השליחה
סטפן מילר
₪ 39.00
תקציר
שני גיבורים לא שגרתיים, אויבי המדינה, יוצאים למסע ומקווים לסגור חשבון.
לדריה, שגדלה בעוני ובחוסר כול, שטפו את המוח, הקנו כלים, ועכשיו היא נשק קטלני, חץ שלוח אל המטרה.
ספרי מתח ופעולה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 352
יצא לאור ב: 2015
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
קוראים כותבים (2)
ספרי מתח ופעולה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 352
יצא לאור ב: 2015
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
פרק ראשון
יום 1
דריה מגיעה לשדה התעופה הבינלאומי החדש והנוצץ ברנדנבורג, ברלין, ומשלמת למונית.
הזמינו לה כרטיס באייר פרנס, לטיסה שתביא אותה לניו יורק אחר הצהריים, אבל היא הרי תמיד ממהרת לפעול. תמיד היא נחפזת. זו רק קצת פאניקה, היא חושבת ונושמת עמוק. היא יכולה להחליף את הכרטיס ולהגיע לג'יי־אף־קיי מוקדם יותר. יש טיסה של לופטהאנזה. היא תוכל להקדים בכמה שעות. זה יהיה יעיל יותר.
היא מחליפה את הכרטיס, אף שפירוש הדבר להמתין שעתיים. כמו כן נחסכת לה נחיתת ביניים אחת. כעיקרון היא צריכה לשלם קנס של מאתיים אירו, אבל מדובר בכרטיסים למחלקה הראשונה, אז מוותרים לה. Macht nichts. איש לא צריך לדעת. איש אינו ממתין לה בצד השני, אז הכול מאה אחוז, כמו שאומרים באמריקה.
היא עומדת בתורים, בבידוק הביטחוני, בגלאי המתכות, בחיפוש הגופני, בסריקות, בבקשות החוזרות ונשנות להיפטר מכל נוזל. היא הציגה את הדרכון; היא הפקידה את המטען; היא מילאה כל דרישה וכל בקשה, והגיעה לשער הרבה לפני הזמן.
היו החלטות שנגעו לה — בעניין התסרוקת, הבגדים והאיפור — והן התקבלו בחופזה ולא לגמרי על דעתה, אבל בסך הכול היא מרוצה מן ההופעה שלה.
"תתלבשי כמו כולם, דריה," אמרו לה. "תלבשי משהו נוח, ובנוסף" — וזה כבר כמעט מצחיק בעיניה, — "תזכרי שהכי חשוב לשמור על הבריאות שלך."
כל הבוקר היה כמו טיפול ארוך בהלם, הכול זז כל כך מהר, ומרגע שהחליפה את הכרטיס היא מרגישה שמשהו מן השליטה שוב בידיה.
היא נכנעת לעצבנות ויוצאת לשוטט בין חנות המתנות לדוכן העיתונים. בוהה בשורות של ממתקים, מזכרות, חולצות קצרות בצבעי גרמניה. היא לא באמת רואה משהו, אלא רק מפנה את הפנים, עדיין מחפשת מסתור. היא עדיין בעניין, היא חושבת.
עמוק בתוכה היא עדיין ילדה. קל להפיס אותה בחידושים. היא עדיין מבינה את הדברים ואת משמעותם רק זמן רב לאחר שכבר קרו. דעתה מוסחת בקלות, כמו של כל הצעירים, והיא מחמיצה רמזים שאמורים היו להזדקר לעיניה. התקשרו אליה עם שאלות רפואיות, הורו לה לחצות חצי רומא במונית כדי שיגרדו מעט עור מעל כתפה ויזליפו שם טיפה של חומר חיסוני. אינוקולציה, קראה לזה האחות. עשרים שנה היא במקצוע וזו היתה הפעם הראשונה שעשתה דבר כזה. אחות אחרת, מבוגרת ממנה, השגיחה. "נוסעת בקרוב?" היא שאלה את דריה.
"לברזיל, לבקר את הארוס שלי," אמרה בלי להסס ושתי הנשים צחקו. כשעזבה הורו לה לא לגרד או לקלף את הגלד. אחר כך תהיה צלקת כמו שהיתה לשחקנים בסרטים ישנים. המבוגרת שבין האחיות צוחקת.
בשעתו, כל זה עבר לה מעל הראש. אלה היו אחר צהריים מוזרים, וזו היתה המשמעות שלהם, והיא לא שמה לב לזה, כמובן, כי עמדה לצאת לבלות וכבר תיכננה את הלילה.
אבל עכשיו הכול שונה. הכול קורה פתאום, ועכשיו היא... מפחדת. ברור שמפחדת. ומתביישת בפחד שלה. מנסה להפנות גב לכול. היא מכריחה את עצמה להירגע. נושמת עמוק ולאט בזמן שהיא סוקרת את מדפי העיתונים והמגזינים ומחפשת רמז — למה עכשיו?
למה היא מתכוננת לעלות על המטוס הזה דווקא ביום הזה, המסוים? כבר סוף ספטמבר ואין שום תאריך מיוחד שהגיע הזמן לציין. לא פשע מלחמה, לא התנקשות, לא הפיכה צבאית שזה היום לנקמה על מי מהם. ברחבי העולם כולו יש ממשלות שניצבות על שפת הכאוס, ומקומות רבים מדי שהצבא יצא בהם לרחוב.
אז... למה דווקא היום היא אמורה לצאת?
