ז'אן רואה את פייטרו בפעם הראשונה באולם התעמלות שאִמה אחראית על ניקיונו.
כשמגיע יום השטיפה של מדרגות היציע, האם מביאה איתה את בתהּ, כי גם ארבע ידיים הן לא יותר מדי. ז'אן מרוויחה עשרים פרנקים, השלמה קטנה למשכורת שלה בבית המלון. נוסף לכך זה מספק לה תעסוקה.
ביום רביעי אחד בחודש פברואר, שעות הניקיון שלהן חופפות אימון של נבחרת הכדורסל. סוליות הגומי חורקות על הפרקט, מכנסי הניילון הקצרים מבהיקים באור הזרקורים. הוא שם, בגופייה אדומה, שערו השחור הארוך במקצת אסוף בבנדנה סופגת זיעה. עם הסמרטוט ביד, ז'אן מתרכזת במירוק ספסל העץ המצופה לכה כדי לא להביט בו, אבל זה בלתי אפשרי, כיוון שממרום שני המטרים שלו הוא חולש על העולם. לא רואים אלא אותו.
ברגע מסוים הכדור מקפץ ומגיע עד ז'אן, הכורעת על ברכיה כדי להבריק הרצפה. היא מוסרת אותו בחזרה בתנועה מגושמת. הוא תופס את הכדור הגדול והמחוספס ביד אחת, בעוד שלז'אן היו נדרשות שלוש ידיים לשם כך. היא חושבת שאין לה שום סיכוי. היא אפילו לא חושבת על זה.
ערב אחד, בפרץ של תעוזה, ז'אן מודיעה שתחזור הביתה ברגל. האם סבורה שזה רעיון גרוע; היא חושבת שאחרי שלוש שעות של הברקת ארון הגביעים, גם צעידה של עשרה מטרים היא מאמץ מיותר. מה גם שמתחיל להיות רטוב.
"הגשם עושה טוב לשיער."
האם טורקת את דלת הסיטרואן 3CV ונוסעת לדרכה, ומשאירה את קלת הדעת מאחור.
כשפייטרו יוצא מהמבנה הלבן, הגשם כבר הספיק לשטח את רעמת שערהּ, השאטני בחורף ובלונדיני בקיץ. בלאו הכי אין לה שום כוונה להיראות. אדרבה, היא נסוגה אל מאחורי משאית, מחוץ לטווח ראייתם של חמישה בחורים שמחליפים ביניהם בדיחות, ותיקי הספורט שלהם תלויים על כתפם. הם מתחלקים לשלוש מכוניות וקובעים להיפגש אצל אמיל. למעשה המקום נקרא "קפה דֶה לָה פּוֹסְט", אבל כולם קוראים לו "אמיל", גם אחרי שאמיל העביר את המושכות לבנו ז'ואל לאחר שלקה בהתקף לב. ז'אן עושה עיקוף דרך העיירה כדי לחלוף על פני בית הקפה. מוסווית מאחורי קיר הזכוכית המכוסה אדים, היא מאתרת אותו בקצה הדלפק, מואר על ידי נורת הניאון של הבר. היא מזהה את סילבי וֶרְנִיוֹ, שמקשיבה לו בחיוך אווילי. את כל כיתה ה' הן בילו בלעג לריח היין העולה מהבל פיו של המורה. הלילה ניכר שסילבי פחות עוינת את הבקבוק. פייטרו חושף בין שיניו קוביית קרח מכוס הריקאר שלו כדי להצחיק אותה, וזה מצליח. הוא מלא טקט, ועוד רגע ינשק אותה. היא תעצום עיניים כדי להתמסר לרגע בשלמותו. היא תדמיין שהיא החברה שלו, הארוסה שלו, אשתו, אם רק יבקש. היא תצייר בעיני רוחה את ביתם עם מרפסות פורחות, כמו בגלויה ששלחה לה הסנדקית שלה מאוסטריה. לפתע מתחוור לז'אן שאין לה מה לאכול. היא רצה אל הסניף של הקואופ, היחיד שפתוח בשעה זו. ברנאר, שעמד לסגור את תריס המתכת, מניח לה לחמוק פנימה אל בין המדפים שמהם היא חוזרת עם קופסת קָסוּלֶה אישית.
