אנסטסיה חלק ב

ביקרתי בביתה של סילבי שבוע מאוחר מהמתוכנן. הייתי לבד, מלבד קוליה דברנקו, שחיכה מחוץ לדלת. סילבי התגוררה בשכונה יוקרתית בצפון העיר, בבית כפרי עם חלונות לבנים וערוגות גן מלאות אירוסים, שכעת היו מכוסות בשלג.

על אף שהשתתפתי בהלוויה שלה בקתדרלת איסק הקדוש וצפיתי בארון הקבורה שלה מוכנס לתוך המאוזוליאום המשפחתי, לא הייתי מוכנה לשקט הנורא של ביתה. תקתוק השעון בבית שלה מעולם לא נשמע חלול כל כך, ריח הבושם שלה התפוגג כמו פרחים שנשכחו בין דפי ספר.

עברתי בחדרים המוכרים והבנתי כמה זמן עבר מאז שביקרתי בהם. הייתה תקופה שבה סילבי כמעט גרה בארמון, ובילתה יותר זמן בחדריה הפרטיים שם מאשר כאן.

רק עכשיו הבנתי כמה מעט ראיתי אותה בשנים האחרונות.

הודות לסוכנת הבית היעילה מאוד של סילבי, מדאם אוֹבֶּר, הבית היה מסודר כתמיד, למעט כמה פריטים שלא היו במקום שלהם באופן מוזר. כמה ספרים הונחו הפוך על המדף, שדרתם פונה לכיוון הלא נכון, ואחת המראות בחדר האורחים הורמה מהוו שעליו הייתה תלויה והוחזרה כשפניה אל הקיר. ועל אף שהאח נוקה, פיסת נייר נותרה לכודה בסורג, חרוכה בקצותיה ועליה זנב מילה, כתובה בכתב נשי.

לא ידעתי מה אני מחפשת. כל מה שידעתי זה שמותה של סילבי לא היה הגיוני, ולא הצלחתי לקבל אותו. הייתי מודעת לכך שאנשים התאבדו, ולעיתים קרובות זה הפתיע את יקיריהם. היה לי דוד שירה בעצמו ברובה ציד. איש מעולם לא ידע את הסיבה.

אבל לא האמנתי שסילבי היא אחת מהאנשים האלה. היא אהבה אוכל טוב ויין משובח, בדיחות ורכילות. היא ניהלה רשימה של מקומות שרצתה לטייל בהם, אנדרטאות שהשתוקקה לראות. היו לה אחייניות ואחיינים שהיא אהבה, עשרות חברים ולא מעט מעריצים גברים. היא הייתה מסורה לאימא שלי, וחשבתי שהיא הייתה מסורה גם לנו, הבנות.

אולי שום דבר מזה לא היה שינה לנפש שלה שהחלה להחליק אל תוך החשכה. אבל הייתי צריכה לראות את זה בעצמי, כתוב במילים שלה. אני לא יכולה לשאת את זה יותר. זה יותר מדי. אולי אז הייתי יכולה להאמין.

חיפשתי בבית שלה יומן או מכתב. מפני שרציתי לבקר את סילבי ביום מותה, היה לי איזה רעיון מטופש שאולי גם היא חשבה עליי. שאולי כתבה לי פתק והשאירה אותו על שולחן הכתיבה שלה.

בדקתי את החדר שלה, חיפשתי בשידה, במגירות, אפילו מתחת לכרית ולמזרן. ידעתי כמה זה חסר טעם הרבה לפני שהפסקתי, ידעתי שאני רק מכאיבה לעצמי עם ריח הסבון שלה, עם הרקמה המוכרת של ראשי התיבות של שמה על הסדינים שלה, עם הכריות שלה בגוון הוורד שהיא כל כך אהבה.

שערה בלונדינית אחת עדיין הסתלסלה סביב זיפי המברשת על שולחן האיפור שלה. שחררתי את השערה וכרכתי אותה סביב אצבעי, מנצנצת בזהב כמו טבעת נישואים.

שולחן הכתיבה שלה ריק באופן חשוד. אם הייתה שם התכתבות פרטית כלשהי, מדאם אובר הדיסקרטית והנאמנה בוודאי הייתה מפנה אותה — מה שהיה מסביר את פיסת הנייר באח.

הבחנתי בקצה של משהו שהציץ מתחת לווילונות ומיהרתי לחקור. זה היה העותק של אנה קארנינה של סילבי, פתוח כאילו היא השליכה אותו הצידה בגועל, אולי בכעס על הסוף. היא הדגישה קטע ורשמה הערה בשוליים.

היו פעמים שהיא בקושי ידעה ממה היא מפחדת, ולמה היא מקווה. בין אם חששה או רצתה במה שקרה, או במה שעמד לקרות ומה שאליו בדיוק ייחלה, היא לא יכלה לומר.

ההערה שסילבי הוסיפה אמרה רק, תשוקה + פחד = עיוורון.

כשדפדפתי בספר מצאתי מלא הערות ואיורים זעירים.

תחבתי אותו מתחת לזרועי. זו לא הייתה גנבה, לא באמת. סילבי הציעה להשאיל לי אותו פעם אחת. לקרוא אותו עכשיו עם כל ההערות שלה, יהיה כמו לקרוא ספר ביחד בפעם האחרונה, ולחלוק את מחשבותינו.

חוץ מזה, זה היה התירוץ שנתתי לאימא שלי, אמרתי לה שיש כמה ספרים שלי שאני רוצה לקחת בחזרה לפני שהבית יועבר למי מבין קרוביה שיירש אותו.

אימא, שלא הפסיקה לבכות כל השבוע, בקושי שמה לב לשקר שלי. היא רק הנהנה וכיסתה את פניה בידיה, בעוד ליזה טאניבה הניחה זרוע מנחמת סביב כתפיה.