היא לא מצליחה להבין. היא מוצאת את דרכה בחזרה אל הכיסאות הריקים ברובם, אי של בדידות, מקום שהיא יכולה לעצום בו את העיניים. היא מוציאה את האייפוד ננו מן התיק, בוחרת קטע טרנס ארוך, העולם מצטמצם לכדי דממה סחופת רוח והיא הופכת לנוסעת עייפה בסופו של יום ארוך. כמו כל האחרים.
אולי נרדמה. היא לא יודעת. הכול סביבה נראה כה מלאכותי. הארכיטקטורה, שאם רוצים להחמיא לה אפשר לומר שהיתה הולמת מושבה בחלל, לא עוזרת. בטלוויזיה שמעל ראשה מכונית מרוץ מסתחררת עד שהיא נזרקת מן המסלול ומוטחת בקיר עשוי צמיגים. ההודעות במערכת הכריזה מובאות בארבע שפות. כשמגיע הזמן מניחים לה לעלות על המטוס מוקדם, בגלל המחלקה, והיא מוצאת את מושב 4A בצד ימין של המטוס.
טיסת לופטהאנזה 7416 עומדת בכל מה שהבטיחה מחלקת השיווק. דריה אינה קטנת גוף באופן מיוחד, אבל יודעת שכאשר היא מכורבלת בשמיכה של לופטהאנזה בכיסא המוטה לאחור, עם האוזניות מבטלות הרעש על אוזניה וראשה על הכרית האנטיבקטריאלית, היא נראית נינוחה כחתלתול מנומנם.
היא נחגרת, מצמידה את אחורי ראשה אל המשענת ומניחה למבטה לשוטט על פני מערך הבקרה הסתום של המושב. היא לא מצליחה להתמקד בשום דבר. מתי יופיעו השוטרים במעבר בלי התראה? פתאום היא עצבנית. היא לא מצליחה להסיר את מבטה מן הרצפה, בוחנת את ציפורניה ואת השטיח, חוששת ליצור קשר עין עם הנוסעים המתיישבים במקומותיהם סביבה.
תדריך הבטיחות. היא בוהה בכרטיס כאילו זה משנה. קולות משונים של דברים מתנגשים ומקרקשים עולים מאזור המטען. האוויר צונן ואז פתאום מחניק. היא מנסה להשתלט על נשימתה, אבל כושלת. היא מצמידה את כפות ידיה אל הלחיים. הן קרות ומיוזעות.
הדלתות נסגרות.
המטוס מתחיל להתרחק מן השער בנסיעה. הטייסים מודיעים דברים. היא מזיעה. בחילה אוחזת בה והיא מוודאת שבגב המושב שלפניה יש שקית נייר. הדיילות עוברות במעבר עוד פעם אחרונה ואז נחגרות.
היא מצמידה את לחייהּ הלוהטת לחלון. הבלחות של בטון אפור ודשא מלאכותי. המנועים שואגים, המטוס הכביר מתגלגל לאורך מסלול ההמראה. עכשיו כבר מאוחר מדי לרדת; היא כבולה למושב, היא אסירה, הם מתקדמים ומיטלטלים מעלה־מטה. אז, כאילו אזרו הטייסים אומץ, הם פורצים קדימה. איכשהו הם מפרים את חוקי הטבע ומעפילים אל חלל האוויר הגרמני.
מעברו האחר של המעבר, אישה לבושה להפליא פותחת את מגזין לופטהאנזה ושולחת אליה חיוך של אחווה שמכיר בצבע עורן המשותף. דריה מהנהנת ומשיבה רוח על פניה. חיוכה של האישה מתרחב. "Sie bringen uns gleich Champagner. Alles wird gut."1 הקול שלה מסתלסל, ההברות מתעקלות. דריה חושדת שהעגילים לבדם שווים עשרת אלפים אירו.
1 גרמנית: "עוד מעט מביאים לנו שמפניה. הכול יהיה בסדר." (כל הערות השוליים מאת המתרגם.)
"Grazie," היא משיבה. האישה מחייכת ושבה אל המגזין.
במשך רגע היא מתבוננת באישה הזוהרת מעלעלת במגזין, מעריכה, דוחה, שוקלת, חורצת דין. נותנת ביטוי לטעמה.
היא מבינה שההלם פג למשך כמה רגעים. האם רק בגלל המגע האנושי? היא נושמת. השמפניה מגיעה כמובטח ומוגשת בידי נער גרמני כהה שיער.
טיסת לופטהאנזה 7416, על 372 נוסעיה, ממריאה בבוקר. ישירה מברלין, ויקרה. קל וחומר במחלקה הראשונה. יגישו אוכל, אבל הנער מושיט לה שמיכה בלמקרה שתרצה להקדים להירדם או שמיזוג האוויר מופרז לטעמה. הוא נאה מאוד ולהוט להשביע רצון. אולי הוא חדש בתפקיד וגם הוא, כמוה, לא נינוח; הוא מעמיד פנים שהוא רגוע, והחיוך עולה על פניו ויורד מהן חליפות כשהוא נע לאורך המעבר.
מרגע שהמריאו הכול בסדר, הכול טוב ויפה. זה ניכר בצעדים היגעים והרגועים של הדיילים והדיילות כשהם פוסעים במעברים ובודקים מה ירצה כל אחד מן הנוסעים לשתות. כשהנער מגיש להם שמפניה, האישה המהודרת שולחת אליה מבט. היא מרימה את הכוס. "Cin cin," היא אומרת. "Salute," ממלמלת דריה. שתיהן לוגמות בהצנע. השמפניה קרה ומרעננת. מושלם. בדיוק מה שהיא צריכה.
