פרסי ג’קסון והאולימפיים 7: זעם האלה המשולשת

1. תאונה לא נעימה בחדר המנהלת

אוקטובר. החודש הכי טוב בשנה.

האוויר היה קריר. העלים בסנטרל פארק החליפו צבעים. ובעגלת המזון האהובה עלי ברחוב 86 מכרו בוריטוס מיוחדים לליל כל הקדושים.

ונוסף על כל זה, בזמן האחרון לא היו לי שום בעיות בחזית המיתולוגית. אף אל לא דפק על הדלת שלי ודרש שאצא לשליחות בשבילו. אף מפלצת לא ניסתה להרוג אותי.

במשך שלושה שבועות נפלאים, הייתי סתם תלמיד תיכון רגיל בכיתה י"ב. וכשאתה הבן החצוי של פוסידון, "רגיל" זה שינוי מרענן — גם כשזה בא עם שיעורי בית ושיעורים פרטיים בסופי שבוע.

אתם אולי שואלים את עצמכם, למה חצוי רב־עוצמה בשנת הלימודים האחרונה שלו בתיכון צריך שיעורים פרטיים בסופי שבוע?

אולי אתם לא מכירים אותי. קודם כול, אני דיסלקטי ויש לי הפרעת קשב. דברים קטנים כמו לקרוא ולהתרכז קשים לי יותר מאשר, נניח, לקפוץ מחלון הכיתה כדי להילחם בחזיר בר נושף אש. מוזר, אבל מורים לא נותנים נקודות בונוס על קטילת חזירים מפלצתיים.

וגם פיספסתי את כל כיתה י"א בגלל עניינים מסוימים שלא ניכנס אליהם (הרה) בגלל אלים מסוימים שנוהגים לדחוף את האף (הרה) מסיבות שקשורות באפוקליפסה קוסמית (הרה).

אז למדתי ב"תיכון אחר", המקום היחיד שיעניק לי תעודת סיום שתאפשר לי ללמוד באוניברסיטה עם החברה שלי. כדי לפצות על כל השיעורים שפיספסתי שלא באשמתי (הרה), נאלצתי ללמוד בסופי שבוע.

בשבתות היה לי שיעור ספרדית כפול עם ד"ר אֶרְנַנְדֶס בקולג' הקהילתי של מנהטן. בימי ראשון השתתפתי בשיעור כימיה אונליין. ועם תחילת השבוע ביום שני, כשממש כבר הייתי חייב לנוח, כשלתי אל בית הספר עם כאב ראש מהדהד, וניסיתי לעבור את השיעורים הרגילים שלי בלי שהמוח יישפך לי מהאוזניים.

פה ושם יועצת בית הספר שלי, אֶוּדוֹרָה, היתה מגיחה מהמשרד שלה ומסמנת לי בשני אגודלים זקופים. "אתה מסתדר מעולה!"

אבל רוב הזמן היא עזבה אותי בשקט. אף אחד לא ידע את זה, אבל היא היתה נֶרֶאידה שעבדה בשביל אבא שלי. אני חושב שהלחצתי אותה. או אולי היא פשוט חששה לשאול איך מתקדמות ההמלצות שלי לאוניברסיטה. יצאתי למסע חיפושים עבור גַנימֶדֶס והשגתי ממנו מכתב המלצה, אבל עדיין הייתי צריך המלצות משני אלים יווניים נוספים כדי להתקבל לאוניברסיטת רומא החדשה. ולא אקבל אותן בחינם, כמובן.

התאריך האחרון להגשת המועמדות הלך והתקרב, והכול היה שקט.

יותר מדי שקט. למעשה, הכול היה כל כך שקט, שנרדמתי בשיעור ספרות אנגלית ולא קלטתי את זה עד שהמורה נעמדה ממש מעלי ואמרה, "פרסי?"

התעוררתי בבת אחת. למרבה המזל לא שלפתי את החרב שלי.

