הילד מבלוק 66

ילדות מאושרת — ברהובו 1939-1930

נולדתי בשנת 1930 בצ׳כוסלובקיה, באזור שנקרא קרפטו־רוסיה. גרנו סמוך לגבולות של צ׳כוסלובקיה עם הונגריה, רומניה ופולין, כך שהאוכלוסייה באזור שלנו הייתה מעורבת וכללה קבוצות שונות, שדיברו שפות שונות.

קצת קשה להאמין אבל במהלך פחות משלושים שנים, הייתה העיר שלנו, ברהובו, חלק מארבע מדינות שונות, ושמה השתנה כמה פעמים. שתי מלחמות העולם הביאו עימן את השינויים האלה והטביעו חותם מיוחד על אזור מגוריי, שהיה בעל השפעה מהותית ועמוקה על גורל יהודי עירי.

עד לתום מלחמת העולם הראשונה ב־1919, היה כל אזור קרפטו־רוסיה חלק מהקיסרות האוסטרו־הונגרית העצומה. לפני שנולדתי הייתה העיר שלנו הונגרית, ונקראה ברגסס. אנשי האזור החשיבו עצמם הונגרים לכל דבר ועניין. השפה השלטת ברחובות עיר הולדתי הייתה הונגרית, כמו גם התרבות והגאווה הלאומית.

סיומה של מלחמת העולם הראשונה הביא לשינויים רבים. המדינות שהפסידו במלחמה נאלצו לשלם בשטחים שנלקחו מהן והועברו למדינות הצעירות שקמו לאחר המלחמה. האימפריה האוסטרו־הונגרית קרסה, ובשטחים הנרחבים שכללה הוקמו מדינות חדשות וביניהן פולין, יוגוסלביה, צ׳כיה ומדינת הונגריה המודרנית.

גרמניה, המפסידה העיקרית של המלחמה, איבדה שטחים רבים וביניהם חבל הסודטים, שסופח לצ׳כוסלובקיה. הונגריה, בת בריתה של גרמניה, נאלצה לוותר על כל אזור קרפטו־רוסיה שבו התגוררו הוריי, שהפך גם הוא לחלק מצ׳כיה החדשה. כך יצא שארצי החדשה הוקמה על חבלי ארץ שעד 1918 חלקם היה שייך לגרמניה וחלקם להונגריה, שהייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו־הונגרית.

גרמניה התקשתה לקבל את הפרידה מחבל הסודטים, שהיה מיושב בשלושה מיליון גרמנים. גם המדינה ההונגרית החדשה שקמה הייתה מתוסכלת ממסירת אזור קרפטו־רוסיה ומהפרידה שנכפתה עליה מחלום ״הונגריה הגדולה״. שתי הנקודות אלה ישמשו להבנת האירועים שעתידים להתרחש כעבור עשרים שנה, ב־1938, ולהיות יריית הפתיחה למלחמת העולם השנייה.

ב־1919 הפכו תושבי האזור שלנו מאזרחיה ההונגרים של האימפריה האוסטרו־הונגרית לאזרחי המדינה הצ׳כית הצעירה. שמה של עירנו השתנה ומעתה היא נקראה ברהובו, לא ברגסס.

כאשר אדמה מחליפה ידיים ודגל, אין פירוש הדבר בהכרח שאזרחי האזור עוברים תהליך דומה. הזהות הרגשית של התושבים אינה ניתנת לשינויים מהירים, ואינה מתאימה את עצמה לקצב של האירועים המדיניים או הבין־לאומיים. גם תחת הדגל הצ׳כי, רבים מתושבי האזור שלנו המשיכו לדבר הונגרית ושמרו על המסורת והמנהגים ההונגריים, שהיו חלק מחייהם במשך מאות שנים.

בעבור חלק גדול מהם, היה השינוי מלאכותי ולא תאם את תחושתם וגאוותם הלאומית. הם נותרו נאמנים מאוד לזהותם ההונגרית.

לעובדה זו הייתה השפעה רבה על המשך חיינו.

כל זה קרה עוד לפני שנולדתי, אבל לרקע ההיסטורי יש חשיבות רבה להבנת השתלשלות האירועים.

ברוב הבתים בברהובו דיברו הונגרית, בנוסף לצ׳כית שהייתה השפה הרשמית. שפת הלימוד ברוב בתי הספר הייתה צ׳כית, אך היו גם מוסדות לימוד הונגריים. כיהודים דיברנו גם יידיש, ולמעשה מגיל צעיר דיברתי שלוש שפות באופן יום־יומי ושוטף.

ברהובו הייתה עיירת מחוז טיפוסית, מוקפת גבעות פסטורליות, כפרים ומרחבים חקלאיים. מרחובות העיר נראו היקבים הרבים שהקיפו אותנו. בעיר זרם נהר הווֶרקה, וליבה הפועם היה רחובה הראשי רחב הידיים, שנקרא ה״קורסו״, הטיילת.

