1.
נואה
הרעש בשדה התעופה היה מחריש אוזניים. אנשים באו והלכו, ממהרים, גוררים אחריהם מזוודות, עגלות, ילדים. הסתכלתי על המסך מעליי, מנסה למצוא את היעד שלי ואת מועד ההמראה המדויק. לא אהבתי לטוס לבד — לא אהבתי לטוס בכלל — אבל לא הייתה לי ברירה. הייתי לבד עכשיו; רק אני, בלי אף אחד אחר.
העפתי מבט בשעוני ואז שוב על המסך. היה לי עוד זמן. יכולתי לשתות קפה בטרמינל ולקרוא קצת. זה כנראה ירגיע אותי. עברתי בגלאי המתכות. שנאתי את זה, שנאתי כשאנשי הביטחון בדקו את גופי, וזה תמיד קרה, כי תמיד היה משהו עליי שהפעיל את הצפצוף. אולי זה היה לב הברזל שנאמר לי שהיה לי בחזה.
שמטתי את המזוודה שלי על המסוע, הסרתי את השעון והצמידים שלי, הורדתי את השרשרת עם התליון שתמיד ענדתי — אפילו שהייתי צריכה להסיר אותה מזמן — והנחתי את כולם ליד הנייד והמטבעות שהיו בכיסי.
"גם את הנעליים, מיס," אמר איש הביטחון בקול עייף. הבנתי אותו — העבודה הזאת היא התגלמות השיעמום. זה ודאי עשה להם נזק מוחי, לעשות ולהגיד את אותם הדברים שוב ושוב, כל יום, כל היום. הנחתי את האולסטאר הלבנות שלי במגש ושמחתי שבחרתי בגרביים פשוטות במקום בזוג ילדותי עם עיצוב מביך כלשהו. בזמן שחפציי נעו קדימה על המסוע, עברתי בסורק, וכמובן, הוא התחיל לצפצף.
"תעמדי בצד, בבקשה, תושיטי ידיים לצדדים ותפשקי רגליים," הוא פקד עליי ונאנחתי. האם נשאתי חפץ מתכתי כלשהו, משהו חד, כל סוג של...?
"אין לי כלום," אמרתי, נותנת לשוטר לטפוח לאורכי. "זה תמיד קורה. לא ברור לי למה. אולי זה המילוי."
הוא חייך, אבל רק התפללתי שיוריד את ידיו ממני מהר יותר.
כשסוף־סוף הניח לי ללכת, לקחתי את חפציי וניגשתי ישר לדיוטי פרי. הלו? טובלרון ענק? איפה נרשמים? זה הדבר הנחמד היחיד בביקור בשדה התעופה. קניתי שניים, הכנסתי אותם לתיק היד שלי וניגשתי למצוא את השער. שדה התעופה בלוס אנג׳לס היה ענק, אבל למרבה המזל, לא הייתי צריכה ללכת רחוק. צעדתי על פני החיצים שנועדו לכוון אותי לכיוון הנכון, חלפתי על פני שלטים שאמרו להתראות בעשרות שפות, והגעתי ליעד. השער היה ריק, אז תפסתי כיסא ליד החלון, הוצאתי ספר ופתחתי את הטובלרון.
הכול היה טוב עד שהמכתב שתחבתי בין הדפים נפל לחיקי, מחיה זיכרונות שנשבעתי שקברתי כבר מזמן. הרגשתי משהו חלול עמוק בבטן שלי כשזרם תמונות הציף את מחשבותיי, והיום הרגוע שלי ירד לטמיון.
תשעה חודשים קודם לכן...
החדשות על עזיבתו של ניקולס הגיעו אליי בערוצים לא צפויים. איש לא רצה לדבר איתי עליו, והיה ברור שהוא ביקש זאת מכולם, באופן חד משמעי. גם ג'נה הייתה שקטה בנושא, על אף שידעתי שנפגשו, ויותר מפעם אחת. הדאגה שראיתי בפניה לפעמים ודאי שיקפה דברים שראתה כשהיא וליון הלכו לדירתו של ניק. לא הייתה לה ברירה. שוב, זו הייתה אשמתי.