"אל תדאגי." חייכה אליי ליזה. "אני אטפל בקיסרית."

הייתי יכולה לסטור לה על החיוך הזה. הייתי יכולה לסטור לה על כל פעם ששמה של סילבי עלה על שפתיה בהבעה מכעיסה של צדקנות וחרטה מזויפת.

"סילבי היקרה המסכנה. שהאלים ישמרו עליה ויגנו עליה. ואני מקווה שיעשו זאת למרות הדרך שבה מתה... טוב, לא נדבר על זה."

אבל היא דיברה על כך, שוב ושוב, בלחש וברמיזה, מוודאת שכל אחד ואחד מאנשי החצר יודע בדיוק איך סילבי המסכנה והיקרה מתה.

"אני לא מאמינה שהיא קפצה," אמרה טטיאנה ישירות לאימא שלנו.

אימא הנידה בראשה, לאט ובאומללות.

"שומר הלילה ראה אותה. כך גם הכרטיסן של הרכבת. היא הייתה לבד על הרציף. היא הלכה ישר עד הקצה, היכן ש —"

אימא לא סיימה את המשפט, אבל שמעתי את המילים בראשי היכן שהרכבת נכנסת במהירות.

חשבתי על מהירות המתכת הזו, מאתיים טונות של ברזל וקיטור, שנכנסו בגופה של סילבי מהר יותר מכפי שסוס יכול לרוץ. התפללתי שהיא לא הרגישה כלום, אבל חששתי שסבלה מכאבים נוראים זמן רב לפני זה.

יצאתי מביתה, כשהספר תחוב מתחת לזרועי.

"מצאת את מה שחיפשת, הוד מעלתך?" שאל אותי קוליה.

"אני חוששת שלא."

"אני מצטער לשמוע את זה. אני פשוט... מצטער מאוד."

הוא עזר לי להיכנס לכרכרה. ידו נסגרה סביב מפרק כף ידי, פעם אחת במהירות, לפני שהוא הרפה.

העיניים שלי היו חמות. מצמצתי בחוזקה, אוחזת בספר חזק בחיקי.

לא בכיתי, גם לא אחרי שהוא סגר את דלת הכרכרה. כי עדיין לא הייתי בטוחה בדיוק על מה אני צריכה לבכות.

תוהו ובוהו השתרר בארמון בציפייה לשובו של הצאר. אבא נפגש בהצלחה עם ניקולאשה בגליציה, ולאחר מכן נסע לדנמרק, שם בילה חמישה ימים עם חברינו וקרובינו. כעת הוא ליווה את אולי הביתה בחברת הנסיך אקסל, שהפך רשמית לארוסה לאחר המשא ומתן המוצלח שהתנהל בארמון קופנהגן.

אימא רצתה לנקות את הארמון שלנו מהמסד עד הטפחות, להלביש את השומרים במדים חדשים, להביא פרחים טריים לכל חדר. אבל היא חלתה זמן קצר לאחר שנודע על התאבדותה של סילבי ולא היה לה כוח לפקח על זה.

ליזה טאניבה לקחה פיקוד, למורת רוחה של מרגרטה. היא הסתובבה ונבחה פקודות על המשרתים, סתרה את הוראותיה של מרגרטה וביטלה חצי ממה שכבר נעשה.

מכיוון שהיא לא יכלה לצעוק על ליזה, מרגרטה נאלצה לפרוק את כעסה על המשרתות. ראיתי את אנט מתייפחת בזמן שהיא מנקה אבק, ומשרתת נוספת מתחבאת מאחורי המראה באולם השיש בזמן שמרגרטה חולפת על פניה כמו ספינה במלוא הקיטור.

ליזה, לעומת זאת, מעולם לא נראתה מאושרת יותר. יריבתה העיקרית בחצר נוצחה, אימא נזקקה לה יותר מתמיד, והיא בדיוק קיבלה גט רשמי בגלל חוסר שפיותו של בעלה.

אבא חתם על המסמכים בעצמו, וגם על המסמכים עבור סטאנה לוכטנברג.

עם סטאנה, לא היו נסיבות מקלות. לקבל סטירה מבעלך לא הייתה עילה לגירושין. אבא חתם על המסמכים כי ניקולאשה הכריח אותו לעשות את זה. הוא סירב בתוקף לקבל את הצ'רואיט מאבא או להמשיך להנהיג את הצבא בלי שיקבל את סטאנה כתגמול, חופשייה וללא תנאים.

אבא עזב את גליציה בזעם על מה שהוא ראה כסחיטה בשורות הצבא. אפילו אימא חשבה שניקולאשה הלך רחוק מדי.

"גירושין הם חטא מוות."

"אבל הוא אוהב את סטאנה, ובעלה לא," טענתי.

אימא העיפה בי מבט זהיר, וקיפלה את המכתב שבו אבא פרק את כעסו על ניקולאשה על גבי שלושה עמודים.

"מדאיג אותי, אנסטסיה, שאת חושבת שאהבה חשובה יותר מקדושת הנישואים. אני דואגת מה אתן הבנות לומדות מהרומנים האלה." היא העיפה מבט חודר בעותק של אנה קארנינה, שהיה תחוב מתחת לזרועי. "זה לא על אישה נשואה שמנהלת רומן?"

לאימא שלי הייתה את כל החמלה שבעולם... חוץ מאשר לנשים נואפות.

"כן," אמרתי. "כי היא הייתה אומללה בנישואים שלה. אני לא יודעת איך זה מועיל לאלים שאישה תסבול השפלה ובדידות כל ימי חייה."

"לכן אנחנו בוחרים בקפידה לפני שאנחנו מתחתנים."

"ומה אם אני עושה טעות?"

"לא את כל הטעויות אפשר לתקן."

