סיפורי ניאקסיה 1 – הנחשה וכנפי הלילה

המלך לא ידע אז שאהבתו הגדולה ביותר תהיה גם החורבן שלו — וגם לא ששניהם יתגלמו בדמותה של ילדה אנושית קטנה וחסרת אונים.

היא הייתה משב בודד של חיים במרחב אינסופי של ריקבון, בת־התמותה החיה היחידה בטווח של מאות קילומטרים. הילדה הייתה אולי בת ארבע, אולי שמונה — היה קשה לדעת, כי היא הייתה כל כך, כל כך קטנה, אפילו על פי אמות מידה אנושיות. רק יצור קטן ושברירי עם שיער שחור חלק, שהסתיר עיניים אפורות גדולות.

במקום כלשהו, קבורים מתחת לקורות חרוכות ואבנים מתפוררות, שכבו כנראה בני משפחתה של הילדה, מרוסקים ללא היכר. או אולי גופותיהם המושחתות הושארו בחוץ בלילה ונלקחו משם על ידי טורפים, בדיוק כמו אלה שארבו עכשיו לילדה, מביטים בה באותה מידת עניין בה נץ מסתכל על ארנב.

בני האדם, כמובן, לא היו יותר מכך בעולם הזה — טרף, מטרד — לעיתים קרובות שניהם.

שלושת הגברים המכונפים נחתו לפניה, מחייכים לנוכח מזלם. הילדה הקטנה החלה מייד להיאבק בהריסות שמִסמרו אותה למקום. היא זיהתה מה הם — זיהתה את שיניהם המחודדות ואת כנפיהם השחורות וחסרות הנוצות, ואולי היא אפילו זיהתה את המדים שהם לבשו, הסגול העמוק של מלך ההייאג', מלך ילודי־הלילה. אולי הגברים ששרפו את ביתה לבשו מדים זהים לאלה.

אבל היא לא יכלה לרוץ. בגדיה היו קרועים והסתבכו בהריסות שהקיפו אותה. היא הייתה חסרת אונים, קטנה מדי בשביל להזיז את האבנים.

"תסתכלו על זה. טלה קטן." הגברים התקרבו. כאשר אחד מהם הושיט את ידו אליה, היא נהמה כלפיו, תופסת את קצות אצבעותיו בין שיניה הקטנות והקהות.

החייל סינן משהו ומשך את ידו, בזמן שבני לווייתו צחקו.

"טלה? יותר כמו נחש צפע."

"או נחש זעמן," אחר לעג.

החייל שננשך שפשף את ידו, מנגב כמה טיפות בצבע שחור־ארגמן. הוא החל לגשת לכיוון הילדה. "לא משנה," הוא רטן. "יש להם את אותו הטעם. ואני לא יודע מה איתכם, בני זונות, אבל אני רעב אחרי לילה כזה ארוך."

אבל אז כיסה אותם צל.

הגברים קפאו על מקומם. הם השפילו את ראשיהם בקידות מלאות יראת כבוד. האוויר הצונן רטט, החשֵכה מתפתלת סביב פניהם וכנפיהם כמו להב המלטף גרון.

מלך ההייאג' לא פצה פיו. הוא לא היה זקוק לכך. ברגע שנוכחותו נתגלתה, כל לוחמיו השתתקו.

הוא לא היה הערפד החזק ביותר מבחינה פיזית. הוא לא היה הלוחם הנועז ביותר, וגם לא המלומד החכם ביותר. אבל נטען כי זכה לברכתה של האלה ניאקסיה בכבודה ובעצמה, וכל מי שפגש אותו אי פעם נשבע שזו האמת. עוצמה קרנה מכל נקבובית בגופו, והמוות הכתים כל נשימה שלו.

חייליו לא אמרו דבר כשפסע לעבר הריסות הבית הקטן.

"הרישאנים הושמדו באזור הזה," אמר אחד מהם, לאחר כמה רגעים ממושכים. "שאר האנשים שלנו עברו צפונה ו —"

המלך הרים את ידו והלוחם השתתק.

הוא כרע ברך לפני הילדונת, שהביטה בו בכעס. כל כך צעירה, חשב. חייה, רק קומץ של שנים, היו כאין וכאפס לעומת מאות שנות קיומו. ועם זאת, היא בהתה בו בשנאה יוקדת, עיניה בהירות וכסופות כמו הירח.