בעודה מרוקנת את תוכנה לתוך סיר קטן, היא מחליטה לשכוח אותו. זה אף פעם לא יעבוד ביניהם. היא שונאת ריקאר ואין שום עדות לכך שהוא אוהב מרפסות פורחות.
ערב אחד, בעודו מתרחק מאולם ההתעמלות ברגל, היא עוקבת אחריו — טיפות גשם על לחייה ופחד בבטנה. המעקב מסתיים בכניסה לבניין קטן מול תחנת הדלק. פייטרו מכופף את קומתו הגבוהה כדי לתקוע מפתח בתוך המנעול. זו אכן הכתובת שמצאה בספר הטלפונים בבית אִמה. כעבור כמה דקות, נדלק האור בחלון בקומה השנייה. צל חמקמק חולף על התקרה. ז'אן מיידה אבן חצץ בחלון ובורחת בריצה.
בעמוד של ה־27 באפריל 1971 ביומן שבו היא מציינת את מאורעות חייה, היא כותבת שהשן הטוחנת שלה העירה אותה פעמיים, שבעל הבית שלה התריע על העלאה בשכר הדירה, שאחד מלקוחות המלון חיקה את הקומיקאי פרנאן רנו, ושאחרי שעה של המתנה היא ניצלה את צאתו של שרברב מהבניין כדי לשלשל מעטפה חלקה לתוך תיבת המכתבים הנושאת את השם מָלדיני. בתוכה כתובים שלושה משפטים בדיו בצבע טורקיז השוטחים בקשה לפגישה, ללא שום מידע שיאפשר אותה. נוף ההרים המוטבע על נייר המכתבים לא מסגיר במאום את השולחת. היא מעולם לא היתה בהרים.
בגרסאות הראשונות היא לא חתמה בשמה, מחשש שפייטרו ישמע את אִמה קוראת לה באולם ההתעמלות ויעשה אחת ועוד אחת. בגרסה הסופית היא חותמת בשמה, בתקווה שפייטרו ישמע את אִמה קוראת לה באולם ההתעמלות ויעשה אחת ועוד אחת. וכבר היא מתחרטת על פזיזותה.
בדף פנימי של היומן מודבק תצלום הגזור מעיתון "ל'אֶקוֹ דֶה מוֹז'", ובו פלג גופו העליון של פייטרו מוקף בטוש אדום. בדומה לחבריו לקבוצה העומדים בשורה לפני תחילת המשחק, כפות ידיו שלובות מאחורי גבו והוא נועץ את מבטו במצלמה, קרוב לוודאי לבקשתו של הצלם, שז'אן מקנאת בו.
לילה אחד הוא אוחז בידה ומושך אותה אל המלתחה. הוא מוציא מתאו גביע כסף ומושיט לה אותו. היא לא יכולה לתפוס את הגביע, הוא מחזיק אותו גבוה מדי. פייטרו ענק והיא קטנה כמו פטרייה. גביעונית חסרת ייחוד בתיק הצד של דוֹד מרסל. היא מתרוממת על הבהונות, מותחת את הזרועות כמנסה לעוף במאמץ עצום אך חסר תועלת, שכן הגביע נשאר מחוץ להישג ידה. אם ככה אתן אותו למישהי אחרת, הוא אומר בחיוך, והשעון המעורר מצלצל בלי שנדע למי.
אולי לסילבי ורניו. אולי לבלונד־פלטינה שחיכתה לו יום אחד אחרי המשחק. מועמדות לכתר יש בשפע, גם אם רק מקצתן כנות.
