מכחול האש

א

היא פוקחת את עיניה. הן שורפות ואדומות. היא במיטה, רטובה מזיעה. כותונת הלילה הדקה נדבקת לגופה. חם לה. היא מסירה מעליה את השמיכה ונמתחת לכל אורכה, ידיה מעל ראשה. מחלון החדר מציצה שמש חמה, שכבר עשתה דרכה במסלולה אל מרכז השמיים.

גֵ'רְמָה נותרה שוכבת במיטה, נועצת מבט במנורה הצהובה המשתלשלת מהתקרה. חלום מפחיד היא חלמה, חלום אמיתי; לשונות אש אדומות משתוללות מכושפות, פראיות, משתלבות במשבי הרוח. היא פורצת החוצה עירומה מתוך צריף של עץ כלשהו. בורחת על נפשה. אבל לאן היא בורחת?

היא לא זוכרת חלומות בדרך כלל, אבל את החלום הזה היא דווקא זכרה, לפחות את הסוף שלו. מה היה בבקתה לא ידעה. אולי הייתה שם עם גבר? ולמה הייתה עירומה? היא התיישבה במיטה מנערת את שערה. שטויות... אמרה לעצמה. למי אכפת מחלומות?

קמה לאיטה מהמיטה. בצעדים קטנים משתרכת אל חדר האמבטיה. מסירה בדרכה את הכותונת הארוכה, הלחה, משליכה אותה לסל הכביסה. מזרימה את המים במקלחת, מחפשת אחר המים הפושרים-קרים, שיקלו עליה.

פוסעת אל מתחת לזרם, מעבירה את הספוג על גופה המלא מעט, אך עדיין חטוב. המים גלשו במורד ראשה על התלתלים הארוכים, השחורים, נקווים על רצפת המקלחת. מראות החלום שוב צצים בעיני רוחה. ליבה עדיין הולם. מה פשר החלום הזה, לעזאזל? ובכלל יש לו פשר?

* * *

צלצול טלפון צורמני מעיר אותה משרעפיה. סוגרת את זרם המים, מתעטפת במגבת אדומה גדולה, רצה לחדרה, מותירה אחריה שביל של טיפות מים.

קולו של אנדרה עולה מן הטלפון. אנדרה עם המבטא הצרפתי הכבד שלו:

"הלו, ג'ימי, יש לי משהו נפלאה בשבילך לספר לך... משהו-משהו! formidable."

אנדרה, בעל הגלריה, הוא גם הסוכן שלה וכבר מזמן הפך לחבר אמיתי. הוא נשמע עליז מאוד, שלא כהרגלו בימים האלה של מגפת הקורונה, שנמשכת ונמשכת וכלל לא נראה שהיא עומדת לעזוב את העולם.

אנדרה אוהב את ג'רמה. למרות שהיא אישה, הוא נמשך אליה, הוא מודה בזה בינו לבינו. לא פעם תהה אם היה יכול לשכב עם אישה כמוה.

קולו מרגיע אותה, שרירי גופה נרפים, ופניה כמו נפתחות לקראתו.

"הי, מה קרה? שלפת אותי מהמקלחת!"

"מון שרי, יש לי הפתעה מדהימה בשבילך! אתמול מכרתי לך את התמונה עם העצים הכחולים! אוללה, ואיזה מחיר... לא תאמיני... המון המון כסף!"

היא ניערה את תלתליה, מפזרת טיפות מים לכל עבר, ידה מהדקת את הטלפון לאוזן.

את ציור העצים הכחולים הזה ציירה עוד לפני פרוץ המגפה. היא התקשתה להיפרד ממנו. היה בו משהו שאהבה במיוחד. איזה מין נוף אוטופי, נוף שמזמין אותך להיכנס לתוכו. תחילה בתמימות, באמונה, במין תחושת בתוליות... אך ככל שמביטים יותר, משהו מוזר קורה, נוצרת בצופה תחושה של אמביוולנטיות. לפתע לא ברור לך מה בדיוק אתה רואה. נוף מזמין ותמים? או אולי זו כניסה לעולם מסתורי, מפחיד, ריקני, אין-סופי, עד כדי חידלון.

