1.
כל הגברים גומרים בצורה דומה. כל אישה שגומרת, גומרת בדרכה שלה.
כשמשפט זה עלה על דעתי, ידעתי שהוא לא יהיה משפט הפתיחה של הספר השני שלי. גם בגלל היומרנות חסרת הבושה שבפרפרזה על טולסטוי, וגם כי משפט כזה יהרוג את אמי. אבל בינתיים אמי כבר מתה, כך שהמגבלה הזאת ירדה.
המשפט עלה על דעתי בהפסקה הקטנה שבין עזיבתה של דנה אשתי לבואה של איילה, אהובתי עד לפני שנה, הפסקה שהיתה מנוקדת בנשים מזדמנות. וגם ראדה, שמילאה את ימי וערבי בשנה האחרונה, היא אולי לא יותר מאשר ניקוד כזה, אבל ניקוד המאיים להסתיים ברצח. בשפה המכובסת ששימשה אותי שנים אחדות מכנים זאת חיסול. וכשמכבסים בהרתחה ועם חומרי חיטוי, אומרים סתם — ביצוע.
בעצם, אני רחוק מאוד מהמשפט הזה, שאולי יפתח את הספר שלי. השני, שהוא גם האחרון שאני מתעתד לכתוב. אני מתעתד כבר שנים רבות, אבל העתיד לא מגיע. ואני בספק אם יגיע. היו לי שנים רבות של יצר ללא יצירה, אבל יצירה בלי יצר — וזה מצבי הנוכחי — לא שווה את הנייר שעליו היא כתובה.
מות אמי שיחרר אותי מה"סופר־אגו" האהוב שליווה אותי כל חיי, ואיפשר לי לומר את הדברים שנצרתי בלבי ולא שיחררתי כי ראיתי בדמיוני את הבעת ה"זה לא יאה" ללא מילים שלה. וייאמר מיד שאני לא מאמין לרגע בהסבר הזה שנתתי, כי כמו עוד כמה רעיונות של פרויד, אין לו שום בסיס במציאות. ועם זאת, גיליתי שמות אמי שיחרר את הסכר שאגר בתוכי מאה מאמרים אשר לא נכתבו, ואצל אבי המסכן, לנוכח עיניה האוהדות של ראדה, השטף פרץ מראשי דרך אצבעותי אל המקלדת, וייתכן שזו ראשיתו של הרומן השני שלי, שאנשי הספרות ציינו שלא הגיע. ומכל מקום — לא רציתי לעשות לאמי "דווקא". זה לא מגיע לאישה האהובה והטובה הזאת, וזה גם לא יאה.
כך הרגשתי כשניגשתי לפני גילוי המצבה לראות אם היא הוצבה כיאות, ולראשונה דיברתי עם אמי המתה בקול, מציין שאני יודע שהיא לא יכולה לשמוע; היא א־י־נ־נ־ה, אבל לי יש צורך לומר את הדברים. ובאמצע דברי האהבה וההוקרה ומעט הדמעות שרציתי שיפרצו ולא פרצו, גיליתי שאני לועס מסטיק. הוצאתי אותו מפי, כי היא ממש לא אהבה שלועסים מסטיק, זה נדמה בעיניה כחוסר תרבות מובהק. ללעוס על קברה כשאני מדבר איתה, זה לא יאה.
כנראה שהמבחן אם השתחררתי מהסופר־אגו הזה או לא יהיה טמון במשפט הנ"ל, האם אפתח בו או לא. וטרם החלטתי אם אלך לפי תרגומו של יצחק שנהר ואכתוב, "כל הגברים גומרים בצורה דומה", או לפי התרגום החדש יותר של נילי מירסקי, ואכתוב "כל הגברים, כשגומרים, גומרים בצורה דומה". נוסח שמרמז על הסוד הידוע רק לקשישים, שיש גברים שלא גומרים. הלבטים האלה מוכיחים שאינני מקיים את מה שהבטחתי לעצמי: לרוץ קדימה עם הכתיבה מבלי להתחשב בשום כלל. לא מבחינת הסגנון ולא מבחינת התוכן. פשוט לפרוק את המילים, כפי שהן רצות ומתגעשות בתוכי.
עוד סיבה שלא לפתוח רומן במשפט זה היא שהדברים כנראה אינם נכונים. "מניסיוני," אמרה לי חניתה, סטודנטית נשואה אחת, "המשפט הראשון לא נכון." כשבעלה בתוכה, היא כמעט לא מרגישה כלום ומנסה לדמיין אותי. כך אמרה, ואני לא הוחמאתי. אני מאופק יחסית, אמרה, ואילו הצווחות שלו כשהוא גומר הן כמו של חזירון נשחט, ומחזירות אותה למציאות.
מה שגרם לי לומר לה, שהחיים הם מה שאנחנו מדמיינים בשעה שהמציאות מתרחשת. וכמו כל סטודנטית אחרת, היא קיבלה את השטות שהפיק פיו של המרצה שלה כדברי אלוהים חיים.
מה שהתדמיין במוחי שעה ששדה הראייה שלי הצטמצם לתחת החמוד והקטן שלה, לא היה שונה כל כך מהמציאות: תחת, רק יותר גדול, של מישהי אחרת. ובמקרים אחרים יותר מאחד, תלוי כמה זמן זה נמשך. עם הסטודנטיות, בדרך כלל שתי דקות. תחת וחצי. עם דנה ועם איילה, במשך עשרים השנים שחייתי עם כל אחת מהן, יותר מחצי שעה. כל הישבנים כולם. שהיו ושלא היו לי. ולקראת הסוף גם זה לא עזר.
אחד מעיתוני הנשים ביקש את תגובתי, כחוקר תרבות, על התופעה של הערצת ישבניהן המפוארים עד בלי די של קים קרדשיאן וניקי מינאז'. לא התלהבתי להגיב על תופעת שוליים חולפת בתרבות הפופולרית, אבל מה אינו תופעה שולית וחולפת? הרי התרבות האנושית כולה כזו. ובשעת מצוקה העליתי את הציוד הבלתי קונוונציונלי שלהן בדמיוני. אלא שגם זה בקושי עזר.
מורן –
איפה מינה
סופר מיוחד ומוכשר, אך העלילה בספר זה היא פילוסופית במידה רבה וקשה לצלוח עד הסוף כדי להבין את הקשר בין שני הסיפורים.