שמחנו להיות חלק מצ׳כיה. המדינה הצעירה הנהיגה שוויון הזדמנויות ואפשרה לרבים מאיתנו לשפר את מצבנו הכלכלי דרך עבודה קשה ולימודים: הקהילה היהודית הקפידה על השכלה במקביל לעבודה קשה, וכדי להתפרנס עבדנו בחריצות ולא פקדנו את בתי המרזח. בזכות ההתמדה והעבודה הקשה, רבים מבני עמנו פרחו בעסקיהם ובעזרת השכלתם בלטו גם במקצועות החופשיים. רובם המכריע של הרופאים, עורכי הדין והמהנדסים בברהובו היו יהודים. יהודי ברהובו שלטו במסחר ובמקצועות החופשיים, רכשו אחוזות וכרמים, והקימו בתי חרושת, מכרות וטחנות קמח. אחרים היו בעלי רבות מהחנויות בשווקים, כמו גם בתי המרקחת והמלון הגדול ברחוב הראשי. הצלחתנו בלטה לעיני שכנינו הגויים, אשר זכו לאותה הזדמנות ראשונית, אך לא השכילו לנצלה.

ברהובו הייתה עיר קטנה יחסית והיהודים היו כשליש מכלל תושביה. כמעט כולם הכירו את זה את זה והרגשנו בטוחים להסתובב ברחובות, שברבים מהם פעלו בתי עסק יהודיים. הקהילה שלנו הייתה דומיננטית מאוד גם במוסדות ההשכלה הגבוהה.

בהצלחות האלה טמונים זרעי העוינות והקנאה שיפרחו מאוחר יותר. הגויים ראו לנגד עיניהם את מספרם העולה של בעלי הבתים הגדולים והעסקים היהודיים המצליחים, ולא את המוני עובדי המלאכה הפשוטים, שחיו בדוחק והתקשו לפרנס את משפחותיהם. בהדרגה נוצרה בליבם עוינות נוכח הפריחה הכלכלית, ההשתלטות היהודית על התעשייה והמסחר וההתבססות היהודית במדינה הצ׳כית, בעוד שרבים משכנינו נותרו הונגרים נאמנים.

היהודים כלל לא היו מודעים לרגשות האלה שבעבעו מתחת לפני השטח בקרב שכנינו וחברינו הלא יהודיים, ושיפרצו מאוחר יותר כלבה של הר געש כאשר האדמה תוכשר לכך.

ההשכלה והמעמד הכלכלי האיתן לא היו כרוכים בוויתור על סממנים דתיים. שמרנו בקפדנות על המסורת היהודית. חלק מהיהודים הגדירו עצמם חרדים והתלבשו בהתאם, אך כולנו היינו שומרי מסורת והקפדנו מאוד על הלכות הדת. גברים יהודים חבשו כובע ככיסוי ראש וגם הילדים לא יצאו מהבית גלויי ראש. כובע היה למעשה הכיפה של אותם ימים — סימן ההיכר של הורינו וגם שלנו, הילדים. אבי חבש מגבעת, אך לא גידל זקן.

בדומה לכל המשפחות היהודיות בברהובו שמרנו בקפדנות על השבת ועל הלכות הכשרות, פקדנו בקביעות את בית הכנסת וקיימנו את מצוות החגים. הדת הייתה חלק בלתי נפרד מחיי היום־יום. הייתה זו מסורת שהועברה מדורי דורות. המדינה הצ׳כית הצעירה תמכה בחופש דת, כך שלא חשנו מובדלים או מאוימים בשום מובן.

הקהילה שלנו נודעה בכל סביבותיה במוסדות התפילה והתורה הרבים והפעילים שהיו פזורים בה. בית הכנסת הגדול של ברהובו ניצב במלוא הדרו במרכז העיר, והיה אבן שואבת בשבתות ובחגים. בתי תפילה נוספים, מקוואות, בתי מדרש ומוסדות לימוד קטנים היו פזורים ברחבי העיר.

ביום הכיפורים היינו נוהרים לבית הכנסת. תחושת חג כללית אפפה את רחובות העיר ובכל המרחב הציבורי בירכו אנשים איש את רעהו ב״חתימה טובה״. בזכות נוכחותם המשמעותית של היהודים בחיי התרבות של העיר והחיבור ליחסי ״אדם וחברו״, הטביע יום הכיפורים את חותמו על העיר כולה.

מדי שישי לפני ארוחת הערב הלכנו אבא, אחי הקטן ארנולד ואני לבית הכנסת השכונתי, הקרוב למקום מגורינו. לאחר סיום התפילה היינו שבים הביתה, עורכים קידוש ונהנים ממטעמיה של אימי. אהבתי מאוד את ארוחת ערב שבת בבית הוריי. אחרי הארוחה נהגנו לפגוש את סבא, סבתא והדודים. היינו יושבים בצוותא ומשיחים בינינו עד שעות הערב המאוחרות.

בבוקר שבת נהגנו ללכת לבית הכנסת הקרוב יותר, ״עושה חסד״. היה זה בית הכנסת השני בגודלו בברהובו, קטן רק במעט מבית הכנסת הגדול והמפואר שבמרכז העיר. ההגעה אליו הייתה כרוכה בהליכה ארוכה למדי מביתנו, כ־25 דקות. בחגים צעדנו כולנו לבית הכנסת, לבושים לבן, ובכל קרן רחוב היינו פוגשים שכנים ומכרים.

קרובי משפחה שלנו שביקרו במקום לאחר המלחמה סיפרו כי בחצר בית הכנסת, שקיים גם כיום, הוקמה אנדרטה המנציחה את זכרם של אלפי הנספים, יהודי העיר.

