מבוא
איך אפשר להיות אופטימיים בתקופה כזו?
לכאורה יש לנו את כל הסיבות להיות פסימיים. כל הסיבות האישיות, הלאומיות וגם העולמיות. לאן שאנחנו מסתכלים — מהרמה המקומית ועד הרמה העולמית, אנחנו רואים סבל ועוול. אבל רק לכאורה. בספר הזה אני טוען שגם בתקופה כזו אפשר לבחור באופטימיות, אבל מתוך גישה קצת אחרת, גישה שמסתכלת על אופטימיות כבחירה מוסרית ואפילו כתפקיד חברתי, ולא רק כנקודת מבט על העתיד האישי והכללי שלנו.
אני מקווה שאצליח לשכנע אתכם, הקוראים, שכדאי מאוד לאמץ את הגישה של "אופטימיות כבחירה מוסרית"; שהיא גם מועילה יותר לחברה ולכל אחת ואחד מאיתנו באופן אישי וגם נכונה יותר מהגישה שמנחה את היחס שלנו למציאות כיום. אני מנסה לעשות זאת בעזרת תובנות מעולמות הפסיכולוגיה והפילוסופיה, בעזרת מחקרים וסיפורים, וגם באמצעות תובנות מהחיים שלי ושל כולנו (תובנות שצמחו, בין השאר, מהתקופה הקשה שעברנו). הגישה הזו לאופטימיות מתאימה לימי משבר קשים כמו אלה שחווינו כולנו בתקופה האחרונה, אבל גם לימי השגרה הצפויים לנו לאחר שוך הסערה.
כתבתי את הספר בימים הקשים בחיי, גם מהסיבות המשותפות לכולנו, שקשורות לשבעה באוקטובר ולרצף האירועים העצוב שהגיע בעקבותיו, אבל גם מסיבות אישיות ומשפחתיות. אחי עמישר נהרג בפעילות מבצעית בחאן יונס, במסגרת תפקידו כמפקד חפ"ק של חטיבת הקומנדו. הוא השאיר אחריו את אשתו שלומית, חמשת ילדיהם: יהודה, הלל, הוד, ידידיה וישי, וגם אותנו. היינו שבעה אחים, עכשיו אנחנו שישה. כששואלים אותי כמה אחים אתם, אני עדיין אומר "שבעה".
בחודשים הראשונים הנוראים שלאחר שבעה באוקטובר כמעט לא ראינו את עמישר, שהגיע עם היחידה שלו ביומה הראשון של המלחמה לכפר עזה, עבר לחזית הלבנונית, ולאחר תקופה חזר לרצועה. גם כשחברי הצוות שלו התחילו לצאת הביתה מפעם לפעם, עמישר נשאר ביחידה. בזמנו קצת חששתי ש"דופקים" אותו ביציאות, וניסיתי לדבר איתו שידאג לעצמו יותר. כשסוף־סוף הצלחנו לבקר אותו בבסיס בגליל, הבנתי מה הסיבה לכך שהוא נשאר כל כך הרבה זמן ביחידה: הוא עצמו היה האחראי ליציאות הביתה ודאג להוציא את כל החברים שלו להתאוורר ולפגוש את המשפחות שלהם, לפניו.
בימי השבעה חבריו לצוות כמעט לא סיפרו עליו "סיפורי גבורה" קלאסיים. הם סיפרו בעיקר על עזרה יום־יומית בזמן המלחמה. הם סיפרו איך גם בתוך התופת היה עמישר דואג שלכל אחד מהם יהיה מזרן נורמלי לישון עליו, איך ניסה להשיג עבורם את האוכל הכי טוב שאפשר וחטיפים כדי שישמינו קצת, והקפיד לוודא שמי מהלוחמים שצריך באמת, יצא הביתה לפגוש את המשפחה — סיפורי אנושיות בתוך המלחמה במקום סיפורי הגבורה הקלאסיים. עמישר אף פעם לא אהב גיבורים, הוא תמיד העריך יותר אנשים אמיתיים עם פגמים ועם קשיים. מעניין איך היה מרגיש אילו היה רואה עצמו הופך ל"גיבור קלאסי״ בתדמית הציבורית שלו.
