הפלא השביעי-טיולי תרבות ורוח
זאב בן אריה
₪ 38.00
תקציר
הספר מבוסס על מחקר של יותר מ-30 שנה בתיאוריות האלטרנטיביות וגם באקדמיה, ומכאן ייחודו. יש בו הקדמות נרחבות ומעמיקות על נושאים כגון מיתוס הבריאה המצרי, חוקי המוסר, המסתורין של הפירמידות, משמעות מבנה המקדשים, ועוד…
ספרי עיון
מספר עמודים: 192
יצא לאור ב: 2020
הוצאה לאור: פראג
ספרי עיון
מספר עמודים: 192
יצא לאור ב: 2020
הוצאה לאור: פראג
פרק ראשון
לאחר תקופת הביניים הראשונה מגיע איחוד מחודש של מצרים שמביא לתור זהב נוסף של 400 שנה לערך, מ-2055 לפנה"ס לערך ועד 1650 לפנה"ס, בהנהגת שושלות חדשות של פרעונים המביאים אותה לשיאים של אמנות, ספרות, מחשבה, ופרויקטים לאומיים. תקופה זו נקראת "הממלכה התיכונה", ולאחריה מצרים גולשת לתקופת ביניים וכאוס נוספת, שנקראת "תקופת הביניים השנייה".
אדם בשם אינטף הזקן (Intef the Elder) מייסד את השושלת ה-11 ששולטת בתבאי בזמן תקופת הביניים הראשונה. מנתוחוטפ השני הוא האחרון למלכי שושלת זו, צאצא לאינטף. הוא כובש את הצפון ומאחד את מצרים מחדש, יוצר פולחן מחודש של הפּרעה האלוהי, מקים משרות חדשות באדמיניסטרציה שמחזירות את הכוח השלטוני לפרעה במקום לשליטי המחוזות. הוא מקדם את פולחן אמון מתבאי, מציג את הפּרעה בתור אוסיריס, ויחד עם זאת, מדגיש את החזרה לימי תהילת העבר ואת תפקידו האלוהי של הפּרעה כבן של רע וחתחור - הפרה השמימית. הוא מפתח את בניית המקדשים, בונה לעצמו מקדש מוות בעיר הקברים של תבאי, ובכך מקים את עמק המלכים. המקדש שהוא מקים בדיר אל בחרי נמצא ממול לקומפלקס המקדשים של כרנך ועד לבניית מקדש חתשפסות. זה היה המקדש המרכזי של עמק המלכים,42 אליו הובא פסלו של אמון בזמן הפסטיבלים השנתיים.
לאחריו עולה לשלטון אמנמחת הראשון, מייסד השושלת ה-12 ומקים הממלכה המצרית התיכונה. אמנמחת הוא אחד הפרעונים הגדולים של מצרים, שלפי האגדה כוהני קדם ניבאו על בואו ופועלו להחזרת מצרים לגדולתה. לפי המסופר, בימי הפּרעה סנפרו נכתבה נבואה בשם "נבואתה של נפרטי" (Prophecy of Neferti), ובה סופר על נפילתה של מצרים והשבתה לימי גדולתה בידי פרעה אגדי שיבוא, בשם אמנמחת. ואכן, האיש חידש את מסורת בניית הפירמידות, בבנותו פירמידה בגובה 54 מטר בלישט (65 ק"מ דרומה מקהיר). הוא טיפח את המקדשים של אמון בתבאי, אולם במקביל הקים בירה חדשה בשם יתז-טאווי (Itjtawy) ליד הפיום (שלא נמצאה עדיין).
אמנמחת כתב ספר הנחיות מוסר והתנהגות חשוב לבנו, שנקרא "הוראות אמנמחת לבנו" (Instructions of Amenemhat). בספר הוא מופיע לפני בנו לאחר שמת ומנחה אותו איך לשלוט נכון, להתנהג באופן מוסרי ולטפח את אופיו. ואכן, הבן סנוסרת הראשון הופך להיות אחד השליטים המוצלחים של השושלת, בונה פירמידה בעצמו ומקים אובליסקים בהליופוליס (הראשונים ששרדו).
בין מלכי השושלת ה-12 היה סנוסרת השלישי (Senusret). הרודוטוס מספר סיפור מוזר ומעורר מחשבה על פּרעה אגדי בשם ססוסטריס (Sesostris) שהוא כנראה המלך סנוסרת, שהוביל את צבאותיו לאירופה וכבש את תראקיה. מעניין לציין שגם מהעבר השני של הים התיכון, בבולגריה וביוון, ישנן מסורות ואגדות על בוא מלכים וכוהנים מצריים לאירופה בזמן הזה. לפי ההיסטוריונים, סנוסרת הוביל מסעות צבאיים לאתיופיה וכנען, אך כנראה שלא הגיע לאירופה ולבלקן.
אמנמחת השלישי היה השליט הגדול האחרון של השושלת ה-12. הוא בנה את הפירמידה השחורה בדחשור (השווה במידותיה לזו של מנכאורע בגיזה, גדולה יותר מכל בנות זמנה), ובנוסף על כך פירמידה43 ומבוך תת-קרקעי אדיר, שנחשב על ידי הקדמונים לאחד מפלאי עולם בהוורה (Hawra) שליד הפיום.
מפעלו הגדול והמשמעותי ביותר הייתה חפירת תעלת בני יוסוף, שחיברה את הנילוס עם הפיום, ביוצרה אגם ענק שנקרא אגם מואריס (Moeris), ששימש כמאגר מים העיקרי של מצרים. הפרויקט של יצירת אגם מואריס שווה בהיקפו לסכר הקיים כיום של אסואן, והוא חייב מערכת סכרים וידע הנדסי והידרולוגי מתקדם. הוא שינה את פני מצרים וההצפה של הנילוס, ואִפשר אגירת מים בזמן ההצפה ושימוש בהם בעונות היבשות. כתוצאה מהקמת האגם והתעלה הפך אזור הפיום לסל הלחם, אגן התבואה, של מצרים עד למאה ה-3 לפנה"ס, עת הענף המערבי של הנילוס שינה מהלכו והתייבש. רוחב התעלה היה עד קילומטר (!) ואורכה 15 ק"מ.
