פרק 1
מסע שורשים
ב-1958 מלאו 19 שנים לצעירה מוסקבאית בשם אירינה או אירה לייקינה. היא סיימה שנה שנייה באוניברסיטה והחליטה לבלות את חופשת הקיץ בעיר פאודוסיה שבחצי האי קרים, עם חברתה זויה. אירה וזויה בילו את הערבים בטיולים נעימים בטיילת שעל חוף הים, שנקראה אז ״שדרות לנין״. באחד מטיוליהן לעת ערב פנו אליהן בחורים בני המקום בבדיחות ובהלצות. אחרי זמן-מה המשיכו כולם בדרכם.
באותו ערב הציעה אירה לזויה ללכת לאולם הריקודים שבסנטוריום הצבאי המקומי.2 היא ומשפחתה נפשו שם כמה שנים קודם. אולם הריקודים שימש מקום מפגש לאזרחים סובייטים. אלא שהצעירות לא הורשו להיכנס לאולם, כיוון שהוא הוכרז "לחברים בלבד". כלומר, רק למי שנפש בסנטוריום. עם זאת, מי שהכיר את הפִּרצה בגדר המקיפה את המקום הצליח לפעמים גם הוא להיכנס.
אירה הכירה את הפרצה. היא גילתה אותה מזמן, בעת שהתאכסנה שם עם משפחתה. מובן שהפרצה נותרה כשהיתה, אף אחד לא טרח לתקן אותה, ושתי העלמות החליטו לנצל את ההזדמנות. זויה טיפסה ועברה ראשונה.
לפתע שמעה מאחוריה קריאה, "איי יאי, יאי! תתביישי לך!"
היא העיפה מבט לאחור וראתה את הבחורים הצעירים שאותם פגשו קודם לכן בטיילת. התברר כי הן לא היחידות שהכירו את הכניסה הסודית לאולם הריקודים.
אחד מהם שיווה לעצמו פנים רציניות ואמר: "אני בטוח שאתן קומסומוליות - ראשי תיבות ברוסית של איחוד הנוער הקומוניסטי-לניניסטי של ברית המועצות - וסטודנטיות, והנה אתן מטפסות על הגדר!"
זויה אישרה: "כן, אנחנו סטודנטיות וקומסומוליות!" ופילסה לעצמה ראשונה את הדרך לאולם הריקודים. אירה הלכה בעקבותיה, ואחריהן הגיעו גם הבחורים.
עד מהרה הזמין אחד מהם את אירה לריקוד סלואו, ואז לעוד ריקוד, שלאחריו הציג עצמו. בוריס שמו. בהמשך התיישבו השניים על אחד הספסלים ושוחחו עד אחרי חצות. בתום הערב הוא ליווה את שתיהן לביתן, ושאל את אירה אם תרצה להיפגש גם למחרת.
יומיים אחר כך, בוריס - אבי, הציע נישואים לאירה - אמי.
היא אמרה כן!
עד היום אין לאמי הסבר הגיוני לכך שהסכימה להצעת הנישואים של אבי כל כך מהר ובלי לחשוב פעמיים.
הוריהם של הזוג הצעיר הגיבו בסקפטיות להחלטתם של השניים להינשא. אביו של בוריס הזמין את הבחורה המוסקבאית לביתם, שם היא עברה חקירת שתי וערב על משפחתה. התברר שהוריו של בוריס יהודים - יוסף בוריסוביץ ורחל זחרובנה נבזלין, וכך גם הורי אמי - מרק אייזיקוביץ ויבגניה סמיונובנה לייקין. מידע זה חימם במהירות את יחסם הצונן כלפי אירה ומוסס את התנגדותם לנישואים.
אמי, אירינה מרקובנה, ואבי, בוריס יוסיפוביץ'
למחרת התקשרה אירינה למוסקבה והפתיעה את הוריה בהודעה הלא צפויה. אמה, ז'ניה, סבתי לעתיד, הביעה חששות רבים. מוּניה, סבי לעתיד, הגיב בעצבנות. הם נסעו לפאודוסיה להכיר את מי שבקרוב ייהפכו לקרוביהם. כשנפגשו, עברו הגברים לדבר ביניהם ביידיש - שפה שבה דיברו יהודים שנולדו בתחילת המאה ה-20.