"מצאתם אותה פה?" שאל המלך.

"כן, אדוני."

"האם היא הסיבה לדם על היד שלך?"

גל צחקוקים חנוקים נשמע מהחיילים האחרים.

"כן, אדוני." התשובה הייתה קצת מבוישת.

הם חשבו שהוא לועג להם. לא. זה לא היה קשור אליהם כלל.

הוא ניגש אל הילדה, אשר הסתערה עליו בשיניה. הוא נתן לה לנשוך — לא הזיז את ידו, גם כאשר שיניה, קטנות ככל שהיו, שקעו עמוק לתוך האצבע המורה הכחושה שלו.

היא הביטה היישר בעיניו, בלי למצמץ, והוא החזיר לה אותו מבט בעניין הולך וגובר.

זה לא היה מבט של ילדה מבוהלת, שלא ידעה מה היא עושה.

זה היה מבט של יצור, שהבין שהוא מתמודד פנים אל פנים עם המוות, ועדיין בחר לירוק בפניו.

"נחשה קטנה," הוא מלמל.

הגברים מאחוריו צחקו. הוא התעלם מהם. זו לא הייתה בדיחה.

"את לבד?" הוא שאל ברכות.

הילדה לא ענתה. היא לא יכלה לדבר כששיניה נעוצות בעורו.

"אם תשחררי אותי," הוא אמר, "אני לא אפגע בך."

הילדה לא נענתה לו, והמשיכה לבהות בו בזמן שדם שחור זלג במורד סנטרה.

זווית שפתיו של המלך התרוממה. "טוב מאוד. את לא צריכה לבטוח בי."

הוא חילץ בכוח את אצבעו, ואז שחרר בזהירות את הילדה מההריסות בעודה נאבקת בו. גם בעיצומה של התנגדותה האלימה, היא נותרה דוממת. ורק ברגע שהוא הרים אותה — בשם האלה, היא הייתה קלה כל כך, עד שהיה יכול להחזיק אותה ביד אחת — הוא קלט עד כמה היא פצועה, ושבגדיה הקרועים ספוגים בדם. ניחוחה המתוק חדר לנחיריו בזמן שהוא משך אותה אליו, אל חזהו. היא התנודדה על סף אובדן הכרה, אבל נאבקה בתחושה, כשכל גופה מתוח.

"תנוחי, נחשה קטנה. שום נזק לא ייגרם לך."

הוא ליטף את לחייה, והיא ניסתה לנשוך שוב, אך ניצוץ של קסם הופיע בקצות אצבעותיו. עם לחישת הלילה הזו הגיעה שינה נטולת חלומות, עמוקה מכדי שאפילו הדבר הקטן והמרושע הזה יצליח להתנגד.

"מה אתה רוצה שנעשה איתה?" שאל אחד החיילים.

המלך חלף על פניהם. "כלום. אני אקח אותה."

רגע של דממה. אף על פי שהוא לא יכול היה לראותם, המלך ידע שהם מחליפים ביניהם מבטים מבולבלים.

"לאן?" שאל אחד מהם לבסוף.

"הביתה," ענה המלך.

הילדה ישנה, יד אחת נצמדת בחוזקה לחולצת המשי של המלך — עדיין נאבקת, בדרכה הקטנה, גם בשנתה.

הביתה. הוא ייקח אותה הביתה.

מפני שמלך ערפדי ההייאג' — שליט בית הלילה, שבורך על ידי האלה ניאקסיה, ואחד מהגברים החזקים ביותר שהתהלכו בעולם הזה או הבא — ראה רסיס ממנו בילדה הזאת. ושם, בדיוק מתחת לאגרופה הקמוץ, משהו חמים וחמוץ־מתוק ניצת בחזהו לנוכח דמותה. משהו מסוכן יותר מרעב.

בעוד מאות שנים, היסטוריונים ומלומדים ילמדו על הרגע הזה. על ההחלטה הזאת, שיום אחד תמוטט אימפריה שלמה.

איזו החלטה משונה, הם ילחשו. למה שיעשה את זה?

באמת, למה.

אחרי הכול, ערפדים מיטיבים לדעת, יותר מכל אחד אחר, עד כמה חשוב להגן על הלב שלהם.

ואהבה, אתם מבינים, היא חדה יותר מכל יתד.