את רוב השבת העברנו בבית, עם משפחתנו. הרחובות היו שקטים. לרוב האנשים לא היו אז מכוניות פרטיות ואמצעי התחבורה הציבורית העיקרי היה כרכרות סוסים. המעטנו לנסוע, ללא קשר לקדושת השבת. כלי ההתניידות העיקרי שלנו היה רגלינו.

מדי שבת בשעות אחרי הצוהריים היינו מטיילים ברחובות העיר. זכור לי מראם של בני הנוער שישבו על הספסלים הפזורים ברחוב הראשי, שבו היו שדרות של עצים. המוני צעירים היו גודשים את האזור, משוחחים וצוחקים.

הגדרנו את עצמנו דתיים־ציוניים. בניגוד לארצות מערב אירופה שבהן רחקו יהודים רבים מן היהדות ודבקו בציונות החילונית, השמירה על המסורת וקיום המצוות של הדת היהודית היו בעיני הוריי חלק בלתי נפרד מהיותם ציוניים.

בברהובו היה ארגון ציוני גדול למדי ואבי היה פעיל בו. בשנות ילדותי הראשונות עדיין אפשר היה לעלות לארץ והציעו למשפחתנו לקבל סרטיפיקט, אישור עלייה לארץ ישראל. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 החליטו יהודים רבים לעזוב את אירופה ולהגר לישראל. בתקופה הזו גברה האנטישמיות בגרמניה הנאצית ובארצות מזרח אירופה, אך במקום מגורינו לא הייתה כל תחושה של עוינות או הסתייגויות מיהודים. אנטישמיות לא הייתה מושג שהכרנו כילדים.

הוריי היססו. אבי, שהיה פעיל ציוני נלהב, הביע רצון עז לנסוע לארץ ישראל, אך בהתייעצות שקיימו הוריי עם בני המשפחה המורחבת הביעו כולם הסתייגות עקרונית מהרעיון. היה זה בלתי אפשרי שכל בני המשפחה יעלו, כי האישורים היו מוגבלים. גם אם הייתה אפשרות כזו, איני בטוח שבימים ההם, כאשר לא נשקפה כל סכנה ליהודים, הייתה משפחתי מקבלת החלטה לעקור ממקום שהיה ביתה במשך דורות.

בני המשפחה המורחבת היו תמימי דעים כי כיוון שכל המשפחה נשארת בצ׳כוסלובקיה, המעבר של אבי ואימי לארץ רחוקה ומנותקת יהיה כרוך בבדידות. היחסים המשפחתיים בקהילה היהודית היו חמים, קרובים ומלאים בערבות הדדית. חיינו היו נעימים וטובים, גדושים ברגעים רבים של שמחות וחגיגות בחברת משפחתנו הענֵפה, שהתגוררה כולה בעיר.

בנוסף, ארץ ישראל הייתה ידועה כמקום בעל אקלים חם ומהביל, לא מפותח מבחינת תשתיות או מקומות תעסוקה ומצוי תחת שליטה מלאה של בריטניה. לא היה ברור מהו אופי הפרנסה הפוטנציאלית וההסתגלות נשמעה מאתגרת במיוחד.

הרעיון ירד מהפרק.

ילדותי בברהובו הייתה מאושרת מאוד.

גרנו ברחוב סייצ׳ני 46. היה זה רחוב צדדי ושקט, קרוב למרכז העיר, עם מתחם רחב ידיים ששיקף את מצבה הכלכלי האיתן של משפחתי. הוא כלל את חנות המכולת של סבא וסבתא, קלרה ומאיר קסלר, וכן מבני מגורים, רכוש ונכסים רבים.

באותה תקופה לא היו כמעט בנייני מגורים בעיר. קומות נבנו רק במבנים שבהם שכנו משרדי ממשלה שונים או בבתים עשירים במיוחד. מבנה המגורים שלנו, כמו מרבית הבתים באזור, היה חד קומתי, והוא היה מחולק לשלוש דירות מרווחות. באחת הדירות התגוררו סבא וסבתא שלי; בדירה השנייה גרו דודתי ודודי, האני ושלוימה (שלמה) ליינזידר ושני ילדיהם, מגדה וזוליק; הדירה האחרונה הייתה ביתנו, שם גרנו ארנולד ואני עם הורינו, הרמן ופאולה קסלר.

דודה האני הייתה אחותו של אבי ונפשותיהם היו קשורות זו בזו. ארנולד ואני היינו קרובים במיוחד לשני בני דודינו, מגדה וזוליק, ואת מיטב שעותינו היינו מעבירים יחד, במשחקים בחצר הפנימית. מגדה הייתה גדולה ממני בשנתיים וזוליק היה צעיר ממני בשלוש שנים. צעיר החבורה היה אחי, ארנולד, שהיה צעיר ממני בחמש שנים. למרות גילו הצעיר התעקש להצטרף אלינו, וצחוקו המתגלגל ליווה את השעות הרבות שבילינו יחד, לרוב בשבתות ובימי ראשון.

בכניסה למתחם המגורים שלנו עמד עץ פקאן גדול ויפה, שענפיו הרחבים נשקפו מחלון חדר האוכל שלנו. אנחנו, הילדים, חיכינו מדי שנה לעונת הבשלת הפקאנים, ובילינו שעות בטיפוס על ענפי העץ כדי לנערם ולאסוף את האגוזים שנפלו. אגוז הפקאן גדל עטוף בקליפה ירוקה, וכשהיינו מקלפים אותה כדי לזלול את הפקאנים שאספנו, כפות ידינו נהיו חומות. ההורים נהגו לגעור בנו, שכן הכתמים היו עיקשים והיה קושי להסירם. עץ הפקאן ליווה את ילדותי וכרוך בזיכרונותיי עד היום.