יצאתי מחדרה של אימי מרוגזת, ותמכתי הרבה יותר בצד של אנה קארנינה ושל סטאנה לוכטנברג. ידעתי בדיוק איך תיראה הבחירה בקפידה כשיגיע תורי. יובילו אותי בחצרות של מחזרים מתאימים, ואם יהיה לי מזל, אולי אפגוש את בעלי כמה פעמים לפני שנינשא.

הרגשתי אך ורק אושר עבור ניקולאשה, ומיהרתי לכתוב לו כדי להגיד לו את זה.

כתבתי גם לדמיאן, על אף שעדיין לא קיבלתי תשובה על מכתבי האחרון. המכתבים שלנו חפפו לעיתים קרובות, אם הגיעו בכלל.

אני שמחה שלפחות יש שני אנשים מאושרים בתוך כל הבלגן הזה.

אתה יודע אם הם יחכו עם החתונה או שהם יעשו את זה מייד?

הלוואי שיכולתי לבוא, אבל אני בספק אם אימא ואבא ירשו לי, גם אם זה היה ממש כאן בסנט פטרסבורג.

אבא אומר שאתם עומדים להסתער על למברג.

בבקשה, בבקשה, בבקשה... תיזהר.

אבא כתב רק מה הצבא יעשה באופן כללי — הוא לא היה מספר לי חדשות על דמיאן גם אם היה רואה אותו פנים אל פנים.

הייתי כמו עכברוש, במרדף אחרי כל פיסת מידע שיכולתי למצוא. על אף שזה עינה אותי.

הרעיון שדמיאן ישתתף במתקפה על חומות העיר התלולות היה בלתי נסבל. אחד מחבריו נפגע מכדור תותח, והקפטן האהוב עליו נהרג בקרב קרשניק חודש לאחר שהועלה לדרגת מייג'ור. עכשיו דמיאן תפס את מקומו.

ניסיתי להסיח את דעתי עם הספר, ביליתי שעות בכל יום שקועה בפרוזה הדחוסה והתאורית של טולסטוי. ההערות של סילבי נעשו יותר ויותר מוטרפות ככל שהתקדמתי בספר. צפיתי במוחה מידרדר, הקטעים שהיא סימנה הפכו יותר ויותר מוזרים ומעורפלים, רשימותיה בקושי היו קשורות לסיפור. האיורים היו מטרידים מכולם. היא מילאה את השוליים בסמלי דיו, לפעמים ציירה על הפסקאות עצמן. לבבות ושריגים, מספרים וסמלי כתב מצוירים, שדים זעירים עם קרניים...

הספר היה ההוכחה שחיפשתי שסילבי יצאה מדעתה.

אבל למה?

היא האשימה את רספוטין. חודש לאחר מכן היא מתה. הוא לא דחף אותה אל מתחת לגלגלי הרכבת הזאת. הוא היה במסיבה של מדאם לסינגר כשסילבי מתה. ראיתי אותו במו עיניי, כמו כולם.

אבל מה אם הייתה יותר מדרך אחת לדחוף מישהו?

מה אם הוא היה יכול לעשות את זה ממרחק קילומטר משם, או אפילו שבוע מראש?

קראתי את הספר שגנבתי מרספוטין כל כך הרבה פעמים עד שידעתי בעל פה את הקטע הרלוונטי.

כאשר ערפד מדבר, זה משבש את דעתם של אנשים...

לעולם אל תפגשו את מבטו של ערפד, ואל תקשיבו למילות השכנוע שלו.

סילבי השתגעה אחרי שפגשה את רספוטין, וכך גם אלכסנדר וסילייביץ' וירובוב.

זה נשמע מגוחך, לגמרי מופרך. ובכל זאת מצאתי את עצמי הופכת את הדפים הנותרים באנה קארנינה מהר יותר ויותר. רציתי לסיים את הספר לפני שדודה קסניה תגיע לארוחת ערב.

הייתי סגורה רוב היום בספרייה הקטנה שבקומה העליונה. גשם ירד שוב, דופק במונוטוניות על הזכוכית. זה היה חורף ארוך ואומלל, שהפך להיות אביב קר ורטוב. הגשם ישטוף את שארית השלג, אבל התגעגעתי לשמיים הכחולים.

קראתי וקראתי, בלי לשים לב לשעון או עד כמה האור נעשה עמום.

קראתי עד הסוף את הרומן הטרגי של אנה עם הרוזן ורונסקי. קראתי על אובדן בנה, חבריה, משפחתה, קראתי שכל מי שאהבה דחה אותה, אפילו הרוזן חסר האמונה עצמו.

ואז הגעתי לדף שסילבי כיסתה משני צדדיו במשיחות דיו שחורות עבות. התאמצתי לקרוא את המילים המודפסות דרך הציור שלה.

תחושה אחזה בה, בדומה למה שחוותה כשהתכוונה להיכנס לשחות במים...

החיים עלו לרגע לפניה עם כל הנאות העבר הזוהרות שהיו לה...

ובכל זאת היא לא הורידה את עיניה מהגלגלים...

ציור של רכבת השתרע על פני שני הדפים, דוהרת על המסילה, הפנס הקדמי כעין בוהקת.

סגרתי את הספר בחבטה כאילו הרכבת דוהרת ישר אליי, כאילו היא תצא מן הדפים. התאמצתי לנשום. ידיי רעדו.

לא ידעתי שאנה קארנינה זרקה את עצמה מתחת לגלגלי רכבת. בדיוק כמו סילבי.

זיהיתי את התמונה של הרכבת כי ראיתי אותה קודם. בעשן, כשרספוטין קרא את העתיד של סילבי.

הוא ידע. כל הזמן הזה, הוא ידע.

או... שהוא ראה את ההזדמנות שלו וניצל אותה.