ביום שישי אחד של נובמבר היא מטאטאת את החצר האחורית של בית המלון, כאשר הפעמון בקבלה קורא לה וזה הוא, בז'קט הג'ינס שלו עם צווארון הפרווה. הוא רוצה חדר עכשיו. היא כמעט אומרת שהיא לא פנויה בזמן המשמרת, מבינה את טעותה בזמן, וממלמלת שהם מלאים במשך כל הסוף־שבוע בגלל משתה הווטרנים. הוא תוקע את הסיגריה בין שפתיו כדי לגרד בזרועו. זו הפעם הראשונה שהיא רואה את השעון שעל פרק ידו. היא לא אוהבת את רצועת המתכת, אבל לו זה מתאים. כיוון שהוא כבר הסתובב לעבר המתחרים ממול, היא נחפזת לפתוח את המחברת העבה. אם תחפש קצת ודאי תמצא משהו.
"זה יהיה נחמד מצדך."
במחי עט, ז'אן מבטלת הזמנה. אם הלקוח המיועד יתקשר כדי לאשר, היא תודיע לו בצער שהחדר כבר תפוס. הוא יכעס, הנושא יגיע אל המנהל, היא תאבד את עבודתה, תצטרך לחזור אל מפעל הנעליים, בערב תנדוף ממנה צחנה של עור שלא תיעלם גם אחרי המקלחת, אבל מילא.
פייטרו מודה לה מקרב לב ומועך את הגולואז שלו במאפרה שעל הדלפק. ז'אן משיבה מקרב לב: אין בעד מה. הוא מנופף בחפיסת הסיגריות הרכה הריקה ואומר שיחזור תוך שתי דקות.
"בסדר."
כשהדלת נסגרת אחריו, היא נושפת משב רוח קר על לחייה העולות באש.
ז'אן מסתערת על המראה בשירותים. זה היה מוכרח לקרות ביום שבו היא לובשת את חולצת הגולף הצהובה, ברירת מחדל כשאין לה שום דבר אחר בארון. מתחת לחלוק הניקיון שלה מבצבץ הצווארון המחריד שמגרד לה בצוואר. היא שוקלת להסיר את החולצה ולהישאר בחלוק, אבל משב רוח מהרחוב כבר מגיע, הוא חזר, שולף גולואז מהחפיסה שנקנתה עכשיו. הוא נרשם תחת השם לואיג'י לֶדוּק ונעלם במדרגות כשהמפתח לחדר בידו.
הוא העמיד פנים שאינו מזהה אותה. או שלא זיהה אותה. פניה של ז'אן זרות לו, וזה לא הדדי.
היא מהרהרת בדרך שבה תוכל להביא את שמה לידיעתו כשירד שוב. לדמות שיחת טלפון שבה היא נוקבת בשמה? לכתוב אותו בעט אדום על כף היד? על הלחי? אין סיכוי שלא יקשור בינו לבין המעטפה שבתיבת הדואר שלו. שישה חודשים חלפו מאז, אבל מכתב כמו זה ששלחה הוא לא דבר שנשכח. היא, למשל, לא שכחה אותו.
הוא יגיד: אה, זאת את. ויודה ליד הגורל ששלחה אליו את ז'אן שכה נכסף למצוא. כעבור שנים, בביתם עם המרפסות הפורחות, הוא יודה בפניה שזו לא היתה יד הגורל. הוא בא לבית המלון בשבילה, חדור מטרה. הוא, ששמה הפרטי היה קצה החוט היחיד שעמד לרשותו, הגיע עד אליה אחרי שהביט בה בסתר באולם ההתעמלות. כשאִמה הגיעה לעבודה לבדה הוא היה הרוס מזה, והאימון נמתח לתחושתו שעות על גבי שעות. ברגעים אלה ממש הוא מחכה לה בחדר שזה עתה פינתה עבורו, עבורם. היא מתכוננת לעלות לקומה השלישית ולהצמיד את אוזנה לדלת מספר 43, כאשר אישה חבושה בכובע פרווה שואלת היכן היא יכולה להשאיר את המטרייה שלה לייבוש. ז'אן מזיזה כיסא מהמבואה הדחוקה כדי לפנות מקום למטרייה הפתוחה והרטובה. האישה שואלת אם מסייה לֶדוּק כבר ישנו. ז'אן מציינת את מספר החדר ומצביעה על המסדרון שמעבר לפינה, שם נמצאת המעלית. פרוות הכובע סינתטית. ביומנה היא תקרא לה "הרוסייה", אף כי היא לא גרה במוסקבה אלא כאן, עם בעלה הווטרינר שז'אן רואה אותה לעתים קרובות צועדת לצדו שלובת זרוע בעיר. היא זו שעונה לשיחות במרפאה. פעם היא הוכתרה למיס מֶן־אֶה־לוּאָר. ז'אן היתה אז בקושי בת שבע, אבל היא זוכרת את התמונה בעיתון של שלוש המתחרות הסופיות בשמלות לבנות.
