הציידים



1

אחרי שהעזה להתחיל ללכת במדרחוב סְטרוֹיֶט, היא אימצה יציבה של מישהי המאזנת את עצמה על להב סכין. כשפניה מכוסות למחצה בשָל ירוק מלוכלך, היא חמקה על פני חלונות ראווה מוארים היטב, בעוד עיניה הערניות סורקות את הרחוב. חיוני לדעת לזהות אנשים מבלי להיות מזוהה. להיות מסוגלת לחיות בשלום עם השדים שלה ולהשאיר את כל השאר לאלה שחולפים נחפזים על פניה. להשאיר את כל השאר למניאקים המזדיינים שרוצים לפגוע בה, לאלה שמבטיהם הריקים נמנעים ממנה.

קימי נשאה את מבטה אל פנסי הרחוב, שנסכו בהירות קפואה על פני וֶסטֶרבּרוֹגָט. היא הרחיבה את נחיריה. בקרוב ייעשו הלילות קרים. היא חייבת להכין את מרבץ החורף שלה.

היא עמדה בתוך קבוצה של אנשים קפואים שהגיחו מגני טיבולי, המתינה איתם במעבר החצייה והביטה לכיוון תחנת הרכבת המרכזית, כשהבחינה באישה שעמדה לצדה, ההיא עם ז'קט הטוויד. האישה הביטה בה בעיניים מצומצמות, עיקמה את אפה, ואז התרחקה ממנה. רק כמה סנטימטרים, אבל מעל ומעבר.

תרגיעי, קימי, נורת האזהרה היבהבה בראשה בזמן שהכעס ניסה לקחת את המושכות לידיו.

עיניה החליקו על פני גופה של האישה עד שהגיעו לרגליה. הגרבונים של האישה הבהיקו, וקרסוליה היו נתונים בתוך נעליים בעלות עקבים גבוהים. קימי הרגישה חיוך בוגדני מעקל את זוויות פיה. בבעיטה חזקה היא תוכל לשבור את העקבים האלה. האישה תיפול ותלמד שאפילו שמלה של כריסטיאן לקרואה מתלכלכת במגע עם מדרכה רטובה. זה ילמד אותה לא לדחוף את האף.

קימי הביטה ישירות בפניה של האישה. אייליינר עבה, אף מפודר, תספורת קפדנית שעוצבה קווצה־קווצה. הבעת פניה היתה צפודה ומזלזלת. כן, קימי מכירה את הטיפוסים האלה יותר טוב מרוב האנשים. פעם היא היתה כמוהן. סנוביות מהמעמד העליון, חלולות עד אימה. בימים ההם שהחברות לכאורה שלה היו כאלה; גם האימא החורגת שלה. היא תיעבה אותן.

אז תעשי משהו, לחשו הקולות בתוך ראשה. אל תיתני לה לחמוק מעונש. תראי לה מי את. קדימה!

קימי הביטה בחבורה של נערים כהי־עור שעמדו מעברו השני של הרחוב. אלמלא עיניהם המשוטטות, היא היתה דוחפת את האישה בדיוק כשקו 47 עבר על פניהן במהירות. היא דמיינה זאת היטב: כתם הדם המרהיב שהאוטובוס ישאיר מאחוריו. גל ההלם שגופה המרוסק של הנפוחה הזאת ישלח בסובבים. התחושה העסיסית של עשיית צדק שתמלא אותה.

אבל קימי לא דחפה את האישה. בקהל תמיד יש איזו עין פקוחה; נוסף על העובדה שמשהו בתוכה עצר בעדה. ההד המבהיל מן העבר הרחוק, הרחוק.

היא הרימה את שרוולה אל הפנים ונשמה עמוק. האישה שלצדה צדקה: הבגדים שלה הסריחו בצורה מזוויעה.

כשהאור התחלף לירוק, היא חצתה את המעבר כשהמזוודה שלה מיטלטלת מאחוריה על גלגליה העקומים. זה יהיה המסע האחרון של המזוודה, הגיע הזמן להיפטר מהסמרטוטים הישנים.

הגיע הזמן להשיל את העור.

באמצע תחנת הרכבת, בחזית הקיוסק, עמד לוח מודעות שהציג את כותרות החדשות היומיות ומירר את החיים גם לממהרים וגם לעיוורים. היא כבר ראתה את לוח המודעות הזה כמה פעמים כשעברה בעיר, והוא מילא אותה בגועל.

"חזיר," היא מילמלה כשחלפה על פני הלוח והביטה בנחישות קדימה. ובכל זאת היא הפנתה את ראשה וראתה בחטף את הפנים שהופיעו על המודעה של בֶּרְלִינְגְסְקֶה טִידֶנְדֶה.

