בין הקוברה לדרקון

הסינים טוענים כי קיימת מורשת היסטורית בת כ־5,000 שנה, אר עדויות על קיום שלטון מרכזי והיררכי נמצאו מאז שלטה שושלת שאנג (Shang) בשנים 1100-1700 לפנה"ס. בתקופת שושלת ג'ו (Zhou), ששלטו עד 221 לפנה"ס, התפתחו כמה תפיסות סיניות אשר החזיקו מעמד אלפי שנה. בתקופה זו נולד קונפוציוס, שעל תורתו, אשר הכתיבה את פילוסופיית החיים של סין, נרחיב את הדיבור בהמשך. לתפיסה העיקרית שלה היו השלכות מרחיקות לכת; בסין היה מה שמכונה "מנדט השמים", שלפיו השליטים מקבלים מנדט מהשמים והוא מותנה במעשיהם. אי שביעות רצון השמים משליטים רעים יכולה להיות מובעת על ידי אסונות טבע, מגיפות, שיטפונות, רעידות אדמה, וכו'. משתמעת מתפיסה זו גם שמותר למרוד בשליטים מושחתים והצלחת מרד פירושה שזה היה רצון השמים ושמנדט השליטים מהשמים הסתיים. אכן ההיסטוריה הסינית רצופה מרידות בטענה של סיום מנדט השמים שהשליטים הסינים לדורותיהם היו צריכים להתמודד עמן.

סין אוחדה לראשונה בתקופת שושלת צ'ין (Qin), בשנים 207-221 לפנה"ס. תרומת שושלת זו התבטאה בהאחדת הכתב הסיני, בקביעת מידות ומשקולות אחידים, בהשלמת החומה הסינית, ואף השם סין בלועזית (China) ובעברית נגזר משמה. השליט הראשון של השושלת נטל לעצמו תואר קיסר שהשליטים הבאים אחריו המשיכו להשתמש בו.

שושלת האן (Han), ששלטה במשך כארבע מאות שנה, נפלה בשנת 220 לסה"נ, אך עד ייסוד שושלת סוי (Sui, 581-618) היתה סין נתונה בסכסוכים פנימיים ובמלחמות עקובות מדם. שושלת סוי שלטה אמנם במשך תקופה קצרה, אך במהלכה בוצעו רפורמות בקרקעות ועבודות ציבוריות ענקיות שכללו את שיקום החומה וחפירת התעלה הגדולה.

שלטון שושלת טאנג (Tang) שנמשך עד 908 לספירה נחשב לתור הזהב בהיסטוריה הסינית, ובו הוחזרו לידי סין השליטה על נתיבי המשי, והחברה הסינית הפכה "בינלאומית" במידה שלא נודעה כמותה עד אז. בתקופה זו פרחה האמנות וחיו שניים מהמפורסמים שבמשוררי סין, דו פו, ולי באי (Du Fu, Li Bai).

נפילת שושלת טאנג גררה אחריה הרבה עשורים של תוהו ובוהו, עד אשר עלתה לשלטון שושלת סונג (Song) בשנת 959, שאחד מיתרונותיה היה הכנסת השימוש בכסף נייר.

השליט המונגולי, ג'ינגס חאן, פלש לסין ב־1211 והגיע עד בייג'ינג ב־1215. כיבוש סין נשאר לנכדו, קובלאי חאן, שהקים את שושלת יואן (Yuan) ששלטה בשנים 1368-1271. העיר בייג'ינג הוכרזה כאחת משתי הבירות, תואר ששמור לה עד היום. החברה חולקה למעמדות כאשר ראש הפירמידה נשמר למונגולים והסינים עצמם הפכו לאזרחים מדרגות שלישית ורביעית. שושלת המינג (Ming) החליפה את זו המונגולית ושלטה עד 1644. המינג היו סינים מן הגזע ההאני (Han). בבייג'ינג קיימים עד היום כמה אתרים מרשימים שנבנו בתקופה זו, ביניהם העיר האסורה והחומה הסינית ששופצה מחדש. כן הפכה סין למעצמה ימית בראשית המאה ה־15 כאשר גנרל סיני, ממוצא מוסלמי, ערך שבעה מסעות ימיים לדרום מזרח אסיה, המפרץ הפרסי ואפריקה, ויש אומרים שהוא הקדים את קולומבוס והגיע עד אמריקה.

