שלג בסקוטלנד

ארין הבחינה בו לפני שהוא ראה אותה. דרייק קאות'ורן עמד בפינת הרחוב שמנגד ובדק משהו בטלפון שלו, בזמן שהיא חיכתה לאור ירוק בצומת הלונדונית הסואנת שבסמוך למשרדו. היא התבוננה בו בחשאי, ורטט קטן ריקד לו במורד גבה. דרייק בפירוש בלט מעל לכל הסובבים אותו ברחוב, עם שיער כה שחור וחלק כמו כנף עורב, ועם אף חזק שנראה כאילו הוא נשבר בעבר. הוא לבש חליפת עסקים כהה שהדגישה את גוון עורו השחום. עניבתו הייתה משובצת בכחול ולבן ורפויה סביב צווארו, כאילו הוא משך אותה בקוצר רוח, מתישהו במהלך היום הזה, ולא טרח כלל לתקן אותה. הוא היה מוצא את עצמו בראש כל רשימה של בן-זוג מושלם, אפל ויפה-תואר, אלמלא אפו המעוקם והצלקת שבאמצע גבתו השמאלית.

הרמזור התחלף תוך צפצוף חרישי, ודרייק הרים את ראשו מהטלפון כך שעיניו פגשו את עיניה של ארין. ולמרות שהייתה כמה מטרים ממנו, ברגע שהמבט האפל העמוק של עיניו החומות פגש את מבטה, היא הרגישה כאילו שחטפה מכת ברק.

ממש. כל. פעם. מחדש.

בגלל זה, היא דאגה שלא להיתקל בו, אלא אם כן לא הייתה לה שום ברירה. הוא היה עורך דין מפורסם שהתמחה בחוזי טרום נישואים הרמטיים לחלוטין, שעליו היא והשותפות שלה לארגון האירועים והחתונות המליצו ללקוחותיהן מדי פעם בפעם. אבל ארין לא עמדה עכשיו מחוץ למשרדיו כדי לדבר איתו על עניין עסקי כלשהו – בדרך כלל, היא העדיפה לשלוח מייל או הודעת טקסט כדי לעדכן אותו שלקוח שלה מעוניין לפגוש אותו. הביקור הזה היה בעניין אישי. ארין לא ראתה אותו פנים אל פנים כבר חודשים, ובדרך כלל, ככה היא העדיפה את זה. היא הפכה את שמירת המרחק ממנו לאומנות, פחות או יותר. גבריותו הבולטת הייתה מבחינתה קצת... מטלטלת מדי. הציניות הקשה שהייתה טבועה בו קצת קשה לעיכול, לרומנטיקנית חסרת ישע שכמוה. וחיוכו הציני ועיני השוקולד הללו קצת יותר מדי מלגלגים.

דרייק פסע בנחת במעבר החציה, בצעדיו הגדולים, פילס לו דרך בהמון האנשים עד שהגיע אל צד הרחוב שלה. רגליה הצמיחו פתאום שורשים לתוך המדרכה, ליבה ביצע תרגיל התעמלות מורכב בתוך חזהּ ולחייה כמו היו לוהטות דיין להמיס את האספלט.

"היי, בלונדי. את היית בדרך לפגוש אותי?" נימת קולו הייתה עדינה ומקניטה, בדיוק כמו חיוכו.

ארין לא יכלה להכחיש שאותו היא באה לראות, בהיותה עומדת מחוץ לבניין המשרדים שלו, אבל היא בכלל לא שמחה להודות בכך. היא כבר צעדה וחלפה על פני הבניין, פעם או פעמיים, כדי למצוא את האומץ לפגוש אותו, נאבקה בדחף להסתובב לאחור ולהיבלע בהמון לפני שתעשה מעצמה מטומטמת מוחלטת. אבל נותרו לה רק חמישה ימים למצוא דייט חליפי לפגישת המחזור שלה בבית הספר. אם לא יעלה בידה למצוא דייט שיתלווה אליה, היא תיאלץ לשאת את החרפה של היותה האחרונה מבנות המחזור שלה שלא מצאה עדיין בן-זוג.

עם כל שנה חולפת, היא נעשתה יותר מנודה בעיני חברותיה. הבחורה הבודדה היחידה, הבתולה היחידה. מבטי החמלה של חברותיה ללימודים נעשו מעיקים יותר בכל שנה, היא הייתה בטוחה שהיא לא מדמיינת את זה. הלחישות החשאיות, הניחושים בנוגע לרווקותה, השאלות הנוקבות והמבטים לעבר אצבעות ידה השמאלית, נטולות הטבעות, בעוד שלכל אחת מחברותיה היו יהלומים מנצנצים על אצבעותיהן, שברקו עד כדי כך שניתן וודאי לראות אותם מהחלל החיצון. זה גרם לה לתהות אם חלומה, למצוא לעצמה את בן הזוג המושלם, לא היה טיפה... מנותק מהמציאות. קשה מאוד להכיר אנשים כיום, והיא לא התכוונה להתקין אף ישומון הכרויות, אלא אם כן המצב יהפוך להיות ממש נואש. טוב, עוד יותר נואש מכפי שהוא כעת, בהתקרבה לגיל שלושים מבלי שמישהו נישק אותה אפילו.