לא ראיתי את ניק שוב, ולא יכולתי לנחש את תגובתו. בדיוק שבועיים מהיום שנפרדנו, הופיעו בדירתי הקופסאות עם הדברים שלי. כשראיתי את אֶן בכלוב של בעלי חיים, חטפתי התקף חרדה ובכיתי עד שהייתי מותשת. החתלתול הקטן והמסכן שלנו; עכשיו הוא היה רק שלי... נאלצתי להשאיר אותו אצל אימא שלי כי השותפה שלי הייתה אלרגית. היה לי קשה להיפרד, אבל לא הייתה לי ברירה.
התקופה ההיא בחיי, בה רק בכיתי ובכיתי, נחשבת בעיניי לימי הביניים החשוכים והאישיים שלי, כי ככה זה היה: הייתי במנהרה שחורה חסרת אורות, שקועה בצללים, לא מסוגלת לצאת אפילו כשזרחה השמש, אפילו כשהאור דלק ליד המיטה שלי. היו לי התקפי חרדה על בסיס יומיומי כמעט, עד שהלכתי לרופאה, ששלחה אותי ישר לפסיכיאטר.
בהתחלה לא התעניינתי בטיפול, אבל זה כנראה עזר במשהו, כי התחלתי לקום בבוקר ולעשות דברים בסיסיים שבני אדם עושים... עד לאותו הלילה. הלילה בו הבנתי שניק עוזב, שהכול נגמר, ושהפעם זה לתמיד.
גיליתי על זה בשיחה סתמית בקפיטריה בקמפוס. אפילו הבנות בקולג׳ ידעו על ניק יותר ממה שאני ידעתי עליו באותה תקופה.
הבחורה הזאת ריכלה על החבר שלי — סליחה, על החבר שלי לשעבר — ובלי לשים לב, סיפרה לי שהוא עוזב לניו יורק בעוד כמה ימים.
משהו השתלט עליי, דחף אותי להיכנס למכונית שלי, לנסוע לדירה שלו. ניסיתי לא לחשוב על הדירה שלו, על כל מה שקרה שם, אבל לא יכולתי לתת לו לנסוע, לא בלי לראות אותו, לא בלי לדבר, לפחות. זו הייתה הפעם הראשונה שהתראינו מאז הלילה בו נפרדנו.
בידיים רועדות, כשרגליי כמעט מתמוטטות על המדרכה, הגעתי לבניין שלו, נכנסתי למעלית, נעמדתי מול הדלת.
מה רציתי לומר לו? מה יכולתי לעשות כדי לגרום לו לסלוח לי, כדי שלא ילך, כדי שיאהב אותי שוב?
כמעט התעלפתי כשלחצתי על הפעמון. כשהוא פתח את הדלת הייתי מפוחדת, עצובה, מתגעגעת.
לא אמרנו כלום בהתחלה; רק הבטנו זה בזה. הוא לא ציפה לי. אני כמעט בטוחה שהוא תכנן פשוט לעזוב, בלי להביט לאחור, לשכוח אותי, להעמיד פנים שמעולם לא הייתי קיימת. הוא לא חשב שאקשה עליו עד כדי כך.
המתח היה כמעט מוחשי. הוא נראה מדהים: ג'ינס כהה, חולצה לבנה, שיער מבולגן. מדהים, אבל היה שם משהו נוסף; הוא תמיד נראה טוב, אבל המבט הזה, האור הזה שהופיע בעיניו בכל פעם שראה אותי מגיעה, נעלם, ואיתו נעלם גם הקסם שאפף אותנו בכל פעם שעמדנו זה מול זה.
הוא היה כל כך נאה, כל כך גבוה, והוא היה שלי פעם... הרגשתי שאני נענשת, כאילו מישהו מנופף מול פניי בכל מה שאיבדתי.
"מה את עושה כאן?" קולו היה קר כקרח, קשה, שולף אותי מקהות חושיי.