"נו, בכמה? בכמה מכרת?"

"נחשי. נראה אם תצליחי."

"עשרת אלפים."

"עוד."

"שנים-עשר."

"תעלי."

"חמישה-עשר?"

"שש-עשרה אלף דולר!"

"מה?" הטלפון נשמט מידה ונפל על השולחן.

שישה-עשר אלף דולר? היא אף פעם לא מכרה תמונה במחיר כזה.

שוב הצמידה את הטלפון אל אוזנה, מהדקת אותו היטב. חיוך רחב התפשט על פניה.

סוף-סוף! גם בימים האלה של המגפה הארורה הזאת היא מצליחה למכור. ועוד איזו מכירה...

אנדרה, אנדרה. עכשיו בהפוגה, כשנפתחו חנויות הרחוב, הוא הצליח איכשהו בכל זאת למכור תמונה.

טיפות המים זחלו על גבה אל תוך המגבת. צמרמורת נעימה פשטה בגופה.

"איזה יופי! אתה בטוח? איך יכול להיות? אנדרה יקר שלי, אתה מדהים! כל הכבוד!" היא שולחת לו נשיקה אל תוך המכשיר.

אנדרה השמיע המהום של שביעות רצון, ואז המשיכה:

"אל תזרוק לי סכום כזה סתם. אני מכירה אותך, אחר כך מתחילים החישובים. תן שורה תחתונה. כמה ייכנס לי בסוף לחשבון הבנק?"

"נו... יקרה... באמת..." השיב, ובקולו נשמעה אי שביעות רצון. כבר היא עוברת לחישובים כספיים? מה עם קצת פרגון על המכירה המוצלחת? אבל הוא צריך להבין. אחרי שבועות של סגר היא זקוקה לכסף.

"אל תדאגי, בסוף הרבה יישאר לך. יאללה, אני רץ." קוצר רוחו מורגש.

"טוב, טוב, תודה, ואני מזכירה לך שיש אצלך עוד כמה תמונות!"

אנדרה נאנח אנחה עמוקה.

"אני יודע, Cherie. ימים קשים קשים, הקורונה הזאתי. אבל את יודעת, לפעמים העשירים האלה פתאום דווקא כן באים לקנות. כולם בארץ עכשיו. אף אחד לא נוסע לחו"ל - אז באים לקנות איזה תמונה, ככה בשביל המצב רוח. התערוכה שעשינו לפני האפידמיה... וגם מה שכתבו עלייך בגלריה של הארץ - זה עזר. יש הרבה שואלים בתמונות שלך".

ג'רמה מחייכת. כבר כל כך הרבה שנים בארץ ומדבר כמו עולה חדש.

"צ'או, Ma jolie fille,” וטרק את הטלפון מבלי להמתין לתשובתה.

היא פותחת את המגבת האדומה לכל רוחבה, מחזיקה אותה מונפות באוויר כאילו הייתה שכמייה. רצה בחזרה לחדר האמבטיה בחצי ריקוד. מסתובבת סביב עצמה, עירומה מול הראי, תחת שתי כנפיים אדומות רחבות, מניפה ידיה למעלה ולמטה. עכשיו החלום כבר לא נראה מפחיד כל כך. להפך: "אלוהים נתן לך במתנה דבר גדול דבר נפלא..." היא שרה אל חלל הבית הריק.

הלכה לחדר השינה. הוציאה זוג תחתונים לבנים דקיקים. הסתכלה על עצמה בראי: אישה שחומת עור, עיניה כהות ונוצצות, ולמרות שכבר נשקה לגיל חמישים, היא נראתה כמו ילדה.

* * *

אבל הינה, החלום ההוא המשונה מהלילה עדיין נושם בה... היא רצה אל הסטודיו. אין לה סבלנות להתלבש כל עוד התמונה חיה בראשה. התעטפה שוב במגבת הגדולה האדומה, רצה לכיוון המדרגות ועלתה בדילוג אל עליית הגג.