אך היא עדיין מאמינה באהבת אמת.

זאת הייתה המטרה שלה, תקוותה לאורך כל חייה.

השותף לחיים, האחד המושלם שלה, חייב להיות שם איפשהו. היא רק צריכה למצוא אותו, בסך הכול.

ארין העניקה לדרייק מבט כאילו כעוס. "עשה לי טובה ותפסיק כבר לקרוא לי ככה."

חיוכו הרחב גרם לעיניו לרקד עם הקמטוטים העדינים שהופיעו בזוויותיהן. "אני קורא לך ככה עוד מאז שהיה לך גשר בשיניים ופצעונים על הסנטר. אני חייב לציין, השתפרת מאוד עם הגיל."

בהיותו החבר הטוב של אחיה הגדול, עוד מהאוניברסיטה, דרייק היה בעבר אורח של קבע בבית משפחתם. במשך שנים, הוא פשוט היה דרייק קאות'ורן, החבר של טום, שבקושי הצדיק איזו תשומת לב שלה. אבל ברגע שהגיעה לגיל ההתבגרות, היא הלכה ונעשתה יותר מודעת לו, כמו שכל בחורה צעירה מודעת לגבר חתיך ומקסים. למרבה המזל, היא לא ביישה את עצמה מעולם בכך שתפגין איזה עניין כלפיו. לא שלפלייבוי מתוחכם כמוהו יהיה איזשהו עניין במישהי פשוטה ושמרנית כמוה.

"בבקשה אל תזכיר לי שאגיע לגיל שלושים בינואר."

דרייק פקח את עיניו לרווחה, כאילו היה המום מרוב הפתעה. "לא יכול להיות. תכננת משהו מיוחד? מסיבה גדולה כדי לחגוג את זה?"

ארין יכלה לחוש את הסומק שהתפשט בפניה, לוהט מספיק כדי לתרום להתחממות הגלובלית. מה כבר היה לחגוג בהגעה לגיל שלושים כשאין לה שותף לחיים, לא היה לה מעולם בן-זוג ומעולם היא אפילו לא התנשקה? אוף. חלומה למצוא את בן הזוג המושלם לפני החלפת הקידומת שלה הוליד אפס תוצאות והפך לסיוט אחד גדול, השעון הביולוגי שלה מתקתק בקול רם דיו לעורר מתים בבית קברות שלם. היא הרחיקה את מבטה ממבטו ומשכה כתפיים בביטול. "אני לא בטוחה. אולי."

הוא הניע את ראשו לעבר משרדיו. "רצית לדבר איתי על אחד הלקוחות שלך. יש לי טיפה פחות משעה לפני שאני צריך להיות בבית המשפט."

ארין הניעה את משקלה מרגל לרגל והזיזה את רצועת התיק שהיה תלוי על כתפה השמאלית, כשהיא מאוד מודעת למבטו היציב. "אהה... אני לא רוצה להפריע לך, כשאתה עסוק."

"תמיד יש לי זמן בשבילך. חוץ מזה, את מפנה אליי הרבה עבודה." עיניו ברקו שוב, והוא הוסיף, "שמעתי שהשותפה שלך לעסק, הארפר, הלכה והתארסה לג'ק ליוינגסטון. הם יבואו לראות אותי בנוגע להסכם טרום נישואים?"

"לא, עד כמה שידוע לי."

"חבל. עם ההון שיש לג'ק, אלו יכולים להיות גירושים מכוערים מאוד, ללא הסכם כזה."

ארין העניקה לו חיוך נוקשה כדי להסתיר את כעסה על הציניות שלו. "לא נראה לי שהם יתגרשו אי-פעם. הם מאוהבים יותר מדי. וחוץ מזה, הם גם צריכים לחשוב על מארלי התינוקת."

דרייק משך כתף אחת, רחבה במידה בלתי אפשרית כמעט. "כולם מאוהבים תמיד, עד שהם לא."

"אתה היית מאוהב אי-פעם?" השאלה בקעה מפיה, לפני שהיא הספיקה ללחוץ על הבלמים של לשונה.

"לא. ואת?"

לחייה התלהטו שוב והיא לא הייתה מסוגלת להישיר אליו מבט. ציניקן בנוגע למערכות יחסים, מסוגו של דרייק, וודאי היה לועג לה על תקוותה למצוא את אהבת חייה. אבל זה לא היה כלל סוד שהיא עדיין מחכה, לא סתם לגבר הנכון אלא לגבר המושלם שלה. "לא. אבל אני מקווה שזה יקרה לי יום אחד."

שתיקה השתררה, קצרה אך טעונה, ואפילו קולות הולכי הרגל הנחפזים סביבם והתנועה הסואנת כאילו התפוגגו קמעה אל תוך הרקע.

"על מה רצית לדבר איתי?" שאל דרייק והביט עליה מלמעלה, כשקמט קטן נחרץ בין גבותיו.