בסוף תקופת המינג פרץ מרד איכרים שכוחותיהם הגיעו עד שערי בייג'ינג. במקביל פלשו לסין כוחות מנצ'וריים שהחומה הסינית עצרה אותם. גנרל מצבא המינג שחשב שהמנצ'ורים יעזרו בדיכוי מרד האיכרים (שמעתי גם סיפור שמעשה הגנרל קשור ברצונו לשחרר את פילגשו שנלקחה בשבי על ידי המנצ'ורים) פתח להם את שערי החומה הסינית, אך אלה לא רק דיכאו את המרד אלא גם הקימו שושלת חדשה ששלטה בשנים 1911-1645, שכמו זו המונגולית, גם היא לא היתה מהגזע הסיני־האני.

השושלות שמנינו לא בהכרח שלטו על כל סין, היו תקופות שבהן חולקה סין לשליטת כמה שושלות או שחלקים ממנה נשלטו על ידי "אילי מלחמה" (War Lords) שהקימו לעצמם צבאות עצמאיים.

הפורטוגזים היו הראשונים שהגיעו לחופי סין בשנת 1516. מדינות מערביות אחרות הצליחו רק ב־1760 להבטיח לעצמם אחיזה בשווקים הסיניים. נוצר מאזן מסחרי שלילי מתמשך לרעת המערב, שהביא ב־1840 ל"מלחמת האופיום" לאחר שהסינים ניסו למנוע מהבריטים להכניס את האופיום למדינה. ההסכמים בעקבות המלחמה הובילו לוויתור סין על הונג קונג וחתימה על חוזה נאנג'ינג המשפיל שאִפשר השתלטות מדינות אירופה על שטחים אקס־טריטוריאליים בסין.

השלטון המרכזי הלך ונחלש כתוצאה ממרידות מבית והחדירה המערבית שהלכה והתעצמה. במלחמה נגד צרפת בשנים 1885-1883 הפסידה סין שטחים מחוץ לגבולותיה וצרפת השתלטה על וייטנאם, לאוס וקמבודיה. הבריטים כבשו את בורמה ויפן גירשה את הסינים מקוריאה ב־1885, ואילצה אותם לוותר על טייוואן.

בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 פרצו כמה מרידות נגד שלטון הקיסר שנשלט על ידי גורמים שהתנגדו לרפורמות, נגד ההשתלטות הזרה על אדמות סין ונגד המתנצרים הסיניים. מרידות אלו שמו קץ לשלטון הקיסר בסין ב־1911 ולהקמת ממשלה רפובליקנית זמנית של סין ב־1912.

המחצית הראשונה של המאה ה־20 היתה תקופת תוהו ובוהו פוליטי ואינטלקטואלי: החל חיפוש אחר פילוסופיה חדשה שתחליף את תורת קונפוציוס, ו"אילי מלחמה" ניהלו מאבק לסילוק המעצמות הזרות ובינם לבין עצמם. החלטת ועידת ורסאי להעביר זכיות האקס־טריטוריאליות של הגרמנים שהובסו במלחמה ליפן גרמה לזעם גדול, לשביתות ולמהומות ב־1919. בשנות העשרים והשלושים המאבק היה בין מפלגת הגואומינדאנג (KMT או המפלגה הלאומית), שהשתלטה על דרום סין, לבין המפלגה הקומוניסטית (CPC) אשר הוקמה ב־1921 וגם היא נלחמה על שליטה בשטחי סין. היפנים ניצלו את התוהו ובוהו בסין ופלשו ב־1931 למנצ'וריה. בשנים 1939-1937 השתלטו היפנים על רוב סין, ורק כניעתם בסוף מלחמת העולם השנייה הביאה לסיום הכיבוש. הסינים טוענים כי הפולשים היפנים גרמו למותם של 30-20 מיליון איש, גם על ידי רצח המוני, וכי עשרות אלפי בחורות נלקחו כדי לשמש "שפחות מין" עבור החיילים היפנים.

סיום מלחמת העולם העצים את העימות בין הקומוניסטים בראשות מאו צה־דונג (Mao Zetong) לבין הגואומנדאנג בראשות צ'אנג קאי שק (Chiang Kaishek), ובאחד באוקטובר 1949 הכריז מאו על ייסוד "הרפובליקה העממית של סין" וצ'אנג קאי שק ואנשיו נמלטו לטייוואן.

