איקטוס

פרק 1

יָארֶנִיס הדף לצדדים את דלתות העץ הכחולות של האַטְרִיוּם וצעד פנימה ללא היסוס. מעולם לא זכה לראות אולם אירוח גדול כל כך - שלוש מאות רגל אורכו ושלוש מאות רגל רוחבו. פסלי שיש, שִׁידות מגולפות, שולחנות הגשה ופינות ישיבה ניצבו ברחבי החדר, שיכול היה לארח ברווחה יותר ממאה וחמישים אורחים. בכל פינה ניצבו גם מיטות הסבה ומהן נשפכו בנדיבות בדים צבעוניים על רצפת האבן.

ריח הקטורת ששלט באוויר סחרר את ראשו. הוא עלה מקערות שפוזרו ברחבי האולם ומתוכָן היתמרו חוטי עשן דקיקים המַדיפים ריח משכּר של לבונה. באחת מפינות החדר ניצבה במת עץ נמוכה, וכמה נגנים ישבו עליה והנעימו את זמנם של האורחים.

יָארֶנִיס התקדם לעבר הקצה המרוחק של האולם. שם, על מיטות הסבה, נחו התאומים, בניו של בעל האחוזה, שהפכו לפני זמן קצר לאֶחיו החורגים. הם נראו לו עסוקים בשיחה ערה עם שני נערים בני גילם, בעוד שעבדים ושפחות מתרוצצים סביבם לשרת אותם. בגב זקוף, בצעדים רברבניים כמעט, התקרב אל מקום מושבם של השניים, כשהוא מניף את יד ימינו לברכת שלום ובפיו המילים שהכין לעצמו לומר להם. אך לפני שהספיק להוציא הגה מפיו, ניתרו התאומים ממקומם והחלו לחבוט בו באגרופיהם בזעם עד שקרס לרצפה, שם שכב המום בעוד הם מקללים אותו קללות נמרצות ובועטים בו בפניו, בבטנו ובצלעותיו. כשהתעייפו מן הבעיטות, אחזו בגלימת הצמר שלגופו וגררו אותו על רצפת האבן כשם שגוררים גווייה, בעוד הנגנים שעל הבמה ממשיכים לנגן, כאילו דבר לא אירע.

לא כך תיאר לעצמו יָארֶנִיס את המפגש הראשון עם שני אחיו החדשים. בעיני רוחו הוא ראה את התאומים, כמוהו גם הם נערים מתבגרים, מקבלים אותו כאח. בדמיונו ראה את עצמו משתלב בחיי האחוזה הנוחים, ווילה לֶטִיצְיָה - אחוזת האושר - כשהאציל, בעלה החדש של אמו, מעניק לו את שמו ומבטיח את עתידו.

"יוֹרֵאוּס הוא אציל רם מעמד ואין מעמדנו כמעמדו, חשוב שתבין זאת", אמרה לו אמו כאשר היטלטלו שניהם בעגלה בדרכם לחייהם החדשים. "כאשר נגיע לאחוזה שלו, אני מתחננת בפניך שתנהג במרב הזהירות והצניעות. חיי האצילים שונים מחיינו ומנהגיהם מתוחכמים ומפוארים משלנו".

לאחר מות אביו של יָארֶנִיס הועמד עתידם של אמו ושלו בסכנה, כי לא היה מי שיגן עליהם וישמור על אדמותיהם. "אם לא הייתי מגיעה להסכם אתו", המשיכה ואמרה אמו, "היינו מוצאים את עצמנו מקבצים נדבות ברחובות רומא או אפילו נרצחים באיזה לילה לאחר שאיזה נוכל היה מחתים אותנו באיומי סכין על שטר המכר של רכושנו". אמו השתתקה, הביטה על הנוף שנשקף מהעגלה ונאנחה, "אתה חייב להבין, בני, שרציתי להתחתן עם יוֹרֵאוּס כדי להבטיח את עתידנו. בהתחייבות, שנתן לי בפני נכבדי הכפר שלנו, הוא אמר שיישא אותי לאישה מאחר שגם הוא אלמן, וידאג לכל מחסורנו בתמורה להעברת הקרקעות שלנו לבעלותו".