קמתי ממושב החלון, הספר נפל לרצפה, פתוח כפי שקרה כשסילבי זרקה אותו הצידה.

האם היא העיפה אותו ממנה משום שהרגישה את הסיפור חופר במוחה, את המילים על הדף נשזרות בזיכרונותיה, בחזיונותיה, בחלומות שלה לעתיד?

את חייבת לעשות את הצעד הראשון במסע שלך לבד...

סילבי יצאה למסע למקום המרוחק ביותר, שממנו אף מטייל לא יכול לחזור.

מי העלה אותה על הדרך הזו?

רגליי נשאו אותי דרך הארמון ללא כל תוכנית ממשית. כל מה שידעתי זה שאני הולכת להתעמת עם רספוטין. התכוונתי להסתכל לו בעיניים ולשאול אם הוא הרג את סילבי, והפעם אדע אם הוא שיקר. ידעתי בדיוק לאן להסתכל לו בראש...

מריה ניסתה לעצור אותי ליד דלת הגן האחורית.

"אנסטסיה, איפה היית? את לא לבושה לארוחת ערב — דודה קסניה תהיה כאן בכל רגע!"

לחייה של מריה היו בצבע תותים ושמנת, הגוון שתמיד היה להן כשהיא בכתה. זה לא היה נדיר אצלה, אבל חששתי שזה קשור לחייל שלה.

"מה קר —" אמרתי. "לא משנה, אני אחזור מייד."

רצתי על פני המדשאה בגשם. לא היה אכפת לי שאהיה רטובה עד לשד עצמותיי עוד הרבה לפני שאגיע למגדל.

הלמתי בדלת. כשהיא נפתחה, קטיה נשענה על משקוף הדלת, ידיה תחובות בכיסי מכנסיה. היא לבשה חולצה של גבר עם שרוולים מופשלים, ולראשה כובע בד מהסוג שנער משלוחים היה חובש. היא שלפה את הסיגריה המגולגלת שלה, צבטה אותה בין האגודל לאצבע המורה, נושפת לאט עשן בצד פיה.

"איפה רספוטין?"

"לא קרוב מספיק כדי לשמוע אותך, לא משנה כמה חזק תדפקי," היא אמרה, משועשעת מעט.

אני לא הייתי משועשעת כלל.

"איפה הוא?"

היא ניערה אפר מקצה הסיגריה שלה. היה לי רושם ברור שהיא לוקחת את הזמן שלה בכוונה, נהנית לעצבן אותי.

"איזה אדון הזמין אותו לארוחת ערב," אמרה לבסוף.

"מי?"

"מישהו מהמסיבה." היא נופפה בסיגריה שלה ברישול.

ידעתי שהיא הייתה יכולה לנקוב בשמו של האדון אם היא הייתה רוצה.

קטיה שלחה מבט עצל בשמלתי הרטובה. "את נוטפת."

היא לא הזמינה אותי פנימה.

חיבבתי את קטיה כשפגשתי אותה, כי היא הייתה חכמה ויפה. עכשיו תהיתי אם תמיד הייתי כל כך טיפשה וראיתי רק את מה שהאנשים רצו שאראה.

אמרתי לה בקרירות, "תתרחקי מאחי."

היא חייכה בלי להראות את שיניה.

"כרצונך, הוד מעלתך. אבל אני לא יכולה להבטיח שהוא יתרחק ממני." היא סגרה לי את הדלת בפנים.

רציתי לבעוט בדלת ולגרור אותה החוצה מהמגדל שהיה בבעלותנו, הוא בכלל לא היה שלה. אבל דודה קסניה חיכתה. צעדתי חזרה לארמון בגשם.

מרגרטה התחילה לצעוק ברגע שנכנסתי בדלת.

"הנה את! חיפשנו אותך בכל מקום, דודה שלך מחכה, ואת אפילו לא לבושה! ותסתכלי על הרצפה, את יותר גרועה מאלכסיי והכלב ביחד."

היא הצביעה על עקבות הבוץ שהשארתי על אריחי השיש שנשטפו והוברקו בציפייה לבואה של דודתי.

רציתי לצרוח. נדמה שהדברים היחידים שהיו חשובים כאן היו הדברים שלא היו חשובים כלל.

רצתי למעלה כדי להחליף בגדים ולייבש את השיער כמיטב יכולתי, והצטרפתי לקסניה, אירינה, אימא, טטיאנה, מריה וליזה טאניבה בחדר האוכל הרשמי, בדיוק בזמן למנה השנייה.

"סליחה שאיחרתי."

הצטערתי עוד יותר שהכיסא היחיד שנותר היה ליד ליזה טאניבה.

היא חייכה אליי חיוך קטן, עיניה חולפות על שערי הרטוב ועל שמלתי המקומטת. "בדיוק יצאת מהאמבטיה?"

אירינה נופפה לי בהתלהבות מעברו השני של השולחן, לוחשת בשפתיה "מה שלומך?" לא ראינו זו את זו חודשים.

טטיאנה ישבה מולי ונראתה זועמת לחלוטין. חשבתי שהיא די מגזימה בשביל מישהי שאפילו לא הייתה צריכה לחכות למרק שלה, עד שהבנתי שמבטי הזעם שלה מופנים מעט ימינה ממני, אל ליזה טאניבה.

מתח מוזר השתרר בחדר, אימא צייצה כמו ציפור כפי שעשתה לעיתים קרובות כשהייתה עצבנית, ליזה הסתכלה לכל מקום מלבד על טטיאנה. מריה ישבה בדממה עם עיניים מלאות דמעות, ובהתה במפית על ברכיה. אפילו אירינה הייתה חיוורת כתצלום דהוי. רק קסניה ישבה שלווה ומלכותית בראש השולחן.

בעליצות מאולצת אמרה ליזה לקסניה, "ואיפה הדוכס הגדול?"