ככל שהתקדמה השיחה, כך גילו השניים שהם מגיעים במקור מעיירות יהודיות קטנות בבלארוס, שזכתה אז לעצמאות: יוסף מדוברובנה ומרק מקלימוביצ'י. המרחק בין שתי העיירות הוא כ-150 קילומטרים בסך הכול. גילוי זה היווה בסיס לחברות אמיצה שצמחה ביניהם ונותרה איתנה כל ימי חייהם.
אירינה לייקינה ובוריס נבזלין קיבלו אפוא את ברכת הוריהם לבוא בברית הנישואים. העלם הצעיר עבר למוסקבה, וב-28 בספטמבר 1958 קיבלו בני הזוג את רישיון הנישואים האזרחיים שלהם ממשרד הרישום האזרחי, שם נהגו לבצע תיעודים של לידות, נישואים, פטירות וכדומה. שבוע אחר כך נערכה מסיבת חתונה.
בחלוף שנה, ב-21 בספטמבר 1959, נולדתי במחלקת היולדות מספר 25 שבמוסקבה. שנים רבות ליוותה אותי התחושה שיותר מכול אני מוסקבאי. את בלארוס, מולדת אבותי, שבה הם חיו במשך מאות שנים, ראיתי כמחוז פרובינציאלי מרוחק ולא מצאתי בו כל עניין, מה עוד שלאחר מלחמת העולם השנייה כמעט שלא נותרו בבלארוס קרובי משפחה. כיום, הודות למחקר המקיף שנערך על ההיסטוריה של בלארוס, ובעיקר הודות לחקר השורשים שהוזכר לעיל - תולדות משפחתי - אני יכול לדמיין באופן ברו היא ומשפחתה נפשו שם כמה שנים קודם זר יותר איך נראו בעבר חייהם של אבותי. אשתמש בדוגמה של העיירה - או השטעטל, ביידיש - שממנה הגיעו הנבזלינים, כדי לספר לכם בשמחה על תולדותיה של דוברובנה.
***
מאז ימי הביניים היתה מזרח בלארוס שטח הגובל בממלכת ליטא ובדוכסות הגדולה של מוסקבה. ב-1569 התאחדה ליטא עם פולין - כך נולד האיחוד הפולני-ליטאי - הדוכסות של מוסקבה היתה לרוסיה הצארית, ובלארוס שוב נותרה כלואה בין שני מוקדי כוח גדולים ממנה. במחצית השנייה של המאה ה-18, ממשלותיהן של שלוש מדינות - אוסטריה, פרוסיה ורוסיה - חילקו ביניהן בהדרגה את שטח האיחוד הפולני-ליטאי, וב-1772 נהפכה מזרח בלארוס לחלק מן האימפריה הרוסית. מיקומה היווה מובלעת בין תחום המושב - שם, לפי חוקי האימפריה הרוסית, הורשו היהודים להתיישב - לבין רוסיה פנימה, שבתחומיה נאסר על היהודים לקבוע את מקום מגוריהם.
יהודים הגיעו למזרח בלארוס בשלב מאוחר למדי, בערך במחצית השנייה של המאה ה-16. הקהילות היהודיות הראשונות צצו בערים גדולות כמו ויטבסק, מוהילב אורשה ומסטיסלבל. במאה ה-17 כבר היו קהילות גם בערים קטנות יותר ובעיירות. משמעות המילה miasteczko בפולנית או שטעטל ביידיש היא "עיירה קטנה".
אין בידי מידע על התאריך המדויק שבו הוקמה העיירה שלי, דוברובנה, הממוקמת בנקודה שבה זורם יובל היוצא מן הגדה השמאלית של נהר הדנייפר. בתחילת המאה ה-16 העניק הדוכס אלכסנדר, ששלט בדוכסות הגדולה של ליטא, את העיירה דוברובנה, על טירות העץ שלה, לנסיך יורי גלבוביץ ששלט בסמולנסק. היא נותרה בידי משפחתו של הנסיך עד לסוף המאה ה-17. ב-1630, ניקולאי גלבוביץ, נסיך דוברובנה, בנה בעיר קתדרלה ומנזר פרנציסקני.