"תֵמה!" צעקתי, כי זאת השאלה שהתכוננתי לענות עליה לפני שנרדמתי. "התמה היא רצון חופשי לעומת גורל."

המצח של גברת פוֹרֵיי התקמט. התלמידים האחרים התאמצו לא לצחוק.

"הדודה שלך מחכה במזכירות." גברת פוריי נתנה לי פתק. "היא באה לאסוף אותך."

היו כמה בעיות עם ההכרזה הזאת. קודם כול, זה היה מביך — קרובת משפחה באה לאסוף אותי כשאני לגמרי מסוגל לנסוע ברכבת התחתית. אפילו הוצאתי רישיון נהיגה, למרות שלנהוג בניו יורק מפחיד בהרבה מאשר רוב מסעות החיפושים שיצאתי אליהם.

שתיים, אם אני אצא מבית הספר מוקדם, זה אומר השלמה של החומר ומורים עצבניים.

שלוש, אין לי דודה. לפחות לא בצד האנושי של המשפחה...

מילמלתי התנצלות לגברת פוריי, ניגבתי רוק מהלחי והלכתי למזכירות. היתה לי הרגשה שהתשובה לגבי רצון חופשי לעומת הגורל דווקא רלוונטית. זאת די התמה של החיים שלי.

כשעברתי על פני משרד היועצת, אודורה שירבבה את הראש החוצה במבט מופתע.

"היי," אמרתי. "את יודעת משהו על —?"

"שששש! אני לא כאן!" היא סגרה את הדלת.

זה היה קצת מוזר, אפילו יחסית אליה. תהיתי אם נראידות הן כמו מרמיטות, שאומרים שאם הן מציצות מהמחילה שלהן ורואות את הצל של עצמן, הן חוזרות פנימה לשישה שבועות נוספים של תרדמת חורף.

כשהגעתי לדלפק המזכירות, ראיתי את המזכירה עומדת שם קפואה ובוהה באוויר. היא הצביעה על משרד המנהלת ומילמלה, "הם מחכים."

מזכירה מהופנטת. לא טוב.

דפקתי על הדלת של משרד המנהלת. הדלת נפתחה בחריקה. ד"ר סמואלס ישבה ללא תנועה מאחורי השולחן שלה, בעיניים זגוגיות. לצידה עמדה אישה בת גיל העמידה בשמלה כהה בלי שרוולים. על הצוואר שלה נצצה מחרוזת יהלומים. השיער שלה היה סבך של ציציות שחורות ומעליו הילה של אש ירוקה.

שיער בוער. בהחלט לא טוב.

"אה, יפה," אמרה האישה בשחור. היא העיפה מבט במנהלת. "את יכולה לצאת."

ד"ר סמואלס קמה והלכה החוצה, וסגרה את הדלת מאחוריה. היתה לי הרגשה שלצוות בית הספר שלי יתחיל להימאס מזה שישויות מיתולוגיות משתלטות על התפקידים שלהם. בהתחלה אודורה הפכה ליועצת בית הספר. עכשיו האישה הזאת בשחור השתלטה על משרד המנהלת. יום אחד אני אגלה שאת המורה לספורט החליף דרקון נושף רעל... אם כי במחשבה שנייה, אני לא בטוח שמישהו ירגיש בהבדל.

האישה בשחור התיישבה בכיסא המנהלת. היא החליקה את הידיים על משענות הכיסא כאילו בוחנת את הכס החדש שלה. נראה שהוא מקובל עליה. לפני שהיא תפרוץ בצחוק מטורף או תישא נאום על כך שבית הספר הזה שייך לה עכשיו, החלטתי שעדיף שאדבר.

"היי," אמרתי. כן כן, אשף המילים.

"אתה יכול להמשיך לעמוד, פרסי ג'קסון." היא ריפרפה באצבעות אוהבות על שולחן הפורמייקה הסדוק. "אני לא מצפה שזה ייקח הרבה זמן."

