אור תורה (ג) – ויקרא

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה;

וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר"

ויקרא א', א

במשפט הפותח את פרשת ויקרא אנו מוצאים שני ביטויים שונים המציינים זימוּן: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו". מה הסיבה לשימוש בשני ביטויים נפרדים – 'לקרוא' ו'לדבר'? אולי דומה הדבר לחזרה על שמו של משה בעת שהקב"ה פנה אליו מהסנה הבוער במילים "מֹשֶׁה, מֹשֶׁה" (שמות ג', ד); על פי המדרש, חזרה מעין זו היא בדרך כלל ביטוי לחיבה ולקִרבה;1 מאידך, בהביטי לאחור אל שנות נעוריי, זכור לי כי כל אימת שאחד מהוריי היה קורא בשמי פעמיים (באותם ימים היה זה "סטיבן, סטיבן"), בדרך כלל ידעתי שאני בצרות בגלל דבר־מה שעשיתי ושלא ממש מצא חן בעיניהם... מדוע, אם כן, אנו מניחים שבפסוק שלנו החזרה על שמו של משה משקפת חיבה דווקא, ולא כעס?

למעשה, מדרש התנחומא על תחילת הפרשה מציע הסבר אחר. בסוף ספר שמות מתואר הענן שירד על אוהל מועד, סמל לשכינה. התורה מציינת כי אף אחד, גם לא משה, לא היה יכול להיכנס אל תוך ענן השכינה בלי שהקב"ה הזמינוֹ לעשות כן (שמות מ', לד-לה). המדרש מסביר, אם כן, כי הקב"ה היה צריך קודם לקרוא למשה כדי שיוכל להיכנס אל תוך הענן, ורק אחר כך דיבר אליו את הצו שבראש חומש ויקרא.2

הסבר זה לא רק מפרש את הזימון הכפול בפנייתו של הקב"ה, אלא גם מציג סמליות עמוקה ומופלאה ביותר, המשקפת את האתגר שהקב"ה מציב לפני בני האדם: א־לוהים מופיע לפנינו בדמות ענן. אפילו הנביאים "רואים" אותו רק מתוך אספקלריא מעורפלת (ויקרא רבה פרשה א, יד). אולי העובדה שלקב"ה אין דמות ואין צורה, ושאין להגדירו במונחים פיזיים, נועדה ללמדנו כי מי שדבק בא־לוהים שכזה, עליו להיות מוכן להתוות שבילים חדשים ולא מוכרים ולהיכנס לתחומים לא נודעים. א־לוהי ישראל ברא עולם של תוהו ובוהו, כדי שנוכל להשליט בו סדר; עולם שיש בו רוע, על מנת שנוכל לתקנו במלכות ש־ד־י. אנו חייבים להיכנס אל תוך הערפל, אל הבלתי ידוע, ולהביא את נוכחותו של הקב"ה למקומות שטרם התגלה בהם. מצרים היתה ללא ספק חֶברה מוגדרת היטב, בעלת מעמדות ברורים של אדונים ומשרתים, של פרעונים שליטים ונתינים המשועבדים להם. אנחנו הלכנו אחרי א־לוהים בלתי נראה ובלתי מוכר לארץ לא נודעת, להביא את דברו אל המדבר השומם.

קוֹל קוֹרֵא, בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה'; יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה לֵא־לֹהֵינוּ.

ישעיהו מ', ג

וכך משבח הנביא ירמיהו את עם ישראל:

זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ; לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.

ירמיהו ב', ב

זהו האתגר האמִתי של אדם מאמין: להיכנס למקום לא נודע ולהביא את המסר הא־לוהי בדבר המונותאיזם המוסרי לאלו שטרם התוודעו אליו. זהו האתגר האמִתי של חיינו בישראל, המלאים בסכנות ובאי־ודאות. עם ישראל, מתוך ארץ ישראל, חייב לקדש את ירושלים ולשאת מבית המקדש מסר של שלום עולמי וצדק לכל בני האדם.

מהיכן שואב האדם היחיד את הכוח והאומץ ללכת עם הקב"ה אל הבלתי נודע, ואף להקים לו משכן במדבר? אולי כאשר הוא חש באמת ובתמים כי הקב"ה קורא לו ומטיל עליו ייעוד ושליחות שצריך למלאהּ, הריהו צועד נִכחו אל תוך הענן בלי פחד ומורא.

על רקע דברים אלו, נוכל להבין הבנה עמוקה יותר מדוע הקב"ה זימן אליו את משה פעמיים, ומדוע הקב"ה שב וקרא בשמו "מֹשֶׁה, מֹשֶׁה". לכל אדם שתי דמויות: דמותו שלו כפי שהוא, אך גם דמותו המוטבעת על מרכבתו של הקב"ה, בספֵרה הגבוהה ביותר. לזהות כפולה זו אף יש ביטוי בשתי ברכות דומות מאוד הנאמרות בחתונה, מתחת לחופה. באחת מהן נאמר:

בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱ־לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוֹצֵר הָאָדָם.

ובאחרת:

בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱ־לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ, וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד. בָּרוּךְ אַתָּה ה', יוֹצֵר הָאָדָם.

שתי ברכות אלו משקפות שני היבטים של האדם. ראשית - כל אחד מאתנו נולד בזמן מסוים ובמקום מסוים לזוג הורים מסוים; הוא ניחן במראה פיזי מסוים ונועד לחיות מספר מסוים של שנים. שנית - לכל אחד מאתנו, בן או בת לאומה היסטורית, יש זיכרון קולקטיבי המרחיק לאחור עד מעמד הר סיני ועד גן עדן, וגם ציפייה קולקטיבית לעתיד, לְבוא ימות המשיח. היבט שני זה של אישיותנו הוא שמחברנו אל הנצח ומאפשר לנו להתעלות מעל לזמן ולמקום מסוימים.

הקב"ה מזמן אליו את משה פעמיים וקורא מתוך הסנה הבוער "מֹשֶׁה, מֹשֶׁה", משום שבאמת יש שני משה: הראשון, משה איש מצרים, היה נסיך בחצרו של פרעה ולקח לאשה את צפורה המדיינית; ומשה השני, הוא האיש שדיבר עם הקב"ה, שזנח את חייו הנוחים, חיי נסיך, וקשר את גורלו בגורל בני עמו ובגאולתם. ככל שתגבר האחדות בין דמותנו הפיזית, הארצית, לבין דמותנו האחרת, הרוחנית, כן תגבר יכולתנו לפגוש את הקב"ה בתוך הענן והערפל של הבלתי ידוע. הקב"ה קרא למשה פעמיים משום שמשה השני הוא שאזר עוז לעמוד מול הבלתי נודע ובזכות זה גם זכה לחיי עולם.

1. ראה, לדוגמה, תוספתא ברכות פרק א הלכה יד: "משה משה, אברהם אברהם, יעקב יעקב, שמואל שמואל – כולן לשון חיבה".

2. ראה גם פירוש רשב"ם על הפסוק הפותח את החומש.