במשך ימי השבעה שמענו סיפור אחרי סיפור בסגנון הזה על עמישר. מהתלמידים שלו בבית הספר הטכנולוגי בנחלים, מהצוותים שאיתם עבד בחודשים האחרונים לחייו ברצועה ומהמוני האנשים שפגש ושנכנס לחייהם והם לחייו במסגרות השונות שבהן התנדב ועבד, כמו מד"א ועמותת פעמונים. כששאלו אותי אם הייתי מודע לכל הדברים הטובים שהוא עשה ולמה לא סיפרתי עליו יותר, עניתי שבגדול ידענו במשפחה שזה מה שהוא עושה, אבל לא הסתכלנו על זה כעל משהו מיוחד. ראינו בזה תכונה שלו. "זה מה שעמישר עושה". לעמישר היה כישרון מיוחד להציל אנשים או לשנות את חייהם לטובה. הוא לא ייחס למעשים האלה חשיבות, הטוב שלו היה אגבי, והעשייה היתה קו אופי שלו ממש. נראה שכאשר הפילוסוף היווני אריסטו דיבר על מוסר של מידה טובה ושל תכונות מוסריות, הוא התכוון בדיוק לזה.
עמישר ואני היינו חלוקים מאוד פוליטית. הוא היה דתי לאומי מהזרם החרד"לי וגר בגבעה ליד עלי שבשומרון, ואני חילוני שמאלני שחי בתל אביב. אבל הוא אהב מאוד את השיח ואת הוויכוח, ואף פעם לא פחד לשמוע דעות אחרות משלו, אפילו תוך כדי המלחמה. הספר הזה נכתב גם בהשראתו. אני מניח שעם חלק ממה שכתוב בספר הוא לא היה מסכים, אבל אני משוכנע שהוא היה שמח שגם עמדות שונות משלו מקבלות ביטוי, ולו רק כדי שהוא, או אחרים בשמו, יוכלו לחלוק עליהן.
הטרגדיה המשפחתית שלנו היא אחת מטרגדיות אישיות רבות. אפשר להגיד שהטרגדיה של כל אחד ואחת מאיתנו בתקופה הנוכחית היא גם טרגדיה אישית. בתקופות איומות כמו זו שהחלה בשבעה באוקטובר, ולא ברור מתי תסתיים, הפסיכולוגיה הקולקטיבית מאפילה על הפסיכולוגיה האישית. ההזדהות שלנו עם הסבל של אחרים ועם אובדנם חזקה יותר מתמיד, ואנחנו חשים את הכאב שסביבנו באופן עוצמתי יותר ונטול מגננות, כאילו הוא שלנו. בגלל המבנה הקהילתי המיוחד של החברה בישראל, כולנו מרגישים את האבל הכללי שסביבנו ממש כאילו הוא אבל פרטי שלנו, וגם תחושות ציבוריות של ייאוש ופסימיות יכולות להפוך בתקופות כאלה להכי אישיות.
השבר הקשה הזה נראה לרבים נקודת שפל בתהליך של הידרדרות שעובר על העולם כולו, ולא רק על ישראל, כבר זמן רב. בשנים האחרונות נדמה לרבים בציבור הרחב מה שבא לידי ביטוי גם בסקרים ובמחקרים, שההתקדמות המוסרית האנושית שהחלה אחרי מלחמת העולם השנייה נעצרת, ושההתפתחות הערכית והמוסרית של החברה האנושית מתחילה לסגת לאחור: הקיטוב החברתי בעולם בכלל (ובישראל בפרט) הולך ומחריף, השיח נעשה אלים ותוקפני יותר, הדמוקרטיה נמצאת במשבר חמור, וכך גם היחס של הציבור אליה, אנחנו כבר לא סומכים על החברה ועל המדינה כמו בעבר, והכי גרוע: מלחמות ומשברים מדיניים הופכים נפוצים יותר ויותר.
אם היו שואלים אתכם אם העולם מתקדם למקום טוב יותר או פחות בשנים האחרונות, מה אתם הייתם עונים?
בין אופטימיות להכחשה
איך אפשר להיות אופטימיים בתקופות כאלה, עם אירועים כואבים ואל מול מגמות עולמיות קשות? אחת הבעיות בזמנים כאלה עם אופטימיות, לפחות בגרסתה המוכרת, היא שהיא מצטיירת לא טוב. או ליתר דיוק, היא מצטיירת טוב מדי — טוב באופן שאינו ממש מותאם למציאות העכשווית בישראל ולמגמות שעוברות על העולם כולו.