לאחר השושלת ה-12 עלתה לשלטון השושלת ה-13, שהתקיימה במשך יותר מ-150 שנה. אחד הפרעונים המוכרים של השושלת הוא חור אוויברה (Hor Awibre), שנודע בזכות פסל עץ של הקה שלו שנמצא בקברו, עם שתי ידיים מעל הראש. הפּרעה האחרון של השושלת, ששלט זמן רב, היה מרנפר איי (Merneferre Ay), בזמנו ננטשה הבירה יתז-טאווי (Itjtawy) ליד הפיום, והמרכז עבר לחלק המזרחי של הדלתא.
תקופת מצרים האמצעית היא זמן התפתחות הספרות המצרית והגעתה לשיאה. ספרים מפורסמים מאותה תקופה הם "סיפורו של שנהאת", על פקיד מצרי שיוצא לגלוּת (כולל בישראל) וכמֵה לחזור לארצו, וכן ספר שנקרא "האיכר צח הלשון" (The Eloquent Peasant). בנוסף לסיפורת התפתחה ספרות פילוסופית דתית המופיעה בפפירוסים כגון "שיחה בין אדם לבין ה'בה' שלו" (Dispute between a man and his Ba).
פרעוני הממלכה התיכונה קידמו מבחינה דתית את פולחנו של האל מונטו (Montu), אך עם הזמן עבר הדגש לבן עירו, האל אמון. מונטו הוא אל נץ, התגלמות של הכוח החורך של אל השמש רע, אל שתוקף את אויבי האמת. הוא זוהה עם האל נץ הורוס, או עם האל שור הזועם, ומקדש לכבודו נבנה בתבאי. בנוסף לאוסיריס עלה גם מעמדו של האל תחות, הסופר המלכותי, שעזר באמצעי קסם לרפא את עינו של הורוס.
במצרים העתיקה המרכזים הרוחניים החשובים ביותר היו בצוואר הדלתא, בעיר הכוהנים של הליופוליס ובממפיס הבירה. עם תחילת הממלכה התיכונה עולה חשיבותם של בתי הספר הרוחניים ושל ערי המקדשים הדרומיות, והן הרמופוליס - שם היה מקדש לאל תחות, ותבאי - מקומו של האל אמון. תבאי והרמופוליס היו שני המרכזים החשובים של הדרום, שמזמן זה והלאה הופך להיות דומיננטי יותר בתולדות מצרים. בכל אחד מבתי הספר הללו היה סיפור בריאה אחר והושם דגש על דרך רוחנית ייחודית. נתחיל בתיאור סיפור הבריאה של הרמופוליס.
בית ספר רוחני בהרמופוליס (Hermopolis)אחד מארבעה בתי הספר הרוחניים, הרמופוליס העתיקה נמצאה באמצע מצרים בדרך שבין קהיר ללוקסור, במקום שבו נמצא כיום הכפר שומוניי, על גבעה לא רחוק מהנילוס. שם המקום במצרית עתיקה היה "חמנו". לפי המסופר, זה היה מקומו של אי הלהבה שבו זרחה השמש בפעם הראשונה. המקדש לתחות שבמקום עתיק מאוד, אך הוקם מחדש באופן גדול ומפואר בתקופת הממלכה התיכונה, והורחב על ידי רעמסס השני בזמן הממלכה החדשה. הרמופוליס (חמנו), הייתה מרכז לימוד של מאגיה, רפואה, כתיבה וחוכמה. זה היה בית ספר לידע עתיק שהתקיים עד התקופה הרומית, בו התפתחו האלכימיה ותורת הנסתר של ההרמטיקה.
מיתוס הבריאה של הרמופוליס מרחיב בתיאור מה שקדם לבריאה, הרכב הכוחות הבסיסיים שהיו בתוך הנון (התוהו הקדום שהתקיים במצב אינרטי לפני בריאת העולם). מתברר שבמים הקדמוניים שלפני הבריאה היו שמונה כוחות, שהם ארבעה זוגות נחשים קדמוניים (לפי גרסה אחת, הנשים היו נחשיות והגברים צפרדעים), ומהם עלה פרח לוטוס ובתוכו האל רע שברא את העולם. "הוא יצר את השמונה, הוא יצר את גופו כזה של ילד קדוש המגיח מתוך פרח הלוטוס במרכז הנון".
ארבעה זוגות הנחשים הם: נון ונונט, שמשמעם מים ראשוניים ואינרטיה; הה וההט שמשמעם תהום; קק וקקט שמשמעם חושך; אמון ואמונת, שמשמעם העולם הנסתר (מזכיר את סיפור הבריאה התנכ"י). הלוטוס הוא סמל של ארבעת היסודות: צומח ממים אל השמש והאוויר, והוא עצמו שורשיו באדמה. הילד שנולד מתוך הלוטוס הוא רע - אל השמש, עקרון האור, שבורא את העולם. לעתים מה שעולה מתוך הנון (כתוצאה מהתאחדות הצפרדעים והנחשים) הוא הגבעה הראשונית שממנה זורחת השמש (ולכן הרמופוליס היא "אי הלהבה").
אפשר לומר שהמיתוס של הרמופוליס מרחיב על המבנה של העולמות הלא נראים - החוקים הפועלים בעולם הנסתר, שהיו קיימים לפני הזמן והם ביסוד כל הדברים. זה מה שמלמד תחות. ברגע שיודעים את החוקים של העולמות הללו (המים הקדמוניים) ניתן להשפיע על עולם התופעות הנברא, וזהו המדע של המאגיה. השמינייה של הרמופוליס היא הביצה הקוסמית שממנה בקע אל השמש. במקדש שבהרמופוליס היה חלק מקליפת ביצה זו. בית הספר הרוחני של תחות מסביר בפעם הראשונה את מבנה הבֵּיצה (Egg) הקוסמית שקדמה לבריאת העולם, או אם תרצו הרכב הבִּיצה (Swamp) הקדמונית (מי התוהו), והוא עושה זאת, בין השאר, בעזרת מילים, אותיות, שהן, קצת כמו בקבלה, הד.נ.א. שממנו העולם נברא.