ארין נגסה בצד אחד של שפתה התחתונה. "לא משנה." היא החלה להתרחק, אך הוא שלח יד ותפס את אמת זרועה בכף ידו הגדולה והשחומה. מעיל הקשמיר שלה לא היה עבה דיו לחסום את החום המחשמל של מגעו. היא לא הצליחה לחשוב על מקרה קודם בו הוא נגע בה – או לפחות לא מאז שפרע בחיבה את שערה, כשהיא הייתה ילדה קטנה. מבטה נמשך אל מבטו, וזרם נוסף של מודעות חלף בתוכה.

ידו צנחה מעל זרועה, כאילו שגם הוא הרגיש את אותו זרם של אנרגיה, הקמט העמיק מעל עיניו החומות הכהות. "הכול בסדר?" קולו היה גרגור עמוק וחרישי ששלח עוד רטט מענג במורד גבה.

ארין בלעה בגרון חנוק והעניקה לו חיוך מאולץ. "אפשר ללכת לאיזה מקום טיפה יותר פרטי?"

"בהחלט."

הוא הוביל אל חזית בניין המשרדים שלו, וארין הלכה אחריו כשהיא תוהה אם זה טמטום מוחלט לשקול אפילו לבקש ממנו למלא את תפקיד בן הלוויה בפגישת המחזור שלה. אבל את מי עוד היא יכולה לשאול? היא לא רצתה לבקש מאיזה זר או ממישהו שהיא תמצא באפליקציית הכרויות. היא הייתה זקוקה למישהו שייראה משכנע בתור הגבר שבו היא מאוהבת, למפגש של סוף השבוע, בסקוטלנד. דרייק היה הגבר המנוסה ביותר שהיא מכירה, ועוד יותר מזה, הוא הכיר אותה כבר שנים. הוא היה מושלם... טוב, לא בדיוק מושלם בהתאם לרשימת הדרישות שלה מבן-זוג אידיאלי, אבל מושלם דיו לעזור לה לצלוח את המפגש הזה. היא לא יכלה לסבול את ההשפלה של היותה הרווקה היחידה בסוף השבוע של פגישת המחזור – המפגש האחרון לפני שאחת הבנות עוברת להתגורר באוסטרליה, עם בעלה. אם ארין לא תגיע, יהיה ברור לכולן שזה בגלל הרגשתה בנוגע לכך שהיא עדיין לבדה. היא הייתה חייבת ללכת, וחייבת לקחת בן-זוג כלשהו. זאת הייתה התוכנית.

"המשרד שלי נמצא בקומה העליונה," אמר דרייק, בחלפם על פני ארבע מעליות בצד אולם הכניסה המרוצף בשיש יוקרתי.

ארין צודדה אליו מבט נחרד. "אתה לא מצפה ממני לעלות ברגל חמישים קומות, נכון?"

פיו נטה באחד מחיוכיו העקמומיים, שהצליחו תמיד לגרום לבטנה להתהפך. "יש לי מעלית פרטית, פה מאחורה." הוא הדף בכתפו דלת וסימן לה להיכנס, בהחזיקו אותה פתוחה לפניה. היא הקיפה אותו ונכנסה בדלת, כשהיא חשה בחטף בריח הליים והלימון של האפטרשייב שלו, בחלפה על פני גופו הגבוה, הרזה והאתלטי. הדלת נסגרה אחריהם בחבטה עמומה, והוא הוביל אותה אל מעלית עם שלט שציין את היותה פרטית. דרייק שלף כרטיס מגנטי מכיס מכנסיו וקירב אותו אל החיישן כך שהדלתות נפתחו בלחישה חרישית. הוא השעין זרוע שרירית למנוע את סגירת הדלתות ואמר, "אחרייך."

ארין נכנסה למעלית, והוא נכנס אחריה כשהדלתות מחליקות ונסגרות מאחורי גבו. התחושה של היותה סגורה לבד בתוך חלל קטן כל כך, לבד עם דרייק קאות'ורן, האיצה את הלמות ליבה. דפנות המעלית היו מראות, משלושה צדדים, והיא ראתה את פניה הסמוקים ונחרדה. למה היא חייבת להתנהג כמו תיכוניסטית מגושמת תמיד כשהיא בסביבתו? האם זה בגלל שהוא התגלמות הגבר העירוני המתוחכם? הפלייבוי המיליארדר שבנה את עצמו במו ידיו וגרם לנשים בכל קצות תבל להימשך אליו בהמוניהן? היא הרי אשת עסקים מצליחה, כבר לא איזו נערה נבוכה.

טוב, אשת עסקים מצליחה, רווקה בניגוד לרצונה. היא אהבה את החלק של ההצלחה, לא את הרווקות.

קול צלצול חרישי בישר על הגעתם לקומה של דרייק. "מכאן," הוא אמר, והיא הלכה אחריו לאורך מסדרון רחב עם שטיח עבה שבלע את קול צעדיהם, על פני איזור קבלה בו אישה בגיל העמידה הייתה עסוקה בהקלדה על מחשב. ארין הייתה די בטוחה שזאת אותה אישה שאיתה היא שוחחה כמה פעמים, כשהתקשרה לקבוע ללקוחותיה פגישות עם דרייק.

"אל תעבירי לי שיחות בבקשה, קתלין," אמר דרייק.

חיוך קבלת הפנים של קתלין היה חמים וידידותי, אך ארין לא יכלה להחליט אם היא זיהתה אותה או לא. "בסדר גמור."