בית ילדותי כלל חדר גדול מאוד, שהיה מופרד לשני מתחמי שינה — אחד עבור הוריי, ואחד שחלקנו ארנולד ואני. במרכז הבית היה מטבח מרכזי רחב ידיים.

לב החיים בבית היהודי של אותה תקופה היה המטבח, שכלל פינת ישיבה ושולחן אוכל גדול. באותה תקופה לא היה נהוג להקצות שטח לסלון, והמפגשים המשפחתיים, המצומצמים והמורחבים, התנהלו סביב שולחן האוכל. לכן שטח המטבח בבתים היה גדול במיוחד. הייתה לכך גם סיבה פרקטית — השימוש בתנורי הבישול גרם לכך שהיה זה האזור המחומם והנעים ביותר בבית בחודשי החורף הקרים. בביתנו היו גם תנורי חימום קטנים, שהופעלו בפחם, וגם תנורי קרמיקה גדולים יותר, שעליהם נשענו המבוגרים כדי להתחמם טוב יותר.

מקררים עדיין לא היו בשימוש כשהייתי ילד. מוצרי החלב יוצרו באופן עצמאי בחלק מהבתים, או הובאו לבית על ידי החלבן. הייתה תקופה שבה הוריי החזיקו פרה, שאותה חלבו לשימוש לצורכי הבית, ברפת קטנה שניצבה בסוף החצר. בשלב מאוחר יותר נהגו הוריי לקנות את מוצרי החלב מן החלבן, שעבר בין בתי העיר.

כמו נשים רבות באותם ימים, אימא הייתה בבית ולא עבדה בחוץ. אני זוכר איך הייתי נכנס הביתה בריצה בסיומו של יום הלימודים, וכבר מקצה הרחוב היה עולה באפי הריח המיוחד של הלחם שאימא הייתה אופה. היו מאפיות בעיר, אך בדרך כלל היינו אופים את הלחם בעצמנו.

באותם ימים לא הייתה ברוב הבתים בעיר אספקת מים בצינורות. מאחורי הבניין הייתה באר, שמתוכה שאבנו בעזרת דלי את מי המעיין הסמוך. גם שירותים לא היו בתוך הבית, אלא במבנה נפרד בחצר.

הייתה לנו עוזרת שהייתה כבת בית אצלנו, מריה, או בכינויה דודה מארי (mari-neni). מריה הייתה גויה כבת 35, שהתגוררה בעיר והייתה מסייעת לאימא במלאכות הבית. כביסה, לדוגמה, הייתה מבצע מורכב, ללא מים זורמים בברזים. ביום הכביסה הייתה מריה מגיעה וממלאת מים מהבאר במתקן עץ מיוחד שנועד לשם כך, וניצב דרך קבע במחסן. הייתה זו כעין אמבטיה עצומה שבתוכה היה נהוג לשים חומר ניקוי שבושל קודם לכן מהאפר של התנור. לאחר הבישול נוצרה מהאפר מעין אקונומיקה, ואת הבגדים היו מקרצפים ושוטפים כמה פעמים. בקיץ היה יום הכביסה מתנהל בחצר, ובחורף נעשה הכול במטבח הבית, סמוך לקמין העצים.

בנוסף הגיעה מריה מדי שבת, כדי למלא את מקומנו במלאכות האסורות על יהודים. היא הייתה מגיעה בשעת בוקר מוקדמת ומדליקה את תנור הבישול במטרה לחמם את החמין שהכינה אימי מבעוד מועד. ריח החמין היה מתפשט בבית ומעורר את התיאבון.

בעזרתה יכולנו להדליק בשבת בבוקר את תנורי ההסקה, שדלקו עד ליל שבת אך כובו בשעת השינה כדי להגן על הבית משריפה. במהלך הלילה נותרו חדרי הבית חמים מהחום שפלטו התנורים גם לאחר כיבויים, ובמהלך השבת הגיעה ה״גוי של שבת״ שלנו כדי להבעיר מחדש את האש, ומדי כמה שעות הוסיפה עצים ולשמור על הבערה. הוריי השאירו עבורה ערמת עצים למטרה זו, כדי לוודא שהאש תוכל לבעור ולחמם את הבית במשך כל השבת.

היעזרות ב״גוי של שבת״ הייתה נפוצה בברהובו, שכן כמעט כל המשפחות היהודיות הקפידו על הלכות השבת, והיה צורך יום־יומי לחמם את הבתים בחורף ולהבעיר אש.

חצר הבית שלנו הייתה גדולה מאוד ורחבת ידיים. אורכה היה למעלה ממאה מטרים. בצידה של החצר הפנימית עמד מחסן עצים גדול, שבהם השתמשנו לחימום הבית בחורפים הקרים. היו לנו גם מחסנים קטנים יותר, מלאים בכל טוב, שבהם אגרה ושימרה משפחתי בתקופת הקיץ ירקות כבושים, חמוצים וריבות.