כולנו מכירים את מי שמצליחים להיות אופטימיים בלי קשר לכלום, לכולנו יש חברים כאלה, שאומרים "הכול יהיה בסדר" ו"תחשוב טוב — יהיה טוב" גם בזמנים הקשים ביותר. חלקנו מעריצים אותם על היכולת הזאת, חלקנו בזים להם על הניתוק ואומרים להם, "חשבנו טוב — ותראו מה קרה." אופטימיות בימים כאלה נשמעת לפעמים כמו הכחשת המציאות.
האם אפשר להיות אופטימיים בלי להעלים עין ממה שאנשים סביבנו עוברים? בלי להתעלם מהסבל של תושבי הצפון והדרום, של משפחות שאיבדו את יקיריהן, של דור שלם שנחשף לזוועות ולחרדת מוות? האם אפשר להיות אופטימיים בלי להתעלם מהמגמות המדאיגות שאליהן מתקדמים האזור הנפיץ שלנו והעולם כולו? ואם לא, האם להיות אופטימיים בתקופה שכזו פירושו בהכרח לחיות בהכחשה?
הכחשה היא מנגנון פסיכולוגי יעיל מאוד, שעוזר לנו להתמודד עם מציאות קשה במיוחד. ההתעלמות מחלקים שונים במציאות, כאילו אינם קיימים, מסייעת לנו להתמודד עם מצבים שהם באופן מילולי קשים מנשוא. הכחשה היא מנגנון יעיל ונפוץ, אבל המנגנון הזה פועל רק באופן זמני, עוזר לנו לתפקד בזמן משבר עד לרגע ההתפכחות. רובנו איננו יכולים לבסס את ההתמודדות שלנו עם המצב הנורא על הכחשה בלבד. לא סתם הכחשה היא רק השלב הראשון במודל המוכר של חמשת שלבי האבל של הפסיכולוגית אליזבת קובלר־רוס. אחריה — אנחנו צריכים לעבור שלבים חשובים נוספים.
מנגנון ההכחשה ממש לא זר לי. גם האופן שבו אני קיבלתי את הבשורה על מותו של אחי התחיל בהכחשה מוחלטת.
ביום שישי הנורא, שבו קיבלנו את ההודעה שהפכה לכולנו את החיים, הגענו, ארבעה מתוך שבעה אחים (זה הממוצע במושב הציוני דתי שבו גדלתי), לבית ההורים בגולן. היום היה אביבי ויפה, הירוק היה ירוק מאוד, ושדות השיבולים ממש הזמינו אותנו לטייל ביניהם. איזה רע כבר יכול לקרות ביום כזה?
אחי הקטן משה, שזה עתה השתחרר מתקופת מילואים ארוכה מאוד בצפון, שתה את הקפה שלפני תפילת המנחה והזמין אותי ללוות אותו לבית הכנסת. מכיוון שהוא דתי ואני חילוני, אני תמיד מלווה אותו עד לטווח ראייה מבית הכנסת של המושב וחוזר הביתה לשבת עם בנות המשפחה ועם האחיינים. משה הוא אדם פילוסופי המרבה בהרהורים, והאמונות שלו מלאות בתהיות ובקונפליקטים מעניינים, כך שההליכה המשותפת לבית הכנסת, לפעמים בדרך הארוכה במתכוון, הופכת תמיד לשיחה קיומית. הפעם דיברנו על משבר החזרה מהמילואים, ואיך שירות מילואים, למרות הסיכון שבו, יכול להציל משקיעה רגשית באירועי השעה הקשים. נפרדנו, ואני פניתי לחזור לבית הוריי. כשהתקרבתי, ראיתי דרך חלון הזכוכית הגדול של הסלון אדם אפור שיער יושב על הספה ומדבר עם הוריי. כשהתקרבתי עוד, הבחנתי שהוא לובש מדים. את הוריי ראיתי רק מגבם. מי זה יכול להיות? שאלתי את עצמי. אולי חבר של ההורים שבמקרה עושה מילואים באזור החליט לקפוץ לבקר דווקא בשעת המנחה? ככל שהתקרבתי, נדרשתי למצוא הסבר אחר למה שראיתי. ליד האדם כסוף השיער היתה קצינה צעירה בדרגת סגן. אמרתי לעצמי שהם כנראה מעדכנים את הוריי שהכוננות באזור עלתה. למרות ההסבר המשכנע שסיפקתי לעצמי, הדמעות התחילו לזלוג וסחרחורת תקפה אותי. במקום להיכנס הביתה, הלכתי חסר יציבות לשער האחורי שמוביל למטעי הדובדבן ולשטחי הבקר של המושב.