דרייק הוביל את ארין אל דלת סגורה עם שלט פשוט למראה, ששמו התנוסס עליו. הוא פתח את הדלת והעניק לה חיוך מהיר וחטוף, בהזמנה שתיכנס. היא חלפה על פני המפתן והביטה סביב על החלל המסודר עם העיצוב המינימליסטי. התעודות של דרייק היו ממוסגרות ותלויות על הקיר, משמאל לשולחן הכתיבה הגדול שלו. היא תיארה לעצמה שהן שם רק כדי להבהיר ללקוחותיו שהוא מוסמך בהחלט לטפל בענייניהם, ולא מתוך איזו גאווה על הישגיו. היא ידעה שדרייק סיים את לימודיו בהצטיינות וקיבל פרס מטעם האוניברסיטה, אך היא שמעה על זה מאחיה, לא מדרייק. מבחר של יצירות אומנות קישטו את הקירות האחרים – שום דבר מוגזם, רק ציורי נוף יפים בסגנון של פעם – והחלונות הציעו נוף מרהיב של נהר התמזה וגשר המצודה.

"שבי. אני יכול לבקש מקתלין להביא לך תה או קפה?" שאל דרייק, תוך שהוא פושט את הז'קט שלו ותולה אותו בארון שניצב בסמוך לשולחנו.

"לא תודה. שתיתי ספל לא מזמן." למען האמת, היא שתתה שלושה, וכנראה שבגלל זה הדופק שלה דהר במהירות רבה כל כך. שימוש בקפאין במקום באלכוהול כדי למצוא קצת אומץ, זה עדיין לא רעיון מוצלח במיוחד. ליבה הלם בחוסר יציבות בגלל החומר הממריץ... או שמא היה זה בגלל שהמחשבה לבקש את הטובה הזאת מדרייק קאות'ורן הוציאה את הלמות ליבה לגמרי מאיפוס?

ארין התיישבה, בידעה שהוא מנומס מכדי שיתיישב כל עוד היא עדיין עומדת. היא הניחה על ברכיה את התיק שלה, ואת ידיה מעליו, למנוע אותו מלהחליק אל הרצפה.

דרייק התיישב בכיסא המנהלים שלו וגלגל אותו קרוב יותר אל השולחן, כך שאמותיו נחו על משטח העץ הממורק ואצבעותיו שולבו ברפיון. מבטה של ארין נמשך אל האצבעות הארוכות והשחומות הללו, והיא תהתה איך תרגיש אם הן יחליקו על עורה. היא ניסתה להסתיר את הרעד הקטן, אך לא הצליחה. מה הביא אותה לחשוב עליו נוגע בה, לפתע פתאום? הרי הוא בכלל לא גבר מהסוג שאיתו היא יכולה לדמיין את עצמה בונה עתיד משותף. הוא בן-אדם גשמי מדי. ציני מדי.

"קר לך? אני יכול להגביר את החימום, אם את רוצה."

"לא, אני בסדר..." היא ליקקה את שפתיה ואילצה את עצמה לחייך, כשהיא מודעת לחום הבוער בלחייה ולעצביה המכרסמים בדפנות בטנה כמו להקה של דגי פיראנה רעבתניים. "יש לי... טובה לבקש ממך."

הוא הרים את הגבה עם הצלקת, כשמבטו חד התבונה נעוץ בה שלי להרפות. "דברי."

ארין תפסה בתיק שלה טיפ-טיפה יותר חזק. ליבה הלם בתוך חזהּ בקצב מקוטע. בום-בום-טאך... בום-טאך-טאך-בום.

"יש לי פגישת מחזור של בית הספר, בסוף השבוע הזה. זה מפגש של ארוחת ערב ושתיה בכפר מרוחק, שעה נסיעה מאדינבורו, לא רחוק מהפנימיה שבה למדתי, ואני... אין לי עם מי ללכת."

דרייק הרים את זרועותיו מעל השולחן ונשען אחורה בכיסאו, בהבעת פנים שלא ניתן היה לקרוא. "למה את לא יכולה ללכת לבד?"

גל נוסף של חום התנפץ על לחייה. "במשך שתים-עשרה השנים האחרונות נפגשתי עם חברותיי ללימודים בבית הספר, פעם בשנה, קצת לפני חג המולד, ותמיד הלכתי לבדי. זה לא היה כל כך קשה, בשנים הראשונות, כי חלק מהבחורות האחרות היו רווקות או בין בני זוג. אבל כיום, אני היחידה שאין לה שותף לחיים. אני לא יכולה להתייצב בפניהן פעם נוספת בלי להביא איתי דייט. זה כל כך מבייש, להיות הבודדה האחרונה. הן לא יפסיקו להזכיר לי את זה. הן כבר הקניטו אותי כל כך הרבה בפעם האחרונה, שהייתי בטוחה שאני הולכת למות מרוב בושה."

"אז למה את בכלל הולכת, אם הן מתייחסות אלייך ככה?"