ההמראה היתה פשוטה ומהירה, עכשיו הם בקרבה נינוחה לסטרטוספירה. עד כה הטיסה היא בדיוק מה שנהוג לייחל לו: נטולת אירועים מיוחדים. היא שוב לוגמת בועות מלוא הפה. אלא שלא חולף זמן רב מרגע שהתחילה להירגע ורצף ארוך של אדוות מרעידות חולף מתחת לכנפיים ומתערב בתנועתו החלקה של המטוס.
על הצג שלפניה מוצגת צללית מונפשת של מטוס לצד קשת צהובה הנמתחת לרוחב אירופה הירוקה כעלווה. הר הגעש שקט באחרונה והמטוס חולף עכשיו מעל נורווגיה, כמעט על קו החוף. עוד מעט יחצו אותו. אז תינשא טיסת לופטהאנזה 7416 מעל מרחבים כחולים ועמוקים, בלא יעד לייחל לו מלבד גרינלנד המשתרעת במרחק...
רצפי הרעד, כמו הבהלה של דריה, באים והולכים. לפעמים השקט גרוע מהם.
היא אמורה לשבת מאחור, כמו פליטה או כמו חיילת. טוב, פליטה היא כבר היתה, אבל עכשיו היא קודם כול חיילת. כן, חיילת במלחמה. ברגע זה היא נלחמת בְּשקט. בְּעצבנות. כן, טוב... כל זה בסדר. את עצבנותה היא מתרצת בטיסה, רק בטיסה. הרעידות הלא־צפויות שנתקלים בהן כשטסים במהירות שמונה מאות קמ"ש.
היא סניורינה דריה הירסי ורמיליו, אבל גם זה שקר.
היא אמורה להיות בלתי נראית, אבל עכשיו היא משיבה רוח על פניה, נהנית מן השמפניה וצוחקת עם חברתה האנונימית שבמושב ממול. סרטים מוצגים על הצג שהיא לומדת חיש מהר כיצד לשלוט בו, ובהפוגות בשיחתן שתיהן נוגעות בו וחולפות בין תפריטים. את רוב הסרטים כבר ראתה, אבל תמיד יש משהו מעניין. עיניה נתקלות בסרט תעודה על לה קורבוזיה... אבל היא לא רוצה לחשוב. לא כרגע.
חוץ מזה, לא יהיה יותר נורמלי לפטפט עם האישה ולהיות ידידתה למסע? הואיל והאסטרטגיה שלה היא להיות בלתי נראית, כלום אין התנהגות רגילה הטקטיקה הכי טובה? קדימה, דברי עם אנשים זרים, למה לא? הרי זה ייראה טבעי.
מתברר שהאישה הנאה היא ציילונית, שנולדה בגואה אבל גדלה בסרי־לנקה ונשואה לגרמני מזה שנים רבות. "לנסוע זה לא קל," היא אומרת, "והדבר הנסבל היחיד הוא לעשות את זה במחלקה ראשונה. אנחנו עבדים. אנחנו רודפים אחרי הכסף, אנחנו רודפים אחריו בכל העולם. פוף!" היא שולחת את ידה לתפוס כסף דמיוני ומרימה את הכוס שלה.
"את טסה הרבה?" שואלת דריה.
"לא, לא ממש. רק כמה פעמים בשנה. בכל פעם חברת התעופה אומרת שהכול חדש. הכול חדש ולכאורה גם משופר." הן עברו לאנגלית. האישה התגוררה בלונדון במשך שלושים שנה ושפתה רהוטה מאוד. "אבל בעצם הכול נשאר אותו דבר, ואני שונאת כל פסיק. הם מקצצים בעלויות וזה רק נעשה יותר ויותר מסוכן בכל יום — אוי, אני מצטערת." האישה מושיטה את ידה לרוחב המעבר, ולפני שדריה מספיקה להגיב, טופחת על זרועה — מגע עדין של אצבעות כנגד בד הז'קט. זה המגע שיהרוג אותה.
שתיהן צוחקות לנוכח עצבנותה הניכרת של דריה, ולאחר כמה דקות, כשהשיחה גוועת, דריה מתכרבלת בשמיכה עם כוס השמפניה. היא פשוט לא מוכנה, כך היא חושבת. הכול קורה מהר מדי.
הלם. מביטה במטוס המצויר הקטן, האובד אי־שם במרחב הכחול.
היא צופה באחד הסרטים; הוא הופק בהוליווד, אבל הונדס בקפידה במחשבה על קהלים בכל השווקים הגדולים. זה סרט שראתה כמותו כבר מאה פעם, אותו סיפור בווריאציות קלות. הוא אלים, אבל איש אינו מדמם. אין קללות, לפחות לא כאלה שאי־אפשר לשמוע במגרש הספורט של כל בית ספר. הוא ריאליסטי, אבל כולם יפים. הוא רלוונטי, אבל איש אינו אומר מילה על ישראל. או צ'צ'ניה. או אלג'יריה. אף פעם לא אומרים מילה על אלג'יריה. או על המחנות. או על סודאן. על סומליה. בעצם לא אומרים כלום על כל אלה. אינדונזיה? ירדן? לבנון? כאילו הן בכלל לא קיימות, היא חושבת. נעלמו. התאדו. קודם הם מוחקים אותך מהתרבות שלהם, אחר כך מהמפות, אחר כך פשוט מוחקים וזהו. לא זה מה שהם עושים? לא זה מה שהם תמיד מתגאים בו? עוד נעלה על המדינה המזדיינת שלכם עם מכבש.