המאגיה של האל תחות (Thoth)
תחות היה אל החרטומים, מקצוע בפני עצמו במצרים, שנלמד במקדשים. המשמעות של חרטומים היא אלה שמסוגלים לקרוא בכתבים המאגיים, "כוהנים קוראים", היודעים להשתמש בכתב, מילים ואותיות כדי לבצע פעולות קסם.44 הכתב המצרי נקרא, לכן, כתב חרטומים, וביסודו הוא מופיע בהקשר דתי. האלים התלבטו אם ללמד בני אדם כתב או לא, והיו בהם כאלה שטענו שלא טוב שבני אדם ילמדו כתב, מפני שהם יוכלו לשלוט בסודות הבריאה. אחרים טענו שהם יסתמכו על הכתב במקום להסתמך על עצמם. תחות שכנע את האלים ללמד את בני אדם את הכתב. הוא כתב בעצמו את החוכמה האלוהית על ספרים משלו, שנקראו ספרי החוכמה45 של תחות, שמי שקרא בהם הגיע לשליטה על הזמן וגילה את סודות החיים (אך גם באו עליו כל מיני צרות ואסונות).
מאגיה נקשרה לירח, ותחות היה אל הירח, אם השמש מסמלת את האלוהות בצורה של האצלה של אור, הרי שהירח הוא השיקוף של האור, שצריך ליצור את עצמו בכל פעם מחדש על ידי התמלאות והתחסרות, וזה נעשה בעזרת מאגיה. הירח מאיר בלילה, המסמל את העולם הפיזי. זהו אור חוזר המאפשר לנו לברוא מחדש את המקור האלוהי בכוחנו ועבור עצמנו, להתחבר, לשקף את הבריאה, לחזור אל המקור. וכך, תחות מרפא את עינו של הורוס לאחר שסת פצע אותה בעזרת המאגיה, והיא הופעת ל"שלמה" (אודג'את), הרבה יותר ממה שהיא הייתה קודם. העין הזאת (שנקראת גם עינו של תחות), הופכת לבסיס לכל המידות והמדידות במצרים, או במילים אחרות, למדע הבנייה. תחות עוזר לבני אדם ליצור שמיים על פני האדמה, למלא את ייעודם. העולם הזה צריך תיקון ותחות הוא האיש למשימה. החיות המסמלות אותו הן ציפור האיביס והבבון. בת זוגו היא אלת הכתיבה והמדידה שסת. היא תיעדה את חיי פּרעה, ועזרה לו בטקסי המדידה ובפסטיבל ההב סד. סמלה היה כוכב עם שבע קרניים על הראש.
"אני תחות הלבלר המיומן שידיו טהורות, שרכושו הוא טוהר, המסלק כל רוע, הכותב את האמת, אשר מזהה זיוף, שעטו מגן על אלוהי הכל, אדון החוקים אשר מפרש את הכתובים, שמלותיהם יוצרות את שתי הנחלות".
תחות מלווה את רע במסע שלו בסירה השמימית, ונמצא גם באולם המשפט שאליו מגיעים אנשים לאחר המוות בכדי לשקול את ליבם למול נוצת האמת. הוא ליבו ולשונו של רע, רושם מעשי ידי אדם, בבחינת הפנקס פתוח והיד רושמת. הוא גם זה שאחראי על הזמן. בזכותו נולדו האלים אוסיריס, איסיס, נפתיס וסת, ובזכותו אוסיריס והורוס גברו על סת, הביאו תרבות לבני אדם והחזירו את הסדר לעולם. תחות קשור לאלה מאע'ת, אלוהי האמת. הוא הארכיטקט של הבריאה, המשרטט את מקום הכוכבים שבשמיים וגובה ההרים על פני האדמה. המשפט "בחכמה יסד ארץ" (משלי ג, יט) יכול לשמש בהשאלה כתיאור של תחות.
התפתחות המרכז של תבאי (Thebes)במצרים היו ארבעה בתי ספר רוחניים, שפעלו במסגרת מרכזים מקודשים, ערי מקדשים עם עשרות אלפי כוהנים המשרתים בקודש. בתקופת הממלכה התיכונה עולה קרנו של המרכז בתבאי שקשור לאל אמון, שעד אז היה לו תפקיד משני. תבאי היא בירת החלק הדרומי של מצרים ומקור השושלות השולטות בממלכה התיכונה. בתקופת הממלכה החדשה היא הופכת לבירה של מצרים כולה. תבאי, שנקראת בתנ"ך נוא אמון או נא וכיום לוקסור, היא מרכז התיירות של מצרים, מקום המקדשים של כרנך ולוקסור, המקדשים של הגדה המערבית, העמקים של המלכים והמלכות, קברי האצילים, כפרי העובדים, ועוד.
השלישייה של תבאי היא: אמון (שנקרא גם אמון רע, או מין אמון), מות וקונשו, להם מוקדש קומפלקס המקדשים הגדול ביותר בעולם שנקרא כרנך, שבשיאו שירתו בו קרוב ל-80,000 כוהנים וכוהנות. בית הספר הרוחני של תבאי עסק, כמו במקרה של הרמופוליס, בתורת הנסתר. משמעות השם אמון היא 'הנסתר'. הרבה מה שאנחנו מכירים ממצרים כיום מגיע מתבאי. אל השמש רע היה הצד הגלוי של אמון, שנקשר גם לפולחן אוסיריס.
תורת הנסתר של האל אמון (Amun)
המצרים ניסו להסביר את המסתורין של הנסתר (אמון) שהופך לגלוי (רע), הרוח שמתגשמת בחומר, ובתבאי, כמו בבתי הספר הרוחניים האחרים, זה נעשה דרך סיפור הבריאה. התשיעייה הגדולה של הליופוליס (אתום רע ושמונת האלים שהוא בורא מעצמו) והשמינייה הגדולה של הרמופוליס הופכים בתבאי ל-15 אלים,46 ובראשם אמון, שהיה רק דמות משנית בשמינייה של הרמופוליס. היחידים שחסרים הם שו ותפנות (חלל ולחות) - הזוג הראשון שנוצר.