הסטודיו בעליית הגג הוא בית המקדש שלה. חדר גדול ומרווח, מתחת לגג רעפים משופע. על השולחן בפינה מונחים בערבוביה צבעי שמן, פחמים, עפרונות ומכחולים. בתוך כוסות פלסטיק צבועות ניצבים שפכטלים בגדלים שונים. בדים מונחים לאורך הקירות; קנבסים, בדי יוטה. משטח שיש קטן וכיור בקצה החדר. זו הממלכה שלה. והיא רק שלה.

ריח חזק של טרפנטין עומד באוויר. ניגשת לכן הציור הריק שניצב ליד החלון, ממתין לבאות.

מבטה נודד אל החלון הרחב הפתוח לאורכו ורוחבו של הקיר. היא בוהה בגן הגדול, הפראי שלה. עץ שלטית ענק עומד במרכז הגן, כמו מונרך נצחי, בלתי מובס. גזעו כל כך רחב עד שאי אפשר להקיפו בשתי הזרועות. ענפיו מכוסים בעלוות עלים צפופים, פה ושם נותרו פתחים פתוחים אל השמיים התכולים. עד לפני זמן מה עוד היה מכוסה בפרחים צהובים, כמו כיפה זוהרת. עכשיו הם נשרו אל האדמה, מרבד צהוב נפרש מתחתיו. לא פעם היא שוכבת על הגב, תחת העץ הזה, מביטה אל העננים הנעים ברחבי השמיים מבעד לפתחי הענפים. העץ הטיל צל גדול בשטחו של הגן - שיחים, קוצים, פרחים בשלל צבעים מבצבצים בו; חרציות, סביונים, פשתה שעירה נשזרים אלה באלה ובירוק הכהה של העשב. בפינה המרוחקת, לצד גדר תיל חלודה, משתרגים זה בזה שיחי נענע, לואיזה, לימונית וכמה פרחי פרג. בפינה האחרת מונחים כרים צבעוניים, מלוכלכים, קרועים מעט, לצד שולחן עץ נמוך, עליו כוסות זכוכית עם שרידי קפה, קופסת פח מלאה בבדלי סיגריות. זו הזוּלה שלה. גן העדן שלה. השקט, המנחם.

אביב. פרחי הגן משתוללים במלוא אונם. לטבע לא אכפת שווירוס אימתני משתולל כעת בין בני האדם. הטבע בשלו. עונה באה, עונה חולפת. דווקא השנה, אחרי החורף הגשום הזה, הטבע קיבל זריקת מרץ טובה.

ג'רמה מתנתקת מהחלון. מה עכשיו היא בוהה בו... הרי בדמיונה עדיין מרצדות אותן הלהבות מן החלום. נפנתה לקיר. שולפת מתוך הערמה את הקנבס הגדול מכולם, כמעט בגובה שלה... מתקינה אותו על גבי הכן. מסתובבת לשולחן ומחטטת בערבוביה של שפופרות צבע, מסיטה סמרטוטים הצידה. מאתרת פיסת פחם שחורה. מתקרבת לקנבס. ביד קלה משרטטת את קווי המתאר של לשונות האש מהחלום, בקווים עדינים ושחורים.

כבר בימי לימודיה בבצלאל התחברה לסגנון האקספרסיוניזם המופשט האמריקאי. היא אהבה את היצירות של רותקו; בצבעים כמו דהויים, צורות מופשטות עם קצוות פרומים. גם את ויליאם דה קונינג, שטיפל ביצירותיו בחירות פראית ונפלאה. את הציור "הדלת אל הנהר" היא נוצרת בזכרונה. איך הייתה עומדת מרותקת מול הציורים, שכל כך דיברו אליה בעדינות שלהם! בתוך תוכה ידעה כבר אז בימי הלימודים שהוא המוזה שלה. גם הציורים שלה היו רכים, עדינים, מסתוריים, ובכל זאת ברורים.

* * *

אוחזת בפיסת הפחם. עכשיו היא תנסה ליצור סמיכות זוחלת לאורך הבד עד שייווצרו הלהבות הפראיות. כבר היא מדמיינת בעיני רוחה את הירוק הכהה ברקע – כמו ביער עבות, ללא מוצא.