שם המשפחה של פייטרו אינו לֶדוּק, אם כי היה יכול להיות, חושבת ז'אן. באותה מידה לֶבָּרוֹן יכול להתאים. או לֶפְּרָנְס.1
היא פותחת את המגזין "פראנס דימאנְש" בעמוד שבו קלוד פרנסואה מכופף ענף של עץ דובדבן כדי לאחוז בניצן. כותרת הכתבה היא "בטחנת הקמח של קְלוֹקְלוֹ" — כינויו העממי של הזמר. היא מדמיינת אותו עורם את החיטה לתוך שק עשוי קנבוס ומעמיס אותו על גבו. היא מדלגת לעמוד של התשחץ, אך מפענחת רק את ההגדרות הקצרות הקבועות כמו "מילת חיוב" או "בוסתן". אין ספק שהראש שלה נמצא במקום אחר.
המטרייה כמעט יבשה כשהרוסייה לוקחת אותה כחצי שעה מאוחר יותר. היא שבה ומודה לז'אן על השירות, ואז שואלת אם מצב החתול של אִמה השתפר מאז הקיץ האחרון. ז'אן רואה אותו פחות מאז שיש לה חדר משלה בכפר, אבל לפי מה ששמעה לאחרונה, הוא בסדר. הוא לא מקיא יותר את כל מה שהוא בולע, וזה כבר הישג. הרוסייה מברכת על כך ומישירה מבט בז'אן כשהיא מושיטה לה שטר של חמישים פרנק.
זמן קצר אחר כך, ההנחיה של פייטרו מפורשת יותר. עם אצבע על הפה, הוא אומר שהוא סומך עליה. ז'אן עונה שהוא יכול. היא תלך לנקות את החדר מיד, כדי שלא יישארו עקבות.
"שיגעון."
היא עולה לחדר מספר 43 כדי להחליף את הסדינים ולטפוח על הכרים כפי שראתה את אודט עושה. השלט ממול מטיל הילה צהובה על כיסוי המיטה. היא מנגבת את הטיפות במקלחת בממחטה שלה, פותחת מעט את החלון כדי לאוורר, מלקטת שלושה פירורים מהמרבד בגון השמנת. מאחורי הרדיאטור היא נתקלת בכובע הפרווה. היא חובשת אותו מול המראה של הארון, ועם רדת הערב מול המראה בחדר הרחצה שלה. הוא מתאים לה פחות מאשר לשחקנית ב"דוקטור ז'יוואגו".
שכובה במיטתה, היא מחליטה להחזיר במו ידיה את כובע הפרווה למסייה אוֹבָּן, הווטרינר, שיהיה מאושר לשמוע שזו נמצאה בחדר של הוֹטֶל דֶה פראנס. מסייה אובן ישאל שאלות וז'אן תשיב עליהן בדייקנות רבה, שמחה שביכולתה לעזור. מסייה אובן יסטור לאשתו על לחיה עם שובה מהקניות, ככה, בלי לומר מילה. הוא ישלח את בנם לחדרו לצורך בירור בין בני הזוג. תחת האיום המוצדק בסטירה נוספת, היא תבטיח לא לפגוש עוד את המאהב שלה. בכל מקרה היא חשבה לגמור עם זה. היא לא נהנית לשכב איתו. אין ביניהם התאמה מינית. רוסייה ואיטלקי זה לא שילוב מוצלח. מבעד לתריסים חודר האור של ירח מלא. היא צריכה לרדת.