עצם מראהו של האיש גרם לה לרעוד.

מתחת לתצלום היחצנות הופיע הכיתוב: "דִיטְלֵב פְּרָאם רכש בתי חולים פרטיים בפולין תמורת 12 מיליארד קרונות". היא ירקה על רצפת האריחים והמתינה עד שגופה יירגע. היא שונאת את דיטלב פראם. אותו ואת טוֹרְסְטֶן ואת אוּלריק. אבל יום יבוא והם יקבלו את מה שמגיע להם. יום יבוא והיא תטפל בהם. בהחלט.

היא צחקה בקול רם, מה שגרם לעובר אורח לחייך. עוד אידיוט נאיבי שחושב שהוא יודע מה עובר לאחרים בראש.

אז היא עצרה בחטף.

עַכְבְּרוֹ־שִׁינָה עמדה במקום הקבוע שלה, קצת הלאה מלפנים, שפופה ומעט מתנדנדת, עם ידיים מלוכלכות, עפעפיים שמוטים, ויד פשוטה באמונה מטורללת, שלפחות אדם אחד בנחיל הנמלים האנושי הזה יניח בתוכה מטבע של עשר קרונות. רק מכורים לסמים מסוגלים לעמוד ככה שעה אחר שעה. עלובים אומללים.

קימי ניסתה לחמוק על פניה, כשהיא עושה את דרכה ישר אל גרם המדרגות המוביל אל רֵבֶנְטְלוֹסְגֵד, אבל שינה הבחינה בה.

"הַיי, קימי. הֵי, חכי רגע, קיבינימט," היא הצליחה להתנסח ברגע של צלילות ומשיכה באף, אבל קימי לא הגיבה. עכברוש־שינה לא מתפקדת היטב בחללים פתוחים. רק כשהיא יושבת על הספסל שלה המוח שלה מסוגל לעבוד בצורה סבירה.

עם זאת, היא האדם היחיד שקימי מסוגלת לשאת.

הרוח ששרקה בין העצים ביום ההוא היתה קרה באופן בלתי מוסבר, כך שאנשים רצו להגיע הביתה במהירות. מאותה סיבה חמש מכוניות מרצדס שחורות המתינו במנוע פועל בתחנת המוניות שליד הכניסה לתחנת הרכבת מרחוב אִיסְטֶגֵד. היא סברה שלפחות אחת מהן עדיין תהיה שם כשהיא תזדקק לה. זה כל מה שהיא רצתה לדעת.

היא גררה את המזוודה ברחוב אל החנות התאילנדית שבקומת המרתף והשאירה אותה ליד החלון. רק פעם אחת בעבר נגנבה מזוודה שהיא העמידה שם. היא היתה בטוחה שזה לא יקרה במזג האוויר הנוכחי, שאפילו גנבים נשארים בגללו בבית. לא שזה משנה משהו בכל מקרה. אין במזוודה שום דבר בעל ערך.

נדרשו ממנה רק עשר דקות של המתנה בכניסה הראשית לתחנה כדי למצוא קורבן. מתוך מונית שנעצרה יצאה אישה יפה להפליא במעיל צובל, עם גוף דק במידה 40 וקצת, ומזוודה על גלגלי גומי קשיחים. בעבר קימי תמיד חיפשה נשים שלבשו מידה 42, אבל זה היה לפני שנים רבות. החיים ברחוב לא משמינים אף אחד.

בזמן שהאישה התרכזה באוטומט הכרטיסים שבכניסה הראשית, גנבה קימי את המזוודה שלה. אחר כך היא עשתה את דרכה לכיוון היציאה האחורית, ועד מהרה היתה למטה, בין המוניות ברבנטלוסגד.

היא ביצעה את המהלך הזה כל כך הרבה פעמים, שהוא כבר הפך לטבע שני אצלה.

היא העמיסה את המזוודה הגנובה שלה לתוך תא המטען של המונית הראשונה בתור, וביקשה מהנהג לצאת לנסיעה קצרה.

היא שלפה מכיס המעיל שלה צרור כרסתני של שטרות של מאה קרונות. "אני אתן לך עוד כמה מאות אם תעשה מה שאני מבקשת," היא אמרה לו, תוך התעלמות מהמבטים החשדניים ומהנחיריים הרוטטים שלו.

בתוך כשעה הם יחזרו לקחת את המזוודה הישנה שלה. עד אז היא כבר תתהדר בבגדים חדשים ובניחוח של אישה אחרת.

אין ספק שאז ירטטו נחיריו של הנהג מסיבה שונה לחלוטין.