במשך עשר דקות ארוכות מאוד ניסיתי להסביר לעצמי למה אך הגיוני ששני קצינים שאיני מכיר יושבים מול הוריי ומשוחחים איתם. מדוע נדרש צוות של קצינים כדי לדווח לכל משפחה ומשפחה במושב על העלייה ברמת הכוננות באזור. צה"ל כנראה החליט להזהיר אנשים באופן מקצועי ומסודר, אמרתי לעצמי בדמעות, קורס מדי פעם על הקרקע הקוצית. בסוף עמדתי ובהיתי בשדות הדגן המשתרעים עד תל פארג'. עוד שתי דקות בלי לדעת, אמרתי לעצמי, בלי להגיד לעצמי מה בעצם אני לא יודע. ואולי אני בוכה סתם? שאלתי את עצמי. הלוואי שאני בוכה סתם.
כשחזרתי לכיוון בית ההורים, הרבה אנשים מהמושב כבר התאספו ליד הדלת, וביניהם הרב הקודם של הקהילה. אחד השכנים צעד לעברי, ופשוט חיבק אותי בלי להגיד מילה. "אני יודע," אמרתי. זה היה סופה של ההכחשה.
למעשה, לא שמעתי את המילים המפורשות על מותו גם כשנכנסתי הביתה. כולנו, הוריי והאחים, פשוט התחבקנו בבכי בלי לומר מילה. הפעם הראשונה ששמעתי את מה שידעתי גם ככה היתה כשהמשפחה של אחותי הגיעה מהמושב הסמוך (גם הוא מושב דתי, אבל הרב שלהם התיר להם לנסוע בשבת. "פיקוח נפש," הוא אמר, "הוא פיקוח של הנפש, לא רק של הגוף"). כשארבעת ילדיהם יצאו מהרכב העמוס, הצעיר שבהם אמר לי באגביות טכנית, "היינו בבית, אבל בסוף אנחנו לא אוכלים בבית. פשוט בגלל שעמישר נהרג באנו אליכם."
ההכחשה עבדה בשבילי אז, גם אם רק לכמה דקות, ומאז מדי פעם אני מרשה לעצמי להשתמש בה שוב, כשאני "מטייל עם עמישר" בשבילי הגולן, מדבר איתו על העתיד בארץ כאילו אין עבר ואין הווה. אני מרשה לעצמי להתכחש למציאות ולהתייחס אליה כאילו כל הרע לא קרה. ההכחשה היא כלי מצוין ויעיל בשביל רבים מאיתנו בתקופה הקשה הזאת, אבל זה כך — כל עוד היא כלי בלבד. כשהיא הופכת לנוהג קבוע, לדרך חיים, המציאות כבר תמצא דרך לחדור את חומות ההכחשה. ההכחשה של המציאות כדרך חיים קבועה אינה עובדת, וכפי שאנסה להראות בהמשך, היא גם אינה מוסרית.
כאשר אנחנו רוצים לחפש את הגישה שבעזרתה נוכל להתמודד באמת עם המצב, אנו מוכרחים לבחור בגישה שמכוונת אותנו להסתכל למציאות בעיניים. גישה שלא מתכחשת אליה, אלא להפך, מסבירה אותה מחדש באופן מדויק יותר וגם טוב יותר לרווחה הנפשית שלנו. זו הגישה שאני מציע בספר הזה.
איזו מין אופטימיות אפשרית בתקופה הנוכחית?
הספר הזה עוסק באופטימיות כבחירה מוסרית, ואפשר לומר אפילו — כחובה מוסרית. אופטימיות שאינה נובעת מהסתכלות על החיים הפרטיים שלנו, אלא ממבט כללי יותר על החברה ועל העולם שסביבנו. אופטימיות שהיא במידה מסוימת — בדיוק ההפך מהכחשה. זוהי גישה שאנחנו לא מחזיקים בה רק לטובתנו, אלא גם לטובתם של אלה שסביבנו — גישה כללית וקהילתית יותר מההתייחסות האישית לאופטימיות שמקובלת בהגות ובספרות הפופולריות כיום.