המשטר הקומוניסטי החל את דרכו כאשר המצב הכלכלי היה קשה מנשוא. עם זאת, ב־1950 פלש צבאו לטיבט וזו הפכה לחבל אוטונומי בלתי נפרד מסין. כדי לצאת מן המשבר הכלכלי הנהיג מאו תוכנית באמצע שנות החמישים אשר נקראה "הקפיצה הגדולה קדימה", שאמורה היתה להצעיד את סין לשורה הראשונה מבחינה כלכלית. התוכנית נכשלה טוטאלית ומוערך כי כ־30 מיליון סינים מתו ברעב. תקופה אחרת הזכורה לשמצה, אף בקרב הסינים, הִנה מהפכת התרבות (1977-1967), שכללה רדיפות קשות של כל מי שנחשד כ"ימני" לכאורה ובה איבדו את חייהם כמיליון איש ובמהלכה ניסו למחוק את עברה הלא־סוציאליסטי של סין, נותצו אתרים ומקדשים היסטוריים והושמדו אוצרות אומנות. הדעה הרווחת היום היא שמאו עצמו היה המניע המרכזי למהפכת התרבות, וזאת לאחר שהרגיש מבודד במפלגה לאור דעותיו הקיצוניות וצעדיו הכלכליים ההרסניים. מותו של מאו (1976) ועלייתו של דנג שיאו־פינג (Deng Xiaoping) הביאו לאימוץ רפורמות כלכליות ומעבר הדרגתי לשוק חופשי תוך הישענות הולכת וגדלה על מפעלים פרטיים והשקעות זרות. הפריחה הכלכלית הביאה עמה גם אינפלציה. אי שביעות רצון מהשלטון האבסולוטי של המפלגה הקומוניסטית, ודרישות גוברות לדמוקרטיה, הגיעו לשיאן בהפגנות 1989 ובטבח המפגינים בכיכר המרכזית של בייג'ינג, טיאנאנמן. מנהיגותו של ג'יאנג זמין (Jiang Zemin) התמקדה בצמיחה כלכלית תוך בקרה פוליטית הדוקה למניעת הישנות המחאה הציבורית דוגמת זו שאירעה בכיכר טיאנאנמן. בעקבות ג'יאנג זמין עלה לשלטון חו ג'ינטאו (Hu Jintao) הממשיך באותה מדיניות.

מבחינה מנהלית מחולקת סין ל־22 פרובינציות, 5 אזורים אוטונומיים, 4 אזורים מוניציפליים שהִנם תחת שלטון ישיר של המרכז (בייג'ינג, שנגחאי, טיאנג'ין וצ'ונג צ'ינג) ושני אזורי מנהל מיוחדים (הונג קונג ומקאו).

ראשיתה של תרבות עירונית בהודו (הקרויה על שם הנהר Indus שהיום נמצא ברובו בשטח פקיסטן) החלה לפני למעלה מ־5,000 שנה. תרבות עמק נהר האינדוס התפתחה לפני למעלה מ־4,000 שנה ובתקופה זו כבר פותחה שיטת המשקלות, הכתב, הקדרות ועוד.

יש כמה תיאוריות לגבי הגעתם או הימצאותם של הארים (ARYANS) בהודו בסביבות שנת 1500 לפני הספירה והתפשטותם לחלקים רבים בתת־היבשת. הם היו רועי צאן ומכאן קדושת הפּרה אצל ההודים, והסברה המקובלת היא שאלה היו שבטים שהגיעו להודו מאזור הקווקאזים. הדת ההינדית, הפילוסופיות ההודיות וההיררכיה של החברה ההודית לפי קסטות (להלן) שאובים מתרבות הארים. המלך הפרסי דריאווש (486-521 לפנה"ס) פלש לחלקים של הודו וכן אלכסנדר מוקדון בשנת 326 לפנה"ס. האימפריה ההודית הגדולה הראשונה הוקמה ב־321 לפנה"ס ונקראת מאוריה. היא הגיעה לשיאה תחת הקיסר אשוקה אשר אימץ את הדת הבודהיסטית. בעקבות התמוטטות שושלת זו קמו שושלות אזוריות רבות בצפון ובדרום הודו, אך קשרי סחר עם מצרים, פרס, ומאוחר יותר רומא, שגשגו לאורך כל ההיסטוריה. שושלת אחרת בעלת חשיבות בהיסטוריה ההודית היא שושלת גופתא (Gupta) ששלטה בשנים 647-319 לסה"נ. בתקופה זו פרחו האמנות, הספרות, הציור וכו', וזו גם תקופת פריחת הבודהיזם שאחריה החל לדעוך בהודו. התפרקות שושלת זו הביאה שוב להקמת כמה ממלכות הינדיות.