השעות חלפו מבלי שהרגישה. סוחטת מן השפופרות עוד צבע שמן אדום על הפאלטה, מוהלת במעט שחור, ירוק וחום. מערבבת את הצבעים, מחפשת אחר צבע הלהבות, אלה שרדפו אחריה בחלום. אוחזת במכחול עבה, החלה למלא את קווי המתאר ששרטטה על הבד.

המחשב הנייד רוטט לו בין שפופרות הצבע. בחוסר רצון היא מסתובבת מהציור, המכחול שבידה נוטף טיפות אדומות על רצפת העץ הישנה. היא רואה את מספרו של שון מהבהב על הצג. בידה הפנויה פותחת את מכסה המֵק הלבן, מכתימה אותו בפחם וצבע כטביעות אצבע. לוחצת על "שיחת וידיאו". פניו המוארים של שון מופיעים מוגדלים, מחייכים אליה מאוזן לאוזן.

ג'רמה מיטיבה את כריכת המגבת הגדולה, האדומה סביב גופה. כבר אמצע הבוקר, והיא לא שמה לב שעוד לא התלבשה. היא אף פעם לא נותנת לשום דבר להפסיק אותה מעבודתה כשהיא מציירת. אך עתה, אחרי השיחה עם אנדרה, הייתה מרוצה ונינוחה, התיישבה מול המחשב, אף הוא מוכתם כולו, עד שכמעט לא ניכר צבעו הלבן המקורי.

* * *

שון, בנה היחיד, כבר בוגר וחי בארצות הברית, רחוק, רחוק ממנה.

היא קראה לו על שם בנו של ג'ון לנון. את שירי ה"חיפושיות" היא אוהבת עוד מימי נעוריה. רצה הגורל שבעת שתקפו אותה צירי הלידה – בדיוק אז – התנגן בפטיפון הישן שלהם השיר האלמותיImagine. היא אמרה לעצמה, בין הצירים שהלכו ותכפו, שאם רק הכול יהיה בסדר, ואם רק ייוולד לה בן בריא ושלם כמו שצפו באולטרסאונד – היא תקרא לו שון. באמת ובתמים עוד האמינה אז. כן, הייתה לה אז איזו מחשבה נאיבית - שיש סיכוי, שהילד שלה יחיה בעולם ללא אלימות.

ואכן, שון שלה נולד כילד פלא. לימודיו היו לו קלים. גם במסלול הישיר לדוקטורט במכון ויצמן וגם בפוסט דוקטורט שלו במיקרוביולוגיה בסן פרנסיסקו. הוא ניחן גם בלב חם וטוב. לפחות פעם בשבוע התקשר אליה, יודע עד כמה היא בודדה מאז שאבא אביגדור נפטר.

שון חסר לה מאוד, בייחוד עכשיו עם הקורונה הזאת.

פניו של בנה זוהרים במסך המחשב. גם שערו, שחור ומתולתל, מקיף פנים כהים כשלה, את פניו היפים מעטרים זיפי זקן שחורים, מסגרת כהה לעיניו הכחולות, הנעימות כשל אביו.

היא כבר התגעגעה ל"הי אימא, מה נשמע?" שלו.

"אני בסדר, ילד שלי..." היא משתדלת, כמו תמיד, שלא להכביד.

חיוך עקום משהו עלה על פניה, גבות עיניה נצמדו זו לזו. שון התקרב לעינית המצלמה, מחייך במלוא פיו.

"אני יודע, אימא... וגם אני... אבל יש גם טוב בכל החרא הזה. אבל הי!...שמעתי שאנדרה מכר תמונה שלך!"

מאז שאביגדור נפטר שון באמת משתדל להיות יותר מעורב בכל מה שקורה לה. הוא מנסה בכל דרך לפצות על המרחק שנכפה עליהם. מבקש שתראה לו בעין המצלמה את הציורים שלה, שואל תמיד את אותן השאלות, על סבא וסבתא, על החברים. הוא דואג יותר מדי, היא חושבת. היא חיה את עולם האמנות שלה. חייה מלאים והיא לא סובלת מהבדידות. להפך, היא אוהבת להיות לבד. רק מגעגועיה אל אביגדור, שכך הלך לה באמצע החיים, מהם היא סובלת.