ניסיתי לא לחשוב על הדרכים הרבות שבהן היא יכולה להרוג אותי על המקום. "ואת —?"

לא התכוונתי להישמע גס רוח. לפעמים פשוט לא עולה על דעתם של האלים להציג את עצמם, והתחלתי לחשוד שהגברת הזאת שייכת לקטגוריית הישויות העוצמתיות המעצבנות.

העיניים הכהות שלה נצצו. היא רכנה קדימה ושילבה אצבעות, ולמעשה נראתה יותר כמו מנהלת משהמנהלת האמיתית שלי נראתה אי־פעם. "אתה יכול לקרוא לי נושאת הלפיד, הצועדת בכוכבים, המשוטטת בלילות, פורעת המתים, בת פֶּרְסֵס ואַסְטֵריה, האלה המשולשת!"

"אהא," אמרתי. עדיין לא היה לי מושג מי היא.

אתם בטח חושבים לעצמכם, פרסי, אתה מתעסק עם האלים היווניים כבר שנים. איך לא זיהית אותה?

הבעיה שבני אלמוות תמיד משנים איך הם נראים. ויש מאות אלים יווניים. הם גם לא אוהבים לענות תשובות ישירות. זה אף פעם לא היי, אני זאוס. זה תמיד אני מרעים הרעם, הפטריארך הפרנואידי, הנואף השמימי, היושב על ברקים, מלך מוצרי הטיפוח לזקן.

הקטע הזה של "האלה המשולשת" כן העלה בי זיכרון מעורפל כלשהו, אבל ארץ המיתוסים היווניים מלאה באלות משולשות: אלות הגורל. האחיות האפורות. אלות הנקמה. דסטיניז צ'יילד. לא הייתי מסוגל לעקוב אחרי כולן.

חיכיתי בשקט שהאלה תרחיב. זאת נראתה דרך הפעולה הבטוחה ביותר.

האלה הזעיפה פנים. אולי עיצבן אותה שאני לא מתרפס או מעלה מנחה או משהו.

"אני הֵקָטֶה," היא אמרה בקול רם ואיטי. "אלת הקסם, הצמתים והשליטה במתים?"

הלשון שלי הפכה לחול. מעולם לא פגשתי את הקטה רשמית, אבל הכרתי את העבודה שלה. זכרתי אותה מלהיטים כגון "הצטרפתי לקרונוס בקרב על מנהטן (אבל אז עברתי צד)" או "עזרתי לחברתך הייזל להילחם בענק (אבל רק אחרי שידעתי שהענקים הולכים להפסיד)". הקטה תמיד עשתה עלי רושם של שחקנית קבוצתית — ברגע שהיא יודעת בוודאות איזו קבוצה תנצח.

"בטח," אמרתי. "ליידי הֵקָטֶה."

נראה שהיא לא מרוצה מזה שאני מתעקש לא להתרפס. טוב, היא תצטרך ללמוד לחיות עם זה. אני לא חזק בהתרפסויות.

"אז עברו עליך כמה שבועות רגועים?" היא שאלה. "האלים האחרים עזבו אותך בשקט כפי שביקשתי?"

"אני — רגע. כפי שביקשת?"

היא נופפה ביד כאילו מפזרת עשן. "אמרתי להם שיתרחקו ממך. לא יכולתי להסתכן שתיפגע או תיהרג לפני המשימה שאני אטיל עליך!"

הציפורניים שלי חרצו שקעים בכפות הידיים.

נזכרתי במשהו שהחברה שלי אנבת' אמרה לי פעם: תמיד תספור עד חמש לפני שאתה אומר משהו בכעס לישות אלוהית. תיאורטית זה היה אמור להקטין את הסיכוי שמישהו יהפוך אותי לערמת פחם מעלה עשן.

הצלחתי לספור עד שתיים. "היו אלים אחרים שרצו להטיל עלי משימות?"

"הו, בוודאי. כמה כאלה."

"ואת אמרת להם..."

