות בשאלה מהן המסקנות שצריך ואפשר להסיק מהנתונים. כל זה חלק מהותי וחשוב מדיון ענייני.

הספר הזה מציג את הצד שלי בדיון. והוא לא פרסונלי. הוא בעצם בכלל לא על נתניהו האיש.

אני לא מנסה להבין את הרקע שלו. לא מעניין אותי איפה הוא גדל, ומה היו היחסים שלו עם הוריו ועם אחיו. לא מעניין אותי מי היו החברים שלו. לא מעניינים המבצעים שבהם הוא השתתף במסגרת שירותו בסיירת מטכ"ל. לא מעניינים צעדיו הראשונים בתור אדם בוגר, ואיך כל זה עיצב את אישיותו. גם לא המעבר שלו לארצות הברית, הלימודים לאדריכלות באוניברסיטת MIT, הנישואים והגירושים, והשימוש בשם בן ניתאי.

אני לא מתחקה אחרי הקריירה הפוליטית שלו. אני לא מתעניין במכון שהקים לזכר אחיו יונתן (יוני) נתניהו, שנפל בעת שפיקד על מבצע אנטבה. גם לא בחשיפה הגוברת שקיבל בהופעותיו הטלוויזיוניות כדובר רהוט של המלחמה בטרור. אני לא אפרט את השלבים שעבר, כציר ואחר כך כממלא מקום של השגריר בוושינגטון, ובהמשך כשגרירנו באו"ם. גם לא את כל הבחירות הפנימיות והמאבקים הפנימיים שנטל בהם חלק במסגרת חברותו בליכוד.

אני גם לא אנסה להתחקות אחרי מה שהפטרונים שלו בפוליטיקה, כמו משה ארנס למשל, חשבו עליו בתקופות שונות. לא מעניין אותי לָמה ראש הממשלה יצחק שמיר כינה אותו "מלאך חבלה". גם לא חשוב לי שאריאל שרון חשב שהוא לחיץ. לא יהיו כאן ראיונות עם פוליטיקאים ואחרים שנתקלו בו במהלך הקריירה שלו. לא תומכים, לא מתנגדים, וגם לא כאלה שהחליפו צד. אני לא נובר בארכיונים ומחפש עדויות להחלטות ולשיקולים, או להיעדר כאלה.

בנוסף, אני מתעלם מכל מה שנתניהו אומר בנאומים ובראיונות. כל מה שהוא אומר צריך להיבחן בפריזמה של מהי המטרה הרגעית של הדברים הנאמרים, ובמה הם משרתים את מטרותיו. נכון שדיבורים, בעיקר של ראש ממשלה, יכולים להשפיע על המציאות. אבל דיבורים זה לא מעשים, ואותי מעניינים המעשים עצמם.

אז ליבת הספר הזה היא להציג מה נתניהו עשה בפועל. מה הוא עשה למען עצמו ומה הוא עשה לנו, ומה קרה במדינה ולמדינה בתקופת שלטונו. חומר הגלם שלי הוא דברים כמו השנתון הסטטיסטי לישראל של הלמ"ס, תקציב המדינה, ומאגר החקיקה הלאומי של הכנסת. למשל, אני מסתכל על שינויים בדירוג הסוציו-אקונומי של ירושלים, ועל כמה דירות התחילו לבנות במדינה כל שנה. אני עוקב אחרי הביצוע של התקציב של קרן הניקיון. אני גם סופר כמה עמודים יש בחוק ההסדרים, וכמה פעמים שינו חוקי יסוד. ולא, זה לא משעמם כמו שזה נשמע. הנתונים האלה מאירי עיניים, ולפעמים הם גם מפתיעים. למשל, יש להניח שלא ידעתם שסיכום התקציב של קרן הניקיון - אותו סעיף בתקציב המדינה שמיועד לפעולות להקטנת הפסולת - הוא שלילי: מינוס 325 מיליון שקלים ב-2022. זה משקף פעולות שתוקצבו, אבל בסופו של דבר לא יצאו אל הפועל. אפשר ללמוד מזה הרבה על סדרי העדיפויות של הממשלה ועל כושר הביצוע שלה.