ביום רביעי, בזמן שהוא מתאמן והיא מקרצפת, פייטרו שולח לעברה קריצה. ז'אן מחייכת אליו בתשובה. הם חולקים סוד.
בעמוד היומן של ה־7 בינואר 1972, ז'אן כותבת שהתייצבה השכם בבוקר על המדרכה מול מרפאת הווטרינר, שבשעה תשע חנתה סיטרואן GS ירוקה ממנה יצא מסייה אובן בשריקת "כולנו נגיע לגן עדן", שהזמר, מישל פּוֹלְנָרֶף, עולה לה על העצבים, ושהיא הסתלקה בלי לגשת אל הווטרינר.
ארבעה עמודים אחר כך כתוב שהיא שאלה שואב אבק מדודתה מארי־תֶרֵז, ושפייטרו לקח חדר באותו היום ובאותה השעה. כמה דקות אחרי כן, הרוסייה צהלה כשהשיבה לה את כובע הפרווה, היא היתה בטוחה שהשאירה אותו למרגלות עץ חג המולד בחגיגה של הצופים.
"את מלאך."
ז'אן אומרת "תודה מדאם לֶדוּק," ומדאם אובן מגיבה בחיוך לשותפות הסוד הזאת.
הפעם היא משלמת עבור החדר מראש, פעמים אחרות היא משלמת אחרי. שתי האפשרויות מקובלות על המלון. העיקר שמשלמים.
ביום שישי אחד בחודש מרס, פייטרו הוא שיורד ראשון. הוא מתלונן על המולת השיפוצים שמגיעה עד הקומה השלישית.
"אנחנו לא מצליחים לשמוע את עצמנו מדברים."
אבל מי לוקח חדר במלון כדי לדבר? ז'אן חושבת בעל כורחה. הוא אפילו לא טרח לסגור את אבזם החגורה. בחולצה נטולת שרוולים, שרירי קיבורת הזרוע שלו בולטים כמו בגופיית הכדורסל. הוא סבור שבמחיר החדר, הלקוחות זכאים גם לשלווה. ז'אן מבטיחה לטפל בעניין. הוא מלווה את התודה שלו בקריצת עין ועולה בלהיטות שמצמיתה לה את הלב.
היא ממהרת בצייתנות אל אולם המסעדה ושואלת את שלושת הפועלים אם הם יכולים להרעיש קצת פחות. מנהל העבודה צוחק: נראה אותך שוברת קיר בלי רעש! אולי לא בלי רעש, אבל בלי זעזועים, מתמקחת ז'אן.
"אולי גם בלי ידיים?"
שני השוליות נושפים באפם בתגובה להלצה. ז'אן מציעה למזוג להם קפה, ככה תהיה להם הפסקה קצרה, וגם דרי החדרים יזכו במנוחה. המנהל חורץ שאין זמן ואוחז בידיות של מריצה מלאה באבנים, עיניו מפלבלות מאחורי עשן הסיגריה שלו.
ז'אן חוזרת לעמדתה, והיא, שהיתה אדישה עד כה, לא מסוגלת לסבול יותר את רעש האבן המותקפת על ידי מכות קורנס. היא מוזגת שלוש כוסות בירה פישֶר ונושאת אותן על מגש. המנהל מקציב שתי דקות של חוסר פעילות, שאותן הוא מקדיש לקיטורים על קבלנים שדורשים עבודה מהירה ויסודית כאחת. כמו לרצות לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
אחד השוליות שואל מה הקשר לעוגה. המנהל תוהה איך יצא מהגֶנים שלו ראש בטטה כזה. הבן, שככל הנראה מורגל בעקיצות של אביו, לא מתרגש יותר מדי. השוליה השני נועץ בז'אן מבט שטוף זימה שמרגיז אותה. מה הוא חושב לעצמו? לא למענו היא התאפרה היום. לא למענו היא מושכת את השיחה ואת ההפוגה. אפרופו, האם נראה להם שיסיימו לפני הקיץ?
