1
קאל
אני זאב בעור כבש.
טורף שחי בקרב הטרף שלו, מתנהג כאילו מישהו מנסה לפגוע גם בי.
מקווה שהדם שבין שיניי יוכל להישכח, שכתמי החיים שהטפרים שלי לקחו יוכלו להימחק. נלחם בחוקים הנוקשים של חברה שתמיד חיפשה רק להכניע אותי.
פשע ואלימות מפמפמים לי בוורידים, הם המטרה שהגדירה את חיי בעשור האחרון — לכל הרוחות, אולי אפילו יותר מזה. קשה להאמין שהרשעות שלי החלה רק כשהתחילו לשלם לי לעשות את זה.
לא, הזאב חי בתוכי, מסתתר במשך היום ומעמיד פנים שאנשי העיירה לא יודעים את האמת. מעמידים פנים שהם לא יכולים לראות את רוחו של מלאך המוות עצמו בצל שלי, הולך אחריי כמו קללה שאני חסר אונים נגדה.
בעצם, זו לא קללה. לא בתחום העבודה שלי.
זו ברכה.
הבהמה לא נחלשת תחת לחץ, לא נכנעת לנוכח מצוקה. תאוות הדם שלה בלתי ניתנת לרוויה, התיאבון שלה לסבל מעורער וחסר שליטה.
לא משנה כמה פעמים אני מנסה לברוח, מנסה למנוע מעצמי את הפורקן שנובע מחיים שעוזבים את העולם הזה, זה אורב שם ומחכה לי שאחזור. שאקבל בברכה את האפלה החולנית שקוראת לגופי לשוב הביתה.
אפילו עכשיו, כשאני דוחף אצבעות בין שפתיו של גבר שחטא נגד המעסיק שלי, מתענג על הדרך שבה הלסת שלו נפתחת כשהיא נכנעת לי, ודוחף לו ויברטור ירוק מסיליקון מהשידה שליד המיטה לתוך הגרון, אני יכול להרגיש חלק מהמוח שלי מנסה לרסן אותי.
אבל הרוע חזק יותר, אחיזתו עמוקה יותר.
ממגנטת.
ולמרות זאת, כשהגבר מתפתל על המזרן שלו, עירום וקשור בידיים וברגליים, מדמם מהיכן שתלשתי את כל עשרים הציפורניים שלו, אני מבין שזה לא החלק הכי חולני בי.
כן, תחושה עמוקה של סיפוק שוטפת אותי כשאני מדביק רצועה של מסקינג טייפ על הפה הפעור והמלא בזין של התובע הכללי. עונש אכזרי, אבל המאפיה שונאת גנבים, ובתור פותר הבעיות שלהם, אני זוכה לעשות צדק כמו שאני רואה לנכון.
גרגור צרוד מתחיל בגרון של התובע הכללי והוא מרים את ידיו הקשורות לפה בניסיון לשחרר את עצמו, אבל ללא הועיל.
אני קופץ על המיטה לידו, שולף את הנייד שלי ופותח את אפליקציית הצילום המאובטחת ביד אחת, דוחף את צעצוע המין עמוק יותר לגרון שלו ביד השנייה וכולא את האגרופים שלו בין כף ידי והפה שלו.
הוא נלחם בי יותר משציפיתי, הבן זונה הזחוח. רוב האנשים שגונבים או לווים ולא משלמים חזרה למאפיה מביעים לפחות חרטה כלשהי.
יש להם בדרך כלל את ההגינות להתנצל ולהתחנן על חייהם, גם אם זה אף פעם לא עובד.
לא מעניין אותי להראות רחמים לגברים נבזיים כמוני, אבל זה בהחלט מוסיף טעם מתוק יותר לעבודה שלי.
וכשגופו של הגבר לידי מתרפה, עיניו פקוחות לרווחה אבל לא רואות את תקרת השפריץ של חדר המוטל, אני צופה בבחורה שעל המסך שלי כשהיא מורידה את בגדיה הקרועים והמלאים בדם, מרגישה בטוחה בחדר האמבטיה הענק שלה, ומזכיר לעצמי שזו הייתה המשימה האחרונה שלי לפני שאלך לראות אותה באופן אישי.
זה הטקס שלי ביום חופש, לטפס למרפסת שלה כמו רומאו שמנסה להגיע לרפונזל, או איך שהאגדה המזדיינת הזאת הולכת.
אבל ההידלקות שלי על הבחורה אינה מהדברים שמוצאים באגדות עם סוף טוב. זה חומר לסיוטים, אימה מלווה בנקמה. מסוג הלכלוך שאתה מוצא ברשת האפלה, במקום שאליו אנשים הולכים כדי להשביע את התשוקות הכי מגונות וסוטות שלהם.
הבחורה שלי מעלה הופעה, מנענעת את האגן כדי להוריד את מכנסי הג'ינס הצמודים שלה, והזין שלי מתקשה למראה ירכיה הלבנות.
