מִדבר, דיבור ודְביר
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֵאמֹר"
במדבר א', א
"במדבר" הוא שמו המקובל של החומש הרביעי בחמשת חומשי תורה, והוא הולם היטב את הספר המתעד את קורות נדודיהם הממושכים של בני ישראל במדבר.
ארבעים השנים ההן קשורות גם לתקופה אחרת: הן המבשרות של אלפיים שנות נדודים בגלות הארוכה שמחורבן בית שני עד הקמת מדינת ישראל, והן אף משמשות לגלות זו מטפורה מושלמת.
גם המילה "מִדבר" עצמה היא הרת משמעויות וארמזים הנוגעים בדרכים רבות לגלות עם ישראל. השורש דב"ר עניינו רעייה והנהגה; המדבר קרוי כך משום שמנהיגים ורועים בו את הצאן. הרעייה היא המקצוע הקדום ביותר, והמדבר – ובפרט נאות המדבר וסְפַר המדבר – הוא המקום שאליו מתבקש להוביל את העדר: ארץ ללא בעלים, שהרועה יכול לשלח בה את בְּעִירו, את הכבשים ואת העזים, בלי לפגוע לא ברכוש פרטי ולא באקולוגיה של הארץ הנושבת. דַּבָּר משמעו מנהיג ורועה, אולי גם מפני שהוא מנהיג את הצאן בדברים, כלומר בצלילים בעלי משמעות ובמילים. כמוהו גם דַּבָּרָם של בני האדם, המנהיג, שבמסריו המילוליים נוסך רוח בעמו. הנה, עשרת הדיברות ניתנו במדבר סיני, והן מנהיגות את עם ישראל, ואיתו חלקים נכבדים מהאנושות, עד עצם היום הזה.
יתֵרה מכך, בכל נדודיהם של בני ישראל במדבר הם נשאו איתם את המשכן, מקומה של השכינה. הקב"ה לא היה במשכן; הרי אפילו השמים ושמי השמים אין די בהם להכילו, כמו שאמר שלמה המלך כשחנך את המקדש בירושלים (מלכים א ח', כז). לא הקב"ה שכן במשכן, אלא דיבורו. שכנו בו עשרת הדיברות החרותים על לוחות האבן שבארון, ושכן בו כל מה שהוסיף ודיבר הקב"ה – "וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת" (שמות כ"ה, כב).
דברים אלה, הדיברות והדיבורים, הם שהפכו את המדבר "הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם" – הסמל לסביבה זרה, אכזרית, מנוכרת, לוהטת בימים ומקפיאה בלילות וצחיחה עד מוות – למרחב מקודש, למקום שבו נשמע דבר ה': "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי".
ואכן, הדיבורים, הדיברות והדברים ממדבר סיני ומהר סיני הוסיפו וקידשו עוד הרבה מדבריות של נדודים, את מָרָקֵשׁ, ווילְנא וניו־יורק ושאר ערי גלותנו! דברו של ה' יכול להפוך כל מדבר – ומכאן, בקל וחומר, כל מקום – למשכן של קדושה.
העולם הוא מִדְבר המחכה להפוך לדביר על ידי דיבוריו של הקב"ה, המגיעים אלינו דרך דַּבָּרים רבי השראה.
* * *
בשולי הדברים – ממועדון הריקודים לאוהל מועד:
הרשו לי לשתף אתכם בסיפור מחיי הקודמים, בגלות הווסט־סייד של מנהטן – סיפור שלימד אותי כיצד יכול הדיבור לנסוך קדושה על מקום הנראה כרחוק ביותר מכך.
בשנות השבעים המוקדמות נפתח דיסקוטק חדש, ולוֹ חלון ראווה גדול, בפינת ברודווי ורחוב 72. שמו היה "תל אביב", ובעליו היה ישראלי שחי בניו־יורק – אך זה לא הפריע לו לפעול בכל לילות השנה, אפילו בליל יום־כיפור. בית הכנסת ששימשתי רבו, בית הכנסת "לינקולן סקוור", נמצא לא הרחק משם. טלפנתי לדיסקוטק אולי עשרים פעם כדי לנסות לשכנע את הבעלים לסגור אותו לפחות בליל יום־כיפור, עד שהמזכירה הבהירה לי סופית שאין טעם: הבעלים אינו מוכן לדבר עם רבנים!