חלק מרכזי מהעיסוק באופטימיות בספרות ובהגות של העשורים האחרונים מתמקד ברמה האישית. פרופ' מרטין סליגמן, מי שנחשב לאבי "הפסיכולוגיה החיובית", תחום שעוסק רבות בנושא של אופטימיות ובתרומתה לחיינו, טוען שאנחנו צריכים להתייחס לאופטימיות לא רק כתכונה מולדת, אלא גם כמיומנות שניתן ללמוד ולרכוש. בספרו המצוין "אופטימיות נרכשת" סליגמן מלמד אותנו איך להיות אופטימיים יותר באמצעות הסתכלות שונה על הכישלונות ועל ההצלחות שלנו. הוא טוען שאם נלמד לייחס לעצמנו את ההצלחות בחיינו ולא רק את הכישלונות, ואם נלמד לייחס את הכישלונות שלנו לנסיבות חיצוניות ולא רק לעצמנו, נוכל לפתח גישה אופטימית יותר לחיים שלנו. הוא מציע כלים מעשיים לא רק להבנת האופטימיות, אלא גם לפיתוחה באופן פעיל. האופטימיות האישית הזו חשובה, ורכישתה יכולה לעזור לרבים מאיתנו להאמין בעצמנו ובעתידנו האישי, להיות מאושרים יותר, ואפילו להגיע להישגים אישיים מרשימים יותר בחיים.
הבעיה היא שבתקופות קשות שכאלה לא קל לגייס אופטימיות. התקופה האחרונה היא תקופה שבה הדאגה, החרדה ואפילו הפסימיות שלנו נובעות מההסתכלות על החברה, המדינה והעולם, ולאו דווקא ממבט על עצמנו. אנחנו דואגים לעתידם של תושבי הצפון, חרדים לגורלם של החטופים ושואלים איך ייראה העתיד של כל מי שחי במדינה הזאת. אם היינו חיים במדינה שבה ערך חיי אדם נמוך יותר או שתחושת ההזדהות עם אחרים בעת משבר חלשה יותר, הכאב היה פוחת, ואיתו גם החרדה המצמיתה מהעתיד. אבל לא בטוח שחיים באקלים כזה טובים יותר, להפך: ניתן למצוא יסוד חיובי ובריא בקהילה שחשה את הסבל של חבריה, עד כדי תשלום מחיר פסיכולוגי גבוה מאוד על ההזדהות הזו. אחת הסיבות לכך שחוקרים מציינים שישראל נמצאת זה שנים במקום גבוה במדד האושר העולמי, היא הקהילתיות הזאת בדיוק.
אם המקור לכאב, לייאוש ולחרדה הוא חברתי וקהילתי ולא רק אישי, גם המקור למשמעות שתאפשר אופטימיות כלשהי בזמנים קשים — חייב להיות כזה. זהו סוג האופטימיות שבו אעסוק בפרקי הספר הזה.
בספר זה אעסוק באופטימיות שנובעת לא רק מהסתכלות פנימה ומההבנה של היתרונות האישיים הרבים מאוד של האופטימיות, אלא שנובעת גם מהסתכלות החוצה. אופטימיות שנובעת מהבנה שההשפעה של החברה עלינו חזקה בתקופה זו יותר מאי־פעם, ואף שזה לא תמיד נראה כך, ההשפעה שלנו כפרטים על החברה חזקה מתמיד. מקורה של האופטימיות בזמנים כאלה לא יכול להיות מנותק ממשמעות קהילתית וחברתית — הוא חייב להישען עליה.
החיפוש שלי אחר הדרך להיות אופטימי ולהאמין בעתיד נולד מתוך משבר אישי, אבל התובנות שעלו במהלך החיפוש הזה עשויות להתאים לכל אחת ואחד. נשענתי על ידע שנצבר בעולמות הפסיכולוגיה והפילוסופיה על "טבע האדם", על הטיות מחשבתיות, איך אפשר להתגבר עליהן ועל הדרכים שבהן החברה האנושית משפיעה על הפרט, ואיך הפרט, אני, יכול להשפיע על החברה. בדרך לאופטימיות כבחירה מוסרית נעזרתי גם בהוגים, בחוקרים ובתיאוריות שעליהם כתבתי בספריי הקודמים, תיאוריות שבימים שאחרי שבעה באוקטובר פירשתי באור חדש, וגם כאלה שהכרתי בעקבות הנסיבות הקשות. החוויות האישיות והמשפחתיות שלי גם הן השפיעו מאוד על הספר הזה, וגם מהן הצלחתי להפיק, למרות הכאב, מקור לאופטימיות בימים כאלה, אופטימיות שיכולה לחיות לצד עצב, אבל גם להוציא אותי, ואני מקווה שגם אחרים, מהייאוש הגדול.