"אני, אה..." קולי בגד בי. מה יכולתי לומר לו? מה יכולתי לעשות שיגרום לו להביט בי כאילו הייתי בבת עינו, תקוותו, חייו?
הוא אפילו לא רצה להקשיב, ניסה לסגור את הדלת בפניי, אבל החלטתי: אם אצטרך להילחם, אלחם. לא הסכמתי לשחרר אותו. לא יכולתי לאבד אותו, כי בלעדיו לא היה סיכוי שאשרוד. נפשי כאבה כשראיתי אותו עומד שם ולא יכולתי לבקש ממנו שיחבק אותי, שירגיע את הכאב המכלה אותי מדי יום. עצרתי אותו, דחפתי אותו מדרכי, פלשתי לדירה שלו — לדירה שהייתה פעם מקום המפלט שלי.
"מה את חושבת שאת עושה?" הוא שאל, נכנס בעקבותיי לסלון. לא זיהיתי את הסלון: קופסאות בכל מקום, סדינים לבנים על הספה ועל שולחן הקפה, וזיכרונות, אין־סוף זיכרונות מארוחות בוקר משותפות, מנשיקות גנובות על הספה, מחיבוקים בזמן צפייה בסרטים, מהבישולים שלו, מגניחות ההנאה על הכריות כשנשימתי נעתקה...
כל זה נעלם. לא נשאר דבר.
ואז הדמעות החלו נקוות בעיניי, לא הצלחתי להכיל את עצמי, ואמרתי בגמגום, "אתה לא יכול לנסוע."
"לכי מפה, נואה. אני לא עושה את זה," הוא ענה בלסת קפוצה.
נימת קולו הפתיעה אותי והמשכתי להתייפח. לא. לא, לעזאזל, אני לא הולכת. אני לא הולכת בלעדיו.
"ניק, בבקשה. אני לא יכולה לאבד אותך." לא דיברתי בשטף, אבל דיברתי בכנות, לגמרי בכנות. אין שום סיכוי שאשרוד את החיים בלעדיו.
נראה היה שניקולס מתקשה לנשום. פחדתי שאני לוחצת עליו חזק מדי. אבל כבר הייתי שם; מוטב שאתן את כולי.
"תסתלקי."
הפקודה שלו הייתה ברורה ותמציתית, אבל צייתנות לא הייתה הקטע שלי איתו. מאז ומתמיד. לא התכוונתי לשנות את זה עכשיו.
"אתה לא מתגעגע אליי בכלל?" שאלתי. קולי נסדק באמצע המשפט. הבטתי סביב, ואז החזרתי אליו את מבטי. "אני בקושי יכולה לנשום בלעדיך... בקושי קמה בבוקר. נכנסת למיטה וחושבת עליך. מתעוררת וחושבת עליך. בוכה עליך..."
ניגבתי את דמעותיי בקוצר רוח. ניקולס צעד קדימה — לא כדי להרגיע אותי, אלא להפך: הוא אחז חזק בזרועותיי. חזק מדי.
"מה נראה לך שאת עושה?" הוא שאל בזעם. "הרסת אותי, לעזאזל!"
אפילו שהמחווה הייתה מכוערת, מגע ידיו בעורי העניק לי כוח. התגעגעתי כל כך למגעו, שהרגיש כמו זריקת אדרנלין ישר לנשמתי.
"אני מצטערת," אמרתי והשפלתי את מבטי. להרגיש אותו זה משהו אחד, המבט רוחש השנאה בעיניו המדהימות היה משהו אחר לגמרי. "טעיתי. בענק, בצורה בלתי נסלחת, אבל אי אפשר לתת לזה להרוס את מה שיש בינינו." הרמתי את מבטי. הפעם הייתי צריכה שיאמין לי, שיראה שדיברתי מהלב. "לעולם לא אוהב אף אחד כמו שאני אוהבת אותך."
המילים האלה שרפו אותו ככל הנראה, כי הוא התרחק, הסתובב, העביר את ידיו בייאוש בשערו, ואז הביט לאחור. הוא נראה כמעט מטורף, לכוד במאבק הקשה ביותר בחייו.