דודה קסניה לקחה כף של מרק, החזיקה את ידה בדקדקנות כפי שלימדה אותי האומנת שלי, ואמרה, "סנדרו סועד עם אחיו הלילה."

לדוד סנדרו היו חמישה אחים, כולם גדולי גוף, כהי שיער וחכמים, ונאמנים זה לזה עד מוות, כשלא היו מעורבים בקטטות. הייתה לו גם אחות, אבל לא הרשו לנו לבקר אותה, כי אחרי שבעלה מת היא ילדה בלי להתנצל את בנו הממזר של המשרת.

"שמעתי שהמטוסים שלו זוכים להצלחה גדולה," אמרה ליזה, עדיין מתחנפת. היא תמיד ניסתה להתחבב על דודה קסניה, אם כי קסניה בקושי סבלה אותה.

הדוד סנדרו היה נחוש בדעתו שרוסיה זקוקה לצי אווירי כמו צרפת ואלביון. אבא לא ראה את התועלת במטוסים הרעועים, אבל הוא הסכים, ומינה את סנדרו לאחראי על בית הספר לטיסה החדש שנבנה בסבסטופול. עכשיו הדוד שלי היה מפקד שירות האוויר, והמטוסים, שבהתחלה שימשו רק לסיור, צוידו במקלעים ובפצצות.

נזכרתי בריגוש שחשתי כשביקרתי בשדה התעופה בסבסטופול וראיתי את אחד הדו־כנפיים השברירים למראה ממריא לשמיים כמו ציפור. זה נראה כל כך פלאי — טכנולוגיה אנושית שחזקה יותר מקסם.

אפילו ארטמיס התרשמה. היא טסה ליד המטוס כדי לראות איך זה עובד, וחזרה אחרי כמה דקות.

אני מהירה יותר.

"כן, אבל אני יכולה לטוס במטוס, ואת לא יכולה לשאת אותי."

את הולכת להיכנס לתוך זה? הדו־כנפי התנדנד באופן מדאיג בשמיים.

רציתי, נואשות, אבל דוד סנדרו לא הרשה לי. מאוחר יותר התברר לי שבעוד שהדוד סנדרו בנה לנו בהצלחה את צי האוויר הגדול ביותר מכל המדינות, הייצור הואץ עד כדי כך שלאחד מכל שלושה מטוסים היו בעיות מנוע.

עכשיו המטוסים האלה יתחילו להטיל פצצות על חיילים אומללים. חיילים כמו דמיאן.

נמאס לי עד מוות מהמלחמה, שנמשכה עוד ועוד. אנחנו ייצרנו מטוסים, והם ייצרו מטוסים. אנחנו שלחנו עוד חיילים, וגם הם. אנחנו תפסנו פיסת שטח, הם גנבו חתיכה משלנו. אף אחד לא ניצח, והגופות נערמו.

לכולם נמאס מהמלחמה. לא רק לסטודנטים במסיבה של מדאם לסינגר, אלא גם לפוליטיקאים ולאריסטוקרטים. כולם רצו שזה ייגמר, אבל אף אחד לא הסכים על הדרך הנכונה לעצור.

"איפה אלכסיי?" קטעתי את דודה קסניה באמצע התיאור שלה על המטוסים החדשים ביותר.

אימא ענתה. "הוא אוכל עם חברים."

"אילו חברים?"

היא נראתה נבוכה. "אני לא בטוחה... נחתי כשהוא הלך."

תהיתי אם אלכסיי נמצא עם רספוטין.

הייתה לי תחושה נוראית של שעון מתקתק. לא ידעתי לאן אני אמורה ללכת או מה עליי לעשות, אבל הרגשתי חסרת תועלת לגמרי והייתי לכודה ליד שולחן האוכל.

"שוב מיגרנות?" שאלה קסניה את אימא, בלי הרבה אהדה. היא הייתה בריאה באופן שערורייתי ולא הייתה לה סבלנות רבה למחלות.

"חולי מכאיב," אמרה ליזה בדרמטיות. "לעיתים קרובות אני סובלת באופן דומה. אבל זה אף פעם לא מנע ממני להיות שם עבור הקיסרית."

קסניה התעלמה מדבריה, כפי שהתעלמה מרוב ההצהרות של ליזה טאניבה.

"חבל שהוא יצא, אני בקושי רואה את אלכסיי בימים אלה."

היא גם לא ראתה את טטיאנה, מריה או אותי, אבל לא נראה שזה הפריע לה.

קסניה הייתה זו ששמרה מרחק מאיתנו, בגלל השפעתנו המזיקה. למעשה, היא רצתה להרחיק את אירינה מחברתנו.

אירינה כלל לא שמה לב לשיחה ליד השולחן, היא התנועעה בעצבנות בכיסאה ובדקה שוב ושוב את השעה בשעון בפינה.

על אף שהיא עדיין הייתה מקסימה ביותר, אירינה לא נראתה הרבה יותר טוב מפליקס. היא איבדה ממשקלה, שהיה גם כך מועט, מה שגרם לעיניה להיראות גדולות מדי בפניה, שערה הפך יבש ועדין.

"האם אירינה הייתה חולה?" שאלה טטיאנה בקול רם.

"לא," אמרה קסניה בחדות והביטה בבתה. "היא סמל של בריאות."

"כן," אמרה אירינה בקול חלוש. "אני בסדר גמור."

היא לא נראתה טוב. היא הייתה עצבנית כמו ארנבת.

"קיבלת מכתב היום," אמרה לי אימא משנה את הנושא.

"באמת? איפה הוא?"

"ממש כאן." ליזה טאניבה שלפה את המכתב מכיסה והושיטה לי אותו.

הנייר היה רפוי ובלוי. ברור שהיא סחבה אותו איתה במשך שעות. סביר להניח שהחזיקה אותו אל מול האור, לנסות לראות את המילים בעמוד הראשון.