לפי המיתולוגיה התבאית, בתחילת הזמן היה נחש בשם "קם את אף" - "זה שהגשים את זמנו". נחש זה הסתתר מהעולם כשזמנו עבר. היה לו בן בשם אי-רע, "היוצר של האדמה". אי-רע המשיך את עבודתו של אביו ויצר את שמונת היצורים (נחשים) הראשוניים של הרמופוליס, שביניהם אנו מוצאים את אמון, שהכריז על עצמו כעל הנחש הראשוני "קם את אף". מתוך המים של הנון, שבהם נמצאה השמינייה של הרמופוליס, עלה פרח הלוטוס ובתוכו נמצא אמון רע.
הנחש הראשוני (המסתתר) הפך להיות אמון רע של מקדש כרנך. בנו אי-רע הפך להיות מין אמון של מקדש לוקסור,47 הילד שיצא מפרח הלוטוס הפך להיות ההתגלמות של אמון רע. בכדי שהגנאלוגיה הזו תעבוד, עלינו לצאת מתוך נקודת הנחה שהעתיד יכול לבוא לפני העבר, ושישות יכולה להיות הסבא של עצמה, כך שרע הוא גם ילד וגם אבא, וזה אפשרי רק במצרים. הם חשבו אחרת ויכלו לראות דבר והיפוכו, וגם לקיים בתוכם בו-זמנית כמה נקודות מבט על המציאות, במיוחד בהקשר של הזמן. המיתולוגיה של תבאי הרבה יותר מורכבת מזו של ממפיס או הליופוליס, והיא מחברת בין שני היבטים של האל, האל המסתתר והאל הגלוי ופועל בעולם.
אמון היה נסתר מפני שהוא ייצג קדושה מרוחקת מהעולם, עד כדי כך שהיא נפרדת מהעולם. הוא יוצג על ידי האוויר, המשול ליסוד לא נראה. הוא נוצר מעצמו ויכול לחדש את עצמו כמו נחש המשיל את עורו. הוא אחד משמונת הנחשים שהיו קיימים בנון הקדום, אלא שהוא היה הראש של כולם, ונשאר נפרד מן הבריאה.
מכיוון שאמון מזוהה עם אוויר, לא היה צורך ליצור את שו ותפנות, חלל ויריקה, הם היו כבר קיימים והאל אמון רע ברא את השמיים והארץ - גֶבּ ונות, והם הולידו את הרביעיה: אוסיריס, איסיס, נפתיס וסת, ובסך הכל 15 אלים.
האל רע גילה את פרצופו של אמון לאנושות. רע היה צדו האחר של אמון, הצד הגלוי. המצרים אמרו שהשמש היא רע, וכך הנסתר מתגשם ומופיע דרך השמש, כשם שהכהונה מופיעה דרך הפּרעה, וכך נוצר השילוב של אמון-רע - אמון מסתורי וחבוי, רע גלוי.
אופיו החבוי של אמון אפשר לזהות אותו עם אלים אחרים. בהתחלה הוא זוהה עם מונטו, האל המלחמתי של תבאי, לאחר מכן זוהה עם אתום, הורוס הורהקטי, ועוד... הזיהוי יצר איחוד של כוחות אלוהיים. אמון, שסמלו הוא הטלה, מחליף את מנטו שסמלו הוא השור כאלוהות העיקרית של דרום מצרים והממלכה התיכונה בתקופת הממלכה החדשה. חילופים אלה קשורים בהתחלפות העידנים האסטרולוגיים בשנת 2000 לפנה"ס מעידן שור לעידן טלה.48
אמון של תבאי היה חלק משלישייה, ביחד עם מנטו (אשתו) וחונסו (בנו). השם מנטו מורכב מאותן אותיות כמו נשר, ולכן האלה לבשה על ראשה נשר. נשר הוא גם סמל לאוהבים ולנאמנות אימהית. חונסו היה אל הירח.
התיאורים של אמון מזכירים את האל הנסתר הכל יכול, האחד והיחיד המונותיאיסטי, שאין לו תואר ולא צורה, שנמצא מאחורי הכול. בתפישה המצרית אמון מתחבר עם אלי הבריאה הגדולים שקדמו לו, פתח ורע (אתום), והמרכז שלו בתבאי משלים את המרכזים של תחות בהרמופוליס (חמנו), רע בהליופוליס (און) ופתח בממפיס (מוף). כשם שסיפור הבריאה יכול להתקיים בכמה גרסאות במקביל, כך גם יש כמה בתי ספר רוחניים שבכל אחד מהם לימוד אחר, אבל הם משלימים ומאשרים זה את זה.
פפירוס ליידן נכתב כנראה בתקופת רעמסס השני. הוא מהווה תמצות של תפישת הבריאה והקוסמולוגיה בתבאי, ועוזר לנו להבין את מהותו של הלימוד הרוחני שהתקיים שם. אלה הם המנונים לאמון (הנסתר) שנכתבו ב-27 פסקאות, וביסודן נמצאת ההבנה של מספרים (עקרונות קוסמיים). האופי המיוחד של כל פִּסקה קשור למספר המופיע בה. פסקה המתחילה עם המספר אחד מכילה את ההעלאה של הזמן הראשון, הבריאה, ומקשרת את תבאי עם אותו אירוע. המקדש הגדול של אמון הוא מקום הבריאה והיציאה מהנון, שם עלתה הגבעה הראשונית מתוך מי התוהו.
"חשאי בהתפתחותו, אך נוצץ בהתגלמויותיו, אל הדור ורב הופעות. כל האלים גאים בו ומאדירים את עצמם בשלמותו האלוהית. רע (השמש) עצמו מאוחד עימו. הוא (אמון) בכיר העיר און, הנקרא גם תא תנן. אמון, אשר הגיח מן המים כדי להנהיג את האנושות. הוא גם פיתח את יוצאי הרמופוליס (השמינייה). הראשון, אשר הוליד את הראשונים, אפשר את הולדת האל רע - השמש, ואחר כך השלים את ממדי גופו באמצעות אתום, הרי שניהם גוף אחד. הוא אדון הכל, אשר החל את הקיום."49
פסקאות המתחילות עם המספר שתיים נותנות דוגמאות של הקיום הדואלי של המציאות, המתבטא במושגים כמו האופק הכפול, וכן בשני החלקים של הווייתנו: הגוף המעודן שהוא נצחי, והגוף הגס שחייב לעבור מחזורים של מוות ולידה מחדש.