היא שמעה את זה.
והיא למדה בתשומת לב מה פשר המילה "ג'יהאד": מאבק, מאמץ. כשמנסים להרוג אותך, את נלחמת בחזרה. ככה מתקדמים, ככה מתחזקת מחויבותו של היחיד. זה משותף לכל בני האדם, למה כל כך קשה להבין את זה?
הנער היפה מגיע עם הארוחה שלה. הגרמנים ידועים בארוחות הבוקר שלהם; יש שם ביצים, תפוחי אדמה, איזשהו מין נקניק, פלח תפוז לקישוט וכמה חתיכות מלון. חבילה קטנה של צנימים פריכים, כוסית זעירה של יוגורט. את הקפה מוזגים מקנקן כסף אלגנטי. היא אוכלת וצופה בסרט. שני הכוכבים מנסים להחליט אם אהבתם עזה די הצורך להניע אותם להמשיך בעלילה. היא חושבת שהיא יודעת מה תהיה התשובה.
היא מחייכת ואוכלת בשקט ומאזינה לדיאלוג המגוחך. היא לא מצליחה להפסיק לחשוב על הדמיות, על מסכות מאחורי מסכות. זה ההלם. ההלם המנטלי. זה העצבים, ככה אנשים אומרים — "האירועים הממו אותך, העצבים שלך מרוטים". לפעמים זה נמשך כך כל החיים. אבל עכשיו היא מרגישה שהחיים הם באמת סרט, מתוכנן, ערוך, בהקרנה מוקדמת לנוכח עין האלוהים. היא סוקרת את המטוס הענק והוודאות מתעצמת. היא מרגישה את זה בעצמות. זו הפיזיקה של החיים, כדור שמתגלגל במורד לוח זרוּע יתדות בדרכו אל החור שיועד לו, יעד ודאי לא פחות מן הידיעה האלוהית שהיא תאכל את הביצה המקושקשת עד תומה. הכול נכתב כבר מזמן.
השחקן הראשי מזכיר לה קצת את טֶטֶה, אולי זה הדבר היחיד שהיא מתחרטת עליו. גם כשהיא מניחה למחשבתה להיסחף אל שעות האושר ההן, שטופות השמש, היא מבינה שהיא בסך הכול נכנעת ל... מה? נוסטלגיה ילדותית. רומנטיקה. זה כל הכיף, היא מניחה. אימאם היה אומר שהכיף הוא בדיוק הבעיה פה. גברים ונשים לא אמורים לעשות כיף, אלא לשקף את מלאכת היצירה האלוהית. לעבוד, להעמיד צאצאים, לקדם את התוכנית של אלוהים. אין פה מקום לכיף. כיף, פלירטוט, רומנטיקה, יסוד כל אלה במשיכה אל האסור. היא יודעת את זה.
ובכל זאת, הוא היה כל כך מתוק.
הודעה מתא הטייס קוטעת את פסקול הסרט. הטייס חוזר עליה פעמיים, קודם בגרמנית ואז באנגלית עם מבטא. הם משנים רום טיסה כדי להימנע ממערבולות אוויר.
הגיע הזמן לעבוד. היא ניגשת אל המטבחון שדייל המחלקה הראשונה מכין בו עוד קנקן קפה. היא מבקשת מים ומקבלת כוס חד־פעמית. היא מוזגת את המים במו ידיה, כמו מבקשת להיראות מועילה. הם נתונים בבקבוק פלסטיק קר כקרח. היא מעבירה יד על משטח העגלה שעליה מכינים את המשקאות, רוכנת אל הדלפק ומחפשת מפית, נוגעת בכתפו של הדייל לאות תודה. נכנסת אל תא שירותים פנוי ונוגעת בכול. מעבירה אצבעות בשערה, מביטה בבבואתה שבמראה.
אין בעיניה אף דמעה. המצח רחב וחלק, האף קטן וישר, אבל העיקר הוא העיניים — כהות ומרצדות. היא מצטודדת למחצה ובוחנת את עצמה במבט מעבר לכתף. כן, החיוך יכול לשבות לבבות, ונדמה שהעיניים מבהיקות. פה קטן אבל שפתיים מלאות. פני המוות, ככה יקראו להן, היא חושבת.
כדי לחלץ איברים, לכאורה, היא פוסעת לאורך מטוס לופטהאנזה 7416. ידיה חולפות בין משענת למשענת כאילו כדי לשמור על שיווי המשקל. זה בשבילך, אמיר, זה בשבילך, ראייד, זה בשבילך, אמא, בשביל הילדות האבודה שלי, בשביל כל האנשים בבניין שלי, ברחוב שלי... בשביל אלה שגרים באוהלים, בשביל תקופות הרעב, בשביל כל מי שנהרג או ייהרג.
כשהיא מגיעה לאחורי המטוס היא נכנסת לתא שירותים אחר ומעבירה ידיים על הכול; היא מורידה את המים, ממששת מגבת נייר אבל לא משתמשת בה, לופתת את הברזים, בוחנת כל משטח, כל ידית, רוכנת ונושפת על הבריח לפני שהיא מסיטה אותו ואז פונה אל המטבחון שבירכתיים ומבקשת עוד כוס מים.