בימים ההם הגיע לקהילתנו לשבת אחת ידידי האהוב והנכבד, רבהּ של מגדל־העמק, הרב יצחק דוד גרוסמן. הרב גרוסמן, שזכה לימים בפרס ישראל על מפעל חיים של תרומה מיוחדת לקהילה ולחברה, הוא מנהיג דתי כריזמטי, שנודע בהצלחתו לקרב רחוקים, ואסירים בפרט, לשמירת תורה ומצוות. בתום סעודת ליל שבת מענגת בביתי, שהיתה גדושה בדברי תורה ובניגונים חסידיים מעוררי השראה, הוא הציע שנצא ל"שפָּציר", כפי שמכונה ביידיש טיול רגלי נינוח של שבת. ניסיתי להסביר לו שהאווירה הכללית ברחובות הווסט־סייד של מנהטן אינה שבתית במיוחד, אם לומר זאת בעדינות. אך לשווא.
יצאנו, ורגליו הובילו את שנינו לכיוון ברודווי פינת רחוב 72, היישר אל מול חלון הראווה הגדול שחשף לעין כול את רוקדי הדיסקו המשולהבים. "ראית פעם יתוש שנלכד בצנצנת זכוכית?" הוא שאל אותי ביידיש, השפה שבה שוחחנו. "הוא מתפתל בכל תנועות המחול האפשריות, ונראה מפזז מרוב אושר. אבל בעצם היתוש משווע לחמצן. כך גם האנשים הרוקדים פה. הם משתגעים ממחנק, נאבקים בחיפוש אחרי שבת אמִתית. בוא ניכנס ונַראה להם שבת".
לפני שהיה בידי סיפק להתנגד הוא נכנס לדיסקוטק – ואני, מתוקף היותי מארחו, חשתי מחויב להיכנס בעקבותיו. הרב גרוסמן היה מעוטר בזקן ארוך ובפאות, חבש שטריימל ולבש קפוטה, ואני הייתי לבוש בחליפה שבתית, חבוש כיפה וציציותיי משתלשלות מתחת לחגורתי. הלהקה שניגנה שם היתה ישראלית, וכשהנגנים ראו אותנו נכנסים הם הפסיקו מיד לנגן. בין הרוקדים זיהיתי שלושה גברים צעירים ממתפללי בית הכנסת. הם נראו המומים. שניים מהם כיסו את פניהם ורצו החוצה, והשלישי ניסה להסביר לי שהוא לא בא לבלות שם, אלא למצוא את הרופא של אמו שעברה איזה התקף.
הרב גרוסמן התחיל לשיר זמירות שבת. ומופלא ככל שיישמע הדבר, קהל הרוקדים הסתדר בשני מעגלים, אחד של בחורים ואחד של בחורות. כעשרים דקות הם רקדו, כאחוזים בחבלי קסם, עד שהרב גרוסמן ביקש ממני שאדבר אליהם באנגלית. סיפרתי להם על יופייה המכשף של השבת, על השמחה והאהבה שבה, והם האזינו באוזניים כרויות. הרב גרוסמן הוביל את הנוכחים בעוד זמירת שבת אחת – ויצאנו.
אינני יכול לומר שהנס נמשך. לא עברו חמש דקות, ולהקת הדיסקו חידשה את נגינתה. אבל עוד לפני יום־הכיפורים הבא, דיסקוטק "תל אביב" נסגר. מדוע? אינני יודע; אולי מפני שהבעלים אינם מדברים עם רבנים... אבל אני כן יודע שבמהלך השנתיים שלאחר מכן, לפחות תריסר רווקים צעירים הצטרפו לבית הכנסת לינקולן סקוור בעקבות החוויה ההיא בדיסקו. לדבר ה' יש כוח להפוך אפילו דיסקוטק למשכן – ולוּ לעשרים דקות של נצח.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.