אני לא יכול לעצור את עצמי מלדמיין איך ארגיש אם אקבור את הראש ביניהן, או מלתהות אם היבבות הקטנות שהיא משמיעה כשהיא מתהפכת בשנתה דומות לגניחות שהיא תפלוט כשתרטיב את הסנטר שלי בנוזלי ההנאה שלה.
היא זכה וטהורה כמו שלג שרק ירד — או לפחות זה מה שהיא צריכה שאנשים יאמינו. אבל אני רואה את הכתמים השחורים והכחולים על עורה, רואה את החתך בצלעות שלה ואת הדם הטרי שמטפטף לה משם.
אני מכיר אותה, וכשהיא מרימה את חזיית הספורט שלה מעל הראש וחושפת שדיים כבדים ואת אותו קעקוע קטנטן של רימון שאף אחד אחר לא יודע שיש לה, אני יכול כמעט להרגיש את החרמנות מתפשטת לה בוורידים.
בשנייה שהיא נכנסת למקלחת, אני רואה את זה. מים חמים צורבים את עורה, נשפכים מעל שרירים כואבים וחתכים שמסתתרים ממני. אדם נורמלי היה נרתע מהכאב, חורק שיניים אולי, אבל לא היא.
לא פרספונה הקטנה שלי.
הלסת שלה נפתחת קצת כשהיא מסתובבת לעבר דלת הזכוכית, מעבירה את ידיה למטה על הקימורים שלה, ואז נפערת בהשתנקות חדה. אין קול עם התמונה, אבל אני יודע איך היא נשמעת.
אני יודע הכול עליה.
כשידה יורדת על הבטן שלה ואצבעות מיומנות מטיילות למטה כדי לשלב בין הלחץ של הכאב והאופוריה, אני יוצא מהאפליקציה, מסרב לאפשר לנטיות המציצניות שלי לחצות את הקו הזה.
בפעם הראשונה שאצפה בה מתפרקת, אני רוצה להיות שם, לא לצפות מאחורי איזה מסך ארור. אני רוצה להיות הסיבה שבגללה היא תגמור, רוצה שהשם שלי יהיה זה שהיא תגרגר כשהכוס שלה יתכווץ וכל קצות העצבים שלה יתפוצצו.
אני מכניס את הנייד לכיס, יורד מהמיטה ומתחיל לנקות. הבוס שלי, הדון של משפחת הפשע הכי ידועה לשמצה בבוסטון, ירצה כנראה ראיות, אבל אני מעולם לא נתתי לו אותן.
כיוון שהוא העסיק אותי, רפאל ריצ'י נאלץ להשלים עם כך שהוא יצטרך לסמוך על כושר השיפוט שלי.
לאחר שפיניתי את הגופה מהחדר והכנסתי את השאריות לשקית כדי לזרוק מאוחר יותר לתוך תנור העצים במרתף שלי, אני מתחיל לנקות את מה שנשאר.
הרוטינה מתחילה בהחלפת המצעים הנוקשים של המוטל במצעים נקיים שקניתי בדרך לפה, בהורדת כיסוי הפלסטיק — שאני הלבשתי על המזרן לפני שהתחלתי את החקירה — ובניקוי של נוזלי הגוף שניתזו מסביב.
לאחר ששפשפתי את השטיח הצמרירי החום מכל זכר לעקבות ביולוגיים, אני משפריץ מטהר אוויר ומחטא, כי הרקע הרפואי שלי מסרב להניח לי לעזוב עד שהכול יעמוד בסטנדרטים של בית חולים.
בעזרת מכשיר עם תאורה אולטרה־סגולה אני סורק את החדר ומחפש שרידים מהגבר המת, ואז מרים את התיקים שלי לכתף ויוצא מהיציאה האחורית.
אני משליך את התיקים לתוך תא המטען, מתיישב מאחורי ההגה של הביואיק השחורה ששכרתי כשהגעתי לעיר ומכניס את היד לתוך תא הכפפות כדי להוציא את ספר השירה שאני מחזיק שם.
אני יודע שהיא שיננה מגיל צעיר את הדפים שנקרעו ממנו. אני יודע שהיא קוראת בקפידה כל ספר שירים שהיא יכולה למצוא בספרייה הציבורית, בניסיון לשחזר את אותה התחושה שהמילים המועתקות שלי הציתו בה כילדה.
גם אם הן לא היו מיועדות לה בהתחלה.
בקושי הכרתי אותה כילדה. לא הייתי בסביבה יותר מדי, וכשהגעתי לעיר, ההורים שלה דאגו להעסיק אותי.
אבל היא בהחלט הכירה אותי, ובשנתיים מאז יום הולדתה השמונה־עשרה, היא הבהירה את הכוונות שלה.
אני יודע שהיא לא תמצא את מה שהיא מחפשת במקום אחר, כי זה לא במילים, זה במחווה.
שירה במתנה, לא שירה בהשאלה.
מילים שגרמו לה להרגיש שחשבו עליה, גם אם רק מפני שאביה תיעב את אהבתה לספרות.
זה היה הרבה זמן לפני שהוא ביקש ממני להשגיח עליה.
הרבה זמן לפני שהמחשבות שלי הפכו מושחתות ורעבות.
חוה מנדלאוי (verified owner) –