הדיילות מתעלמות ממנה כמעט לחלוטין וממשיכות לפטפט בגרמנית אוורירית ומוטעמת. הן הפוכות ממנה בכל דרך אפשרית. רפאים זהובי שיער, ערות מעל ומעבר לשימור גזרתן הדקה. המילים הגרמניות לא מובנות לה, אבל ההלם הער שהיא נתונה בו מקנה לה את היכולת לדמיין את השיחות שהן מנהלות במלואן. הקסם שבטיסה פג. השכר יורד בגלל כל התחרות הזאת בין חברות תעופה רבות מדי. נוהלי הבטיחות כבר לא מה שהיו והאיגוד לא יכול לעשות כלום. ברגע שיצליחו לתפוס בעל, הן עפות מכאן.
אחת הדיילות עומדת בגבה אל דריה, שנוגעת בכתפה ומחזירה לה את הכוס למִחזור. אז היא חולפת על פני דיילת אחרת ומתחככת בה קלות, פונה ויוצאת לדרך הארוכה בחזרה למחלקה הראשונה. היא מקפידה לגעת בכל משענת בדרכה.
כשהיא מסיימת את הסיבוב שלה בתא הנוסעים, דריה שבה אל המושב שלה ומוצאת כי שכנתה האופנתית ערה וקוראת. על אפה מתנוססים משקפי קריאה אלגנטיים במסגרת זהב. "טיסה ארוכה," היא אומרת.
"כן, מאוד."
"טוב לזוז קצת."
"כן, נכון. אחרי כמה זמן לא נוח לי," אומרת דריה ומתמתחת בתיאטרליות.
"השרירים מתכווצים."
"כן, בדיוק."
"בעלי עובד לפעמים עם חיל האוויר והם יוצאים לטיסות ארוכות נורא. יש להם כללים, הם חייבים לזוז כדי שהדם לא יצטבר להם ברגליים, אבל במטוסים הקטנים האלה זה פשוט בלתי אפשרי."
"אני מתארת לעצמי." דריה מביטה באישה במשך רגע. "ספר טוב?"
האישה מעווה את פניה. "בסדר. הם תמיד אותו דבר," היא אומרת ומושכת בכתפיה. אולי היא נבוכה מכך שנתפסה קוראת ספר כה בלתי רציני.
דריה מניחה כף יד אחת על פיה כאילו היא מנסה להצניע פיהוק ומותחת את גבה מצד לצד. "יש לך משפחה שמחכה לך?" שואלת האישה. היא מהוססת. כמעט כאילו היא חוששת להציג שאלה כה אינטימית.
"לא. זאת נסיעת עסקים."
"באמת?"
"כן. אני כותבת. על נסיעות."
"הו, באמת! את כותבת!"
"זאת הכתבה הראשונה שלי."
"אז כדאי מאוד שתעשי עבודה טובה. זה מאוד מרגש. טוב לנסוע, במיוחד כשצעירים."
"אני יודעת. יש לי מזל."
"ועוד משלמים לך!" האישה צוחקת. הצחוק שלה נהדר. מידבק.
מעברו האחר של המעבר, מישהו מכורבל בשמיכה מסתובב על צדו; האישה חוזרת אל הספר שלה, דריה חוזרת אל הסרט. גיבור הפעולה ועלמת החמד התמה הופרדו זה מזה. הרעים מכוערים כולם, תאבי מין, כהי עור ומקורזלי זקן. התעמולה ההוליוודית הרגילה.
ברלין. רק אתמול בלילה — ולפני חיים שלמים, דריה חושבת.
עלי מסר שהיא צריכה להגיע לראיון עבודה בעודה בחופשה מהמו"ל שלה. "קליק!" הוא כתב עת שבועי שמושבו ברומא, והיא "מתמחה בתשלום". זאת לא ממש עבודה; יותר מסלול שמאפשר לחברות לספק תנופה התחלתית לקריירה של כתבים שאולי יחזירו להן טובה בהמשך הדרך. היא גילתה שיש בנות ובנים שעושים את זה כל הזמן. את צריכה רק להיראות בסדר, לדעת איך להפעיל מצלמה דיגיטלית ולנפק מאתיים מילה על סקנדל הסלבריטאים האחרון. המגזין קיבל אותה למשך הקיץ האחרון שלה בבית הספר. פירוש הדבר היה פרידה מליאונרדו, שזה עתה פגשה.
ובכל זאת, עבודה. השלב הראשון בסולם הקריירה. היא בדרך למעלה, והואיל וכך הורו לה, היא עדיין נהנית מן הדרך.
זה לא היה קשה. זאת לא היתה ממש עבודה. רוב הזמן זה היה כיף. היא פגשה את רוברטו בניני ואת מריה קרלה בוסקונו, וזה היה מגניב כי היא אמרה שהן יכולות להיות תאומות, את הכדורגלן פרנצ'סקו טוטי, שדיגמן לתצלום אופנה והיה פשוט מקסים, ואת קמילה פרנטי, שהיתה מפורסמת כי ברלוסקוני הרים טלפון למנהל של רשות השידור האיטלקית כדי שיסדר לה תפקיד בסדרת טלוויזיה. החלק הכי גרוע של העבודה היה להישאר לעמוד סתם מחוץ לאיזשהו מועדון מדהים, כי כמעט אף פעם לא נתנו לעיתונאים להיכנס. ההתמחות היתה אמורה להסתיים אחרי חג המולד, והיא כבר תהתה מה תעשה, ואז הגיעה ההודעה שאמרה כי בן הדוד שלה קנה לה כרטיס לברלין.