פסקאות המתחילות עם המספר שלוש מתייחסות לשילוש, שהוא ההופעה הראשונה של אנרגיה, הנוצרת מההתנגשות בין שני כוחות מנוגדים (שהברק משמש בתור דוגמא להם). באחת הפסקאות אנו מוצאים ציטוט מפורסם של סינתזה תיאולוגית: "כל האלים הם שלושה: אמון, רע ופתח. זהותו של אמון מוסווית בדמות אמון, פניו הם רע, גופו הוא פתח. עריהם עלי אדמות פועלות בהתאם למחזוריות הנצחית. נא אמון, און ומוף מותאמות לקביעות הנצחית. כאשר נשלחת הוראה מן השמיים, היא נשמעת באון, חוזרים עליה במוף, ואז היא נכתבת בכתב ידו של תחות, נשלחת לעירו של אמון, ומטופלת בנא אמון על ידי דבר האל המופנה לתשיעייה."
תקופת הביניים השנייה - היקסוס (Hyksos)במאה ה-18 לפנה"ס משתלטים בני עמים זרים, שנקראים ההיקסוס, על צפון מצרים ומביאים לסוף תקופת הממלכה התיכונה ולתחילת תקופת הביניים השנייה, שנמשכה קרוב למאתיים שנה, מ-1750 לפנה"ס ועד 1550 לפנה"ס, זמן שבו מצרים מפוצלת ומוחלשת. ברשות ההיקסוס היו מרכבות מלחמה רתומות לסוסים, כלי נשק מברונזה, חרבות וקשת מורכבת. מול כלי נשק אלה לא היה למצרים סיכוי, והם נשלטו על ידם, עד שלמדו את טכניקות וכלי המלחמה החדשים בעצמם והצליחו בעזרתם להתגבר על הפולשים. האל של ההיקסוס היה אל המלחמה והמדבר סת - שמופיע בדמות חיה בעלת ארבע רגליים, אוזניים מחודדות (של חמור) וזנב מפוצל. הוא זוהה עם הבעל הכנעני (והאלה אשרה - עם חתחור).
ההיקסוס היו אנשים ברובם ממוצא שמי מהלבנט מעורבים עם הודו אירופאים מהצפון, שהתיישבו בחלקים המזרחיים של הדלתא והקימו בירה ב-Avaris, ממנה שלטו על צפון מצרים. מנתון מזהה את ההיקסוס עם אבותיהם של היהודים, וסיפורם מזכיר את נדודי אברהם למצרים. גם בין הארכיאולוגים יש שמציעים לזהות את ההיקסוס עם העבריים הקדומים.
האלף השני לפנה"ס הוא תקופת המלחמות בכל רחבי המזרח התיכון. לפני כן לא היו אימפריות שהשתלטו על שטחים גדולים לא להם, ולא היו מלחמות בקנה מידה גדול. הסיבות לשינוי מגוונות, בין השאר מפני הופעת עמים בעלי תרבות לוחמה, פטריארכליים, שפלשו לאזורי היישוב הישנים מאזורי ישימון. במזרח התיכון היו אלו העמים השֵמיים, שנדדו כנראה בגלל שינויים אקלימיים מהמדבריות של הסהרה וחצי האי ערב (שלא היו עדיין מדבר מלא בתקופה ההיא), בארצות הצפוניות של טורקיה, יוון ואיראן. היו אלה עמים הודו-אירופאיים שהגיעו מערבות רוסיה או אסיה.
תחילת האלף השני לפנה"ס (המכונה ברונזה תיכונה ב' בארכיאולוגיה) מאופיינת בחורבן היישוב הישן, השליו והמשגשג בכנען, ובהקמתן של ערים חדשות עם ביצורים ותרבות מלחמה. ישנם תלים גדולים בנגב הקשורים להיקסוס כגון שָׁרוּחֶן, משם הם הגיעו למצרים, ואולי כבר הייתה התיישבות שמית עתיקה יותר במצרים. כמו שמופיע בסיפורי התנ"ך, הכנענים היו חרשי הברזל של המצרים והסוחרים עם המזרח הקרוב. אלא שלהיקסוס היה קשר גם עם התרבות המינואית בכרתים, שיטות הלחימה שלהם הושפעו מהחורים בארמניה וממלכת מיתני, וזה מראה על מקור הודו-אירופאי.
אזור הדלתא וצפון מצרים נשלט על ידי ההיקסוס מ-1730 לפנה"ס ועד 1570 לפנה"ס לערך, אך כשהם ניסו להתקדם דרומה לאורך עמק הנילוס, הצליחו המצרים לעצור בעדם. בסופו של דבר עולה לשלטון שושלת חזקה ונמרצת בדרום העצמאי, השושלת ה-18, שמצליחה לכבוש את אווריס, לסלק את ההיקסוס ולאחד את מצרים מחדש בזמנו של פּרעה יעחמס.
האל סת (Seth)
הטבע של האלים המצריים הוא מורכב ובעל פנים רבות, וקשה לתמצת אותו לכדי נוסחה אחת, אבל באופן כללי, סת היה יריבו של הורוס. אם הורוס הביא את התרבות לבני האדם, אזי סת הביא את המלחמה וההרס, ומצד שני הוא אל עתיק ששימש כמגינו של רע במסע הלילי אל המחוזות של התוהו, המים הקדמוניים, וזוהה לעתים עם כוכב חמה.
