בית ספר לברברים

פרולוג

העיירה השווייצרית סנט גאלֶן קרובה מאוד לגבול הגרמני. לכן אני נפגשת שם עם גברת מ׳, שחצתה את הגבול מגרמניה כדי לשוחח איתי. אני מחנה את הפורד שלי מול מלון הֵכְט בכיכר המרכזית ואחת המכוניות צדה את עיני: זו מכונית גדולה, מרצדס בהירה, מלוכלכת, שהגיעה זה לא כבר מגרמניה — ממינכן, לפי לוחית הרישוי. המספר שעל הלוחית נמוך באופן בולט, מסוג המספרים שיש שם לפעמים לפקידי שלטון ולפעילים בכירים ב"מפלגה". למראה כלי הרכב אני נתקפת אי־שקט. אני יודעת שאסור לגברת מ׳ לדבר איתי, ונדרשת ממנה תעוזה להיראות בחברתי במלון הֵכט מסביר הפנים הזה. הדבר עלול להביא למעצרה כשתחזור הביתה למינכן, כי אני בוגדת במדינה. ליתר דיוק, כך מכנים שם אדם כמוני — אדם שאינו נוהג בשליטי הרייך השלישי בחרדת הכבוד הנדרשת, אדם שהעדיף להסיר את עצמו מתחום השפעתם ולעזוב — לכל מקום שריח הדם לא עז בו כל כך, לאמסטרדם, לפראג, לניו יורק, לסנט גאלן.

אני מסתכלת סביב לחפש את בעלי המרצדס, ולבדוק אם מישהו ראה אותי וזיהה אותי. אבל הכיכר ריקה בשעת הצהריים, ואני עוברת על פני השוער, עולה במדרגות הרחבות השטוחות בסגנון הישן ודופקת על דלת חדר מספר 14. גברת מ׳, שרוצה לדבר איתי למרות הסכנה ועל אף שאינה מכירה אותי כלל, פותחת את הדלת בעצמה.

היא גבוהה ובלונדינית, צנומה וחזקה; צבע עיניה כחול אפרפר ואת אפה מעטר אוכף נמשים קטן. בשמלת הפשתן הבהירה היא נראית כמו דמות אידיאלית בכרזת פרסומת קיצית, ולזרועותיה החשופות גון ברונזה יפהפה. "אם לא הייתי יודעת מי את," אני אומרת, "הייתי חושבת שהמרצדס הרשמית שלמטה היא שלך." גברת מ׳ נרתעת בבהלה. "זאת מרצדס רשמית?" היא שואלת, ובקול חלש מאוד מוסיפה: "מסרת את שמך בקבלה?". כמו כל אדם מגרמניה הנאצית, גם היא נוהגת להציץ סביבה בעצבנות כשהיא מדברת, להביט לכל עבר בלי הרף כמצפה שיהיו מצותתים בכל פינה, מאחורי הארון, מעבר לדלת, מתחת למיטה. זה כמו טיק. "את חוזרת לשם היום?" כן, זה רק ביקור קצר, ומחכים לה בבית. הגברת מגרמניה ואני מתחילות בשיחתנו עכשיו, ולכן אנו סוגרות את החלונות. אנחנו עושות את זה בלי לבזבז מילים על צעד הזהירות.

האישה דוברת בעגה האהובה עלי מדרום גרמניה, והיא היתה יכולה לספר לי על מינכן עירי, עיר ילדותי, שזה ארבע שנים וחצי איני מכירה. לפעמים בחלום אני עוברת ברחובות ההם, או מעופפת להנאתי מעל לכיכר מריינפלאץ, מעל לעיר העתיקה, אל גדות האיסָר. אבל גברת מ׳ ואני אמורות לנהל שיחה עניינית ומפוכחת, לא להפליג בחלומות נוסטלגיים.