האיסלאם הגיע לפאתי הודו בתחילת המאה ה־8. פלישות מוסלמיות, בעיקר למטרות ביזה, החלו בשנים הראשונות של המאה ה־11 לספירה. בעקבותיהם באו הסלג'וקים והגורים שהגיעו עד דלהי ובמזרח עד בנגל. באותה תקופה היו בדרום הודו אימפריות נפרדות. האימפריה המוגולית, שהיתה מוסלמית, החלה על ידי הקיסר באבור (שלט 1530-1527), מצאצאי ג'ינגס חאן המונגולי ובשיאה כללה כמעט את כל תת־היבשת. מבין השליטים המונגולים, השלישי, אכבר, היה משכמו ומעלה (1605-1556). הוא היה איש תרבות וגאון צבאי. במקום לנסות ולהכניע את ההינדים בכוח הנשק, הוא ניסה לצרפם לאימפריה שלו, גם על ידי זה שהתחתן עם הינדית, שילב הינדים בממשל ואדמיניסטרציה, ואף הגה דת חדשה שבה שולבו עקרונות מהאיסלאם ומההינדואיזם.

כמו סין, גם להודו, האירופים הראשונים שהגיעו היו הפורטוגזים, וזאת בעקבות ואסקו דה־גאמה שהקיף את אפריקה והגיע להודו ב־1498. ב־1510 כבשו הפורטוגזים את גואה שנותרה תחת שליטתם עד 1961. חברת מסחר בריטית, אשר נקראה "חברת הודו המזרחית", קיבלה מונופול על כל המסחר עם הודו. היא הקימה ב־1612 תחנת מסחר ראשונה בהודו ובעקבותיה הוקמו עוד תחנות רבות. הדנים וההולנדים גם כן הקימו תחנות מסחר, אך עיקר המאבק החל באמצע המאה ה־18, והיה בין צרפת לבריטניה. מתחילת המאה ה־19 היתה נתונה הודו לשלטון־על בריטי עִם שליטים מקומיים שנהנים לכאורה מעצמאות ושהידועים שבהם נקראו מהראג'ות. עם זאת, באופן רשמי, המשיכה "חברת הודו המזרחית" להיות האחראית לכאורה. בשנת 1857, בעקבות התקוממות נגד הבריטים שדוכאה, נטלה ממשלת בריטניה את השליטה הישירה ופירקה את "חברת הודו המזרחית". מראשית המאה ה־20 הלכה וגדלה ההתנגדות לשלטון הבריטי בראשות מפלגת הקונגרס אשר הוקמה כשני עשורים לפני כן. מספר גדול מאוד של חיילים הודים השתתפו במלחמת העולם הראשונה בעידוד המנהיגות ההודית, מתוך ציפייה שהודו תזכה בתמורה. כאשר ההבטחות לא מומשו גברה ההתמרמרות והתסיסה, וב־1919 פרצו מהומות שדוכאו בכוח וגרמו להרוגים הודים רבים. מהאטמה גנדי הפך למנהיג מפלגת הקונגרס והוא הוביל את המאבק לעצמאות תוך הטפה למדיניות של אי־אלימות והיעדר שיתוף פעולה עם השלטון הבריטי.

המוסלמים, אשר חששו משלטון הרוב ההינדי, החלו לפעול להקמת מדינה מוסלמית עצמאית לאחר נסיגת הבריטים מהודו. עליית מפלגת הלייבור לשלטון באמצע 1945 פתחה את הדרך להענקת עצמאות להודו, אלא שהממשלה הבריטית הועמדה בפני שתי תביעות מנוגדות; אלו שדרשו הודו מאוחדת, והמוסלמים, בראשות מוחמד עלי ג'ינה, אשר דרשו מדינה מוסלמית נפרדת. הבריטים תמכו בהודו מאוחדת, אך העימותים האלימים שפרצו בין שתי העדות אילצו אותם להסכים לחלוקה ולהכרזה על עצמאות ב־15 באוגוסט 1947. מעבר לשני אזורים מוסלמיים ברורים במזרח ומערב תת־היבשת, בשאר החלקים היתה אוכלוסייה מעורבת וכל קו חלוקה היה יוצר בעיות למכביר. קו החלוקה שנקבע על ידי הבריטים הביא לעימותים אלימים בין שתי העדות שבמהלכו נהרגו מאות אלפים וכעשרה מיליון פליטים נדדו מצד אחד לשני. במהלך ההחלטה על החלוקה שאלו הבריטים את השליטים המקומיים שהיו עצמאיים לכאורה, לאיזו משתי המדינות ברצונם להשתייך. בקשמיר שלט מהראג'ה הינדי בשעה שרוב האוכלוסייה היתה מוסלמית. המהראג'ה היסס לאיזו משתי המדינות להשתייך, אך בעקבות פלישת שבטים פתאניים לקשמיר הוא החליט להסתפח להודו. החלטתו הובילה למלחמה הראשונה בין הודו ופקיסטן. עד היום בעיית קשמיר הִנה נקודת מחלוקת עיקרית בין שתי המדינות כאשר החבל מחולק ביניהן במה שנקרא "קו השליטה" (Line of Control). ב־30 בינואר 1948 נרצח גנדי על ידי קנאי הינדי שהתנגד למנהיגותו.