לאחר מפלתו צירף אותו רע לסירתו, הוא היחיד שיכול היה להגן עליו מפני הנחש אפופיס הנורא, במסעו בעולם התחתון במשך הלילה, מכיוון שהם היו דומים (העיקרון הראשון של המאגיה הוא שדומה עובד על דומה - עיקרון הקולן, סת דומה לאפופיס). סת הוא אל הרעמים והסערות. הוא היה גם אל המדבר, ולכן צבע שערו האדום. החיה שקשורה אליו היא החמור, שמצד אחד סופג עלבונות ומכות מבני האדם, ומצד אחר - חיוני לקיום החיים והחקלאות.
הריב בין סת לאוסיריס התחיל כאשר סת פרץ בפראות מתוך רחם אִמו. מייד לאחר שנולד הוא התקיף את אחיו אוסיריס מתוך קנאה ומאז הם המשיכו לריב (לפי המיתולוגיה המצרית אוסיריס התאהב כבר ברחם באחותו איסיס, בעוד שנפתיס בזה לסת, כך שהיו לו סיבות טובות לקנא). הוא מתואר כלובש דמות תנין או סוס יאור, או בגרסה אחרת - בדמות פָּר הרומס את אוסיריס למוות. הרגל הקדמית שרמסה את אוסיריס נכרתת מאוחר יותר בידי הורוס ומושלכת לשמיים, שם היא הופכת לקבוצת הכוכבים של הדובה הגדולה (או בשם המצרי שלה - ירך השור).
אגדת אוסיריס (Osiris)אוסיריס, איסיס, סת ונפתיס היו ארבעת ילדיהם של גֶבּ - אל הארץ, ונות - אלת השמיים. אוסיריס היה נשוי לאיסיס וסת לנפתיס. הולדתו של אוסיריס קשורה לחמישה ימים נוספים שהוספו לשנה על ידי אלת השמיים נות. במקור היו לשנה המצרית 360 ימים. רע ידע שבנו יירש אותו בארץ ורצה למנוע זאת, ולכן השביע את נות שלא תוליד ילדים באף יום מימות השנה. אבל היא רכשה פיסות של אור מרע, ובעזרת תחות הוסיפה חמישה ימים לשנה. ביום הראשון נולד אוסיריס, ביום השני סת, ביום השלישי הורוס, ביום הרביעי איסיס, וביום החמישי נפתיס.
אוסיריס בתמיכת איסיס ונפתיס הביא ציוויליזציה לבני אדם, לימד אותם חקלאות, השקיה, בנייה, לקרוא ולכתוב, לעשות לחם, יין ושיכר, אבל החשוב מכולם - הוא ייסד את המאע'ת, הסדר הקוסמי, האמת האינדיבידואלית והקולקטיבית שלפיה העולם נוהג. הוא ניהל את סדרי הארץ, החל ממערכות הכוכבים וכלה בסדרי ההשקיה. החברה האנושית שגשגה ואפילו הצמחים ובעלי החיים לבלבו ושגשגו בזכותו. לאחר שהביא תרבות למצרים הוא יצא בלוויית נגנים ואלים משניים ללמד את דרכי התרבות בשאר העולם, אלא שאחיו סת אדום השיער, אדון ההרס והמדבר, התקנא בו וזמם להורגו.
סת הזמין את אוסיריס למשתה מפואר, פיתה אותו להיכנס לארון מתים משובח, סגר עליו את המכסה וזרק את הארון לנילוס. אוסיריס מת בפעם הראשונה, ואת הארון עם הגופה שלחו לביבלוס בלבנון, שם הוא שימש כעמוד לארמון המלך. איסיס, אשתו האוהבת של אוסיריס, הגיעה לביבלוס בחיפושים אחריו. היא חילצה את הגופה מהעמוד, הביאה אותה חזרה לדלתא במצרים, והשיבה אותה לחיים במידה מספקת בכדי שתוכל לעשות ממנה ילד (כמו בסרט "החיים על פי גארפ"...). את הילד שנקרא הורוס גידלה בביצות, שם גם החביאה את גופת אוסיריס החצי חי, חצי מת.
סת מצא שוב את אוסיריס, והפעם, בכדי להשלים את המלאכה, חתך את גופתו ל-13 חלקים ופיזר אותם ברחבי הארץ. איסיס הנאמנה אספה מחדש את כל החלקים ובעזרת אמצעי קסם (וגם בעזרת תחות ונפתיס) החייתה שוב את אוסיריס, אלא שחלק אחד היה חסר - היה זה איבר המין, שאותו אכלו הדגים. לכן אוסיריס הפך להיות שליט ארץ המתים במקום שליט מצרים - ארץ החיים. לפי חלק מהגרסאות, מקום הריגתו של אוסיריס הוא באבידוס, ומכאן פולחן אוסיריס שבמקום וקדושתו. סת מבתר את גופתו של אוסיריס - משל לקציר ולדיש השנתיים של החיטה והשעורה - ומפזר את חלקיו בכל הארץ. אוסיריס קם שוב לתחייה עם צמיחת היבול החדש.
המשך האגדה הוא שהבן שנולד לאוסיריס גדל והפך להיות הורוס - אל הנץ, והוא נלחם בסת על השלטון בארץ. במהלך הקרב פגע הורוס באשכיו של סת, בעוד שסת פגע בעינו של הורוס - אך אל דאגה, תחות שיקם את עינו של הורוס והפך אותה למושלמת (אודג'את) ויותר חזקה וחיונית מאשר במקור. בעזרת כוח זה מנצח הורוס את סת, ועם נצחונו חוזר הסדר לאדמה - סדר אשר ממשיך להתקיים בזכותו של הפּרעה, שהוא התגלמות של הורוס.
אגדת אוסיריס הופכת להיות הסיפור המכונן מבחינת הדת המצרית בממלכה החדשה. ההצפה של הנילוס סימלה את תחייתו הפלאית של אוסיריס, משהו עורר את המים לגאות, והייתה זו האלוהות הנשית, איסיס (בקבלה קוראים לזה "מים נקביים"). אחת לשנה עלה הנילוס על גדותיו והציף את העמק בו זרם. ההצפה נמשכה ארבעה חודשים, ולאחר שהנהר נסוג נשארה על האדמה שכבת טין שחורה. בבוץ זה שתלו המצרים את תבואותיהם, שהבשילו במהרה בחום השמש. ההבשלה נמשכה אף היא ארבעה חודשים, ולאחר מכן היו ארבעה חודשים של קציר והכנת הקרקע והחיים למחזור חדש. החיים במצרים היו מבוססים על מחזור זה של שלוש עונות, שנקשר לאגדת אוסיריס.