האדמות הללו, שהיו נכס נחשק בעיני רבים, נמצאו בתחום הכפר וִיכּוּס-אָלֶכְּסַנְדְרִי שבּוֹ היה נמל הטעינה והפריקה של העיר רומא, ויוֹרֵאוּס, אחד מסוחרי החיטה הגדולים של רומא, רצה לבנות עליהן מחסנים לצורך עסקיו. הוא ביקש לקנות אותן, אך אמו של יָארֶנִיס סירבה למכור, והציעה שיישא אותה לאישה וכך יזכה בהן בלא כל תשלום. היא, לעומת זאת, קיוותה לזכות בעסקה הזאת להגנה מצדו וגם לשיפור עתידו של בנה היחיד. לאחר לבטים, החליט לבסוף יוֹרֵאוּס להיענות להצעתה.

"יש לו שני בנים, בגילךָ", אמרה האם, "אבל הם בני אצילים ושונים ממך בכל מובן אפשרי. הם למדו עם טובי המורים, רכשו השכלה רחבה וחיו בחברתם של גדולים וחשובים. אני דורשת ממך לנהוג בהם בכבוד הראוי. עליך לזכור, אתה לא בן מעמדם וגם לא אחד מהם. לעולם אל תשכח זאת".

אך יָארֶנִיס מיהר לשכוח את דברי האזהרה של אמו, או שכּלל לא הקשיב להם, או שהתרגשותו ממעמדו החדש גברה על צייתנותו. וכך, מיד כשהגיעו אל האחוזה, לאחר ששטף את פניו ואת גופו בקערת חרס שעמדה על כַּן-רחצה בחדר שאליו הובל על ידי עבד צעיר, ולבש גלימה חדשה שחיכתה לו על המיטה, פנה אל העבד שהמתין לו בפּתח והורה לו בקול הסמכותי ביותר שהצליח להוציא מגרונו, להוביל אותו למקום שבּוֹ נמצאים עכשיו שני בניו של בעל האחוזה. העבד הוביל אותו לאַטְרִיוּם, ויָארֶנִיס, שעד לפני זמן קצר לא העלה כלל על דעתו שיזכה להתארח במקום שכזה, צעד לעבר המבנה שעליו הצביע העבד בצעדים מדודים ואציליים, מנסה שלא להסגיר את ההתרגשות שאחזה בו. הוא דמיין לעצמו כיצד יברך את אחיו החדשים, הרי כל חייו חלם שיהיו לו אחים, ואיך הם יקבלו אותו אל משפחתם בזרועות פתוחות, כי עכשיו הם שלושתם אחים. עוד בלילה האחרון, כשלא מסוגל היה להירדם, תכנן איך יספר להם על מקום הולדתו, וכיצד האחים החדשים האלה ידברו אתו כאל אחד משלהם. הוא זכר זאת בכאב ברגעים האלה, כששניהם גררו אותו על רצפת האבן של האַטְרִיוּם ופניו חולפים סמוך לכפות רגליהם של העבדים, אשר עמדו קפואים, נזהרים שלא לקחת חלק במתרחש.

לא היה מקום סמלי יותר להשפלתו מאשר האַטְרִיוּם. בכל אחוזה שכיבדה את עצמה נבנה אולם מפואר כזה שבו נהגו האצילים בעלי האחוזות לארח אלה את אלה דרך קבע. במשך שעות ארוכות נהגו האצילים לרבוץ שם, לקיים שיחות אינסופיות, לגמוע כמויות גדולות של יין ולהתפטם במאכלים משובחים שהגישו להם משרתיו של בעל המקום. אך כל זה היה רק על פני השטח, מכיוון שהבילוי המשותף של אצילי רומא באַטְרִיוּמִים היה רק תפאורה למערכת יחסים מעמדית מורכבת שהתנהלה בהם בכל רגע ורגע.

לכל אחד מהנוכחים במפגשים הארוכים הללו היה אינטרס מובהק להפגין את עושרו אל מול בדיקת מעמדם של האצילים האחרים. אצילים ממעמד נמוך נהגו להזמין אליהם אצילים ממעמד גבוה יותר כדי להתהדר בהם בפני אורחיהם, ובכך להעלות את קרנם בעיניהם, ואילו בני המעמד הגבוה, שנהנו מהחיזורים של מארחיהם, ביקשו להציג בפני האחרים את חשיבותם ולחזק את מעמדם. אך חשוב מכך, בעוד הם מתארחים באַטְרִיוּמִים של האצילים הנמוכים מהם במעמדם, ביקשו לבדוק כיצד יוכלו לנצל הזדמנויות ולהתעדכן במצבם הכלכלי של המארחים והאורחים האחרים.