זה לא היה משהו מיוחד. לא משהו קולנועי. רק פתק ורוד. "התקשרי בבקשה לאחראי כוח אדם. הכול טופל". היא היתה צריכה רק להגיע לשדה התעופה בזמן. היא הגיעה אתמול אחר הצהריים. פתק המתין לה בחדרה בריג'נט. לא חתום. שם החברה היה סֶיְילוֹל אֵי־ג'י וראיינו שם מועמדים למחלקת יחסי ציבור. היתה להם סוויטה באדלון והיא התבקשה להיות שם בתשע בערב.
היא ידעה מיד במה מדובר.
בשעות שנותרו עד אז ניסתה לחבב את הברלינאים. היה קר והיתה רוח, ועלי התרזה כבר התחילו להתחלף. סוף של קיץ חם. היא הסתובבה במרכז העיר, פסחה על היצע השופינג המהולל של הקוּ־דאם ובמקום זאת פנתה אל פְרִידְרִיכְשְטְרָאסֶה ואבדה במבוך הרחובות סביב ההָאקֶשֵר מָארְקְט.
גרמניה, כך החליטה, היא כמו כל מקום אחר. אולי קצת יותר אירונית, אבל הם הרוויחו את זה בדרך הקשה. כשנסעה ב־אֵס־באהן חזתה במלוא קשת גוני העור והבד. היו נשים בסארי ונשים בכיסוי ראש. כולן נמנעו מלפגוש זו במבטה של זו. היו אמנים שזה עתה נפלו מהמיטה. זוגות פנסיונרים שחזרו מן הרופא. היו אפורי הפנים שעדיין ניסו להתרגל לנפילתה של החומה, והיו הבלתי נראים, הסטודנטים והבטלנים והאבודים, שישבו בפינות ועישנו על הרציף וסתם שמחו לצלוח עוד רגע. ותמיד היו התיירים — שמנים מאוד, טרודים בכובעים הרחבים ובמצלמות האטומות למים, במפות שהזדקרו מכל כיס.
השפה הגרמנית היתה מטורפת; בקושי הצליחה להבין מילה פה ומילה שם. בכותרות כיכב באותו היום סקנדל פיננסי — תמונות של פוליטיקאים בגיל העמידה ושל אילי הון מתחום האנרגיה אשר צולמו משוחחים ברחוב סואן. איש לא תירגם מה בדיוק עשו, אבל מבעד לעדשה הטלסקופית זה נראה פלילי מאוד.
היא נכנסה לקפה אינטרנט, הזמינה אספרסו מצוין והוציאה שני אירו על חצי שעת גלישה, בתקווה למצוא איזשהו רמז שיסביר מה העניין. אלא שמעבר למשבר הסביבתי האחרון והידרדרותן המתמשכת של הכלכלות הקפיטליסטיות... לא היה דבר.
היא חשבה שהבחירה במלון אדלון קצת משונה. זה היה מלון מפורסם, ובפירוש לא מקום סמוי באופן מיוחד. היא דמיינה עלייה במדרגות חורקות בגטו של מהגרים. אולי זה ראיון עבודה אמיתי? אולי החליטו שהיא צריכה סיפור כיסוי רציני יותר.
היא אכלה משהו ברחוב, עשתה הכול ועוד נשאר לה זמן; היא הופיעה בשעה היעודה והתלבשה כמו לקראת יום עבודה ב"קליק!". אופנתי אך איכותי. חצאית קצרה עם טייץ שחורים. מגפיים שנראו חזקים ומשומשים. ז'קט בגזרה צבאית וחולצה אדומה כדם שהיתה כתם הצבע היחיד בתלבושת.
בקבלה הפנו אותה אל הסוויטות שסיילול אי־ג'י שכרה לצורך הראיונות. היא נקשה על הדלת, שנפתחה בידי גבר צעיר שמעולם לא פגשה. צנום מאוד, בעל עור צהוב. פס מתכת נמתח מתוך אוזנו והוא אולי האזין למישהו, לא משנה. הוא לא הביט לה בעיניים. אבל אולי זה בגלל הטייץ.
"אם יש לך טלפון נייד?" הוא הושיט יד והיא שמטה את תיק הגב שלה על כיסא במקום לתת לו אותו, והניחה את הז'קט עליו.
הגבר הצעיר התרחק כמה צעדים. "אם תרצי תה," הוא אמר והחווה לשולחן מן העבר האחר של החדר. אז יצא מן החדר ופנה למסדרון קצר. מולה היה חלון שמבעד לו ראתה את הקוביות של אנדרטת השואה וכמה יהודים בודדים פונים כה וכה במבוך, יוצאים ובאים, שוקדים על יגונם לנוכח חוסר האנושיות שנוהג אדם באדם.
הצעיר חזר בתוך רגע. "מכאן," אמר.
האיש בחדר השינה היה זר לה. בן חמישים לפחות, העריכה. עטרת שיער מאפיר, לבן בצדעיים, מסופר בקפידה סביב האוזניים. זה הרגע, היא הבינה.
"שלום דריה," אמר האיש. "לכבוד הוא לי לפגוש אותך."
"שלום." היא המתינה לראות אם ייגע בידה. הוא לא עשה זאת.
"שבי בבקשה. אין לנו הרבה זמן. בן הדוד שלך אמר לי שאת עדיין מחויבת."
"כן," היא אמרה. "אני מחויבת."
"שינינו טקטיקה." הוא מביט אל מעבר לה כשהוא מדבר, אל הטלוויזיה המציגה סרט תיעודי על אריות ותאו מים.