הספר פותח בסדרת פרקים על ההתנהלות השלטונית של נתניהו ואנשיו. הבחירה לפתוח בנושאים אלה משקפת את התפיסה שהם בעצם יותר חשובים מאידיאולוגיה וממדיניות. הצהרות אידיאליסטיות יכולות להיות אותנטיות, אבל הן יכולות גם לשמש ככלי כדי להוליך שולל. מה שנעשה בפועל, לעומת זאת, חושף את מניעיו האמיתיים של השלטון. הפרק הראשון מתאר את סדרי השלטון שנתניהו הנהיג. למשל החלשת כוחה של הכנסת ומיסוד מצב שבו הממשלה מבקרת את הכנסת במקום להפך. זה התחיל הרבה לפני ההפיכה המשטרית, וזה אפילו לא מוגבל רק לנתניהו. אבל נתניהו הוא, ללא ספק, מי שהקצין וקידם את התהליכים האלה יותר מכל פוליטיקאי אחר. התוצאה היא תהליך שמוביל לקראת אוטוקרטיה. כאמור לעיל, זו לא הכַּוונה המוצהרת. אבל ניתוח הפעולות של ממשלות נתניהו לאורך השנים מוביל למסקנה שזה מה שהוא באמת רוצה - וזה גם מה שקורה בפועל.

פרקים נוספים עוסקים בהיבטים אחרים של התנהלות נתניהו וממשלותיו, למשל הפוליטיזציה של השירות הציבורי. בשנות שלטונו של נתניהו ניהול המדינה אינו יעיל, ומונע את מיצוי הפוטנציאל של המדינה ושל האזרחים. מעבר לכך, נתניהו ואנשיו גם עוסקים בהרס אקטיבי ומכוון של מוסדות המדינה והחברה. נתניהו משקיע מאמצים רבים בהשתלטות על התקשורת. מאז פתיחת החקירות נגדו והעמדתו לדין הוא פועל נגד מערכת המשפט, ולכך יש לייחס גם את ניסיון ההפיכה המשטרית. זה לא עניין של אידיאולוגיה ימנית. המטרה היא ליצור שלטון מתמשך שמנצל את משאבי המדינה לצרכיו הפרטיים.

אף על פי שהרבה מהפעולות של נתניהו מנותקות מאידיאולוגיה, אי-אפשר להכחיש שהוא גם מקדם אידיאולוגיה ימנית. חלקו השני של הספר מתאר את המדיניות הימנית-שמרנית שנתניהו מוביל. זה כולל מדיניות ימנית כלכלית, שמקדשת לכאורה את התחרות ואת השוק החופשי. אבל מסתבר שהמדיניות הזו אינה יעילה כפי שמבטיחים לנו. וגם המימוש שלה בידי נתניהו הוא חלקי ומגמתי במקרה הטוב, ומעוות במקרה הרע. המצב הזה גורם, בין היתר, למתחים, לשירות פחות טוב לאזרחים, ולאי-שוויון גובר.

במקביל, נתניהו מקדם מדיניות ימנית-דתית-לאומנית בשדה המדיני. הוא מחזק את הרכיב היהודי בהגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית, על חשבון הרכיב הדמוקרטי. הוא חובר לימין המשיחי שפועל למניעת כל אפשרות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. שני הגלים של בניית מאחזים לא חוקיים בשטחים התחילו בשנים 1996 ו-2012 - בזמן ממשלות נתניהו. מתן מענקים בסך מאות מיליוני שקלים להתנחלויות - בלי לתקצב אותם מראש אלא באמצעות העברות תקציביות - התחיל בתקופת נתניהו. הוא גם מכפיף את הצבא לשירותם של המתנחלים, ובכך נותן להם מכפיל-כוח משמעותי. הפעילות הצבאית הזו לא בהכרח תורמת לביטחון ישראל בטווח הארוך. התוצאה שלה היא ליבוי יום-יומי של שנאה. זהו חומר הגלם שממנו האויבים שלנו מייצרים טרוריסטים.

הנזק המצטבר של ההתנהלות והמדיניות שנתניהו מקדם התפוצץ לנו בפנים באסון שמחת תורה 2023. חלקו השלישי של הספר מתאר איך היומרה ל"ניהול הסכסוך", שמטרתה האמיתית היא לשמר ולפתח את ההתנחלויות, גרמה לדרדור מצבה הביטחוני והמדיני של ישראל. נתניהו חשב שאפשר להתעלם מהבעיה הפלסטינית, ותחת זאת לרקום יחסים עם הסעודים. אלא שחמאס החליט לנצל את החולשה של ישראל בעקבות ההפיכה המשטרית והמחאה נגדה כדי להוכיח שהבעיה הפלסטינית עדיין כאן ושהיא לא הולכת לשום מקום. הצבא לא היה מוכן להדיפת התקפת הפתע של חמאס ב-7 באוקטובר. הוא פשוט קרס, בפרט בדרגים הגבוהים שלא הצליחו לקבל תמונת מצב מלאה ולהפעיל את הכוחות. היו מקומות שנכבשו בידי כוחות חמאס, שהתעללו, רצחו, וחטפו, וכשסיימו את הטבח רבים מהם הספיקו לחזור לעזה, בלי שצה"ל ייצור איתם מגע. יישובים רבים בעוטף עזה ובגבול הצפון פונו מתושביהם באופן חסר תקדים למשך חודשים ארוכים. ההרס במטולה, בקריית שמונה, וביישובים רבים אחרים הוא עצום.