"שלא יתקרבו אליך. הייתי צריכה אותך רענן השבוע!"

כמה קללות ביוונית עתיקה צצו לי בראש.

הייתי זקוק רק לשני מכתבי המלצה נוספים. מתברר שבשלב הזה כבר יכולתי להשיג את שניהם, אבל הקטה חטפה לי את ההצלחה מהידיים.

הפעם ספרתי עד שלוש לפני שעניתי. זה היה שיפור. "והמשימות האחרות האלה היו —?"

"לא ראויות לזמנך!" התעקשה הקטה. "להביא קופסת קאפקייקס לאפרודיטה. יום של סקי מים עם הרמס. הכול הרבה יותר מדי קל!"

סקי מים וקאפקייקס. החלטתי לא לצרוח, כי אם הקטה מפחידה מספיק למנוע מכל שאר האלים להתקרב אלי, היא ממש, אבל ממש מפחידה.

"והמשימה שלך... כן ראויה לזמני."

"בהחלט! המשימה שלך תהיה —"

"רגע." באחורי התודעה שלי התחיל להבהב אור אדום... אזהרה, זיכרון? משהו שאודורה אמרה לי. אה, כן...

"היועצת שלי אמרה לי שאני צריך לבקש קרדיט כפול לפני שאני יוצא למסע חיפושים," אמרתי. "אז, כאילו, אם בדרך אני אצטרך לעשות טובות לאלים אחרים, גם הם יוכלו לכתוב לי מכתבי המלצה."

הקטה פרשה זרועות בנדיבות. "אין בעיה!"

מעולה.

"כי אף אל אחר לא יהיה מעורב במה שאני מבקשת ממך לעשות, אז זה לא משנה!"

היא נראתה נרגשת, כאילו היא מחכה שאומר לה תודה.

"מה המשימה?" רטנתי.

"שמרטפות לחיות מחמד."

"סליחה?"

"שמרטפות לחיות מחמד! החל מהלילה ועד שישי בערב, אתה תשהה בבית שלי ותשמור על החיות שלי. כפי שאתה יודע, התקופה הזאת בשנה חשובה לי מאוד."

"כי... אה, יום שישי. ליל כל הקדושים."

היה הגיוני שאלת הדברים המלחיצים תסמן את התאריך הזה ביומן שלה. הבעיה היחידה היתה שכבר היו לי תוכניות ליום שישי עם החברים שלי.

"כמה מצער..." הקטה נאנחה. "בעבר היו ימים שמקודשים לי בסוף כל חודש. הסתובבתי בעולם ואספתי את המתנות שהשאירו הסוגדים לי על סף דלתם. במאות השנים האחרונות המנחות התמעטו. אבל בסוף אוקטובר אנשים עדיין זוכרים אותי! ולכן עלי להסתובב בעולם ולהפגין את נוכחותי. בזמן היעדרי עליך להשגיח על כלבת השאול ועל החמוסה שלי."

הצהרה טעונה מאוד. הדבר העיקרי שלמדתי מזה הוא שהקטה יוצאת לסבב ממתק־או־ברדק בליל כל הקדושים. נראה שהיא מאמינה שהחג נוצר עבורה.

מצד אחד, חתיכת נרקיסיזם אלוהי.

מצד שני, מי אני שאעמוד בין אלָה לבין הממתקים שלה?

"אז, חיות המחמד האלה..." אמרתי. "אני מכיר קצת כלבי שאול. אבל חמוסים... הם אוכלים בונזו חמוסים? יש משהו שאני צריך לדעת?"

הקטה צחקה. "דברים רבים. אבל נעבור על הכול מאוחר יותר."

היא שלפה כרטיס ביקור שחור והחליקה אותו על פני השולחן. בחזית היתה כתובת באותיות אדומות שנראו רטובות כמו דם טרי: "בית האחוזה, גְרָמֶרְסי פארק מערב".

"תגיע עם השקיעה," היא אמרה. "ואז אעבור איתך על הכללים לוודא שחיות המחמד שלי בריאות ובמצב רוח טוב."