"כדאי מאוד."
הפתיחה המחודשת של המסעדה נועדה לתחילת השנה. המטרה היא להכפיל את השטח ואת מספר הסועדים. ברגע שיאחדו את שני החללים, הפועלים יוכלו לרצף. אחר כך המושכות יעברו למרטינו והבחורים שלו, שיטפלו בחשמל.
הם חוזרים לעבודה. הם מוכרחים לגמור עם הקיר הזה עד השעה חמש. על פי רוב הם מסיימים מאוחר יותר, אבל היום למנהל יש הלוויה. אשתו של חבר, שהרֶנו 6 שלה נכנסה בעמוד חשמל בכניסה לסן־ז'וליאן. גם המכונית שבקה חיים.
בשעה היעודה, ז'אן מביטה באב ובבן השוטפים כפות ידיים ואמות בברז בחצר, ובשטוף הזימה השוטף את נעלי העבודה שלו בצינור. שלושתם מתרחקים עם סולם על הכתף ונעלמים משדה ראייתה בקרן הרחוב, שם מתהווה פקק תנועה. זה בגלל השריפה שפרצה ברחבת העירייה, אף אחד לא חשב שזה יימשך כל כך הרבה זמן. הכתובת "ז'ראר מורו בנייה", שעל דופן הסיטרואן המסחרית, משתקפת בחלון הראווה של בית המרקחת. מאחורי ההגה, ז'ראר מבקש מבנו להדליק לו סיגריה. מגב אחד מזדנב אחרי האחר. שתי גולואז לאדם והם יהיו בבית, שם אשתו של האחד ואמו של האחר קוטמת קצוות של שעועית. החולצה שגיהצה ממתינה על הקולב. ז'אק עולה לחדרו כדי לחזור אל דגם המטוס שלו. ברגע שיסיים לצבוע אותו הוא יציב אותו באלכסון על המדף, מול החלליות הערוכות בשורה.
הוא יורד לאכול לבדו עם אמו, כיוון שאביו הבטיח להישאר לארוחה שאחרי הטקס. שעון הנחושת מורה על השעה שבע ועשרים. ז'אק היה בטוח שמאוחר יותר. הוא מנמיך את צליל הטלוויזיה כדי לוודא שהמחוגים מתקתקים. הם מתקתקים.
הכלב, שניחוח שוק הטלה הגיע אל אפו, מגרד בדלת. הוא מלכלכך את הרצפה בכפות רגליו המכוסות בוץ.
"איפה התפלשת עכשיו?"
הקוקר ספניאל לא עונה. המקום שבו התפלש עכשיו יישאר בגדר סוד. הוא התנפל על הקערה שלו שמכילה לחם עבש טבול בחלב. הכתבה האחרונה ביומן הטלוויזיה מספרת על פתיחת אתר נופש באי מרטיניק. דרך נפלאה לבלות את החורף בשמש, להתענג על פעילויות כמו התעמלות, קרמיקה, וכמובן טבילה בים. מבעד למים השקופים, החול צח כשלג. ז'אק בולע בביס אחד את חתיכת הקממבר שלו ולובש את המעיל.
הסימקָה 1000 שחונה בחצר ממתינה למבחן הנהיגה השלישי שלו. הפעם יעבור, הוא מבטיח לעצמו. נמאס לו לקפוא על כביש 103 בדרך העירה. נמאס לו לסטות לשולי הכביש עם כל מכונית שמגיעה מאחוריו כי הפנס האחורי של הטוסטוס כבה ונדלק כרצונו.
בבר של אמיל, חברו פרדריק מזמין למשחקי פינבול נערה בתספורת פטרייה. ז'אק היה בטוח שהיא עירומה מתחת למעיל הגשם שלה, אבל למעשה היא לובשת חצאית סקוטית. מעניין איפה הוא מצא אותה. כל שבוע הוא מביא איתו בחורונת אחרת וטוען שהוא משוגע עליה. הם רואים אותה שלוש פעמים לכל היותר לפני שהיא חולפת עם הרוח.