היא נשארה בגרמניה כל הזמן. אין אישור להגר. היא ובעלה "ארים טהורים". הבעל משתכר היטב בתור רופא, הם גרים בדירה נאה בשוואבינג, מתקיימים בכבוד. "כבוד זה לא," גברת מ׳ אומרת, "זה מייסר ומשפיל מאוד; אבל מה... מה אנחנו אמורים לעשות?!" דוקטור מ׳ חבר במפלגה, כמובן, וגם באיגוד רופאי הרייך ובאגודה המקצועית, אחרת לא היה יכול לחיות. אני יודעת את זה, ועל כן גם על הנושא הזה איננו מבזבזות הרבה מילים וזמן. "ואת?" אני שואלת, "לאילו ארגונים ואיגודים את משתייכת?" — "האישה מקומה בבית," היא מצטטת מאמרות השפר של ה"פיהרר", ה"מנהיג" שלה; ואז היא מספרת בחיוך שבכל זאת היא דמות רשמית למחצה במינכן שלנו; חזותה הנורדית האידיאלית ודאי תורמת לכך. "לא מספיק שיש לי גולגולת נורדית מאורכת," היא אומרת, "גם התברכתי במידת האגן הנכונה, בהיקף החזה הנדרש וברוחב הירכיים המומלץ. הפקידים הנכבדים בדקו, מיששו, מדדו ומצאו שהכול תקין וללא דופי. אחר כך הם צילמו אותי, ציינו על התמונה את כל מידות האיברים הגאים שלי, וכבר שנה אני מככבת בתור סוסת הרבעה מומלצת בתמונת השער של לוח השנה של בריאות העם... זה היה מצחיק אם זה לא היה מגעיל ועצוב כל כך," היא מוסיפה ומחייכת נואשות בפה־תעמולה אמיתי באחריות, בדוק רשמית, נורדי ללא דופי.

אני שואלת: "ועכשיו את רוצה לעזוב? למה פתאום אחרי ארבע שנים וחצי?" — "למה?" שואלת האישה ופותחת תיק קטן שעומד על השולחן מולנו. "בגלל זה," היא אומרת ומוציאה משם משהו, נרתיק עור, מסגרת תמונות קטנה מתקפלת לנסיעות. שמורות בה שש תמונות; "בגלל זה," האישה שבה ואומרת, "בגללו."

התינוק שצוחק, צוהל, צועק, בוכה, מנופף ומניף אגרופים קטנים בתצלומים האלה נראה כבן שנה. "קוראים לו פרנץ," האֵם אומרת ומעמידה את המסגרת בזהירות על השולחן מולנו. אני אומרת: "סלחי לי, אבל אני לא ממש מבינה. אז את רוצה להגר בגלל פרנץ הקטן? אבל פרנץ שלך הרי 'ארי', והוא יחיה חיים טובים ומכובדים ברייך השלישי... אנחנו כאן בחוץ לא חסידים גדולים של הגירה," אני מוסיפה, כי היא מביטה בי בתמיהה, "החיים בחוץ רעים יותר ממה שחושבים כשעוזבים; קשים יותר, עוינים יותר, מסובכים יותר; וחוץ מזה, ואל תביני אותי לא נכון, אנחנו סבורים שכל מי שיכול לחיות בפנים בלי איום צריך לעשות את זה, בייחוד אם יש לו רגש והבנה והוא לא מסכים עם המטורפים שמסביבו. הרי זה חשוב," אני אומרת ומפנה את מבטי מתמונת התינוק שעל השולחן מולי, "הרי דווקא חשוב כל כך שתישאר במדינה קצת שפיות." אבל עכשיו נפתחות חרצובות לשונה של גברת מ׳. היא אפילו שוכחת ללחוש ולהניד את ראשה בטיק עצבני מצד לצד; היא מדברת בקול רם וברור, ועל מצחה הבהיר מצטיירים שני קמטים אנכיים של נחישות ושל זעם.

"לא," היא אומרת, "הוא לא יחיה חיים טובים, ובטח לא מכובדים... הוא יחיה חיים רעים ועלובים. שפיות," היא אומרת, "ארבע שנים שמרתי על שפיות אבל עכשיו זה נגמר, או בעצם עכשיו זה מתחיל. שפיות! אני לא יכולה לבשל לו דייסה שפויה, לבן הקטן שלי, לא מחית פירות ולא מרק עוף... כבר אי־אפשר לקנות שום דבר 'שפוי' בערי הקסרקטין שלנו. קורנפלור!" היא צועקת, והמילה נשמעת כמו תרועת זעם קטנה, "אורז! היום יש מחסור בביצים, מחר בחמאה. וזה רק ילך ויידרדר, ברור שרק יידרדר — כבר ארבע שנים וחצי המצב מידרדר... בכל הדברים, באוכל ובבגדים ובתקנות ובהלשנות. אין אצלנו במדינה חיים בלי איום," היא מוסיפה ומטלטלת את ראשה בזעם. "אף אחד לא חי חיים בלי איום, גם אם הוא חף מפשע לגמרי... כל אחד עלול להילקח, בכל רגע... בגלל איזו אמירה אומללה שאמר או שלא אמר... מספיק שמישהו יחליט שמשתלם לו לטרוח ולדווח עליו. ברגע שמישהו חייב לנו כסף, איזה מטופל נאצי שלא רוצה לשלם, ואנחנו שולחים כמה בקשות תקיפות לתשלום, ישר אנחנו חיים בפחד אימים. הוא ידווח עלינו — הוא יגיד שלעגנו לפיהרר והתלוצצנו בחוצפה על כבוד שר התעמולה, ושנינו נגיע למחנה, והקטנצ׳יק? שיסתדר לבד."