ארין שיחקה בהיסח הדעת באבזם הכסוף של התיק. מבטו הבזיק לעבר אצבעותיה הפעלתניות, והיא אילצה את עצמה לחדול מתנועותיה העצבניות. הייתה לה הרגשה שהוא קורא אותה, מנתח אותה, לומד כל ניואנס בהבעת פניה, וזה גרם לה להרגיש חשופה ומאוד לא מתוחכמת. הוא היה מבוגר ממנה בשבע שנים בלבד, אבל מבחינת ניסיון החיים, זה היה דומה יותר למאה שנים. לעידן שלם.

"יש לנו רקורד מושלם של מפגשים. שתים-עשרה שנים ואף אחת מאיתנו מעולם לא החמיצה פגישה. אני לא רוצה להיות זאת שהורסת אותו. אבל נגיד שלא הייתי מגיעה, כולן יניחו שאני מתביישת בגלל שאני עדיין לבד. ככה שאני צריכה להגיע עם מישהו – פשוט חייבת. דיברתי עם הארפר, והיא הציעה שאבקש ממך, מאחר שאתה מכיר אותי כבר המון שנים. הברירה היא או אתה, או גבר משירותי ליווי."

דרייק נורה מיד מתוך כיסאו, תווי פניו קובעו בהבעה של זעף. "את לא תעשי כזה דבר." נימת הציווי הנוקשה בקולו הייתה מרגיזה אותה בכל הזדמנות אחרת, אבל מאיזושהי סיבה משונה, זה לא קרה הפעם.

היא נשאה אליו מבט מלא תקווה. "אז זה אומר שתהיה הדייט שלי לערב הזה?"

דרייק העביר יד על פניו, ואז שחרר עוד יותר את קשר העניבה שלו. הבעת הזעף שלו נעשה יותר קודרת מכעוסה, ופיו קובע בקו יציב. "חשבתי שאמרת שמדובר בסוף שבוע שלם?"

"נכון. אבל אני אצטרך אותך שם רק לשתיה ולארוחה של יום שישי בערב. אחר כך, אוכל להגיד לכולם שנאלצת לחזור בגלל העבודה, או משהו כזה."

הוא הוסיף להיאחז במבטה, בלהט לא מתפשר. "אז מה הסיפור שאת מתכוונת להאכיל אותן בקשר ל... מערכת היחסים שלנו?"

"אני אגיד להם שהתאהבנו בטירוף ו – "

הוא הרים את ידו הימנית כמו תמרור עצור ותווי פניו התעוותו בהבעת מיאוס. "וואו-וואו, בלונדי, רגע אחד. מצטער, אבל אני לא טיפוס מהסוג שמתאהב בטירוף. למה אי אפשר להגיד שאנחנו סתם מנהלים רומן?"

ארין הניעה את שפתיה מצד לצד. "בגלל שאני לא בחורה מהסוג שמנהל רומנים."

"בטח היו לך בעבר המון רומנים, הרי את כבר כמעט בת שלושים."

דממה השתררה, כה טעונה, שארין יכלה לשמוע את חריקת הכיסא שלה, כשהיא שינתה מעט את תנוחתה. היא הרימה את מבטה אט-אט אליו, וראתה את התדהמה שנלוותה להבנה המפתיעה.

"את רוצה להגיד לי, שאת עדיין בתולה?"

זה היה כאילו המילה ניתזה בין ארבעת קירות החדר. האם הוא היה חייב לגרום לזה להישמע כל כך... כל כך מדהים? הרבה אנשים מתנזרים, מכל מיני סיבות. ארין הניחה לתיק שלה להחליק אל הרצפה, כשהיא קמה. "אני יודעת שזה קצת חריג, אבל בגלל זה אני צריכה דייט, לסוף השבוע הזה. במשך שנים, לעגו לי על הבתולים שלי."

"יש איזו סיבה, שבגללה את לא...?"

"עשיתי את המעשה?" ארין נאנחה. "כן. אני מחכה לבחיר ליבי שיגיע. אני לא רוצה לבזבז את עצמי על מישהו שלא יבין עד כמה זה משמעותי בעיניי. אני רוצה שהכול יהיה לגמרי מושלם, בפעם הראשונה שלי."

דרייק ניגש אל החלון של משרדו, ובהניחו את ידיו על מותניו הצרים, השקיף החוצה על הנוף שהשתרע למטה. היא לא שמה לב אף פעם לרוחב גבו וכתפיו, עד כמה הדוק ישבנו וכמה ארוכות רגליו. מוחה כבר החל להפשיט אותו והלמות ליבה האיצה שוב. היא דמיינה לעצמה שהוא ייראה לגמרי סקסי בעירום מלא. איך היא עשויה להרגיש, אם תעביר את ידיה על עורו השחום? היא נדהמה כליל ממחשבותיה הפרועות, ותהתה מדוע הן חדרו אל תוך ראשה דווקא עכשיו. היא הייתה מעוניינת בו הרי רק בתור דייט לכאורה, לא בתור דייט אמיתי.

רגע או שניים חלפו, לפני שדרייק הסתובב והביט בה, כשידיו תלויות שוב לצידי גופו. שמש אחר הצוהריים שנכנסה מבעד לחלון שמאחוריו הותירה את פניו מוצלים, מה שגרם לו להיראות עוד יותר כמו פוחז הולל.