"איך יכולת?" שאל, וליבי נשבר שוב, שמעתי עד כמה קשה לו לדבר.
בהיסוס, צעדתי קדימה. הוא נפגע, זו הייתה אשמתי, וכל מה שרציתי היה שיחזיק אותי בזרועותיו, שיחבק אותי שוב, שיגיד לי שיש פתרון לכל זה.
"אני אפילו לא זוכרת..." אמרתי בייסורים. וזה היה נכון — באמת לא זכרתי. המוח שלי חסם הכול; הייתי עד כדי כך הרוסה באותו לילה גורלי בו חשבתי שגם הוא עשה את מה שאני עשיתי; הרעיון שלא יכולתי לעצור בעדו גרם למוחי, לנשמתי, להתנתק מגופי. "אני לא זוכרת דבר מלבדך, ניק. אני חייבת שתסלח לי. חייבת שתביט עליי כמו פעם." איבדתי את חוט המחשבה; ליבי כאב. אף שעמד שם, הוא הרגיש כל כך רחוק. "תגיד לי מה אני יכולה לעשות כדי שתסלח..."
הוא הביט בי בתמיהה, כאילו ביקשתי את הבלתי אפשרי, כאילו דבריי מגוחכים, אפילו אולי לא ברורים.
וככה גם הרגשתי. יכולתי לסלוח לגבר שבגד בי? הייתי סולחת לניק?
הרגשתי כאב עצום בחזי. זה היה מספיק, ידעתי את התשובה... לא, ברור שלא יכולתי לסלוח. עצם המחשבה גרמה לי לרצות לתלוש את שערי ולשכוח את המראה שהשאלה הזאת העלתה — המראה של ניק עם אישה אחרת. ניגבתי את דמעותיי בזרועי, הן היו חסרות טעם. עמדנו בשקט כמה רגעים, וידעתי שאני צריכה ללכת. לא יכולתי לשאת את תחושת האובדן, ואכן איבדתי אותו, תחנונים לא יחזירו אותו.
דמעותיי המשיכו לזלוג בשקט. אז זו הייתה הפרידה שלנו. הפרידה... אלוהים, אני נפרדת מניק! מה התסריט של זה? איך נפרדים מאדם שאהבתם יותר מכול, מאדם שאתם זקוקים לו בחייכם?
ניגשתי לדלת, אבל ניק חלף על פניי, שתל את שפתיו על שפתיי, תפס בכתפיי, משך אותי אליו, ושיתק אותי בנשיקה שלא ציפיתי לה.
חפנתי את פניו בידיי. לא היה לי זמן לנתח את מה שקורה. גבי פגע בקיר והוא החזיק בי צמודה אליו, מחפש את פי כאילו היה גלגל ההצלה שלו. הרשיתי לו להתקרב, לשונו חוקרת את פי וידיו מחליקות במורד גופי. אבל אז משהו השתנה; גישתו הפכה עיקשת יותר, נשיקתו קשה יותר, קרה יותר. הוא נסוג לאחור ודחף אותי מעליו.
"את לא אמורה להיות כאן," אמר. פקחתי את עיניי וראיתי את הדמעות זולגות על לחייו. בחיים לא ראיתי אותו בוכה ככה. אף פעם.
הרגשתי חנוקה; הייתי חייבת לעזוב. מה שעשינו היה טעות, ממש. רציתי ללטף את לחיו, לנגב את דמעותיו, לחבק אותו, להגיד לו אלף פעם שאני מצטערת. לא ידעתי מה נשקף מפניי באותו הרגע, אבל נראה היה שעיניו נדלקו בזעם וכאב, כאב שהכרתי יותר מדי טוב.
"אהבתי אותך," הוא אמר, טומן את ראשו בצווארי.
הרגשתי רעד חולף בגופו, ואחזתי בו כאילו לעולם לא ארצה לשחרר.
"אהבתי אותך, לעזאזל!" הוא חזר על דבריו, צועק אותם הפעם, מתרחק ממני.
הוא פסע לאחור והביט בי כאילו מעולם לא ראה אותי קודם; ואז הוא השפיל את מבטו; ואז הביט שוב בעיניי. "תצאי מהדירה הזאת, ואל תחשבי אפילו לחזור."