תאריך ההצפה התקשר ליום הארוך ביותר בשנה - 21 ביוני, ולתאריך זריחתו של סיריוס, שחל באותו זמן. הכוכב סיריוס זוהה עם האלה איסיס, ואילו אוסיריס זוהה עם כוכבי אוריון. ההצפה של הנילוס נתפשה אצל המצרים כאקט מאגי. שתי הדמויות החשובות במאגיה המצרית הן תחות - אל החוכמה והמאגיה, ואיסיס הקוסמת. לפי אגדה מצרית, דמעה של איסיס שבשמיים גורמת לנילוס לעלות על גדותיו.
לפי האמונה המצרית, ועל אף שהם ידעו שהמים מופיעים מדרום, הנילוס קיבל את המים שלו מהאדמה ומהשמיים באזור אסואן, אזור האשד הראשון. במקום זה הייתה מערה ובה שכן האל האפי, אל הנילוס, והוא שפך את מי הנילוס משני כדים - כד אחד קשור למים המגיעים מהאדמה, וכד שני קשור למים המגיעים מהשמיים. מאסואן מתחילה למעשה הגיאוגרפיה הקדושה של מצרים, שם נמצאת רגלו של אוסיריס, הראש נמצא בדלתא, וכל שאר החלקים בין שניהם.
אצל המצרים שמַיים קשורים לאלות, אלת השמַיים היא נות, והאדמה - לאלים, אל האדמה הוא גב, וזאת בניגוד לעמים אחרים, שבהם השמַיים זכריים והאדמה נקבית. הדבר נובע מההצפה של הנילוס. בארצות אחרות המים מגיעים מלמעלה, הגשם המרווה את האדמה דומה לזכר המפרה את האישה, והאלים בהתאם היו אלי שמַיים וגשם זכריים כגון בעל, או יופיטר (ברקים), אולם במצרים המים הגיעו מלמטה, ובהתאם לכך אלוהי האדמה היו זכריים כמו גֶבּ או אוסיריס. אוסיריס מזוהה עם הבוץ של הנילוס, או החיים הלטנטיים הקיימים באדמה היוצאים מהכוח לפועל, הוא יוצג על ידי איש דשא ששמו בקברים והדשא הירוק הנובט בו לאחר שטובלים אותו במים. איסיס האלה מעופפת מעליו בזמן האקט המיני.
זאת ועוד, מצרים היא דימוי של השמַיים. כשם שבמצרים שטים על הנילוס, כך בשמַיים שטים בשביל החלב. ההצפה של הנילוס משולה להצפה של המים הראשונים, הנון. האדמה העולה מההצפה משולה לאי הראשון שעלה מהמים, להתגבשות הראשונה של הנטרו, שצריכה להיות מלווה ביסוד המאע'ת והעקרונות הקוסמיים שלפיהם עובד העולם, ולכן מחייבת חגיגות דתיות וטקסים.
מי שמאפשר את ההצפה של הנילוס על ידי טקסי קסם הוא הפּרעה. כששולט פּרעה טוב ההצפה היא טובה, ואילו כששולט פּרעה רע - יש בצורת. הפּרעה בקסמיו מאפשר את מחזור העונות, את זרימת הנילוס, את זריחת השמש. אין זה שהשמש לא תזרח, אלא שהאיכות שהיא תתן לאדמה לא תהיה אותו הדבר מבלי הטקס המאגי. זהו הקסם הלבן של הפרעונים.
ההיפוך בהתייחסות המצרים לשמַיים ולארץ מדגים את השוני באורח המחשבה של המצרים ומראה שהם חשבו על דברים הפוך מאיתנו. אנחנו חושבים קודם כול על העולמות הנראים ורק אחר כך על העולמות הלא נראים. אצל המצרים, העולמות הלא נראים והגופים הרוחניים של האדם היו מציאותיים יותר מהעולמות הפיזיים. אנחנו חושבים קודם כול על החיים ואחר כך על המוות. המצרים חשבו קודם כול במונחים של המוות, שהוא זה שנתן משמעות לחיים.
הסוד של אוסיריס הוא שמערכת המקדשים המשולבת של מצרים מייצגת את החלקים השונים של גופו. מצרים היא גוף אחד, שבו כל מקדש או מרכז הוראה מקביל לחלק אחר מגופו של אוסיריס, שחולק בכל רחבי מצרים, ויש לו תפקיד וייחוד בהתאם. המקדשים באסואן מוקדשים לאיסיס ולהַאפּי (Hapi), אל הנילוס, המתואר גם כאב של הנטרו - העקרונות הקוסמיים. זוהי רגלו של אוסיריס. בנוסף לחלקים השונים של גופו של אוסיריס, לכל אחד מכוחות הנטרו (עקרונות קוסמיים שמהם מורכב היקום), יש ייצוג באחד המקדשים של מצרים. לאסואן תפקיד חשוב מאוד בגיאוגרפיה המקודשת של מצרים מכיוון שהיא נמצאת בדיוק על חוג הסרטן, המקום היחיד במצרים שאליו השמש מגיעה בזווית 90 מעלות בשיא הקיץ, ומכאן שהיא הבסיס לציר היציבות של מצרים ומקום כף הרגל. בדלתא נמצאים מקדשים הקשורים לראש וחלקיו השונים, שם היו המרכזים של הידע ומסיבה זו נבנו הפירמידות בפתח הדלתא. באבידוס נמצאים מקדשים הקשורים ללב וזה היה מרכז האמונה, וכן הלאה. התפישה של גוף אוסיריס כארץ מצרים איננה רק לפי איברים פיזיים, אלא גם לפי מרכזים אנרגטיים, כמו הצ'קרות בהודו - כל מקום קשור לצ'קרה אחרת. התפישה של חבל ארץ כגוף אדם היא קדומה מאוד ומופיעה גם בתרבויות אחרות ברחבי העולם.