כשמגיע תורו של ז'אק להטיל את הכדור, השניים משחקים בדגדוגים הדדיים אגב פליטת צווחות של ילדים. הוא אומר לעצמו שהוא מחזיק להם את הנר, רק בלי הנר. עוד כוס קרוננבורג, והוא עף מפה.
הבירה הרביעית משגרת אותו לשירותים. כיוון שהתא תפוס והשלפוחית לוחצת, הוא יוצא להשתין מול הקיר הצדדי של סניף הדואר. שלושה דורות של לקוחות עשו זאת לפניו. הקיר הזה ספג אלפי ליטרים של שתן בלי להתלונן. עם יד אחת על הרוכסן והראש מורם, ז'אק מנסה לאתר את הכוכבים שלמד להכיר במהלך מסעות הדיג הליליים. כל שנדרש ממנו היה לעקוב אחרי האצבע של סבו, שהחליקה על הרקיע כאילו היה מַפָּה, בעודו ממלמל את השמות. הכוכב היחיד שלא תראה לעולם הוא הכוכב הטוב, אמר הזקן, ששקע בחובות עקב מגפה ונאלץ למכור את הבהמות שלו ולמסור את החווה בזיל הזול.
במרס השמים עדיין מעוננים והכוכבים מבוישים. בקיץ השמים ישלשו את נפחם ויהיו במרחק נגיעה. בסתיו הם יתכווצו מחדש ואיתם היומיום כולו, הם יקצרו את שעת האפריטיף, יקפיאו את הנדנדות, יעקמו את המוטות במחסן, ישַקעו את הראשים בין הכתפיים, יכסו את הרגליים והידיים, יתחבו את הגופים מתחת לשמיכות, ובלילה אחד של נובמבר 1973 יורד בשעה אחת יותר גשם מאשר בחודש שלם. מכוניות לכודות באמצע הכביש. פרות הולכות לאיבוד. רעפי הכנסייה התעופפו. כבישים נחסמים על ידי עצים המפונים תוך כדי ביתורם. אפילו גשמי 1957 לא גרמו נזק כה רב. האקלים והאנשים באזור הזה מיושבים. הגשמים מתונים כמו המדרונות. הם מלחכים את כרי המרעה, אבל רק לעתים נדירות מציפים אותם. איש לא ראה את הנולד. אמנם היתה הרוח המשוגעת ההיא שנאנקה כל הערב מתחת לדלתות ושרקה בפרצוֹת, אבל אף אחד לא חשב שהיא תתפח לממדים של סופה. ונניח שהיה מי שיתריע, מה כבר יכלו לעשות? השמים עשו כרצונם.
השמים פסחו על בית משפחת מורו, אבל לא על הבית הסמוך. הם מודים על מזלם הטוב בעודם עוזרים לשכנים שאיתרע מזלם לרוקן את המטבח שלהם ממים. ז'ראר מחזיר לשימוש את מכונת הכביסה שנרטבה. ז'אק מניח עשר מרצפות ומדביק אותן בדבק שפכטל. אחותו אנייס הגיעה במרוצה מאָנזֶ'ה כדי לסייע לאִמה להאכיל את שתי המשפחות כל זמן שיידרש. קודם כול סיר גדול של מרק בשר, ואחר כך נראה.
ביום משחק הבינגו שנערך במטרה לתמוך בנפגעים, מתנדבים יושבים בכניסה לאולם ההתעמלות וגובים את תריסר הפרנקים הסולידריים כדמי השתתפות. ז'ראר וז'אק ממלאים כל אחד כרטיס, וכביכול מתחרים זה בזה בצחוק. אבל מאריבוֹן יודעת שאין כאן שום צחוק. במשפחה הזאת, לא האב ולא הבן יודעים להפסיד בכבוד. אפילו במשחק מזל כמו בינגו הם מוצאים דרך להתרברב. ז'ראר מציע שאת המפסיד יתלו בשערות על עמוד הסל.
"בשביל זה צריך שיהיו לך כמה."
"גם לך לא נשארו הרבה."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.