ראש הממשלה הראשון של הודו היה ג'אווהארלאל נהרו אשר ניסה למקם את ארצו בראש המדינות הבלתי מזדהות במאבק בין שתי מעצמות־העל והמלחמה הקרה. התקררות היחסים בין סין לברית המועצות ותמיכת ארצות הברית בפקיסטן הביאו את הודו להתקרב לסובייטים. האיבה המתמשכת עם פקיסטן מצאה את ביטוייה במלחמה נוספת ב־1965 ובעימות ב־1971 סביב חלוקתה של פקיסטן ויצירת בנגלדש. בשנת 1962 פרצה מלחמה עם סין. על הסינים לא היה מקובל שהגבול בינם להודו יהיה על פי קו מקמאהון (MacMahon Line) שנקבע ב־1914. כבר ב־1957 החלו הסינים לסלול דרך בשטח שהיה אמור להיות בשליטה הודית. ניסיונות הצבא ההודי לגרשם עלו בתוהו ובהרוגים מהצד ההודי. המתיחות נמשכה עד 1962 שאז פלש הצבא הסיני לשטחים נוספים. הנושא שנוי במחלוקת עד היום בין שתי המדינות, שכן בשעה שהודו דורשת שטחים אלו בחזרה תובעים הסינים שטחים נוספים מהודו.

הפלישה הצבאית הסינית היוותה מכת מוות עבור נהרו, שממנה הוא לא התאושש, שכן נהרס חלומו לשלום בעולם ולאחווה בין עמי אסיה. נהרו נפטר ב־1964, ובבחירות שנתיים אחר כך נבחרה בתו, אינדירה גנדי, לראשות הממשלה. היא החזיקה במשרה זו עד לבחירות של שנת 1977 שבהן הפסידה בשל כמה מהלכים שגויים, כולל הכרזה על מצב חירום במדינה שנתן לה סמכויות כמעט דיקטטוריות. אינדירה גנדי חזרה לשלטון ב־1980 ונאלצה להתמודד עם תסיסה באזורים רבים, עם אלימות ומהומות. עירוב הצבא בדיכוי קיצונים סיקים חמושים במקדש סיקי באמריצר הביא לרציחתה על ידי שומרי ראשה הסיקים, ובעקבות כך למהומות בין ההינדים לסיקים. בנה, ראג'יב גנדי, נבחר כראש הממשלה. ב־1991 נרצח ראג'יב על ידי בדלן מסרי־לאנקה.

בבחירות באותה שנה זכתה מפלגת הקונגרס, בראשות נאראסימה ראו (Narasimha Rao). מעבר לבעיות הכלכליות שאותן ניסה לפתור שר האוצר דאז, מנמוהאן סינג (Manmohan Singh), עמדה ממשלת ראו בפני התמשכות המתח הרב בין ההינדים למוסלמים, שהתפרץ בהריסת מסגד אשר נבנה כנראה על מקדש הינדי בעיר איודייה שבמדינת אוטאר פראדש, ולמהומות דמים בעקבות זאת. בבחירות 1996 הובסה מפלגת הקונגרס ובבחירות 1998 זכתה מפלגת ה־בי.ג'יי.פי (B.J.P=Bahartiya Janata Party) והרכיבה ממשלת קואליציה. ימים אחרי הגעתה לשלטון ביצעה הממשלה בראשות אטאל ביהארי ואג'פאי (Atal Behari Vajpayee) ניסויים גרעיניים ופקיסטן הלכה בעקבותיה. מפלגת בי.ג'יי.פי וואג'פאי החזיקו בשלטון עד לשנת 2004, והובסו על ידי מפלגת הקונגרס שהקימה ממשלת קואליציה כאשר ראש הממשלה הוא מנמוהאן סינג.

מבחינת מבנה השלטון, הודו היא מעין פדרציה המורכבת מ־28 מדינות ומ־7 יחידות אוטונומיות המנוהלות על ידי הממשל המרכזי. בראש המדינה עומד באופן פורמלי נשיא, אך סמכויות השלטון הן בידי ראש הממשלה. הפרלמנט מורכב מבית תחתון שנבחר ישירות אחת לחמש שנים ומבית עליון הנבחר בבחירות לא ישירות.