ניסיתי לא להראות עד כמה זה הכעיס אותי.

"המשרתים מביאים את המכתבים שלי לחדרי."

"חסכתי להם את הטרחה. הם די עסוקים כרגע, אם לא שמת לב. עסוקים מכדי להעביר פתקים מ... האם הייתה זו גליציה? אבל זה לא הכתב של ניקולאשה על המעטפה —"

דודה קסניה קפצה על הפיתיון. "את כותבת לקוזאק הזה?"

זה נאמר כל כך בבוז שזה נשמע כאילו היא קללה.

אימא התבוננה בי, מחכה לתשובה.

הרמתי את הסנטר. "כן. אני כותבת לדמיאן."

"אנסטסיה," אימא התנשמה.

"לא אכפת לי! הוא חבר שלי. והוא יהיה האטאמן של הקוזאקים יום אחד."

זרקתי את זה לקסניה, כדי להזכיר לה שדמיאן לא היה חסר חשיבות כמו שחשבה.

המכתב צרב את ידי. רציתי לפתוח אותו ולקרוא בו, אבל לא העזתי לעשות זאת כל כך קרוב לליזה או לדודה קסניה, מחשש שהן יחטפו אותו מידי. במקום זה, תחבתי אותו לכיס.

"ואני אקח את הדואר שלי בעצמי, תודה," סיננתי לליזה.

"טוב." היא משכה באפה. "יש לי דברים טובים יותר לעשות עם הזמן שלי."

זה היה יותר מדי עבור טטיאנה.

"אה, כן!" היא קראה. "היית עסוקה מאוד היום."

לחייה של ליזה החווירו. היא פלטה, "עשיתי את מה שהקיסרית ביקשה. הייתי לגמרי צודק —"

"היא לא ביקשה ממך לעשות כלום! זו את ש —"

"טטיאנה!" קראה אימא.

"תמיד היה לה משהו נגד נינה! היא מגעילה, קנאית, מתגנבת —"

"טטיאנה!"

פניה של אימא היו מוכתמות כמו פניה של מריה, אבל מכעס, לא מעצב.

קסניה ואירינה נראו מבולבלות כמו שהרגשתי. מריה בכתה בשקט, כתפיה רעדו, ראשה נשמט.

"על מה אתן מדברות?" דרשה קסניה. "מה קרה?"

טטיאנה הפנתה את מבטה הקר אל אימא, שהתכווצה במושבה.

"אימא פיטרה היום את נינה איבנובה."

"מה?"

"בדיוק מה שהיא הייתה צריכה לעשות!" ליזה מיהרה לצאת להגנתה של אימא. "הבחורה התפרצה הנה עם איזה סיפור הזוי. אמרה שהתעוררה באסם עם חציר בשיער והשמלה שלה הפוכה. התחילה להטיח האשמות פרועות, אמרה שמישהו התעסק איתה."

ליזה העיפה מבט חטוף בקסניה, כדי לוודא שהתיאור לא גרפי מדי לאוזניה של אירינה.

עיניה הכהות של קסניה הצטמצמו.

"היא אמרה מי התעסק איתה?"

"זה מה שהיה כל כך מגוחך!" נחרה ליזה. "היא אמרה שהיא לא זוכרת שום דבר ממה שקרה. היא ניסתה לתלות את העניין ברספוטין, פשוט מעצם הקרבה לקתדרלה."

"לא רק בגלל הקרבה!" קראה טטיאנה. "הוא צפה בה לפני זה. הוא צופה בה כבר חודשים!"

"הוא הדליק את המנורות. זה היה התפקיד שלו."

"זה לא הכול!"

"לא, זה בהחלט לא," לעגה ליזה. "הלכתי לחדר של הבחורה לבדוק מה שלומה, ומה את חושבת שמצאתי?"

קסניה משכה בכתפיה חסרת סבלנות.

"היא הגניבה איזה קצין לחדר שלה! אני חושבת שזה די ברור מי הפך לה את השמלה —"

"זה הארוס שלה!" צעקה טטיאנה.

"וזה כמו להיות נשואים בימינו, נכון?" קולה הנמוך של אימא חתך דרך זעמה של טטיאנה ושביעות הרצון הזחוחה של ליזה.

טטיאנה העיפה מבט לא רצוני באירינה, שהסמיקה עד שורשי שערותיה.

דודה קסניה נראתה קרועה. היא מעולם לא חיבבה את רספוטין, אבל הטינה שלה לנינה איבנובה הייתה אישית. "המשרתת הזאת הייתה צריכה להיות מפוטרת לפני שנה," אמרה בקרירות. "ברוך שפטרנו מפגע רע."

"נינה היא לא פגע רע!" צעקה מריה. "היא טובת לב והיא עובדת קשה יותר מכל משרתת אחרת בארמון הזה!"

קסניה נראתה המומה מכך שמריה הביישנית העזה לצעוק עליה.

רציתי גם להגן על נינה, אבל פחדתי שאם אפתח את הפה אני עלולה להקיא. הייתה לי תחושה נוראית ביותר שזה רק קצה הקרחון.

"איפה רספוטין עכשיו?" קרקרתי.

"הוא אוכל בעיר," אמרה אימא בנחרצות. "הוא עזב לפני שעה."

"שאלת אותו על המשרתת הזאת?" שאלה קסניה.

"כן." ידה של אימא לא הייתה יציבה כשלקחה לגימה גדולה של יין. "הוא אמר שאלה שטויות. הוא בקושי החליף שתי מילים עם הבחורה."

"זה לא נכון!" שאגה טטיאנה.

אימא הסתובבה אליה בנוקשות, שפתיה לבנות. "תעזבי את השולחן ולכי לחדר שלך."