ידעתי שהכול אבוד. דמעות המשיכו לזלוג מעיניו, אבל כבר לא היה בהן שמץ אהבה, רק כאב — כאב ושנאה — ולא היה דבר שיכולתי לעשות בקשר לזה. חשבתי שאוכל להחזיר אותו, חשבתי שהאהבה שלי אליו תספיק, אבל טעיתי, כמה טעיתי. השנאה הייתה במרחק צעד אחד מהאהבה... הסתכלתי בו כשעשה את הצעד הזה.
מאז לא ראיתי אותו.
***
"מיס," שמעתי לצידי קול שהחזיר אותי למציאות.
הרמתי את מבטי מהמכתב, דיילת הביטה בי בקוצר רוח.
"כן?" אמרתי והזדקפתי, הספר והטובלרון שהיו בחיקי נפלו ארצה.
הסתכלתי סביב. שיט! נשארתי אחרונה בשער. עובדי חברת התעופה בהו בי משער היציאה המוביל למטוס. נעמדתי. לעזאזל!
"מצטערת," אמרתי וחפרתי בתרמיל שלי כדי למצוא את התעודה המזהה שלי ואת כרטיס הטיסה. הבחורה לקחה אותם וניגשה אל השער.
הלכתי בעקבותיה, מביטה סביבי ומוודאת שלא השארתי דבר מאחור.
"את יושבת מאחור, בצד ימין... טיסה נעימה."
הנהנתי והלכתי במעבר, עצבנות החלה גואה בעמקי בטני.
טיסה של שש שעות לניו יורק. זה מה שמצפה לי.
הטיסה הרגישה כמו נצח. אפילו לא רציתי לחשוב עד כמה חמה ולחה תהיה ניו יורק באמצע יולי, שמחתי שלא אהיה שם זמן רב. היה רק דבר אחד שהייתי צריכה לעשות.
***
מהמטוס הלכתי ישר אל תחנת הרכבת, עליתי לרכבת עד לתחנת ג'מייקה. שם אחליף רכבת לאיסט המפטון. לא האמנתי שאני נוסעת למקום כל כך סנובי, מקום שמעולם לא התעניינתי בביקור בו, אבל ג'נה — ג'נה! — היא שלפה את כל המעצורים לקראת החתונה שלה וארגנה הכול במשך חודשים, עד הפרט האחרון. לאימה הייתה שם אחוזה מאז ומעולם, והן כמעט תמיד בילו שם בקיץ. ג'נה אהבה את המקום, הוא טמן בחובו את כל זיכרונות ילדותה, וכמובן, היה המקום בו בחורה עשירה כמוה תרצה להתחתן. הסתכלתי באינטרנט וגיליתי שהבתים שם עולים כמה מיליונים. טירוף.
ג'נה אמרה לי שהיא רוצה שאבלה איתה את השבוע שלפני החתונה. היה יום שלישי, והיא לא תכננה לוותר על חיי הרווקות עד אותו יום ראשון. הרבה אנשים אמרו שזה טירוף להתחתן בגיל תשע־עשרה, אבל מי אני שאשפוט זוג אחר? אם הם אהבו זה את זה, היו מוכנים ובטוחים באהבתם, לעזאזל המוסכמות.
עמדתי בתחנת ג'מייקה, מצפה לשעתיים וחצי של נסיעה ברכבת, במהלכן אוכל להשלים עם העובדה שלא רק אראה את החברה הטובה שלי מתחתנת, אלא גם את ניקולס לסטר, אחרי עשרה חודשים שלא ידעתי עליו דבר חוץ מהמעט שגיליתי ברשת.
ניק היה השושבין ואני אחת השושבינות... תארו לכם. אולי הגיע הזמן שהפצעים שלנו יגלידו כבר. אולי הגיע הזמן לסלוח. אני לא יודעת, אבל דבר אחד ברור לי: אנחנו ניפגש, והמפגש בינינו עלול להוביל למלחמת עולם שלישית.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.