בהמשך החצר הייתה גינת ירק, שבה עבדנו כולנו, בעיקר בימי ראשון. מדי שנה הכשירה משפחתי את האדמה וגידלה בה ערוגות של ירקות וביניהם בצל, מלפפונים, עגבניות, חסה, כרוב, צנונית, סלק ועוד. בכל פעם כאשר הסתיימה עונה, היינו מביאים גוי כדי שיהפוך את האדמה ויכין אותה לעונה הבאה. את הזריעה והקטיף עשינו כולנו יחד. אהבתי מאוד את העבודה המשותפת בגינה. היו אלה רגעים משפחתיים מאושרים הצרובים בזיכרוני גם כיום.

כמו כל ילד אהבתי מאוד את מאכליה של אימי, שאת חלקם בישלה מירקות הגינה שלנו. אני כמעט יכול לראות לנגד עיניי את משפחתנו מסֵבה לשולחן האוכל הרחב, אבא עושה קידוש, וריח תבשיליה של אימי עולה באפי. בעיקר זכורים לי הכרוב הכבוש ואחד המאכלים האהובים עליי — צ׳ולומאדי, כרוב עם פלפלים בטעם חמוץ מתוק, שאימא הייתה כובשת וסוגרת בוואקום כ״חמוצים״.

ברחוב מגורינו ברמת גן יש דוכן שמוכר מאכלים הונגריים ובכללם צ׳ולומאדי. גם כיום, כאשר אני נושק לגיל תשעים, איני יכול להביא את עצמי לאכול מהמנה הזו, שטעמה שמור עימי כבר עשרות שנים. אפילו ריחו של המאכל האהוב הזה מטלטל אותי כאשר אני עובר ברחוב.

בברהובו היה גן ילדים עברי אחד שבו למדתי עד גיל שש. בנוסף לחינוך הפורמלי שקיבלנו בגן ובבית הספר, היה לקהילה היהודית של ברהובו חשוב מאוד לחנך את הילדים הצעירים למצוות ולהיכרות קרובה עם הדת ומנהגיה. החל מגיל חמש עברו הבנים היהודים אחר הצוהריים מגן הילדים ל״חדר״, שהיה סמוך לבית ולמדו יהדות עד שעות הערב. היו בעיר ״חדרים״ שונים, שהיו מחולקים לפי גיל. המורים היו רבנים. הילדים הגדולים יותר למדו גמרא והיסטוריה יהודית, ואנחנו הצעירים למדנו נושאים שונים ואת פרשות השבוע.

כאשר סיימתי את לימודיי בגן הילדים רשמו אותי הוריי לבית הספר הצ׳כי האזורי, שפעל במתחם רחב ידיים שהיה חלק מחצר בית הכנסת הגדול של העיר. למדתי בבית הספר הזה מגיל שש עד שתים־‏עשרה. בית הספר היה במרכז העיר, מרוחק מהבית, ומדי בוקר צעדנו כעשרים דקות, בכל מזג אוויר. הלימודים התנהלו בשפה הצ׳כית. כמו כל ילד פחות חיבבתי את המקצועות ה״רגילים״, אבל אהבתי מאוד את שיעורי הציור והאומנות.

בבית הספר קראו לי בשמי הלועזי, לודוויג. לכל ילד יהודי ניתן גם שם עברי וגם שם לועזי, שבו נעשה שימוש בבית הספר ובזירה הציבורית הלא יהודית. במשך היום הייתי לודוויג, בבית וב״חדר״ הייתי משה. כאשר הגעתי לישראל, בדרכון הצ׳כי שלי נכתב שמי הלועזי, לודוויג, ואנשי העלייה שקלטו אותנו רשמו את השם הזה. שמרתי עליו כזיכרון לימי ילדותי, כך שבכל התעודות הרשמיות שלי מופיע בנוסף לשמי העברי ״משה״ גם השם הזה, שליווה את נעוריי.

בבית קראו לי ״מוישי״. מכל שמותיי זה היה האהוב עליי ביותר.

בצ׳כוסלובקיה של ילדותי לא הייתה לנו כל תחושה של מיעוט. היו לי חברים יהודים וחברים נוצרים, שאיתם אהבתי מאוד לשחק כדורגל. ב־1935, כשהייתי בן חמש, חוקקה גרמניה את חוקי נירנברג ומצבם של היהודים הגרמנים החל להשתנות, כאשר גזרות חדשות הוטלו עליהם חדשות לבקרים. אצלנו בשלב זה החיים עדיין התנהלו על מי מנוחות והשגרה נמשכה ללא הפרעה.

כשהייתי בן חמש או שש חלה אבא של אבא, סבא קסלר. באותם ימים לא הייתה אנטיביוטיקה, וסיבוכי מחלות כגון דלקת ריאות הובילו לעיתים קרובות למוות. סבא נפטר בבית. בזמן ההלוויה לקחו את ארנולד ואותי, יחד עם שאר ילדי המשפחה, לביתה של דודה מלכה (לזרוביץ). אני זוכר שהייתי עצוב מאוד. מהיום שבו נולדתי היו סבא וסבתא נוכחים בחיי היום־יום שלי, מעצם המגורים שלנו במתחם המשותף.

בדיעבד ברור לי כי נחסך מסבא סבל עצום בדרך להשמדה ודאית.