אף שרבות מן השיחות שלי ושל עמישר היו על פוליטיקה, והוא ודאי היה שמח אילו הייתי מכניס לספר קצת פוליטיקה (לא משנה לאיזה כיוון, העיקר שיהיה מעניין ומעורר ויכוח), הספר הזה הוא לא ספר פוליטי. הוא נכתב מתוך מציאות טעונה מאוד פוליטית, אבל הוא לא ספר פוליטי. יש מי שיטענו שאי אפשר להתייחס למציאות בישראל בלי להתייחס לפוליטיקה, ושמי שמדבר על ישראל בלי לדבר על פוליטיקה, כמוהו כתושב בפומפיי העתיקה, שרואה את הר הגעש וזוב מאיים להתפרץ מעליו ואומר לחבריו הפומפאים, "אתם יודעים מה הבעיה של העיר הזאת? הפסימיות!" למי שיטענו כך, אענה במשפט שלא נהוג כל כך לומר בשפה העברית: אתם צודקים. אבל לפעמים, במצבים שטורפים את כל האמונות שלנו, כדאי להשהות את השיפוט הפוליטי, לצאת מזירת המטענים של השיח הנוכחי (החשוב) ולבחון מבחוץ את המנגנונים שעומדים מאחוריו, ואז לחזור אליו — עם ראייה מעט אחרת. בהגדה של פסח כתוב, "צא ולמד". כדי ללמוד, כדאי לפעמים לצאת מהשיח השגור והיום־יומי שלנו. העובדה שהספר הזה אינו פוליטי לא אומרת שאין בו קריאה לפעול במציאות העכשווית. להפך. בספר אני טוען כי במיוחד בתקופות שכאלה כל אחת ואחד מאיתנו צריכים לקחת על עצמם תפקיד חברתי, ושגם הגישה שלנו לעולם שסביבנו, גישה שמשפיעה על הקהילה והחברה שלנו, היא תפקיד.
התובנות שאספתי בכתיבה ועצם הכתיבה עזרו לי להתמודד עם משברי התקופה הזאת, ואני מקווה שמקריאת הספר הזה תצאו אופטימיים יותר, בשביל האחרים סביבכם ובשביל החברה בכלל, אבל גם בשביל עצמכם.
1 מודל קובלר־רוס, הידוע גם כ"חמשת שלבי האבל", הוא מודל שפיתחה הפסיכיאטרית אליזבת קובלר־רוס כדי לתאר את התהליך הרגשי שעוברים אנשים המתמודדים עם אובדן משמעותי, כמו מוות של אדם אהוב או אבחנה של מחלה סופנית. השלבים הם: הכחשה ("זה לא יכול להיות"), כעס ("למה זה קורה לי?"), מיקוח ("אם רק אעשה כך וכך..."), דיכאון ("אין טעם לכלום") וקבלה ("אני מקבל את המצב"). חשוב לציין שלא כל אדם עובר את כל השלבים, ולא בהכרח בסדר הזה. המודל מציע מסגרת להבנת התגובות הרגשיות הנפוצות לאבל, אבל כל אדם חווה אבל בדרכו הייחודית.
2 הפסיכולוגיה החיובית היא תחום בפסיכולוגיה המתמקד בחקר ההיבטים החיוביים של החיים, כולל אושר, רווחה, ערכים אישיים ומימוש עצמי. מטרתה היא להבין ולהגביר את החוזקות של אנשים ואת יכולותיהם, ולא רק לטפל בבעיות ובקשיים נפשיים. הפסיכולוגיה החיובית חוקרת איך אנשים יכולים לחיות חיים מלאי משמעות, לפתח מערכות יחסים חיוביות, לחוות סיפוק מהחיים ולהגיע להצלחה אישית וחברתית. התחום נוסד בשנות ה־90 על ידי פסיכולוגים כמו מרטין סליגמן ומיהאי צ'יקסנטמיהאיי, ומאז הפך לחלק מרכזי הן מהמחקר הפסיכולוגי והן משיטות טיפול רבות.
3 Seligman, M. E. (2006). Learned Optimism: How to Change Your Mind and Your Life. Vintage.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.