היא מוצאת חן בעיני מאוד כשהיא עומדת שם, מקדירה את פניה היפים ומתבוננת ברוך ובזעם על בנה, על פרנץ הקטן, שיצטרך להסתדר לבד וכבר היום אין לו קורנפלור ומזמן אין די אורז. אני קצת מתחזה בזמן כל השיחה הזאת, מעמידה פני מבינה פחות ממה שבאמת, כי אני רוצה לשמוע מה האישה הזאת חושבת ומרגישה, כי אני מוכרחה להבין איך נראות הסיבות שדוחקות אותה עכשיו מארצה, אחרי ארבע שנים וחצי של "שפיות". אני אומרת שאני מבינה היטב שהמחסור החומרי מעיק עליה. אבל בסופו של דבר, ככה היה גם בזמן המלחמה. "אני עצמי הייתי ילדה די קטנה במלחמה," אני מסבירה, "באמת כמעט לא היה לנו מה לאכול... ולמרות זאת היינו ילדים שמחים ומלאי חיים." גברת מ׳ קוטעת אותי. "אח," היא קוראת בכעס, וקולה רועד מקוצר רוח, "על מה את מדברת, לכל הרוחות? כאילו את לא מבינה את ההבדל! כאילו את לא יודעת כמה שונה הכול היה, כמה המצב היה שפוי באופן יחסי — אז, במלחמה. אז היה איום על הארץ, איום אמיתי וחיצוני, ודברים שלא היו באמת פשוט לא היו — מתוך סיבות טובות ומובנות. אבל עכשיו? בימי שלום? וכל זה כדי שנוכל לפזר איומים משלנו, כדי שהאדון הפיהרר שלנו יוכל להתחמש ולהרעיש ולכפות על העולם תבהלה? לא! וחוץ מזה, הרי אלוהים יודע שלא את המחסור בחמאה אני לא מסוגלת לשאת עוד אלא את הדברים האחרים. אני רוצה שיעשו מהילד הקטן שלנו בן אדם — את מבינה אותי, בן אדם צודק, הגון, מישהו שיודע להבדיל בין אמת לשקר, שמכיר את החירות ואת הכבוד ואת השכל הישר האמיתי, לא שכל ש'מתאים את עצמו למצב' ו'פועל טקטית' והופך שחור ללבן אם באותו רגע זה נראה לו 'שימושי'. אני רוצה שיעשו מהבן שלי בן אדם — בן אדם, לא נאצי!"

אני אומרת שהגיע הזמן לכוסית. אנחנו צוחקות ומזמינות — פעמיים שנאפס אֶנציאן, אבל שלא יהיה משורשים קטנים מדי. הגדולים כל כך הרבה יותר בריאים. טעם האנציאן ההררי הוא טעם שדות האלפים שיוצרים את נוף המולדת של האישה הזאת ושלי. "לחיי האדון הצעיר," אני אומרת, "לחיי פרנץ — שיגדל ויהיה בן אדם!" האישה מרכינה את ראשה. "כן," היא אומרת, "בן אדם מכובד."