"את בחורה אינטליגנטית, ואני בטוח שאת רואה מה קורה. אילו היה התזמון יותר טוב, אם זה לא היה כל כך חשוב, היינו מאפשרים לך להשאיר הודעת פרידה. אלא שלמרבה הצער..." לרגע היא רואה את אמא שלה, את רשת הקמטים על פניה, את העיניים המושפלות תמיד, לעולם לא מדברת, אבודה בתוך עצמה מאז שהבנים שלה נרצחו. בעלה עזב, מי יודע לאן, בטח לא היא...
"זה לא חשוב. הם יודעים שאני אוהבת אותם."
"אני בטוח." הוא מביט בה ארוכות. "דריה, אף אחד לא מכריח אותך, אבל החבר שלנו אמר לי שאת חזקה מאוד ועומדת במילה שלך. את התנדבת, כן? מרצונך החופשי?"
"כן."
"את אישה צעירה ויפה. אין גבר שלא ישמח להתחתן איתך. יש לך חיים שלמים לפנייך."
"אני יודעת מה אני עושה."
"טוב. יפה." הוא מהנהן. עיניו האפורות ננעצות בה לרגע. "אז... ככה נעשה את זה. ננסה להבטיח תוצאות ארוכות טווח. זו הסיבה שאנחנו משתמשים בחיידקים. לא בפצצות."
"חיידקים?"
הוא שואף עמוקות. זו כמעט אנחה. מציץ בטלוויזיה. אולי כדי לראות מה השעה? "את מבינה, דריה, שמוטב שיהיו דברים מסוימים שלא תדעי?"
"כן. כן, ברור," היא אומרת ונבוכה מעט. "לא משנה לי איך," היא אומרת, אף שלמען האמת מעולם לא דמיינה את חייה מסתיימים אלא בפיצוץ. מעולם לא.
"יצרנו פתוגן מיוחד מאוד. זו מחלה עתיקה, דריה. מחלה שכולם חושבים שנעלמה כבר. פעם חיסנו נגדה את כולם... אני בעצמי קיבלתי חיסון בתור ילד, אבל עכשיו כבר הרבה שנים שלא. אבעבועות שחורות. שמעת על זה?"
"כן..." עכשיו הבינה את המונית ברומא. היא זכרה את המילה "אבעבועות" כמו שזכרה את "כלורופיל". סתם מילה מדעית. בלי שום נגיעה לחיים שלה.
"יש זנים שונים שלה. הישן הורג אחד מכל שלושה, הא?" הוא זוקר אצבעות, שתספור. "את כל הדגימות שנשארו, ויש מעט, החביאו במעבדות ממשלתיות סודיות מאוד. עלה לנו הרבה מאוד להשיג דגימה. ואז היינו צריכים לשנות אותה, להפוך אותה לנשק, למשהו שנוכל להשתמש בו, את מבינה?"
הוא נשען בגבו אל לוח המיטה ומיטיב את הכריות שבשיפולי הגב. "זה היה קל, מרגע שהשגנו את הציוד." הוא מושך בכתפיו.
"עכשיו הווירוס..." שוב הוא מציץ בטלוויזיה, "...הוא כמו אתלט על סטרואידים. הישג טכנולוגי שאנחנו יכולים להתגאות בו. שאת יכולה להתגאות בו," הוא אומר לה.
היא מהנהנת. "בסדר."
הוא מושיט יד כאילו ביקש ללטף את כתפה אבל עוצר ברגע האחרון. "לעשות את הצעד הזה... זאת תמיד היתה בעיה. אחרי הכול, להפיץ מגפה שיכולה לפגוע גם באנשים שלך, זה הרי האמצעי האחרון. אחרת מישהו כבר היה עושה את זה, כן?"
"ככה אני חושבת, כן."
"ועכשיו הגיעה השעה. זה האמצעי האחרון." האיש עוצר. הוא ממתין. נראה שהוא מסדיר נשימה. הוא חולה?
"את צריכה להיות הנשאית, דריה. את תהיי החץ. את מכוונת ישר ללב." הוא חובט באגרופו על חזהו שלו.
בקושי הבחינה בגבר הצעיר שכרע לצדה ובידו המזרק. הוא מחטא את העור ומזריק לה. זה לא כואב.
"בלי זה תמותי בטוח, ואז לא תועילי יותר. מובן ששום דבר כאן לא נבדק. אנחנו לא חברת תרופות." הגבר המבוגר מחייך לנוכח הבדיחה הקטנה שלו. "הדבר היחיד שאני יכול להבטיח הוא שזה יאט אותה. אולי יהיו לך עוד כמה שבועות. אולי תחיי מספיק כדי להיות סבתא," הוא אומר. עכשיו אינו מחייך. הוא מביט בה בעצב, היא חושבת.
אחר כך זה פשוט. גשי לחדר ליד. יש שם מזוודות ובגדים חדשים בשבילך. תורידי כל מה שאת לובשת ותכניסי לתוך שקית הזבל. על השולחן יש בקבוק; בתוכו הווירוס. הוא נראה כמו בקבוק של סירופ שיעול. גשי לחדר האמבטיה ותשטפי בו את הידיים. תסגרי את הפקק בכיור, שלא יאבד כלום. העבירי את האצבעות בשיער, ככה זה מחזיק יותר טוב; את הידיים נגבי על העור שלך. את הבקבוק הריק צריך להשאיר בפח שבחדר. תמצאי שם גם כובע אמבטיה וכפפות גומי. זה לאחר כך, כשתתרחצי. תלבשי את הבגדים שעל המיטה. הכול אמור להתאים.