פיה של טטיאנה נפער בזעם. אף אחד מאיתנו לא נשלח מהשולחן מאז שהיינו קטנים. היא דחפה לאחור את כיסאה ויצאה מהחדר. קול התרסקות אדיר במסדרון גרם לי לחשוב שהיא בעטה במשהו יקר בדרכה החוצה.

"טוב!" אמרה קסניה, גבותיה הזדקרו. "אני לא יודעת איזה נימוסים מלמדים בחצר הדנית —"

"אימא." אמרה אירינה בתוכחה רכה.

"עוד יין?" אימא לא חיכתה לתשובה, וניערה את שאריות הבקבוק לכוס של קסניה ואחר כך לכוס שלה.

"תודה. אני בטוחה שזה פחות ממה שסנדרו ישתה הלילה. לאחים שלו יש השפעה נוראית עליו."

"כל האחים הם ככה. כל דבר טיפשי שניקי עשה אי פעם היה בגלל — השפעה רעה כלשהי," סיימה אימא, נזכרת ברגע האחרון שהאחים של אבא היו גם האחים של קסניה.

בקושי הקשבתי למישהי מהן. כל מה שרציתי היה שהארוחה הזאת תסתיים כדי שאוכל לברוח ולהבין מה לעזאזל קורה. איפה היה רספוטין? למה הוא תקף את נינה? ואיפה לכל השדים היה אלכסיי?

"אולי כדאי שאבדוק מה עם טטיאנה —" העזתי.

"תישארי במקום," התפרצה אימא.

היא הייתה מתוחה יותר מקפיץ, אולי מפני שדודה קסניה הייתה עדה לדרמה המשפחתית שלנו, אבל סביר יותר שמפני שהיא הרגישה אשמה בגלל נינה איבנובה. היא הייתה המשרתת שחביבה על כולנו.

עוד ארבע מנות אינסופיות חלפו ביגיעה לפני שעברנו לחדר ההסבה.

"אני רוצה קצת מוזיקה," הכריזה קסניה.

טטיאנה ואולי היו הפסנתרניות המיומנות ביותר בינינו, אבל אולי עדיין הייתה בדנמרק וטטיאנה גורשה לחדרה. עיניה של מריה היו נפוחות מכדי לקרוא את התווים. אבל היא התיישבה ליד הפסנתר בכל זאת, כי כל דבר היה יותר טוב מזה שאני אשב ואכה על הקלידים.

זה התאים לי מאוד — תכננתי להמציא כאב בטן כדי שאוכל להתגנב ולקרוא את המכתב של דמיאן.

אירינה החליקה את ידה תחת מרפקי ומשכה אותי הרחק מהאימהות שלנו.

"רספוטין עם פליקס," היא לחשה.

"מה?"

"ששש. הוא עם פליקס כרגע. הם אוכלים יחד אצלו בבית."

זה לא היה הגיוני. פליקס תיעב את רספוטין.

"מה קורה?"

"אני... אני לא בטוחה —" אירינה נשכה את קצה אגודלה. ציפורניה היו כסוסות כל כך קצר שלא נותר לבן, רק קצוות של עור גולמי שעליהן היא המשיכה לכרסם.

"תגידי לי."

"אני... אני חושבת —"

רציתי לתפוס אותה בכתפיים ולנער אותה.

"אני חושבת שהוא מתכנן להרוג אותו," היא לחשה, כל כך בשקט עד שקראתי את המילים משפתיה יותר מששמעתי אותן.

הרגשתי כאילו הרצפה נשמטת מתחת לרגליי.

"זה רעיון רע מאוד. הוא מסוכן, אירינה... אין לך מושג עד כמה הוא מסוכן."

"זה גם מה שפליקס חושב," אמרה אירינה באומללות. "הוא אומר שרספוטין מסית את האנשים נגדנו, שהוא יוצר כאוס, עושה מניפולציות על ההורים שלך. הוא אומר שצריך לעצור אותו."

"מה הוא הולך לעשות?"

"אני לא בטוחה. הוא היה... הוא לא במקום טוב. הוא חושב שלעולם לא נתחתן. הוא איבד תקווה."

תחושת חוסר אונים חולנית עטפה אותי, זה היה כמו לראות שתי כרכרות שעומדות להתנגש. לא ידעתי אם יש לי זמן לעצור את זה, אבל הייתי חייבת לנסות.

"תמציאי לי תירוץ," אמרתי לאירינה.

"מה —"

"תגידי כל דבר."

מיהרתי החוצה מהחדר. שמעתי את אימא קוראת בשמי, אבל לא הסתובבתי, רצתי בין שברי אגרטל הבדולח המנופץ שטטיאנה הפילה ואנט ניסתה עכשיו לטאטא.

רצתי אל האורוות, והשלכתי אוכף על גבה הרחב של בארלי, הסוסה האהובה עליי. כשהובלתי אותה החוצה, ראיתי משהו מנצנץ על הרצפה. התכופפתי, סילקתי את פיסות החציר וחפרתי באצבעותיי בין קרשי הרצפה.

הרמתי קמע כסוף קטנטן, הצורה שלו מעוותת וכפופה. זה היה קשר אהבה קלטי, זה שארמנד שלח לנינה ליום הולדתה.

הבטן שלי התכווצה, תחבתי את הקמע לכיסי וקפצתי על גבה של בארלי.

"ארטמיס!" שאגתי.

היא יצאה מבית הגידול שלה כשדהרתי על פניו.

אין צורך לצעוק.

"בואי איתי. אני הולכת לבית של פליקס."

בשביל מה?

"פשוט בואי!"

דהרתי לעבר השערים מהר ככל שבארלי אפשרה לי. הנשימה שלי הייתה קצרה מכדי לדבר ולרכוב.

השומרים עמדו דום כשהתקרבתי, והצדיעו לי במהירות.