"מתי הספקת לשמוע?" היא מופתעת.

הוא נדנד ראשו הנה ושוב. אנדרה התקשר לבשר לו, הוא מספר לה כממתיק סוד. "אני מה-זה-שמח בשבילך".

* * *

אנדרה הוא חלק ממשפחתם הקטנה, למרות שחייו וחייהם שונים בתכלית. הוא חי עם בן זוגו בדירה מעוצבת באחד המגדלים בצפון תל אביב, מנהל גלריה גדולה ומפוארת בפלורנטין בשם "ארט נובו". הוא הסוכן הנאמן של ג'רמה כבר מתחילת דרכה. הוא זיהה את הכישרון שלה ואת הלהט כבר מהיום שהתדפקה בדלת הגלריה שלו, תינוק קשור על גבה ושלוש תמונות עטופות בנייר חום שהביאה איתה.

כשישבו שבעה על אביגדור, אנדרה הגיע בכל יום, בעצמו או עם בן זוגו. הוא ישב איתם ברוחב לב, שוחח ארוכות עם שון שרק השתחרר מהצבא, ועם הזמן היה לדמות אבא. ג'רמה עצמה ישבה מכונסת בתוך עצמה, כמעט לא דיברה, עיניה כבויות.

"שוני, אתה מאמין? סוף-סוף נמכרה התמונה עם העצים הכחולים... ועוד באיזה מחיר..."

"ברור שנמכרה," אמר וחייך מן המסך. אמנם הוא ראה אותה רק בצילום והיא הייתה יפהפייה בעיניו; עצים כחולים מזדקפים בתוך הנוף הרגוע, ניבטים בתוך בליל צבעים בהירים, נעימים למראה – אפרסק, ורוד, תכלת, לילך.

היא הביטה בבנה וראתה שרזה. הוא חיוור.

"טוב, עזוב את זה עכשיו. מה קורה אצלך, ספר לי? איך אתה?"

הוא סיפר לה על הסגרים בסן פרנסיסקו ועל התמותה הגבוהה, בחוץ הרחובות ריקים מאדם, המכוניות עומדות, דוממות לצידי הבתים, ורק חתולי הרחוב משוטטים לבדם בין פחי האשפה.

שניהם ישבו שקטים זה מול זה.

"אימא, אני מקווה שאת שומרת על עצמך," חיוכו לפתע נפל. "זוכרת שאת כבר בקבוצת סיכון..."

* * *

את יום הולדת החמישים היא חגגה לבדה לפני כמה ימים. כבר לא ילדה. ימי הולדת אף פעם לא היו עניין מיוחד בשבילה. גם עכשיו, ביום הולדת עגול, אין להם משמעות עבורה, למספרים.

במשך כל היום הטלפון שלה לא נדם. חברים התקשרו אליה, שלחו את ההודעות המקובלות לנייד, איחלו לה "יום הולדת שמח" עם ציוריי אימוג'י של לבבות, נשיקות ובלונים. גם אחיה ומשפחתו התקשרו אליה מחיפה ושרו לה "יום הולדת שמח". אבל אלה היו לה רק רעשי רקע. יש לה את העולם הפנימי שלה. עולם של צבעים וצורות, עולם שקט ללא מילים, ללא דיבורים. שם היא שוֹרה. לא ב"מציאות" שבחוץ.

הוריה הקשישים גרים לבדם בדירתם בנהריה. היא חרדה לבריאותם. כל יום התקשרה כדי לשמוע את קולם, אם הם מרגישים טוב, אם אחיה דאג שיהיה מי שיביא להם אוכל לפתח הדלת.

ביום ההולדת אימה התקשרה בזום. היא פתחה לאיטה את מכסה המחשב, ופניה החיוורים של אימה ניבטות אליה, והיא מנופפת בידה בחלונית. למרות שאימה כל כך השתדלה לברך אותה בשמחה, היא ראתה את הבדידות שמאחורי החיוך שלה, המאולץ.