"תראי, מחמיא לי שבאת לבקש ממני, אבל – "

"בבקשה, דרייק, אל תסרב. אני נואשת. אני לא יכולה ללכת לבד, לא השנה, כי זאת הפעם האחרונה שבה כולנו נהיה ביחד. אחת הבנות עוברת לאוסטרליה עם בעלה." לא היה אכפת לארין שהיא כבר מתחננת בשלב הזה. "לא נצטרך לספר על זה לאף אחד. אפילו טום לא צריך לדעת, וההורים שלי. בעצם, עדיף כפי הנראה שהם לא ישמעו על זה בכלל."

דרייק שב אל מאחורי שולחן הכתיבה שלו, אך לא התיישב. הוא עמד מאחורי כיסאו והחזיק במשענת הגב, כשפרקי אצבעותיו מלבינים על רקע העור השחור. "התקשורת תהיה שם?"

"לא. זה אירוע פרטי."

"אבל אין שום ספק, שהחברות שלך יעלו תמונות למדיה החברתית."

ארין ניסתה לא לחשוב כמה עוקבים היו לכמה מחברותיה, שנחשבות למשפיעניות לכאורה. בפעם האחרונה שהיא בדקה, היה מדובר במאות אלפים. "אני אבקש מהן לא להעלות תמונות שלנו. נגיד להם שאנחנו מסתירים את מערכת היחסים מהמשפחות שלנו, רק עוד קצת. אני בטוחה שהן ישתפו פעולה. הן יודעות כמה אינטנסיבי אבא שלי יודע להיות."

דרייק פלט אנחה ארוכה והסיר את ידיו ממשענת הכיסא. "אני לא בטוח שאני האדם המתאים לתפקיד." הוא נד בראשו, כאילו עדיין התקשה להאמין שהיא ביקשה את זה ממנו. "אני מרגיש שזה שגוי, בכל מיני רמות."

אכזבה הציפה אותה והיא לכדה את שפתה בין שיניה. "זה רק ערב אחד. לא תצטרך לעשות שום דבר, מלבד להעמיד פנים שאתה הבן-זוג שלי. אני לא מבקשת ממך ממש להיות הבן-זוג שלי."

"אני לא מתכנן להיות הבן-זוג של אף אחת."

דרייק שב והתיישב בכיסאו, אך לא גלגל אותו קרוב אל השולחן. הוא ישב כשרגלו האחת משוכלת בנחת מעל לברכו שנייה, ואצבעות ידו הימנית מתופפות על ירכו. עיניו לא הרפו מעיניה, והיא נאבקה בדחף להתפתל בכיסאה. הוא עטה את הבעת עורך הדין שלו, תווי פניו הקפואים לא הסגירו שום דבר מהמתרחש בתוך מוחו החד כתער.

"זה בגלל שאתה מפחד לאהוב מישהי, שמא היא תפגע בך?" היא העזה לנחש.

אצבעותיו חדלו מתיפופן על רגלו והייתה איזו תנועה פתאומית, עמוק בתוך עיניו – תנועה מהירה, כמו סגירת צמצם של מצלמה. אלא שאז שפתיו התעקמו בחיוכו הסרקסטי. "אנשים יכולים לפגוע בך, בין אם את אוהבת אותם ובין אם לא."

"אני מניחה..."

הוא הוריד את רגלו המשוכלת וגלגל את הכיסא תחת שולחנו. "אוקיי, אני אעשה את זה. אבל רק בגלל שאני לא רוצה שתסתבכי מעל הראש, עם מישהו שעלול לנהוג בך בצורה לא ראויה."

ארין פלטה נשיפה קולנית של הקלה. "הו, אני כל כך מודה לך. כל כך נלחצתי כבר מהמחשבה על שכירת שירותיו של איזה גבר זר, ועל כך שאצטרך לחלוק חדר מלון איתו."

שתיקה ארוכה השתררה.

"ואת תרגישי בנוח לחלוק חדר מלון איתי?" נימת קולו הייתה קצת מתגרה, והניצוץ בעיניו עוד יותר.

ארין ניסתה להתעלם מהרטט בשיפולי בטנה, שהיה כמו ליטוף של מטאטא נוצות לניקוי אבק. ניסתה להתעלם מההאצה הפתאומית של הדופק שלה ומהנשימה שנתקעה לה בגרון. "אני בטוחה שאתה תתנהג כמו ג'נטלמן מושלם."

גבתו המצולקת שבה והתרוממה בקשת צינית. "אני? מושלם?" הוא פלט צחקוק עמוק של הומור מריר והוסיף, "קשה לי להאמין." עיניו החפויות צללו לעבר פיה למשך רגע אינסופי, והאווירה במשרד נטענה באנרגיה שגירתה את קצות העצבים. מבטו התרומם לפגוש את מבטה, וארין שחררה נשימה שהיא לגמרי שכחה שעצרה. זאת בוודאי הייתה הסיבה להיותה קצת מסוחררת, נכון? לא רק בגלל שהוא הביט בה עם העיניים האפלות ועזות המבע הללו.