"אם יש איזושהי בעיה, תגידי ליוּסף," אומר הגבר המבוגר. "כשתהיי מוכנה, ייקחו אותך למלון שלך. תישארי לבד בחדר. אם תהיי רעבה, תזמיני מה שאת רוצה. בבוקר קחי את המסמכים שלך. החשבון כבר שולם. אין לך מה לדאוג. מונית תיקח אותך לשדה התעופה. את צריכה רק להקפיד על לוח הזמנים, לא לשטוף ידיים במשך כמה ימים, לגעת בכל מה שאפשר. את נוסעת בתור עיתונאית וכתבת תיירות. אבל את זה את כבר יודעת, כן?"
"כן."
"תקבלי הוראות באימייל. את העיקרון את מבינה?"
"כן."
"את אמיצה מאוד," האיש אומר. הוא לובש חולצה כחולה ותחתיה טי־שירט לבנה. עיתונים פרושים על המיטה ושני מכשירים סלולריים מחזיקים אותם במקומם. בצד השני של החדר, תיק מסמכים פתוח נח על שולחן הכתיבה.
בחדר השני היא עושה כל מה שאמרו לה — מתפשטת ואפילו זורקת את התחתונים שלה לפח כמו ילדה טובה. בחרו לה בגדים שמרניים — חליפות מכנסיים, חולצת פקידות לבנה. נעליים נוחות עם סוליות טובות.
חדר האמבטיה נקי להפליא. היא מכניסה את הפקק לכיור ומזליפה מתכולת הבקבוק על ידה. זה מין שמן דליל. אין לו ריח. היא מביטה בו נקווה בכף ידה, תוחבת אצבע בנוזל ומתווה בו מעגלים סביב־סביב.
אבעבועות שחורות.
שם המחלה לא באמת חשוב. זה יכול להיות כל דבר, כל מה שהם יכולים לקנות ולהפוך לנשק. טיפוס. דֶבֶר. אבולה.
במראה — פני המוות. היא משפשפת ידיים עד שהן יבשות. אז היא מערה לתוכן עוד מן הנוזל, מעבירה אותן בשערה ומעסה את הקרקפת. ושוב. היא משתהה שם מדי, כמו אישה שמתגנדרת, כך מתברר כשיוּסף בא ודופק על הדלת.
"Un momento..." היא קוראת ונחפזת להשתמש במה שנותר מן הנוזל. היא מורחת את הטיפות האחרונות על פניה, על צווארה, על האמות.
כשהיא פותחת את הדלת, יוּסף עומד שם. היא מניחה לו לחכות בזמן שהיא מורחת ליפסטיק. הוא כמעט רועד. מביט בה מבעד למראה. היא מסיימת ומכווצת שפתיים. היא נוברת בתיק הקטן, מחפשת בושם ומרססת על עצמה מעט ממנו.
"אל תבזבזי אותו," יוּסף אומר בקול חמור.
רק עכשיו היא מבינה שגם הוא התנדב למות. לרגע היא חושבת לנשק אותו, אבל הוא מתחסד כזה שבטח יחטוף התקף לב, לכן היא רק מחייכת. כל הגשרים כבר מאחוריה. כל ההחלטות כבר התקבלו.
"אני מוכנה," היא אומרת וההלם מתחיל.
הדייל מעיר אותה כדי להגיש לה מגבת חמה, והיא מעמידה פנים שהיא משתמשת בה, אך רק טופחת על העיניים. המטוס הקטן שעל המסך עדיין על רקע כחול, אבל הוא מתקרב... ומתקרב.
הארוחה הבאה מוגשת בתוספת יין. יש אפילו מבחר של יינות חד־זניים. מנת פסטה לצמחונים, דג או הבשר הבלתי נמנע.
בחוץ יש רק ים אפור כפלדה, זרוע אניצי עננים. ספינת מטען ענקית שטה אלפי מטרים תחתם; שריטה קטנה במים.
הכול עדיין זז מהר מדי. את כלי האוכל מפנים ממש רגע אחרי שהגישו את האוכל. אי־שם מאחור תינוק בוכה בלי הפסקה. מן הכריזה עולה צלצול ואז מבקשים מכולם לקפל את השולחנות וליישר את משענת הכיסא.
"זה החלק שאני שונאת," אומרת האישה הציילונית, שמביטה בה ומחייכת. נדמה שלופטהאנזה 7416 מאיץ ככל שהם מנמיכים. האוויר מתעבה. המטוס הכביר נוטה מצד לצד כאילו התוודע פתאום למשקלו שלו.
האוזניים שלה נסתמות מן הלחץ וכאב חד מבזיק על גשר האף. היא בולעת ופוערת את פיה בניסיון לפתוח את הסינוסים. מבעד לחלון נגלה קו חוף רחוק; דרך שחוקה סביב מפרץ מעוקל. הטייס מטה את המטוס והיא רואה את העיר בפעם הראשונה.
רעד חולף בגוף הכלי הכביר. גוף המטוס נרעד כמו חיה גדולה שמתרגשת עם התקרב האורוות. לכי עם אלוהים, ככה אמרו לה. חץ. ישר ללב.
מיליונים ממתינים למותם תחתיה.
גדעון –
השליחה
ספר מתח שמשתדל מאד להיות קצת שונה, לפעמים זה מצליח לו ולפעמים פחות, הדמויות לא עמוקות יותר מדי אבל בסך הכל כיף לקרוא
לימור –
השליחה
ספר מתח טוב, עלילה מרתקת דמויות מעניינות וכתיבה משובחת, אין ספק שסטפן מילר יודע לכתוב נהנתי מאוד לקרוא וממליצה בחום.