האירוע החשוב ביותר בתולדות דוברובנה הוא מצור שהטיל הצבא הרוסי על הטירה המקומית ב-1654. באותה עת תמך הצאר אלכסנדר מיכאילוביץ במרד שהוביל בוגדן חמלניצקי, ואשר גרם למלחמת רוסיה-פולין, שהתנהלה בשנים 1654-1667. בתחילת המלחמה, ביולי 1654, הקיפו כוחות רוסיים את טירת דוברובנה. מגיני הטירה לחמו בגבורה, והתוקפים הצליחו להשתלט עליה רק אחרי ארבעה חודשים. עם כיבושה גורשו אנשי חיל המשמר ותושבי העיירה לרוסיה, והטירה והעיירה הועלו באש.
מאחר שרוסיה הצארית לא התירה ליהודים שלא הוטבלו לגור בתחומיה, כל האסירים היהודים שנתפסו במהלך המלחמה הוטבלו בכפייה לנצרות. ביניהם היו גם יהודי מקומי בשם יקושקה יעקובלב ואשתו, ילדיהם וכלותיהם - כ-20 איש שהוטבלו בכפייה לכנסייה הרוסית האורתודוקסית לפני שנשלחו למוסקבה. ועדיין זה לא היה הגרוע מכול. ב-1655 החיילים הרוסים, ולא הקוזקים של חמלניצקי, טבחו בקהילה היהודית של מוהילב.
בתום המלחמה, לקראת סוף 1667, הוחזרה דוברובנה לאיחוד הפולני-ליטאי, וסביר שגם היהודים חזרו לשם באותה עת. על כל פנים, פיוטר טולסטוי - חברו של הצאר פיוטר הראשון - שטייל במחוז מוהילב 30 שנה מאוחר יותר, כתב על דוברובנה כך: "בעיר הזו חיים יהודים רבים".
בין תושבי דוברובנה היו גם יזמים שהיו מוכנים ליטול על עצמם סיכונים. הם ראו את ההזדמנויות שנפתחו בפניהם הודות לקרבה הגיאוגרפית לרוסיה, אך לרבים מסיפורי ההצלחה הכלכלית של היהודים הללו היה סוף טרגי. כך, לדוגמה, סיפורו של ברוך לייבוב מדוברובנה, שהיה נתין של האיחוד הפולני-ליטאי והצליח בעסקים שונים שעשה ברוסיה. הוא היה פקיד שומה שידע להרוויח גם מעסקי אלכוהול ומכס בסמולנסק. הגיוני להניח שברוך, איש העסקים מדוברובנה, המשיך להרחיב את עסקיו, אבל באחת מהפעמים ששהה במוסקבה הוא פגש את אלכסנדר ווזניצין, איש צבא שיצא לגמלאות. הם החלו להתווכח ביניהם איזו דת חשובה יותר, ויכוח שבסופו החליט הסגן הרוסי להתגייר! בחורף 1737 העתיק היהודי החדש את מקום מגוריו לדוברובנה, שם עבר ברית מילה.
למרבה הצער, אשתו של ווזניצין סירבה ללכת בעקבות בעלה, שלא יכול היה, כמובן, להסתיר מפניה את התהליך הדרמטי שעבר. תחת זאת היא החליטה לדווח עליו לרשויות. אלה נהגו לעצום עין אל מול עסקאות מפוקפקות שבהן היו מעורבים יהודים - במיוחד כאשר הדבר שירת גם אינטרסים שלהן - אך במקרה זה הן לא יכלו לשאת חריגה כה בוטה, ואף בגידה, בתפיסתם הדתית. ווזניצין ולייבוב הושלכו שניהם לכלא, וב-15 ביוני 1738 הועלו על המוקד בסנט פטרסבורג בצו של הצארית הרוסייה אנה. הסיבה שניתנה להוצאתו להורג של אלכסנדר היתה "כפירה בישו המושיע, דחיית חוקי הדת הנוצרית וקבלת הדת היהודית". ברוך לייבוב, לעומת זאת, הורשע ב"שידול ליהדות תוך שימוש באמצעי שקר".