בגיל שמונה עברתי ללמוד ב״חדר״ של הרב איצקוביץ׳. היינו מגיעים אליו מייד לאחר סיום יום הלימודים. לנו, הילדים הצעירים, היה קצת קשה לשמור על ריכוז וללמוד מדי יום כל כך הרבה שעות ברצף. לעיתים, כדרכם של ילדים, הפרענו למהלכו התקין של השיעור. המורה שלנו ב״חדר״ השתמש במקל עשוי במבוק גמיש כדי לדפוק על השולחן ולהשתיק אותנו. לא פעם שימש המקל להכאת תלמידים מפריעים על ישבנם. הרב עורר בנו פחד, אך למרות סמכותו והחשש שלנו מעונשים, זכורות לי כמה פעמים שנקטנו יוזמות מקוריות כדי לשבש את האפשרות להעניש אותנו. באחת הפעמים הבאנו ל״חדר״ שיני שום, וכשהרב לא ראה, מרחנו את השום על המקל. כשהרב דפק בכעס על השולחן המקל התפרק וכולנו פרצנו בצחוק משוחרר. לא הועילו חקירותיו של הרב, אף אחד מאיתנו לא הסכים להודות במעשה. העובדה שהיו אלה מעשי קונדס של ילדים לא ריככה את כעסו של המורה, שזעם על כולנו והטיל עלינו עונש קולקטיבי.

מצבנו הכלכלי היה במגמת שיפור מתמדת. אבא הקים מפעל קטן וביתי למוצרי אווזים. שמן לא היה אז בנמצא ושומן אווז שימש כחומר בערה לבישול ונדרש בכל בית. במפעל הכינו גם כבד אווז שנחשב כבר אז למעדן, ואת השוקיים של האווזים היו מעשנים במבנה מיוחד שהוקם לשם כך. השמן שהופק מהאווזים שימש הן לשימוש עצמי והן למכירה, והיה מאופסן לחורף במבנה חיצוני. לא נדרש כל קירור, היה קר מספיק בחוץ.

את נוצות האווזים היו מורטים. השכבה הראשונה ניתנה לגויים לשימושם ואת השכבה השנייה, שבה נמצאו הנוצות האיכותיות, שמרנו והיינו מכינים מהן מילוי לשמיכות. מעילי פוך לא היו נהוגים אז, והבגדים החמים שלנו נעשו מצמר טהור. בכלל, לא היו חנויות בגדים, הכול נתפר לפי מידה ובהזמנה אישית. החייט השכונתי היה מגיע אלינו הביתה למדידות, או מזמין אותנו לבית המלאכה שלו. הוא תפר לנו בגדים עליונים ליום־יום וחליפות חגיגיות שאותן לבשנו בחגים ובשבתות.

משומן הברווזים הכינו הוריי גם מטעמים מיוחדים. זכור לי מאכל שאהבתי במיוחד. בערבי החורף הקרים השתמשנו בגחלים מההסקה בתנור וצלינו שיפודים שהורכבו מחתיכות של שומן אווז מתובלות בפפריקה ותבלינים ונתחים של בשר. ישבנו כולנו סביב התנור, בוצעים כיכר לחם טרי ואוחזים בידינו את השיפודים הריחניים והערבים לחך. היינו מאושרים.

מכיוון שהיה מדובר במפעל קטן וביתי, העבודה התנהלה באופן ידני כדי להקפיד על איכות המוצרים, אף שכבר היה לנו חשמל ואפשר היה לעבוד במיכון מודרני יותר. אבא עבד בחריצות, העסק שהקים הלך והתפתח, והוא הגה רעיון איך לממש את הפוטנציאל העסקי של המפעל הקטן ולהפכו למסחרי ורווחי יותר.

בעירנו גרה גם אחותו השנייה של אבא, מלכה (דודה מאלי), שהייתה נשואה לאיגנץ לזרוביץ. הם חיו עם הוריו של איגנץ, שהיו מבוססים מאוד ובעלי שטחים רבים.

בהחלטה משותפת של הוריי, דודי ודודתי, העביר אבא את פעילות המפעל אל המתחם שבו התגוררו איגנץ ומאלי, שהיה גדול יותר באופן משמעותי. המפעל המשותף שהקימו יחד היה תעשייתי וגדול יותר, וריכז את כל תהליכי עיבוד הבשר. עתה יכלו לייצר גם נקניקים ומגוון תוצרים שקשה היה להפיק במפעל הביתי.

הבשר היה כשר, בהשגחת הרבנות המקומית, ובמפעל החדש היה מיכון חשמלי, כך שהייצור היה תעשייתי והכמות המיוצרת רבה יותר. המפעל נהנה גם ממיקום מרכזי יותר בעיר, קרוב לבית הכנסת הגדול, באזור ששקק פעילות מסחרית.

למלכה ואיגנץ היו ארבעה ילדים: משה, בארי, אילונה ומגדה. משה סיים את לימודיו ועבד עם אבי במפעל. שניהם הבינו את הפוטנציאל הגלום בעסק הביתי. היחסים בין שתי המשפחות, שהיו חמים וקרובים עוד קודם לכן, התהדקו עוד יותר בזכות העבודה המשותפת.

לימים, משה עתיד להיות בן המשפחה הראשון שאותו אפגוש בסמוך לשחרורי ממחנה בוכנוואלד, בסיום המלחמה. אך נקודה זו בסיפור עדיין רחוקה.