"ג'רמל'ה שלי." היא ניגבה את עינה הדומעת.

ג'רמה מחייכת אליה בחזרה, וקולה העייף החלש של אימא מציף את חדרי ליבה. אף שכבר שנים חלפו מאז עזבה את הבית, עדיין היא הבת הקטנה, האהובה, המתפנקת של אימא ואבא.

"ממיל'ה, מזל טוב! אוף... אני לא יכולה לחבק אותך... איזה נורא זה!"

ג'רמה נוגעת באצבעה בפני אימה שבמסך. מקרבת פניה לעינית המצלמה, עושה פרצוף מצחיק... מנסה להעלות חיוך על פניה, כמו שתמיד עשתה כשהייתה ילדה. הפנים המושטחים שלהן צמודים זה לזה. הן רואות זו את האחרת פעמיים.

"לא נורא, אימא, את רואה? הנה שתינו מופיעות על המסך כפול... ככה בשנה הבאה נחגוג פעמיים..."

גם שון התקשר בזום. הוא קם מוקדם בבוקר למרות פער השעות. ברגע שפתחה את החלונית, ראתה אותו יושב חייכני מול המסך, שר לה "יום הולדת שמח". היא צחקה ומחאה כפיים, שולחת לו נשיקה מרחוק.

בקולו הנמרץ הוא הכריז: "את לא תצאי מזה כל כך בקלות, גברת. לכי לארון ותביאי בקבוק יין."

"די, שוני, עזוב שטויות... עזוב שטויות, לא צריך..." ביטלה את בקשתו בידה. בסתר ליבה הייתה מרוצה... פניה כמו נפתחו אליו. ובכל זאת הלכה לארון והביאה בקבוק, פותחן וכוס יין. כששבה ראתה שגם הוא יושב, ומולו בקבוק יין. ואז לפתע בבת אחת צג המחשב התפצל, ובריבוע נוסף הופיעו צמודים פניהם של הוריה. גוחנים לעבר המסך, חיוורים ורזים, וגם מולם עמד בקבוק יין.

איש איש בביתו פתחו את הבקבוקים ומזגו לכוסות. הרימו אותן מול המסכים - היא מהמושב בשפלת יהודה, הם מנהריה, והוא מעבר לאוקיינוס. לא הייתה עוגה. לא היו נרות לכבות. אבל כן היו גם היו הרבה משאלות חדשות.

אחיה ואשתו היו מסיעים את ההורים אליה הביתה למושב. אימה הייתה מביאה את עוגת החלב - עוגה טורקית מסורתית שנהגה להכין בבית, העוגה האהובה עליה מאז שהייתה ילדה קטנה, "העוגה של ג'רמה". הייתה מניחה אותה בזהירות בתחתית הצידנית, מסדרת סביבה קרחונים כחולים ששמרה בפריזר במשך כל השנה במיוחד לשם כך. אסור שהעוגה תתחמם או תיזל חס וחלילה בדרך הארוכה מנהריה עד שפלת יהודה.

זיכרון טעם העוגה הרטיב את פיה, זיכרון רחוק... עוגת חלב בטעם וניל. אימא הייתה מזליפה ריבת חלב על הציפוי הלבן, יוצרת קישוטים של פרחים או כוכבים. באמצע העוגה הייתה מעמידה זקופים את הנרות הצבעוניים. ג'רמה הייתה עוצמת בכוח את עיניה הכהות. כל שנה, ותמיד אותה משאלה - "שכולם יהיו בריאים, ושהציורים שלי ייצאו קסומים ומוכרים בכל העולם" - ומכבה את הנרות בעיניים עצומות, עד שהיו לשני סדקים מכווצים וצרים. בשנה שלאחר פטירתו של אביגדור היא כבר לא הביעה יותר את אותה המשאלה... בעצם כבר לא הביעה שום משאלה. כי מה הטעם? אביגדור איננו והיא לבדה.