לסיפור זה היו השלכות דרמטיות על משפחתו של לייבוב - וגם על כלל היהודים. ב-1740 גורשו היהודים מרוסיה הקטנה, הנמצאת בימינו בצפון-מזרח אוקראינה. שנתיים מאוחר יותר הם גורשו גם מאמא רוסיה.
ואף על פי כן, קהילת יהודי דוברובנה המשיכה לשגשג. מפקד אוכלוסין שנערך ב-1764 העלה כי הקהילה היהודית במקום מונה 800 איש. זהו התיעוד הראשון בכתב על קרובַי הרחוקים: יוזל (יוסף) לייבוביץ, מאיר (בנו), רחלה (אשתו), צביה (בתו), שמואל (בנו).
מקורותיו של שם המשפחה נבזלין, שתועד עוד בדוברובנה, מתוארכים לתקופה זו. סביר שהדברים קשורים גם למאיר, שמוזכר במפקד האוכלוסין של 1764. אביו של מאיר נקרא יוזל - יוסף ביידיש.
רוב היהודים במזרח אירופה - לבד ממשפחות אצולה - לא החזיקו בשמות משפחה. זאת תופעה נפוצה בימים ההם, וידוע כי גם לנוצרים רבים באותו אזור לא היו שמות משפחה. ב-1804, כשהשלטונות הרוסיים דרשו מהיהודים לאמץ לעצמם שם משפחה, סביר להניח שאז קיבל מאיר את השם אבזלין - אבזל כשיבוש של יוזל. לימים תועד השם אבזלין בצורות שונות. לעתים הושמטו אותיות ולעתים נוספו, כיוון שהרבנים או הפקידים הרוסים שהכינו את הרשימות ואת המסמכים לא התעמקו במיוחד בהגייה ובכתיבה נכונה של השמות ברוסית. בשלב כלשהו נוספה האות נון לתחילת השם - הצורה הזאת אופיינית ליידיש הצפון-בלארוסית - וכך נהפך אבזלין לנבזלין.
ב-1772, זמן קצר לאחר חלוקתה הראשונה של פולין, הועברו שטחי מזרח בלארוס, יחד עם דוברובנה, לידי רוסיה. עד מהרה התברר שאלכסנדר-מיכאיל סאפגה, מושל העיר, פוליטיקאי ליטאי חשוב ואיש צבא, מכר את דוברובנה לנסיך גרגורי פוטיומקין.
בדומה לנציגי שלטון רוסים רבים שבאו אחריו, רצה גם גרגורי אלכסנדרוביץ פוטיומקין לשנות מן היסוד את אורח החיים המסורתי של היהודים במקום. אומרים שבנה בית חרושת לאריגה על אדמותיו החדשות, ושכפה על היהודים המקומיים לעבוד בו. כמה חבל שבמאה ה-18 בני עמי לא ראו את היוזמות האלה דווקא בעין יפה.
תחת זאת, היהודים ראו ברעיון הזה של פוטיומקין אסון נורא שנפל עליהם, ומיהרו לכנס אסיפה שבה החליטו ללכת לצארית להתלונן בפניה על הנסיך החביב עליה. נראה כי יהודי דוברובנה חשבו לא מעט על האופן שבו יוכלו להטות לטובתם את יקטרינה הגדולה, ולבסוף הוחלט להציע לה שוחד כבד. נבחרו שני נציגים שנשלחו לפטרסבורג. במהלך פגישה עם הקיסרית הבטיחו לה השניים "10,000 רובל ואולי אף יותר", אם רק תעצור את הקמת בית החרושת בדוברובנה. אמנם הקיסרית הנאורה סיננה לעברם "אידיוטים!" אך למראה כספי השוחד ציוותה, כמובן, על הפסקת הבנייה.3
דוברובנה לא נותרה זמן רב בידיו של הנסיך הרדיקלי. ב-1787 החליף פוטיומקין את אדמותיו - ובכלל אלו את העיירה - באדמותיו של האציל פרנטישק קסאוורי לובומירסקי אשר ״באוקראינה של הגדה הימנית״.4 אחד ממעונותיו הראשיים של לובומירסקי נבנה בדוברובנה. האחוזה שלו כבר לא קיימת, אבל הפארק נותר על תלו עד עצם היום הזה.