קרובים נוספים שהיו משמעותיים מאוד בשנות ילדותי היו דודי ודודתי, איזידור ורוזי קסלר. איזידור היה אחיו של אבי והם התגוררו לא רחוק מאיתנו. לאיזידור ולרוזי היו שלושה ילדים קטנים. איזידור עבד במפעל לעיבוד בשר בעיר, ובנוסף ניהלה המשפחה חנות ברחוב הראשי של ברהובו, שבה מכרו מוצרי הלבשה וטקסטיל. דודתי האני, שגרה במתחם שלנו, ודודתי רוזי, הכינו עבודות רקמה ומכרו אותן. מיקומה המרכזי של החנות, ברחובה הראשי של העיר, אנדארשי, שנקרא בפינו ״הקורסו״, שבו היו בתי קפה רבים — תרם להצלחתה.

אומנם נולדתי בעיר, אבל כבר מגיל צעיר אהבתי מאוד לשהות במרחבים. קרוב לביתנו היה שטח דשא טבעי רחב ידיים, שבו התקיימו לעיתים תחרויות של סוסים וספורט. עבורנו הילדים היה זה גן עדן למשחקי כדורגל, והיינו מעבירים שם שעות רבות בהתרוצצות נטולת דאגות.

חיכינו לרגע שנהיה גדולים יותר ונוכל לקחת חלק בתנועות הנוער הציוניות שפעלו בעיר ולצאת לטיולים בטבע במסגרת התנועה. החל מ־1930 היו רוב בני הנוער היהודיים בברהובו חברים בתנועת הצופים, ״השומר קדימה״, בית״ר, הפועל המזרחי והשומר הצעיר. חברי התנועה הסתובבו בעיר בשעות אחרי הצוהריים במדי התנועה, גאים ומאושרים. כשמלאו לי בערך עשר שנים, לקח אותנו אחד מבני הדודים הגדולים יותר לפעילות בתנועה מדי שישי. אהבתי מאוד לקחת חלק בפעילות. במיוחד זכורה לי שירת ״התקווה״ שהדהדה בין קירות האולם שבו נערכה הפעילות. בביתנו הייתה גאווה גדולה ותחושת שייכות עמוקה למפעל הציוני.

לצערי, כאשר חבריי ואני הגענו לגיל המתאים כדי להצטרף לתנועה באופן רשמי, החיים היו כבר שונים בתכלית.

מקום נוסף שבו ביליתי בילדותי היה ביתם של פאני, אחותו של אבי, ובעלה צבי מרמלשטיין. הם גרו בארדו, פרבר שקט של ברהובו, שהיה כפרי יותר באופיו, עם ארבעת ילדיהם שהיו גדולים ממני: אברהם, משה, רחל ומרגיט. אימא ואחותו של אבא, האני, הרבו לבקר את פאני, ולקחו עימן את מגדה, זוליק, ארנולד ואותי. בחצר הבית היה פאב שממנו התפרנסה המשפחה והיה שם גם מעין מסלול של באולינג, שבו נהגנו לשחק עם ילדי השכנים.

העונה האהובה עליי ביותר בילדותי הייתה החורף. חיכינו בקוצר רוח לסערת השלגים הראשונה, שצבעה את העיר בלבן. מדי שנה התרגשנו מהמראה הצחור כאילו הייתה זו הפעם הראשונה. בזכות המלבושים החמים, הקור לא הפריע לנו כלל.

כל רחובות העיר היו מתכסים קרח וכולנו היינו רצים ומתגלשים. חלק מהרחובות, שלא היו סלולים, קפאו בחורף והפכו לגן עדן אמיתי עבורנו. גם הנהר שחצה את העיר קפא, ובשלב מסוים היה בטוח להחליק עליו. על רגלינו קשרנו מחליקיים מיוחדים שהותאמו למטרה הזו, והיו רכושי היקר ביותר עלי אדמות. הרצועות היו נכרכות סביב הנעל הרגילה וננעלות בעזרת מפתח.

צחוקם המתגלגל של הילדים נשמע למרחוק, והורינו היו צריכים לגייס את כל סמכותם כדי לנתק אותנו מן המרחבים הלבנים סביבנו, ולגרום לנו לשוב הביתה בזמן לארוחת הערב.

בסופי השבוע הקרים נהגנו ללכת לאגמים באזור, שהיו קפואים לגמרי.

שנים מאוחר יותר, כשהסתיימה המלחמה והתכוננתי לעלות לארץ, מצאתי בחווה שבה התגוררנו בחבל הסודטים מפתח של מחליקיים, דומה לזה שהיה לי. צביטת כאב וגעגוע לפתה את ליבי. לקחתי עימי את המפתח שהזכיר לי תמיד את ימי ילדותי המאושרים, לפני המלחמה.

למרות אהבתי הגדולה לחורף, כמו כל ילד חיכיתי לחופשת הקיץ. העיר שלנו הייתה מישורית וכלי התחבורה העיקרי שלנו, ילדים ומבוגרים כאחד, היה אופניים. בחופשות היה לנו קל יותר להיפגש עם חברינו מבית הספר בזכות היכולת לדווש במהירות לכל מקום בעיר.

מדי קיץ הייתי מבלה חלק משמעותי מהחופשה שלי אצל סבא וסבתא בלובשטיין, הוריה של אימי שגרו בכפר דובריניץ', במרחק לא גדול של נסיעה ברכבת. מדי שנה הייתי נוסע אליהם עם אימא. היא הייתה חוזרת אחרי שבוע העירה, ואני הייתי נשאר כמה שבועות נוספים.