אחר הצהריים מתקדם, ובקרוב יהיה עלינו לנסוע — גברת מ׳ הביתה למינכן (תחושה משונה בבטני ובאחורי הברכיים: היא פשוט נוסעת למינכן) ואני "הביתה" לציריך, שם הורַי גרים עכשיו. אבל עוד יש כמה דברים שאני רוצה לשמוע ממנה ועל כן אני מחזירה אותנו לשיחה. אינני מנהלת את השיחה בגילוי לב מוחלט ועל כן אני קצת מתביישת כשאני מדברת. פני האישה נראים עדינים עכשיו, באור בין הערביים, ודמותה הנחושה בכל נימיה נעטפת ברכות צללים. אובדן עצות עדין אל מול כל השִפלוּת והשיבוש שעליה להימלט מהם. אני שואלת אותה עד כמה תוכל להשפיע על פרנץ הקטן כשיגדל, כי היא סיפרה לי שהיא חוששת מבית הספר שלו. מלמדים שם שהעם הגרמני מונה מאה מיליון איש (כל דוברי הגרמנית שבשווייץ, בהולנד, באוסטריה, בצ׳כיה, בפולין ובאמריקה כלולים במניין ברוחב לב!), מלמדים על האל ששמו "מדינה" ועל מלאך השרת שלו, מנהיג הרייך השלישי. אבל האישה נדה בראשה בייאוש. "אי־אפשר להשפיע," היא אומרת, "הרי זה לא רק בית הספר... גם הנוער ההיטלראי ומחנאות ו'ספורט הגנה' וגם... מה נראה לך," היא מזדעקת לפתע, "בעוד כמה שנים אדון פרנץ יבוא הביתה, יניף יד באוויר לברכת השלום הנאצית, ואם אני אגיד לו אז שיכין שיעורי בית, הוא יענה 'לעזאזל, אמא, יש לי אימון ירי.' ואם אז אני אגיד 'בטלן, אף פעם לא תלמד משהו שפוי... אתה אפילו לא יודע להתנהג כמו בן אדם,' אז הוא ילשין עלי ואני אקבל אזהרה. רק התרעה בהתחלה." — "והדת," אני אומרת, ומצפוני מעיק עלי מאוד, "מורי הדת שלו לא יוכלו להשפיע עליו?" היא היתה יכולה לענות לי שמורי הדת, או לפחות הטובים שבהם, כבר יֵשבו אז בכלא באשמת יחסי מין שלא כדרך הטבע, פריצה לבתים או מכירת אוספי בולים לארצות אחרות, וזה האחרון יהיה הפשע הכי חמור, שעונשו מוות אם מוכיחים אשמה — את כל זה היא היתה יכולה לענות על השאלה שלי, המטופשת במהותה, אבל היא לא עונה בכלל.

"יש לי חברה," היא אומרת במקום זאת, "חברה מהלימודים שהתחתנה צעירה מאוד, ישר אחרי בית הספר, עם בחור יהודי. הבן שלה, בן שבע, הוא יהודי למחצה. קוראים לו וולפגנג. לא מזמן שאלתי אותה מה שלום וולפגנג. 'בסדר גמור,' היא ענתה, 'היום קצת יותר טוב, כי לפחות אין שמש.' לא הבנתי אותה מייד אז היא הוסיפה: 'אם יפה בחוץ אז הילדים האחרים, החברים שלו, משחקים בעליזות כזאת בחצר, ואז הוא בוכה כל הזמן כי אסור לו להצטרף... מטבע הדברים, בתור יהודי למחצה.' והיא סיפרה לי על זה בשלווה גמורה," אמרה גברת מ׳, "אבל את הפרצוף שלה אני לא אשכח בקלות כזאת, ואת המשפט שהיא אמרה לא אשכח אף פעם... 'היום קצת יותר טוב, כי לפחות אין שמש'. וזאת הסביבה הנוצרית האדוקה שפרנץ יצטרף אליה בעתיד? הוא יהיה אחד מאלה ש'משחקים בעליזות כזאת בחצר' בחולצות מדים חומות, בזמן שוולפגנג הקטן 'בוכה כל הזמן... מטבע הדברים, בתור יהודי למחצה'?! לא!" האישה קוראת, והצליל המתכתי שב לקולה, ופניה המושלמים לכרזות לובשים קשיחות יפה, "לא... הייתי מעדיפה להיות אמא של וולפגנג הקטן ולנחם אותו כשהוא בוכה מאשר שלא תהיה לי זכות להפליק לפרנץ ה'ארי' שלי בגלל אכזריות כזאת מחליאה, חסרת היגיון ומטופשת! ומה את חושבת," היא מוסיפה, "דעי לך שאבא של וולפגנג הקטן היה אדם דגול... לפני ההפיכה. רופא, מנתח, המנהל של בעלי בבית החולים. ואז היה להם מקרה קשה, רק כמה ימים אחרי 'תפיסת הכוח', בחור 'ארי' צעיר היה זקוק לניתוח דחוף, תוספתן... מקרה גרוע, נקב בתוספתן, את מבינה, ודלקת בצֶפֶק. עניין של חיים ומוות. הפרופסור היהודי עוד עבד אז, והוא הוביל את הניתוח בעצמו. בזמן ההרדמה, הבחור מתחיל פתאום לצרוח. הוא צורח בדממה של חדר הניתוח את הדברים שהוא לא שוכח אף פעם, גם לא בזמן הרדמה, מרוב שחקקו אותם בתוך הנפש הקטנה שלו. ׳הלאה היהודים!' הוא צורח, 'כל היהודים מוכרחים למות — אנחנו מוכרחים להשמיד אותם!'. בעלי אומר שהרגע הזה לא יוצא לו מהראש. איך הפרופסור היהודי המשיך בעבודה, כמה היד שלו היתה יציבה ואיך הוא הציל את החיים של הצווחן ולא הניד עפעף, ובוודאי לא את האזמל. תאמיני לי," גברת מ׳ אומרת, "תאמיני לי, לילד כל זה נורא יותר מאשר השפלות והתעמרות. זה מכוער יותר וקשה יותר ובלתי ניתן לתיקון, והמחשבה שהבן שלי יושחת ואפילו מתוך שינה יקרא לרצח ולהרג, כי ככה לימדו אותו, ולי לא תהיה זכות לתקן את דרכיו — המחשבה הזאת מוציאה אותי מדעתי... היתה מוציאה אותי מדעתי אם הייתי נאלצת לרגע לקבל אותה ברצינות. אבל היא לא אמיתית מבחינתי, לא מציאותית. היא חלום בלהות, יש לה כל הכוח הנורא של חלום בלהות... היא נמצאת אצלי בראש יומם ולילה, היא מתיישבת על החזה שלי כשאני ישנה ומונעת ממני לנשום, והיא מענה אותי עד בכי. בעמקי הלב שלי, במקום הכי פנימי, אני יודעת — בסיוטים הרי יודעים — אני יודעת שהיא לא אמיתית, שלעולם לא אאפשר וארשה שהיא תקרה; אני יודעת שהבן שלי יגדל אחרת. הוא אף פעם לא יעמוד בדרך לבית הספר מול התיבה של 'דר שטירמר', הוא לא יֵדע מה זה 'חרפת גזע' ומה הדרך הכי טובה לטפל בצרפתים, ביהודים ובעדי יהוה. הוא יֵדע שמה שנכון הוא הנכון ולא מה שמועיל לנו. כשהוא יגדל הוא ילמד וירכוש ידע וכישורים, במקום ללכת לירות. הוא לא ילשין עלי אלא, אולי, יאהב אותי ויקשיב לי כשאני מדברת איתו. הוא יאהב את הארץ שנהגר אליה וישרת אותה... אבל הוא יֵדע שהאהבה לחופש ולצדק עולה כמעט על כל דבר אחר!"