המנזר הקתולי-פרנציסקני, שנבנה בדוברובנה ב-1630, הוענק למסדר הפיאריסטים,5 שב-1785 ייסדו בדוברובנה קולגיום, מוסד חינוכי לילדים נוצרים, שהלימודים בו היו חינם. בסוף המאה ה-18 התרחש בדוברובנה אירוע, שכמו יצא מדפי הרומנים של אותה תקופה: בלי לקבל את רשות אביה, החליטה בתו של הנסיך קסווארי לובומירסקי להינשא לאציל שירד מנכסיו, והזוג בא בברית הנישואים באירוע שנערך בסתר במנזר הפיאריסטי.
מספרים כי לובומירסקי רתח מזעם, וכי היה נחוש לנקום. לא הרחיק היום שבו קרתה "תאונת" שריפה במנזר, ושני הנזירים אשר השיאו את הזוג המאוהב נמצאו ללא רוח חיים בדנייפר. הפיאריסטים המסכנים הוגלו, ובמקומם הזמין הנסיך את הטראפיסטים.6
לאחר מהפכת 1917 הוגלו כל הנזירים, כמילות השיר "הלאה הנזירים, הרבנים והכמרים". מבני המנזר נהפכו לבית ספר טכני, שסיפק כוח עבודה לבית החרושת דנפרובסקיה. אחד מבוגרי בית הספר הזה - סבי יוסף - סיים את לימודיו ב-1930 עם תואר מורה, ואז מונה למנהל. המבנה שנותר מהמנזר עומד על תלו עד היום.
מקורה של תנועת החסידות, מיסודו של רבי ישראל בן אליעזר - הבעל שם טוב - הוא באזור זה, העיירה מז'יבוז' שבמחוז פודוליה. באותה עת חי בדוברובנה הרב אליהו ירוחם, שכינויו היה "שָֹרָף״ (מלאך). בני תקופתו סיפרו ש״כשהוא התפלל, בית הכנסת כולו רעד". כאשר שמע על הבעל שם טוב, נסע הרב ירוחם 750 קילומטרים עד למז'יבוז', והיה לחלק מתנועת החסידות. לאחר מותו של הבעל שם טוב, נסע הרב ירוחם כמה פעמים לחצרו של דב בער ממזריטש (1704-1772), הידוע גם כ״מגיד ממזריטש״, שהיה המנהיג השני של תנועת החסידות ויורשו של הבעל שם טוב.
ב-1803 התיישב רבי שניאור זלמן, מייסד חסידות חב"ד, שעמד בראש חסידי בלארוס, בעיירה ליאדי, כ-40 קילומטרים מדוברובנה. עוד קודם לכן, ב-1796, גייס דב בער מדוברובנה כספים למען חסידים בארץ ישראל. זלמן מדוברובנה היה קשור קשר הדוק לחצרו של הרבי שניאור זלמן שבעיירה ליוזנו בסוף 1790.
עם החסידים שהיו מקורבים לרבי שניאור זלמן נמנה גם מאיר יוזלס מדוברובנה, שאותו כבר למדנו להכיר כאבי משפחת אבזלין (נבזלין).
יהיו מי ששמות האנשים הללו לא יאמרו להם דבר, אך הם יקרים ללבם - ואף קדושים - לדידם של יהודים דתיים רבים ועבור אין-ספור חסידים הפזורים ברחבי העולם; בדיוק כפי ששמות השליחים הנוצרים קדושים עבור מאמיני הנצרות. נוסף על כך, בישראל יש גם רחובות הקרויים על שמם של האנשים הללו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.