סבא וסבתא גרו בחווה קטנה מול תחנת הרכבת של הכפר, ואהבתי מאוד את השהות בביתם. בחצר החווה הסתובבו בחופשיות בעלי חיים, בעיקר תרנגולות ופרות, וחיי הכפר השקטים קסמו לי. ארנולד היה עדיין קטן מדי לשהות הרחק מהבית, וזכיתי בכל תשומת הלב של סבי וסבתי ובפינוקים שדאגו להרעיף עליי. בעיקר אהבתי את כיכרות הלחם הגדולות, שהיו נפוצות בכפרים. ללחם היה טעם של חמיצות, שלחם המחמצת הנפוץ כיום מזכיר אותו.

עם סבא וסבתא בכפר גרה אחותה הצעירה של אימא, אירן. כשהייתי בן שש או שבע נפטרה סבתי. למרות גילי הצעיר זכורה לי נסיעתה של אימא לכפר, לשבת שבעה על אימה. אימא הציעה לסבי לשהות בביתנו אך הוא העדיף להישאר בכפר עם דודתי אירן, מפני שהיו בחווה חיות שדרשו טיפול. אירן סייעה בתחזוקת הבית לאחר מות סבתי וכעבור זמן־מה נישא סבא בשנית.

אירן אומנם הייתה דודתי, אך הייתה מבוגרת ממני רק בשלוש או ארבע שנים. העברנו את מיטב שעותינו יחד בכפר, משתוללים בשדות ורצים במרחבים הפתוחים סביב החווה, במעיינות וביערות. נהגנו ללכת לטיולים ארוכים ביער, לקטוף תותי בר ופטל ולזלול אותם עד שבטננו כאבה. יחד היינו גם צועדים יום־יום בשביל שעבר ביער אורנים הררי, מאחורי תחנת הרכבת, והוליך למקום גבוה ובו מעיינות מים קרים ונקיים. מהמעיינות היינו מביאים מים לשימוש הביתי.

בכל הבתים הסמוכים לבית סבי וסבתי גרו שכנים יהודים שעסקו בענף המזון וגידלו בחצרות בתיהם פירות וירקות. אחד מהם היה יוטקוביץ, שחצר ביתו הייתה גדולה ועמוסת עצי פרי. יוטקוביץ בילה את מרבית זמנו באטליז שלו, ואירן ואני אהבנו לשוטט בחצרו בהסכמתו. אהבתי בעיקר את עונת התפוחים, כאשר העצים היו עמוסי פרי. נהגנו לחבר מסמר על מקל ארוך כדי להוריד את הפרי העסיסי מהעץ. טעמם הנפלא של התפוחים מלווה את זיכרוני עד היום.

מאחורי הבית של סבא וסבתא היה גן ירק ובהמשכו זרם נהר כחול ויפה — האונג. אהבתי להתרחץ עם אירן בנהר בימות הקיץ החמים. המים היו קפואים אך מרעננים מאוד.

בקרבת מקום היה שדה רחב ידיים שבו הכינו השכנים עשב מיובש לחורף כדי להאכיל את בעלי החיים. לחציר היה ריח מיוחד, שנשאר עימי זמן רב לאחר הפעם האחרונה שבה ביקרתי את סבא וסבתא. שנים לאחר מכן, כשהייתי כבר אדם מבוגר, הייתי עוצר במהלך טיול כזה או אחר באירופה ליד שדות רחבי ידיים באוסטריה או בשוויץ כדי להריח את החציר המיובש ולחזור בדמיוני לרגעי הילדות המאושרת שחוויתי בדובריניץ'.

חלק גדול מן המראות שחוויתי כילד צעיר, בעירי ובכפר, חקוקים גם כיום בזיכרוני. לצערי, נותרו ברשותי מעט מאוד תמונות מבית הוריי ומשנות ילדותי. בימים ההם, צילום משפחתי לא היה עניין שבשגרה, והיה כרוך בהוצאה כספית ניכרת. מרבית המשפחות לא יכלו להרשות לעצמן להצטלם. אך הנופים ומראה פניהם של בני משפחתי צרובים במחשבתי ומלווים את חיי.

מאז עליתי לישראל, מעולם לא עלה בי רצון לשוב לברהובו, להתהלך שוב ברחובות ילדותי ולראות את בית הוריי. הסיבה לכך נעוצה בזיכרונות המרים והמכאיבים של החזרה הביתה מהמחנות, כאשר הבנתי כי ברהובו שהכרתי בילדותי נעלמה לבלי שוב.

רבות מהדמויות שהכרתי בילדותי ורבים מבני משפחתי לא שרדו את התופת. כמעט כל החנויות שהיו בבעלות יהודית לא נפתחו שוב כשהסתיימה המלחמה. בתי הכנסת ננטשו או נהרסו. העיר התוססת נקברה בין הריסות המלחמה.

המקום היחיד משנות ילדותי שאליו הייתי שמח לשוב הוא דובריניץ', הכפר שבו העברתי כל כך הרבה ימים מאושרים, ושאינו כרוך בזיכרון מכאיב.

כאשר מחשבותיי נודדות לתקופת הילדות המוקדמת שלי, אני מצטער שלא ידענו אז כי עלינו לנצור כל רגע יחד. לנשום את הריחות, המראות, הטעמים שלא יחזרו עוד. לו רק היינו מקשיבים לקולות המעטים שניסו להעיר את תשומת ליבנו לסכנה ההולכת וקרבה, הזהירו, קראו לנו לברוח...