* * *

יום ההולדת ההזוי בזום חלף כלא היה, והמגפה הרעה נמשכה ונמשכה. תחושה של סוף העולם. אסור להתקרב לאנשים, כאילו כולם מצורעים, נגועים במחלה מידבקת. במכולת נראו פה ושם כמה אנשים, מהלכים בדממה כרוחות רפאים עם מסכות וכפפות ניילון, חוששים לגעת בדבר שמא הוא נגוע. ממהרים לרכוש מוצרים חיוניים ולרוץ בחזרה לביתם הסגור. פחד מצמית מהדבקה "טיפתית", מכל מגע. החיים עצמם היו לחלום רע, ממש כמו בסיוט.

היא חיכתה לשיחות עם שון, שהתקשר לפחות פעם בשבוע. היה לה טוב לשוחח עם הילד שלה שגדל כל כך מהר.

גם עכשיו, כשבירך אותה על מכירת התמונה, הוא שוב שאל בפעם האלף את אותן השאלות - אם לא קשה לה, אם היא לא בודדה בסגר הזה, אם היא שומרת על עצמה - והיא תמיד הייתה משיבה לו אותה תשובה: "אני לבד, אבל ממש לא בודדה. טוב לי. אני מציירת... אני גם יושבת לי בגן עם הציפורים... אתמול החלפתי מבטים עם סיבכי אפור בעל כיפה שחורה, שעמד על הענף הנמוך של העץ והסתכל עליי... כך הגיע מהדרום לצפון נודד בודד... אז זהו, אל תדאג לי, חמוד..."

כך אמרה, אך קולה נשבר מעט: היא הייתה כל הזמן לבד בבית, ואביגדור... הייתה מסתובבת הלוך ושוב במיטה שנעשתה כל כך גדולה. שון הרים ידו בתנועה של חצי סיבוב כאילו מפקפק בדבריה, והיא המשיכה:

"הינה תראה, עכשיו בדיוק תפסת אותי מתחילה ציור חדש... מנסה לשחזר פה איזה חלום שחלמתי..."

שון נדרך. עיניו, עיני אביגדור, נפקחו לרווחה, ואף שידע שהיא אף פעם לא הראתה לו תמונה שלא הסתיימה, הוא אמר וחיוך רחב על שפתיו, כאילו כבר יודע מראש את התשובה:

"תראי אותה, נו, אימא, סובבי אליה את המחשב..."

"השתגעת? רק התחלתי... אל תדאג! כמו תמיד בסוף אתה תראה אותה ראשון."

הוא צחק. ג'ימי נזכרה שבטלוויזיה שידרו שוב ושוב את התמונות מכל העולם; באיטליה אין מקום בבתי החולים. בסין אנשים נופלים מתים ברחובות... בקליפורניה, מלבד המגפה, השתגע גם מזג האוויר. על פניה כמו חלף צל חיוור מודאג, והיא המשיכה:

"שמע, שוני, ראיתי בטלוויזיה שבלגן שלם אצלכם. מה קורה לכם שם בסן פרנסיסקו? אתם בסדר? תגיד."

שון הפנה מבטו מהמסך לעבר החלון. מאחוריו התריס מוגף, למרות שאצלם כבר שעת בוקר. הם החליפו מבט אילם, חסרים כל כך האחד את האחר, שון סיפר לה בקול רפה, שהיא בטח שמעה שיש שריפות מטורפות באזור. ענן עשן שוכב עליהם שם בסן פרנסיסקו, כמו שמיכה אפורה, כבר כמה ימים. אי אפשר להוציא את האף מהבית.

הוא לא יוצא, אין גם לאן... הדבר היחיד שעוד עוזר לו שלא למות משעמום זה הלימודים. הוא מתקדם בלימודים ומקווה לסיים אולי אפילו עוד השנה... והוא כל כך מתגעגע...

המקוש של חצי הפרסה שעל הדלת הכחולה בכניסה לבית של ג'רמה נשמע נוקש פעמיים.

"שוני, יש מישהו בדלת, נדבר יותר מאוחר... מעניין מי דופק לי על הדלת בשעה כזאת ובסגר הזה... טוב אלך לראות מי זה, נדבר אחר כך, ילד שלי."