סולם המעמדות של אצילי רומא לא פסק מלרחוש אף לרגע. אצילים טיפסו והתדרדרו בין שלבּיו, כרתו בריתות, זממו מזימות, הפיצו שמועות, אירחו והתארחו באולמות הסבה מפוארים, דוגמת זה שאליו נכנס יָארֶנִיס ביראת קודש. הוא ידע שמקומו נמצא עדיין בתחתית הסולם, אך האמין כי צעדיו הראשונים על רצפת האבן של האולם יהיו צעדיו הראשונים במעלֵה שלבּיו. בשום אופן לא העלה על דעתו שתוך שעה קלה ימצא את עצמו נגרר עליה באלימות. נדמה היה לו שהביזיון הזה לא ייגמר לעולם, כי רצפת האַטְרִיוּם התארכה עוד ועוד, עד שלבסוף ראה בזווית עינו את הדלתות הכחולות נפתחות לרווחה, והוא הושלך החוצה בידיהם של אחיו החורגים. "בן כלבים נחות. חוצפן. שלא תעז שוב להיכנס לאולם הזה," צעקו, רגע לפני שהשאירו אותו מוטל על הרצפה ובעטו בו עוד כמה בעיטות כדי להמחיש את דבריהם. "שלעולם לא תעז לדרוך כאן ללא רשות."

הוא שמע את דלתות האולם נטרקות, ומיד לאחר מכן השׂתרר שקט, כאילו העולם סביבו קפא על מקומו. הוא היה מוטל על הרצפה, מתקשה לנשום, כל גופו כואב, דם ניגר מפניו ומראשו וגלימתו החדשה קרועה ומוכתמת בדם. השקט שמסביב העיד על כך שהוא שוכב שם לבדו, והייתה בכך בעבורו איזו נחמה. כל שרצה עתה היה להסתתר ולהיעלם. סיפור השפלתו בוודאי יעבור מפֶּה לאוזן עד שיֵדעו עליו כולם, מבעל האחוזה ועד אחרונת השפחות. ובעצם אולי לא. אדם ממעמד נחות כשלו לא מעניין את אף אחד. בכל זאת קיווה שהֵדֵי הקללות והחבטות שספג נבלעו בצלילי המוזיקה שלא פסקה לרגע באַטְרִיוּם, ונשכחו מיד לאחר שהושלך החוצה.

הוא ביקש לעמוד על רגליו, אך לא הצליח. הכאבים היו חזקים מדי וראשו לא חדל מלהסתחרר. מזל שהאָציל, אביו החורג, לא נכח באירוע הזה, חשב לעצמו, והחל לדמיין כמה נורא היה אילו אביו החורג היה שם באַטְרִיוּם ולא היה מונע את התאומים מלכַלות בו, בנו החדש, את זעמם. הרי בכך היה נסתם הגולֵל על תקווֹתיו לשנות את גורלו בכך שיסתפח למשפחת אצילים רמת מעמד. גם את אמו העמיד לצד אביו החורג, ובעיני רוחו ראה אותה נוזפת בו בפומבי על כך שלא הקשיב לדבריה, ומפנה לו את גבה.

הזיותיו של יָארֶנִיס נקטעו לקול צעדים שטופפו בשקט על רצפת האבן. מישהו מתקרב, חשב בבהלה, ובשדה ראייתו הופיעו סנדלים בלויים של עבד, שעקבן הימני בקוע בסדק גדול. הוא ביקש להרים את ראשו ולראות מי ניגש אליו, אך המאמץ רק העצים את הסחרור שהשחיר את עיניו, והוא חש כיצד הוא צונח מטה-מטה לתחתיתו של בור עמוק וחשוך, שקירותיו חלקים ואין בהם גומחה או בליטה שיוכל למצוא בהן אחיזה, כדי למשוך את עצמו למעלה, חזרה אל האור.