"הוד מעלתך! מה אני יכול —"

בלי לאבד קצב, חלפתי על פניהם. השומרים צועקים אחריי.

ארטמיס צחקה את צחוקה המצייץ.

הם הולכים להיות בצרות. גם את, לפי איך שזה נראה... רוצה לספר לי מה קורה?

"זה רספוטין," התנשפתי והתכופפתי מעל רעמתה של בארלי, נאחזת במושכות. "אני חושבת שהוא עומד לעשות משהו נורא."

מה זה עלול להיות, לא היה לי מושג. התחושה מבשרת הרע שאחזה בי מהרגע שראיתי את ציור הרכבת של סילבי הלכה וגברה עד שהתמלאתי באימה שלא יכולתי לכנות בשם. משהו עמד לקרות, הרגשתי את זה.

דהרתי כל הדרך לאחוזה של פליקס יוסופוב בעיר, עצרתי רק כדי לשחד מוכר עיתונים צעיר שיכוון אותי לבית המדויק.

אם הייתי רוכבת קצת הלאה בהמשך הרחוב, הייתי מוצאת אותו בעצמי. דלת הכניסה הייתה פתוחה, וכמה מרכבות המתינו בחזית. גם מכוניתו האישית של ראש האוכרנה, פון פלבה, בישרה רעות.

הוא היה האדם הראשון שנתקלתי בו כשנכנסתי אל הבית.

"הדוכסית הגדולה! מה את —"

"איפה פליקס?" התנשמתי.

גבותיו האפורות והעבות של פון פלבה צנחו כל כך נמוך שהן כיסו חצי מעיניו.

"מה את יודעת?" הוא דרש.

חלפתי על פניו. הוא תפס את זרועי וארטמיס נשכה אותו בחדות כה רבה עד שהוא זעק, מעד לאחור, ואחז בידו המגואלת בדם. ארטמיס נצמדה לזרועי, גופה מתוח, טפריה חופרים פנימה. היא הרגישה את האפלה בבית כמוני. המשרתים התקבצו יחד, חלק בכו, חלק עמדו ומלמלו. מחלקו האחורי של הבית נשמעה יללה נואשת.

"בני!"

רצתי לכיוון הצעקות.

הנסיכה זינאידה ניקולייבנה, אימו של פליקס, הייתה שמוטה בזרועותיו של שוטר, והתייפחה בפראות. פניה היפות היו מעוותות בייסורים, כלי זכוכית שבורים מפוזרים סביב רגליה.

"מה קרה?" צעקתי.

היא הביטה דרכי, בקושי מזהה אותי, על אף שפגשה אותי פעמים רבות.

"בני! בני המסכן והמתוק!"

במקום זה פניתי לשוטר וצעקתי, "ספר לי מה קרה! אני הדוכסית הגדולה אנסטסיה ניקולייבנה, הנסיך פליקס הוא חבר שלי!"

השוטר נראה קרוע בין הכורח להשתחוות לבין הצורך לתמוך בשתי ידיו בנסיכה זינאידה הממוטטת.

"נראה שהוא הורעל."

"הו אלוהים! הו אלוהים!" הנסיכה זינאידה ייללה.

"על ידי מי?" אמרתי, על אף שכבר ידעתי.

"על ידי גרגורי רספוטין," צעק אחד המשרתים.

המשרת היה צעיר ומגולח. עיניו ניתרו ממני אל השוטר ומטה אל כלי הזכוכית השבורים שהיו מפוזרים על השטיח. ראיתי מגש הפוך, כמה עוגות מרוסקות, ומשהו כהה שניתז על האח ויכול היה להיות קיא או דם.

המשרת נראה עצבני הרבה יותר מאשר נסער, הוא הפטיר, "אני אביא מים לנסיכה זינאידה," ומיהר לצאת מן החדר.

רדפתי אחריו ותפסתי אותו מחוץ למטבח.

"תספר לי מה אתה יודע."

"אני לא יודע כלום!"

דחפתי כסף לכף ידו והכרחתי אותו לקחת אותו, הצמדתי אותו לקיר. או שמא עליי לומר, ארטמיס הצמידה אותו, מרפרפת בכנפיה, נוקשת במקורה, שעדיין היה מוכתם בדמו של פון פלבה.

"פליקס הזמין את רספוטין לבית, לא? הוא תכנן להרוג אותו? תגיד לי מה קרה, לאן הם הלכו?"

"אני... אני —" הוא העיף מבט מפוחד בארטמיס, שהוציאה קול מאיים מגרונה.

"ספר לי!"

"זה נכון," הוא לחש, עיניו לא היו מסוגלות להתמקד על פניי, הן קפצו לכל עבר והביטו מעבר לכתפי, ולאחור מעבר לכתפו, הוא רעד, פניו היו חיוורות כסיד. כאילו חשש שרספוטין עשוי להופיע שוב מאחוריו בכל רגע. "רספוטין הגיע לבית. מאסטר פליקס... באחת הכוסות היה ארסן. הוא היה על הזכוכית עצמה, בלתי נראה. אבל איכשהו... מאסטר פליקס לקח את הכוס הלא נכונה. אני לא יודע איך זה קרה. הם הרימו כוסית ושתו. רגע אחר כך הוא נפל לרצפה, נחנק, והקיא דם."

יכולתי לנחש איך זה קרה. זה לא היה מקרי — רספוטין הביט במוחו של פליקס וראה מה הוא מתכנן. הוא בוודאי החליף את הכוסות.

"איפה הם עכשיו?"

"לקחו את מאסטר פליקס לבית החולים. אבל אני חושש... אני לא חושב שהוא —"

הורדתי את ידיו והכרחתי אותו להסתכל עליי. "איפה רספוטין?"

"עזב," אמר המשרת באומללות. "ברח."