"השקיעה... הערב."

המצח שלה התקמט. "יש לך מים באוזניים? כן. הערב. אתה יכול להביא איתך את החברים האלה שלך... אנה וגרוברבת'."

דומה מספיק, חשבתי לעצמי.

"בסדר, אני אעשה את זה," אמרתי, כי איזו ברירה כבר היתה לי? אבל כנראה לא נשמעתי נלהב במיוחד.

הקטה קמה מהשולחן. "פרסי ג'קסון, אני מציעה לך הזדמנות לקבל מכתב המלצה ממני: אלה בכירה, נושאת הלפיד —"

"הצועדת בכוכבים, כן, הבנתי. פשוט אני אצטרך להזיז כמה דברים ביומן..."

הקטה הניפה זרועות. חשכה התפשטה מבין קפלי השמלה שלה ומילאה את החדר בערפל שחור. "זאת תהיה משימה קלה, פרסי ג'קסון. אם תצליח אהיה אסירת תודה. אבל אם תיכשל..."

הגוף שלה נמתח והתארך. פתאום ראיתי מולי שלוש אלות מחוברות בגוף כמו שלוש אבני חן על טבעת אחת. משמאל, ילדה עם עור צחור כחלב ושיער בלונד־פלטינה נעצה בי מבט פלדה שאמר, תמשוך לי בצמות. נראה אותך מעז. במרכז היתה הקטה שאיתה דיברתי — אישה בת גיל העמידה, עם פרצוף האמא הכי נוזף שראיתי מאז הבראנץ' האחרון שלי אצל הרה. מימין, קשישה מצומקת עם שיער אפור הסתכלה עלי בפרצוף חמוץ. בחיי שלא ידעתי איזה פרצוף מפחיד אותי יותר.

"אני העלמה," אמרה הקטה במקהלה של שלושה קולות. "אני האם. אני הזקנה. אני כל השלבים בחייה של אישה — כל כוחותיה — ושום גבר לא יתחצף אלי."

הגוף שלי היטלטל. הרגליים שלי רעדו.

אבל היא עדיין לא גמרה איתי. היא השתנתה שוב. שלושת הפרצופים שלה הפכו לראשי חיות. משמאל היתה סוסה זהובה שצהלה בכעס. במרכז לביאה רטנה וחשפה ניבים. מימין כלבת ציד נהמה בפה מזיל ריר והעיניים שלה יקדו.

"אני הסוסה הדוהרת, חזקה וחסרת פחד," היא אמרה באותם קולות. "אני הלביאה האורבת לטרף, חשאית וסבלנית. אני כלבת הציד העומדת על המשמר, נאמנה ועזת נפש. אני אלת הצמתים, מקום הצטלבות כל האפשרויות. אני מכלה את אלה אשר מהססים מולי."

הרגשתי כאילו כל הגוף שלי האדים — תחושה לוהטת, מיוזעת ולא נעימה. נדמה שהמעיים שלי נופלים למכנסיים.

בסופו של דבר החדר התבהר. מולי עמדה הקטה בדמות יחידה, כמו שהיתה בהתחלה.

היא חייכה אלי חיוך קפוץ, ככל הנראה כי ראתה שהבהירה את העניין.

"אז נתראה הערב," היא אמרה. "צ'או."

היא נעלמה בפרץ אש ירוקה, ולא השאירה מאחור דבר מלבד ריח של פרוות חיה חרוכה.

בהיתי בתוארי ההוראה של ד"ר סמואלס הממוסגרים על הקיר.

כשהרגשתי שהרגליים שלי מסוגלות לזוז, דישדשתי אל מחוץ למשרד. הייתי חייב להגיע לסוף יום הלימודים הזה. הייתי חייב ליצור קשר עם אנבת' וגרובר. אבל קודם כול הייתי חייב ללכת לארונית שלי במלתחות ולהחליף תחתונים.