האלה איסיס (Isis)
איסיס, המכונה גם אסט, נולדה ביום הרביעי של הימים הנוספים של השנה. היא בעלת כס המלכות, יודעת את שמו הסודי של רע, עוטה עטרה דמוית עוף הפרס על ראשה ואוחזת את שרביט הפפירוס והענח'. שרביט הפפירוס מסמל חיים חדשים המתחדשים מדי שנה ופריון. הסמל של איסיס הוא ה"תת" - קשר חבל המחבר אותה לאוהביה.
האי פילו סמוך לאסואן הוקדש לה, ושוכן בו מקדש לכבודה. בתקופות היוונית והרומית התפשט פולחן איסיס בכל רחבי העולם העתיק (כולל מקדש חשוב ברומא), ופולחנה התקשר עם המסתורין של אלות האדמה.
האלה איסיס היא דמות הרעיה הנאמנה, בעלת כוחות מאגיים. איסיס השתמשה בכוחותיה המאגיים כדי להחיות את אוסיריס לפרק זמן שדי בו כדי להרות ממנו. היא ריחפה מעליו בדמות נץ והפיחה בו רוח חיים בעזרת כנפיה. בכדי להגן על התינוק הורוס היא נעזרה באלים עקרבים. לאחר שמת פעם שנייה וגופתו בותרה היא אספה את החלקים והפכה אותו למומיה. בעזרתה הוא נהיה שליט ארץ המתים.
אומרת איסיס: "כל עוד יוכלו עיניי לראות אקרא אליך, אבכה עד שמי מרום. אינך בא אלי, אף כי אני אחותך אשר אהבת עלי אדמות."
האלה נפתיס (Nephthys)
האלה נפתיס נולדה ביום החמישי של הימים הנוספים של השנה. היא אִמו של האל אנוביס. משמעות שמה - גבירת הבית. קוראים לה גברת השמַיים, האלה הגדולה, גברת החיים והגבירה של האלים. דמותה עטויה קרניים היא נושאת את שרביט הפפירוס וסמלה (בית) מעל ראשה. על אף היותה אשתו של סת, היא אהבה את אוסיריס והיה לה תפקיד במציאת חלקיו, בהשבתם לחיים ובתהליך החניטה שהוא עבר. היא בָּזה לסת אחיה עוד כשהיו ברחם, וזה גרם לקנאתו ולכל הצרות שבאו כתוצאה מכך.
אי אפשר להפריד בינה לבין אחותה. שתי אלה משלימות זו את זו: איסיס מסמלת לידה, נפתיס - הרס. איסיס היא האור, נפתיס היא החושך. איסיס מסמלת את הדברים הגלויים, ואילו נפתיס עדיין בלתי נראית וצריכה להפוך לישות קיימת. שתיהן מסמלות את המחזור המלא של היקום. פניהן של איסיס ונפתיס חקוקות משני צידיו של הרעשן שנועד לגרש רוחות רעות.
איסיס ונפתיס היו המקוננות האלוהיות, שהופיעו דרך שתי המקוננות הרשמיות שליוו את המתים. הן כונו שני הבזים, שם שניתן להם בסיפורי המסתורין על הפולחנים של אוסיריס.
42 במקדש זה נמצא הפסל המופרסם של מנתוחותפ בו הוא מופיע כשחור, לבוש בגדים לבנים ואדומים.
43 הפירמידיון של הפירמידה הזו נמצא כיום במוזיאון בקהיר.
44 החרטומים המצרים ידעו גם לצייר. הכתיבה המצרית כרוכה גם בציור. האותיות הן גם אידיאגרמות (כתב פיקטוגרפי) וגם כתב פונטי בו-זמנית. חלק מ"כתיבת" האותיות חייב יכולת ציור טובה, ולכן נראה שאלה שכתבו את המגילות ואת הכתבים על הקברים והארונות היו אותם אנשים שגם ציירו את הציורים באותם מקומות.
45 אחד מהספרים הקדושים ובו כל נוסחאות הקסם נמצא לפי האגדה בקרקעית נהר הנילוס באזור אסואן.
46 לפיתגוראים היה משולש מתמטי קדוש שהורכב מהמספרים: 1,2,3,4 - שביחד שווים עשר. העשרה הללו הינם התשיעייה הגדולה המרוכזת סביב האחד. אם מוסיפים שורה נוספת של חמש למשולש, מקבלים חמש-עשרה, ומכאן המעבר מתשע לחמש-עשרה.
47 ההבדל בין אמון רע של מקדש כרנך למין אמון של מקדש לוקסור הוא באיכות ההגשמה של העיקרון הלא מוגדר: "זה ששמו חבוי". האל אמון-רע מתואר במצב הליכה, והוא נשמת החיים החיונית שחיה מעבר לכל הדברים, מבטא את היבט השמש. האל מין-אמון מיוצג עומד, חנוט עם זקפה (מכאן אולי השם מין), ידו מורמת עם השרביט, ועל ראשו שתי נוצות גבוהות, סרט האדום המקיף את מצחו ומגיע לאדמה (מעין הארקה חשמלית). הוא מבטא את האנרגיה שמאחורי השמש, האנרגיה של ההתעוררות המינית, כפי שהייתה לאוסיריס המת. הוא קולט אנרגיה שמימית ומעביר אותה לאדמה. התנועה ביקום היא אמון רע, האדם ההולך מייצג את התנועה, ואילו האדם העומד עם הזקפה מבטא את האנרגיה הסמויה הגורמת לדברים לגדול, מבלי שיעשה דבר.
48 לפני עידן השור שלט במצרים עידן התאומים, ובתקופה זו היו שתי ממלכות במצרים, כאשר לכל ממלכה שתי ערי בירה. איחוד מצרים קשור להשתנות העידנים האסטרולוגיים לפני כ-6,000 שנה, הקמת הממלכה החדשה קשור להשתנות הבאה לפני 4,000 שנה, וסוף מצרים קשור להשתנות ממזל טלה לדלי לפני 2,000 שנה.
49 מתוך הפפירוס של ליידן בספר "מיתולוגיה מצרית" של שלומית ישראלי.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.