"אני – מוטב שאני אזוז..." ארין אספה בחטף את התיק שלה מהרצפה ותלתה את הרצועה שלו על כתפה. "אני אזמין לנו את הטיסה ואחזור אליך עם הפרטים. הלבוש לארוחת הערב עומד להיות רשמי. אני יודעת שזה יכול להיראות טיפה מוגזם, אבל ככה עשינו את זה תמיד." היא הסתובבה לכיוון הדלת, נבוכה יותר מכפי שהייתה רוצה להיות במחיצתו המרתקת. מעולם היא לא הייתה לבד איתו במשך זמן כה רב. איך יעלה בידה לצלוח את כל סוף השבוע הזה?

"ארין." קולו העמוק עצר אותה בדרך אל הדלת. הוא קרא לה בלונדי כבר שנים. היא לא יכלה לזכור מתי הייתה הפעם האחרונה בה שמעה את שמה יוצא מפיו.

היא הסתובבה להסתכל אליו, בהצמידה את התיק שלה קרוב אל צידה. "כן?"

עיניו הכהות אחזו את עיניה למשך רגע עוצר נשימה אחד, והבעת פניו הייתה רצינית במידה לא אופיינית. "את תהיי בטוחה בחברתי. אני נותן לך את המילה שלי."

"תודה." היא העניקה לו חיוך מהיר ושבה והסתובבה לכיוון הדלת.

"ועוד דבר – אני אזמין את הטיסה."

"אבל אני לא מצפה ממך לשלם – "

"זאת לא בעיה."

ארין ידעה שלא היה שום טעם לנסות להתווכח איתו. "אוקיי. זה מאוד נדיב מצידך, תודה."

"חכי. אני אצא איתך." הוא נטל קלסר דק מעל שולחנו והחליק אותו לתיק מסמכים מעור, ואז סגר את המכסה ונעל אותו. הוא הוציא את הז'קט שלו מהארון והשתחל לתוכו. ואז הוא הרים את ידו אל העניבה והידק אותה סביב צווארו. כל אלו היו פעולות שהיא ראתה את אחיה ואביה מבצעים, מאות אם לא אלפי פעמים. ועדיין, כשדרייק עשה אותן, היה בזה מין משהו כה... כה בוטה בגבריותו, כה סקסי.

הם ירדו במעלית הפרטית, בדממה שפעמה במשהו שארין לא הייתה מודעת לו מעולם. היא העיפה לעברו מבטים בחשאי, אבל תווי פניו היו מקובעים בהבעה שלא לימדה אותה דבר. דלתות המעלית החליקו ונפתחו בלחישה והיא יצאה. היא הייתה מודעת לגופו גבה הקומה, רק צעד או שניים מאחוריה, מודעת לניחוח ההדרים של האפטרשייב שלו ומודעת לתגובה הסודית של גופה לקרבתו.

ארין הסתובבה כדי להיפרד לשלום. "תודה, שוב. אני מקווה שלא היו לך שום תוכניות חשובות לסוף השבוע הזה?"

חיוכו היה עקמומי ולא הגיע כלל לעיניו. "שום דבר שאני לא יכול לבטל בהתרעה קצרה מאוד."

"אהה... לא טרחתי לשאול, אבל אתה יוצא עם מישהי כרגע? זאת אומרת, זה עלול די לסבך את המצב ביניכם, וממש הייתי שונאת לסבך לך – "

"לא." תשובתו הייתה בהחלט פסקנית.

"אה, הייתי בטוחה שתמיד יש לך מישהי."

"לא קרוב כל כך לחג המולד."

ארין קימטה את מצחה. "אבל חג המולד זה רק עוד חודש. הייתי בטוחה שאתה מחליף בנות זוג בערך אחת לשבוע."

מסך אטום ירד על פניו. "אני חייב להזדרז. יש לי פגישת גישור בבית המשפט, עוד עשר דקות. להתראות ביום שישי." והוא פנה ללכת.

"דרייק?"

הוא נעצר כדי להביט לכיוונה. "כן?"

ארין העניקה לו חיוך נרעד. "אתה לא תשנה את דעתך פתאום ותשאיר אותי להתייצב לבד אל מול הכינורות?"

הוא קימט את מצחו בתהייה. "הכינורות?"

"זה ביטוי שהארפר משתמשת בו. זה מתייחס לסימפוניית הרחמים שאני מקבלת כל שנה מחברותיי ללימודים, על כך שאני עדיין רווקה."

הקמטים במצחו נעלמו ופיו נטה בחצי חיוך. "אני לא אשנה את דעתי."

לשנות את דעתו? זה בדיוק מה שדרייק ידע שעליו לעשות, אך עם זאת, הוא לא היה מסוגל להביא את עצמו לאכזב את ארין. אבל מה לכל הרוחות עלה בדעתו, כשהסכים להיות הדייט של האחות הקטנה של חברו, לפגישת המחזור שלה בסקוטלנד? סוף שבוע שלם של העמדת פנים שהוא משהו שהוא לא. הרי הוא לא הנסיך על הסוס הלבן ולא בן הזוג המושלם של אף אחת. רק שאיך הוא היה יכול לתת למישהי תמימה ונאיבית כמו ארין לקחת לשם מישהו אחר? היא בחורה בוטחת ואידאליסטית באותה המידה שבה הוא ציני ומפוקח. הווידוי שלה על היותה בתולה עדיין הדהים אותו לחלוטין. הוא ידע שהיא בחורה שמרנית, אבל לא עד כדי כך שעדיין לא חוותה שום התנסות מינית.