עכשיו חשוך למדי בחדר הקטן שגברת מ׳ ממינכן שכרה ליום אחד במלון הכט בסנט גאלן. לא שמתי לב שהתחיל לרדת גשם. ברובד מחשבה בלתי נשלט אני חושבת שלא סגרתי את גג המכונית שלי ועכשיו אצטרך לשבת על מושב רטוב; זה לא נוח.

עוד יש לי כמה עניינים מעשיים לדון בהם עם גברת מ׳. היא מוסרת לידַי את המסמכים של בעלה — העתקים של כל התעודות שלו מאז הילדות. נוגעת ללבי תעודת הבגרות שלו, והעובדה שהוא שולח אדם אחר לסנט גאלן כדי שידבר בשמו אי־שם בחוץ ומעבר לים. "פרופסור א׳ בב׳ יודע הכול, פחות או יותר," האישה אומרת, "ונראה שלמרות זאת הוא מביע עניין; הנה גם מכתב המלצה מס׳, שהוא פקיד בכיר... זה אמור לעזור קצת, אני חושבת." אני מהנהנת אליה. "כן, בהחלט... זה יעזור," אני אומרת, אך יש בקולי חוסר ביטחון, "לפחות יש לקוות!"

ואז אנו נפרדות לשלום. גברת מ׳ מרימה את התצלום הקטן מהשולחן כדי להחזירו לתיקה. היא מחזיקה את מסגרת העור בידה האחת, ובאחרת מנופפת אלַי. אני כבר בדלת. "להתראות!" היא קוראת, "נתראה אז... בחופש!" — "כן," אני אומרת, "בהצלחה לך... הרבה הצלחה שתהיה לך, ונתראה בקרוב."

כעבור שלושה שבועות אני קוראת על מעצרם של בני הזוג ממינכן, דוקטור מ׳ ורעייתו. הבעל נשלח למחנה הריכוז דכאו והאישה לכלא. "הם התבטאו פעם אחר פעם בזלזול על המיזם הנציונל־סוציאליסטי," מסופר בכתבה. "פרנץ מ׳, בנם בן ארבעה־עשר החודשים של זוג העבריינים, הועבר לבית ילדים של המדינה. יש לקוות שבאופן הזה עוד יתאפשר לעשות מהנער נציונל־סוציאליסט טוב."