בימים ובשבועות שאחרי המתקפה ב-7 באוקטובר התגלתה המערכת הממשלתית במלוא חולשתה ורפיונה. כמו שהצבא לא הגיע בזמן ההתקפה, כך הסיוע ממשלתי לא הגיע אחריה. שנים רבות של צמצום השירותים, ושל מינויים פוליטיים בעמדות ניהול, הובילו למצב שבו המערכות הציבוריות בקושי מתפקדות בשגרה. בזמן חירום הן לא יכלו לספק מענה לצרכים של האזרחים שנפגעו ולעשרות האלפים שפונו מבתיהם.

אבל הבעיה הגדולה עוד יותר היתה המדיניות שנתניהו הנהיג אחרי המתקפה. הפלישה המסיבית של צה"ל לרצועת עזה בלי להגדיר לצבא יעדים ריאליים. ההתמשכות האין-סופית של המלחמה, בלי שהכוחות יצליחו למוטט את חמאס ובלי לשחרר את החטופים. ההתנגדות אפילו לדבר על מה שאמור לקרות ברצועה אחרי שהמלחמה תסתיים, "ביום שאחרי". איזה מִנהל יחליף את חמאס ואיך זה ייעשה. המשבר ההומניטרי שהתחולל ברצועה, שהוביל להאשמות על כך שישראל משתמשת בהרעבת האוכלוסייה כבנשק להכריע את חמאס. כל זה גרם לנזק אדיר למעמדה הבינלאומי של ישראל. לגל הפגנות נגדנו ברחבי העולם, בפרט באוניברסיטאות עילית. לאמברגו נשק חלקי מצד בעלות ברית שלנו. ליוזמה של התובע הכללי בבית הדין הבינלאומי בהאג להוציא צווי מעצר נגד נתניהו ושר הביטחון גלנט. כל הדברים האלה הם תוצאה ישירה של החלטות של נתניהו מתוקף תפקידו כראש הממשלה בעת המלחמה.

מעשיו ופעולותיו של נתניהו לאורך השנים גרמו למדינה נזק עצום, וחשוב להבין איך זה קרה. החשיבות היא מעבר להטלת האחריות והאשמה עליו. החשיבות נובעת מכך שהדברים הללו יכולים וצריכים לשמש תמרור אזהרה. אנחנו צריכים ללמוד איך לזהות מנהיגים מזיקים ופעולות מזיקות. ובעיקר, אנחנו צריכים ללמוד איך להתנגד להם.

"רק לא ביבי" היא לא סתם סיסמה קליטה של מאבק פרסונלי נגד פוליטיקאי. "רק לא ביבי" היא התנגדות לכל מה שנתניהו מייצג. התנגדות לשחיתות שלטונית ולשימוש לרעה בכוח שלטוני. התנגדות להתנהלות לא עניינית, שבה החלטות מתקבלות משיקולים זרים. התנגדות לשימת טובתו האישית של המנהיג לפני טובת המדינה והאזרחים. התנגדות לפגיעה במוסדות השלטון ובשומרי סף. התנגדות לפגיעה בתקשורת חופשית. וגם, בקטנה, התנגדות להתנהלות אישית נהנתנית ומושחתת של מנהיגים.

החלק הרביעי והאחרון של הספר עוסק בשאלה איך אפשר לחזור למדינה מתפקדת ולמנוע הישנות של תופעות כאלה בעתיד. חלק מזה הוא שיפור המערכת החוקית, למשל העברה של "חוקי נאשם" שימנעו מצב שבו ראש ממשלה שנאשם בפלילים - ובאופן ספציפי בשחיתות שלטונית - ממשיך לנהל את המדינה תוך כדי מצב ברור של ניגוד עניינים. אבל עצם הצורך לנסח חוקים כאלה הוא כבר כישלון. אי-אפשר למַשטר אמון, ואין תחליף אמיתי לאמון בין האזרחים להנהגה. הספר הזה נטוע בתקווה שנצליח להתאושש מתקופת נתניהו ולהקים פה עתיד טוב יותר. אבל זה יחייב עבודה קשה, וקודם כול - להביט למציאות בעיניים ולהתמודד איתה.

יאללה, מתחילים.