NIGHT_FILM-28
1׀נברשת גדולה המטירה אור זהוב על הקהל, ואני סקרתי את המסיבה במראת הברונזה שמעל לאח. נבהלתי למראה מישהו שבקושי זיהיתי: אני עצמי. חולצת כפתורים כחולה, מעיל ספורט, המשקה השלישי או הרביעי - איבדתי ספירה - נשען על הקיר כאילו בלעדיי הוא יקרוס. לא נראיתי כמו אחד במסיבת קוקטייל, אלא כמו אדם בשדה תעופה, המחכה שחייו ימריאו.
הטיסה עוכבה לזמן בלתי מוגבל.
בכל פעם ששתלתי את עצמי בנשפי צדקה כאלה, סצנות נשכחות מחיי הנישואים שלי, תהיתי למה אני ממשיך לבוא.
אולי נהניתי לעמוד מול כיתת היורים.
"סקוט מקגראת, טוב לראות אותך!"
הלוואי שזה היה הדדי, חשבתי.
"אתה עובד על משהו מגניב בימים אלה?"
על שרירי הבטן שלי.
"אתה עדיין מלמד עיתונאות ב'ניו סקול'?"
הם הציעו שאצא לשנת שבתון. במילים אחרות? קיצוצים.
"לא ידעתי שאתה עדיין בעיר."
אף פעם לא ידעתי איך להגיב לזה. מה הם חושבים, שהגלו אותי לסנט הלנה כמו נפוליאון אחרי ווטרלו?
נמצאתי במסיבה הזאת הודות לאחת מחברותיה של גרושתי סינתיה, אישה בשם בּירדי. בעיניי זה היה גם משעשע וגם מחמיא, שזמן רב אחרי שאשתי התגרשה ממני ופנתה לשחות באוקיינוסים כחולים יותר, המשיכה להקה גדולה של חברותיה לשחות סביבי כאילו אני אונייה טרופה ולחפש איזה שריד שאפשר להציל ולקחת הביתה. בירדי היא בלונדינית בשנות הארבעים לחייה, והיא לא עזבה אותי לרגע בשעתיים האחרונות. מדי פעם ידה לחצה את זרועי – לסמן שבעלה, איזה מנהל קרן גידור או קרן הון סיכון (בכל אופן, משהו עם קרניים) נמצא מחוץ לעיר, וששלושת ילדיה הושלכו למפרץ גואנטנמו עם המטפלת. רק כשהמארחת הזמינה את בירדי לראות את המטבח המשופץ שלה, היא הסכימה להתנתק ממני.
"אל תלך לשום מקום," אמרה בירדי.
זה בדיוק מה שעשיתי. הספינה הטרופה הזאת רצתה להישאר בקרקעית.
רוקנתי את שארית הוויסקי שלי, והייתי בדרך חזרה אל הבר כשהרגשתי את הבלקברי שלי רוטט.
חמקתי דרך הדלת שמאחוריי אל מישורת המדרגות של הקומה השנייה. זאת היתה הודעה מעורך הדין שלי משכבר הימים, סטוּ לוּטוֹן. לא שמעתי מסטו לפחות חצי שנה.
הבת של קורדובה נמצאה מתה.
תתקשר אלי.
סגרתי את ההודעה, חיפשתי קורדובה בגוגל והתחלתי לרפרף בין התוצאות.
זה נכון. והשם שלי הופיע בלא מעט מהכתבות.
"העיתונאי סקוט מקגראת שירד מגדולתו..."
ברגע שהידיעה הזאת תתפשט במסיבה, תשומת הלב תופנה אלי, ואני אוּצף אינסוף שאלות.
התפכחתי באחת. חמקתי דרך הקהל וירדתי במדרגות השיש. אף אחד לא אמר מילה כשלקחתי את המעיל, חלפתי על פני מחשוף הברונזה של המארחת (אשר בלי בושה נטל לעצמו חירות אמנותית והעניק לה מראה של אליזבת טיילור), יצאתי מדלת הכניסה וירדתי במדרגות אל רחוב 94 מזרח. פניתי לשדרה החמישית ונשמתי את הלחות הלילית של אוקטובר. עצרתי מונית ונכנסתי פנימה.
"4 מזרח ופֶּרי."
כשהתחלנו לנסוע פתחתי את החלון, והרגשתי את הבטן שלי מתכווצת כשהמציאות החלה לחלחל: בתו של קורדובה נמצאה ללא רוח חיים. מה היתה פליטת הפה הלא־מסוננת שלי בטלוויזיה?
"קורדובה הוא חיית טרף באותה ליגה של מנסון, ג'ים ג'ונס, קולונל קורץ. יש לי מקור פנימי שעבד שנים בשירות המשפחה. מישהו צריך להוציא את הבחור הזה לפנסיה מוקדמת."
בגלל פיסת הרכילות העסיסית הזאת הלכו לי הקריירה והמוניטין – וכמובן, רבע מיליון דולר – אבל זה לא גורע מהאמת שבדבר. אם כי נראה שהייתי צריך להפסיק לדבר אחרי צ'רלס מנסון.
לא יכולתי שלא לצחוק על עצמי, כי הרגשתי כמו פליט – או אולי ההשוואה המתבקשת יותר היא לפָעיל קיצוני מבוקש. אבל היה עלי להודות שיש משהו מחשמל בשֵם הזה – קורדובה – ובאפשרות שאולי, רק אולי, שוב הגיע הזמן לנוס על חיי.
גיל –
סרט לילי
איך אפשר לתאר ספר כזה? ספר מותח, שונה, מפחיד לעתים ומעל לכל- גאוני. ממליצה להוריד את האפליקציה של הספר, ולסרוק את הקטעים המסומנים. מוסיף נופח מטורף לספר! והכי פסיכי? מרגישה פסל יצרה את כל קטעי הקול, הווידאו והעיתונות עוד לפני שכתבה את הספר! אז מה הסיפור בעצם? יש במאי סרטי אימה שהפך להיות אגדה בחייו. הסרטים שלו כל כך מפחידים ופסיכודליים שהם נאסרו לצפייה, וצופים בהם רק במחתרת. יש את העיתונאי סקוט מקגראת שעברו היה נחוש לגלות את פרצופו האמיתי של הבמאי, ועל הדרך איבד את כל מה שיש לו. כאשר בתו של הבמאי מתאבדת, סיוט חוזר ומנסה שוב לגלות מה הסיפור מאחורי הבמאי, הבת שלו, וההתאבדות שלה. ממליצה בחום!!!
לימור –
סרט לילי
איזה ספר משובח, נהנתי ממנו מרגע שהתחלתי לקרוא, זה ספר שהוא פשוט עילוי, כל מילה מיותרת רוצו לקנות.
דן –
סרט לילי
ספר שונה, זה בטוח, ספר שהמחברת עשתה עליו עבודה רצינית לא רק בספר עצמו אלא באפליקציה, אתר ועולם שלם מסביבו. כדאי לנסות. הקריאה עצמה מרתקת בהחלט.