כמובן שהוא היה חייב להסכים לקחת אותה לפגישת המחזור הזאת. מי עוד היה יכול לעשות את זה? איך הוא יכול להיות בטוח שמישהו אחר, עם פחות עקרונות, לא יקפוץ על ההזדמנות ליטול את בתוליה בתור איזה מין פרס? המקסימום שדרייק עשה איתה אי-פעם היה לפרוע בחיבה את שערה הבלונדיני, כשהיא הייתה ילדה. אבל קודם, כשהוא הניח יד על זרועה, פעמוני אזהרה החלו להדהד בכל גופו. להזהירו שהיא כבר לא הנערה הגמלונית ההיא. היא אישה בוגרת עם קימורים נשיים עדינים ופה רך, שרק בקושי הוא הצליח להסיר ממנו את עיניו. פה שהוא לא היה מסוגל לחדול מלחשוב איך הוא טועם, כדי להיווכח אם הוא אכן מתוק וטעים כמו שהוא נראה.

האמת היא שהוא מעולם לא שם אליה לב בעבר, מעבר לידיעה שהיא האחות הצעירה של חברו הטוב. אך בשבתו מולה במשרדו, בהתבוננו בה כשאזרה את האומץ לבקש את עזרתו, משהו השתנה במערכת היחסים ביניהם. שינוי עדין מאוד, שגרם לו להיות מודע אליה בצורה מאוד שונה מכל מה שהיה בעבר – באופן מודע, לפחות. ארין לא הייתה יפהפייה בסגנון של דוגמנית על, אבל היה לה יופי טבעי בסגנון של בת השכן ממול, שהיה לא פחות עוצר נשימה. שערה הזהוב היה חלק וצנח מעבר לכתפיה, עד לאמצע גבה, כמו מפל של משי. גופה היה דקיק וחטוב כמו גוף של בלרינה, עיניה, כחולות-אפורות מעושנות. אף מקפצת הסקי שלה היה – בניגוד לאפו – ישר לחלוטין מעל לשפתיים המלאות של פה שנראה כמו הקשת של קופידון. פה שהבטיח מתיקות וחושניות בקימוריו התפוחים. פה שהיה טריטוריה אסורה למישהו מסוגו.

מותר היה לו להביט, אך לא לגעת ולא לטעום. זה היה קו אדום שהוא נשבע שלעולם לא יחצה. לא היה לו שום עניין לסבך החיים שלו עם בחורה צעירה שרואה הכול בוורוד. ארין מחפשת שלמות אצל בן הזוג שלה, היא מאמינה באהבה לנצח והיא חיכתה זמן רב כל כך כדי למצוא אותה. בת שלושים ועדיין בתולה? איך זה ייתכן בכלל, בימינו?

הוא איבד את בתוליו חודש אחד אחרי שאיבד את משפחתו. באותם הימים, הסקס היה אמצעי בריחה מקהה חושים מכל הכאב שהיה בחייו, ומבחינה מסויימת זה מה שהוא עדיין. הוא אף פעם לא הניח לעצמו להתקרב אל מישהי מעבר לפן הגופני. מערכות היחסים שלו היו קצרות ומבוססות על תן וקח הדדי. בלי הבטחות, בלי התחייבויות לאורך זמן, בלי רגשות, מלבד תאוות בשרים שבכלל איננה רגש מבחינתו, אלא רק דחף גופני. הוא התמודד עם זה ביעילות, וכמובן שבצורה מאוד מכבדת ותמיד בהסכמה הדדית, אבל מעבר לכך זה לא הרחיק מעולם. הוא נשבע לא להתאהב לעולם ועשה ככל שביכולתו כדי לעטוף את ליבו בשריון עבה וחזק. שריון שכל כך הפך כבר להיות לחלק ממנו, שהוא בקושי היה מודע לקיומו.

אבל ארין המתוקה, הטהורה והתמימה, עם הפנים דמויי הלב והפה שמתחנן לנשיקות, הייתה איום, מפני שכבר הייתה לו איזו מערכת יחסים איתה. מערכת יחסים שקשה להגדיר בדיוק, אך זאת הייתה מערכת יחסים ארוכת שנים, והוא ממש לא רצה לסכן אותה, או את יחסיו עם אחיה טום. או עם הוריה, שנחשבו בעיניו לחברים. אנשים רבים מדי עמדו להיפגע, אם הוא לא יקפיד לשמור על הגבולות עם ארין. והדבר האחרון שהוא רצה היה לפגוע במישהו, ובעיקר לא באנשים שיקרים לליבו. הוא כבר שילם מחיר כבד על חוסר הזהירות שלו, כשהיה בן חמש-עשרה.

בשום פנים, הוא לא עמד לשוב ולעשות את זה.

ארין דרייסדייל הייתה מחוץ לתחום, מכל בחינה שהיא. מתוקה מדי, תמימה מדי, טובה מדי עבור גבר שנושא עימו סודות כה אפלים מעברו.